Talmud Builders

    Chullin 74a

    Back to index

    English translation — Chullin 74a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1In fact, such limbs and flesh are not prohibited by Torah law, as the slaughter does not render them as though they had already fallen off prior to the slaughter, and the verse cited in the baraita is not a true derivation but a mere support. Accordingly, with regard to them, there is nothing other than a rabbinic mitzva to separate oneself from consuming them.

    2§ Rav Yosef sat before Rav Huna, and he sat and said: Rav Yehuda says that Rav says: If one ate this hanging limb he is flogged for violating the prohibition against eating a limb from a living animal. One of the Sages said to him: Do not listen to his statement in the name of Rav, as this is what Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta says in the name of Rav: If one ate this hanging limb he is not flogged.

    3Rav Huna said to Rav Yosef: Upon whose version of Rav’s ruling shall we rely? Rav Yosef turned his face away in anger and said to him: What is the difficulty? When I said in Rav’s name that one is flogged for eating a limb that had been hanging from an animal when it died, I was referring to a case of death by means other than slaughter, which renders the limb as though it had already fallen off prior to the animal’s death. When Rav Yitzḥak bar Shmuel bar Marta said in the name of Rav that one is not flogged, he was referring to the case of a slaughter, which does not render the limb as though it had already fallen off prior to the slaughter and therefore serves to render the limb permitted for consumption.

    4§ Rava said: From where is this matter that the Sages stated derived: The death of an animal by means other than slaughter renders a hanging limb as though it had already fallen off prior to the slaughter, whereas the slaughter of the animal does not render a limb as though it had already fallen off? As it is written with regard to the eight species of impure creeping animals: “And anything that these fall upon, when they are dead, it shall be impure” (Leviticus 11:32). What does the term “when they are dead” serve to exclude? If we say it serves to exclude the time when they are alive, that principle is derived from: “And everything upon which any part of their carcass falls shall be impure” (Leviticus 11:35), which explicitly states that only their carcasses impart impurity. Rather, learn from the verse that death renders a hanging limb as though it had already fallen off, and slaughter does not render a hanging limb as though it had already fallen off.

    5Rav Adda bar Ahava said to Rava: But this verse is written with regard to creeping animals, which do not require slaughter. How then can a halakha with regard to slaughter be derived from here? Rava said to him: If, because it is superfluous, this verse is not referring to the matter of creeping animals, which are not subject to the requirement of slaughter, apply it to the matter of an animal, which is subject to slaughter.

    6The Gemara objects: But the phrase “when they are dead, it shall be impure” is still necessary to teach a different halakha , i.e., that they impart impurity only when they are still in a state similar to their state at the time of their death, i.e., if they are moist they impart impurity, whereas if they are dry they do not impart impurity. The Gemara explains that “when they are dead” is written twice, once in the verse cited, and once in the previous verse, which states: “Whoever touches them when they are dead shall be impure until the evening” (Leviticus 11:31).

    7§ The Gemara returns to the dispute in the mishna (72a) with regard to a fetus that extended its foreleg and then its mother was slaughtered. Rabbi Meir holds that the foreleg is regarded as a carcass with the associated impurity, while the Rabbis hold that although it is not permitted for consumption, the slaughter prevents it from having the impurity of a carcass. With regard to this dispute, Rav Ḥisda said: The dispute concerns only the limb of a fetus that was alive when the mother was slaughtered; but concerning the case of the limb of a fetus that was dead when the mother was slaughtered, everyone agrees that slaughter renders the fetus’s limb as though it had already fallen off prior to the slaughter, and it imparts impurity as a limb from a living animal. But Rabba said: Just as there is a dispute between Rabbi Meir and the Rabbis concerning this case, where the fetus was alive, so too, there is a dispute between them concerning that case, where the fetus had died.

    8§ The mishna states that an eight- month -old fetus that was born alive is not rendered ritually pure by slaughtering it. The reason given is that the concept of permitting an animal through slaughter is never stated with regard to that kind of animal. The Gemara challenges: But isn’t it taught in a baraita in a discussion about whether slaughter renders a tereifa pure from the impurity of a carcass: An eight- month -old fetus that was born alive will prove the point, as even though there are other animals of that kind that are permitted through slaughter, its slaughter does not render it pure from having the impurity of a carcass. This refutes the claim that the issue of slaughter rendering an animal pure from having the impurity of a carcass is a function of whether or not the concept of slaughter applies to that kind of animal.

    9Rav Kahana said: The tanna of the baraita holds that even with regard to an eight-month-old fetus it can be said that there are animals of that kind that are permitted through slaughter, i.e., when they are still inside the womb and the mother is slaughtered; such an animal is permitted by virtue of the slaughter of its mother. Therefore, he cites the case of an eight-month-old fetus as a refutation. But the tanna of our mishna holds that the fact that this kind of animal is permitted by virtue of the slaughter of its mother does not define it as a kind of animal concerning which there is a concept of slaughter, and therefore he holds that this case cannot be used as a refutation.

    10The Gemara asks: And according to that tanna of the baraita , who does use it as a refutation, from where does he derive that the slaughter of a tereifa renders it pure from having the impurity of a carcass? The Gemara answers that he derives it from that which Rav Yehuda says that Rav says, as Rav Yehuda says that Rav says, and some say it was taught in a baraita : The verse states: “And if some domesticated animal, of which you may eat, dies, one who touches its carcass shall be impure until the evening” (Leviticus 11:39). The word “some” teaches that only some dead animals impart impurity as a carcass, but some dead animals do not impart impurity as a carcass. And what is it that does not impart impurity? That is a tereifa that one slaughtered.

    11§ Rav Hoshaya raises a dilemma: If one inserted his hand inside the womb of an animal and slaughtered a nine- month -old fetus that was alive, what is the halakha ? Does the slaughter performed inside the mother render the fetus permitted? The Gemara notes: This dilemma may be raised according to the opinion of Rabbi Meir, and it may be raised according to the opinion of the Rabbis.

    12The Gemara elaborates: It may be raised according to the opinion of Rabbi Meir. It is possible that Rabbi Meir states in the mishna below that a nine-month-old ben pekua requires slaughter, and slaughter renders the animal permitted only in that case, because that statement may apply only in a case where the animal emerged into the airspace of the world, i.e., once it was born alive. But if it is still inside its mother, its slaughter does not render it permitted.

    13Or perhaps even the Rabbis, who disagree with Rabbi Meir and maintain that a nine-month-old ben pekua is permitted by virtue of its mother’s slaughter, would concede that the slaughter of the fetus itself also permits it. Perhaps with regard to such an animal the Merciful One considers four simanim , i.e., the windpipe and the gullet of the mother and the windpipe and the gullet of the fetus, to be fit for slaughter, and the fetus is permitted by the cutting of either pair.

    14Rav Ḥananya said: Come and hear a resolution of this dilemma from the mishna (72b), as it considers an animal that was born as a tereifa from the womb as one that never had a period of potential fitness. But if it is so, that one can slaughter a fetus in its mother’s womb, you find that actually it did have a period of potential fitness, as if one wants to, he can insert his hand into the womb and slaughter it before it develops into a tereifa .

    15Rava said to Rav Ḥananya: Teach that mishna as referring to a case where the fetus was formed as a tereifa from its outset while inside the womb, and you find such a case where a fetus has five legs, which certainly developed from the outset. Consequently, there was never a possibility of slaughtering it.

    16MISHNA: In the case of one who slaughtered an animal and found within it an eight- month -old fetus, i.e., one that was not full term, whether it was alive or dead, or a nine- month -old fetus, i.e., one that was full term, that was dead, that fetus is permitted by virtue of the slaughter of its mother, as it is considered part of its mother. Therefore, its blood is considered part of its mother’s blood and is prohibited, so one must tear the fetus and remove its blood before it may be consumed.

    17If he found within it a live nine- month -old fetus, it requires its own slaughter, as it is considered an independent full-fledged animal, and if one slaughters both the mother and fetus on the same day, one is liable for violating the prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring on the same day; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Even when the fetus is nine months old, it is still considered part of its mother, and the slaughter of its mother renders it permitted for consumption.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אין בהםאיסור לאו של אבר מן החי:

    אלא מצות פרושבעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. אלמא אין שחיטה עושה ניפול:

    אכלו לזההאבר המדולדל:

    אינו לוקהדמצות פרוש בעלמא הוא:

    אהדרינהובכעס:

    כי אמרי אנאדלוקה משום אבר מן החי במיתה דעושה ניפול ואשמיעך רב דלא משום נבלה מתרינן ביה אלא משום אבר מן החי:

    וכל אשרבשרצים כתיב:

    מנבלתם נפקאוכי יפול מנבלתם:

    אלאהכי קאמר כל אשר יפול מהם במותם על ידי מיתה הויא נפילה מהם איברים המדולדלים בהם:

    בשרצים כתיבדלא שייכא בהו שחיטה והיכי ממעטת שחיטה מהאי קרא:

    אם אינו ענין כו'דעל כרחך במותם מיעוטא הוא דלגופיה לא איצטריך דהא במתים משתעי דנבלתם כתיב ונכתוב וכי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה:

    דלאו בני שחיטה נינהוולא איצטריך במותם דהא אפילו שחיטתם מיתה היא:

    כעין מיתהכעין שעת מיתה שהיו לחים למעוטי שרץ שיבש:

    דעובר חידיש במינו שחיטה מהניא שחיטה אף לאבר היוצא לטהרו:

    והתניאבתורת כהנים גבי וכי ימות מן הבהמה כו':

    בן ח' יוכיח שאע"פ שיש במינו שחיטה אין שחיטה מטהרתואם נולד ושחטו אבל אגב אמו ניתר בשחיטת אמו דברי הכל אף טריפה אע"פ שיש במינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה ומתני' קתני בן ח' אין במינו שחיטה:

    אמר רב כהנאהאי דקתני תנא דברייתא יש במינו שחיטה אגב אמו קאמר שניתר בשחיטת אמו:

    מינא דאמיה לא פריךלא חשיבא ליה פירכא דהואיל ואין בבני ח' שחיטה אין במינו שחיטה קרינא ביה:

    ולהאי תנאדברייתא דפריך מינא דאמיה וסבר יש במינו שחיטה קרינא ביה:

    טרפה דשחיטה מטהרתה מנא ליהתיפוק ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה:

    ושחט בה בן ט' חיויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת בן ח' לא קא מיבעי ליה דהא אפילו יצא לאויר העולם ושחטו תנן במתניתין (לעיל חולין דף עב:) אין שחיטתו מטהרתו:

    אבל במעי אמו לא שריאשחיטה דיליה וכ"ש לרבנן דאמרי לא שייכא ביה שחיטה כלל אפילו יצא חי לאחר שחיטה דאין שחיטה בו אלא ביצא לאויר בחיי אמו:

    או דילמא אפי' לרבנןשריא ליה שחיטתו דקסברי רבנן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא באיזה שני הסימנים שישחטו או של אמו או שלו וכ"ש לרבי מאיר דאמר שחיטה שייכא ביה:

    ת"שדתנן במתני' הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין וקס"ד דאפילו בנטרפה שעה אחת קודם לידתה קאמר דלא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עליה תורת שחיטה:

    ואם איתאדשחיטה במעי אמו שחיטה היא הרי היתה לטרפה זו שעת הכושר לשחיטה קודם שנטרפה:

    בבעלת ה' רגליםדהאי טרפות ודאי הוה בה משנוצרה וכגון שיתור זה ברגלים האחרונים דאמר בבכורות (דף מ.) דבעלת ה' רגלים הרי זה מום ואמרי' התם לא שנו אלא שחסר או יתר ביד אבל ברגל אפילו טרפה נמי הוי דכל יתר כנטול דמי:

    מתני' קורעושאין צריך שחיטה ומודי ר"מ בהו דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא הילכך לאו בהמה הוא:

    ומוציא את דמודחלבו הוא דמותר כדקתני לקמן (חולין דף עה.) מה חלב ושתי הכליות האמורין באשם מוצא מכלל שליל אף כל מוצא מכלל שליל אבל דמו לא גרע מדם האברים דקי"ל בכריתות (דף כא:) דם האברים עובר בלא תעשה:

    טעון שחיטהדחדשים גרמי לשוייה בהמה באנפי נפשיה ולא איתרבאי מכל בבהמה תאכלו ולרבנן חדשים ולידה גרמי דרבנן מרבו ליה להיתרא מכל בבהמה תאכלו:

    וחייב באותו ואת בנושלא ישחטנו ביום ששחטו אמו:

    חולין 74 עמוד א

    1אין בהן אלא מצות פרוש בלבד.

    2יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: אמר רב יהודה אמר רב: אכלו לזה לוקה. אמר ליה ההוא מרבנן: לא תציתו ליה, הכי אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: אכלו לזה אינו לוקה.

    3אמר ליה רב הונא: אנן אמאן נסמוך? אהדרינהו רב יוסף לאפיה, אמר ליה: מאי קושיא? כי אמרי אנא במיתה, דעושה ניפול; כי אמר איהו בשחיטה, דאינה עושה ניפול.

    4אמר רבא: מנא הא מלתא דאמור רבנן: מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול, דכתיב: ״(ויקרא יא״, לב) ״וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא״, למעוטי מאי? אילימא למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא, אלא ש"מ מיתה עושה ניפול, ואין שחיטה עושה ניפול.

    5אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: והא קרא בשרצים כתיב״! אמר ליה: אם אינו ענין לשרצים, דלאו בני שחיטה נינהו תנהו ענין לבהמה.״

    6ואכתי מבעי ליה, כעין מיתה: לחין מטמאים, יבשים אין מטמאים! תרי במותם כתיבי.

    7אמר רב חסדא: מחלוקת באבר דעובר חי, אבל באבר דעובר מת דברי הכל שחיטה עושה ניפול. ורבה אמר: כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה.

    8בן שמנה חי. [וכו']: והתניא: בן שמנה חי יוכיח, שאף על פי שיש במינו שחיטה אין שחיטתו מטהרתו.

    9אמר רב כהנא: יש במינו שחיטה אגב אמו, ותנא דידן מינא דאמיה לא פריך.

    10ולהאי תנא דפריך, טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא ליה? נפקא ליה מדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה א"ר ואמרי לה במתניתא תנא: אמר קרא ״(ויקרא יא״, לט) ״וכי ימות מן הבהמה״, מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו? זו טרפה ששחטה.

    11בעי רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בן ט' חי, מהו? תבעי לר"מ ותבעי לרבנן.

    12תבעי לר"מ עד כאן לא קאמר רבי מאיר בן פקועה טעון שחיטה ה"מ היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו לא שריא ליה שחיטה.

    13או דילמא, אפילו לרבנן, ד' סימנין אכשר ביה רחמנא.

    14אמר רב חנניא, ת"ש הרי שנולדה טרפה מן הבטן, ואי איתא, משכחת לה דהיתה לה שעת הכושר, דאי בעי עייל ידיה ושחטה!

    15אמר ליה רבא: תני שנוצרה טרפה מן הבטן, ומשכחת לה בבעלת ה' רגלים.

    Mishna

    16השוחט את הבהמה, ומצא בה בן שמנה חי או מת, או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו.

    17מצא בן תשעה חי טעון שחיטה, וחייב באותו ואת בנו, דברי ר"מ וחכמים אומרים: שחיטת אמו מטהרתו.

    Tosafot

    אין בהם אלא מצות פרוש בלבדוקרא דברייתא אינו אלא אסמכתא בעלמא וא"ת וכיון דמדאורייתא שרי באכילה אמאי נקט בברייתא דלעיל (חולין דף עג.) לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מה שייך שם להזכיר אבר מדולדל דשרי אף באכילה וי"ל דה"ק אבר המדולדל בה גזרו ביה רבנן איסור אכילה ולא גזרו שלא תהא שחיטה מטהרתו כמו עובר דבר שאינו גופה:

    תרי במותם כתיביוא"ת הא אכתי צריכי לכדדרשינן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא תלמוד לומר במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' וי"ל דכעין מותם וההיא דרשה מחד במותם נפקא אי נמי דרשה דהתם מנבלתם נפקא מה נבלה שאין עושה חליפין ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה:

    מחלוקת באבר דעובר חיובבן ח' דאילו בן ט' כשאר בהמה הוא לר"מ וטעון שחיטה:

    ולהאי תנא דקפריך טרפה דשחיטה מטהרתה מנא לןקצת תימה דכולא חדא ברייתא היא בת"כ וידע רישא ולא ידע סיפא:

    נפקא ליה מדרב יהודה כו'וא"ת דתניא בס"פ רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) לאכלה להביא בן ח' שאין שחיטתו מטהרתו ורבי יוסי ור"א ברבי שמעון אומרים שחיטתו מטהרתו והשתא כולהו לא מתוקם כתנא דמתני' דאפילו ת"ק דהתם משמע דאי לאו לאכלה ה"א דשחיטה מטהרתו ולתנא דמתני' בן ח' כיון דאין במינו שחיטה ידעינן ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה אבל כתנא דברייתא דהכא מיתוקמא שפיר ת"ק דהתם דכיון דיש במינו שחיטה אגב אמו מיקרי שפיר יש במינו שחיטה ולא מצי למילף מבהמה טמאה ולהכי צריך התם לאכלה למימר דאין שחיטה מטהרתו ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא קמא דברייתא דהכא דרבא מפרש התם טעמא דרבי יוסי ורבי אליעזר דסברי בטרפה אע"ג דמתה היא דשחיטה מטהרתה הכא נמי לא שנא ורבנן לא דמי לטרפה אפילו מן הבטן דיש במינו שחיטה הכא אין במינו שחיטה ושמא תנא דמתניתין משום קרא דלאכלה חשיב בן ח' אין במינו שחיטה אי נמי קרא דלאכלה דדריש ת"ק התם הוי אסמכתא בעלמא דהא לאביי דמוקי התם פלוגתייהו דפליגי מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא צריך לומר דאסמכתא היא דכיון דחשיב ליה כמת בלאו קרא אין שחיטתו מטהרתו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא ד בעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי מהו תיבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן וכו'. דילמא אפילו לרבנן ארבעה סימנין אכשיר ביה רחמנא, לא איפשיטא, ולחומרא נקיטינן, ואף על גב דקיימא לן כרבא דאמר לקמן (חולין עה, א) גבי שחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימני אכשיר ביה רחמנא, התם הוא דיצא חי לאויר העולם, אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימנין אם הן חשובין אם לאו, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

    מתני'מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ. פירש רש"י ז"ל דקסבר דחדשים גרמי ליה לשוויה בהמה בפני עצמה, ולרבנן חדשים ולידה גרמי ליה, דכל זמן שהוא במעי אמו מרבינן ליה להיתירא מכל מה בבהמה תאכלו. ואם תאמר אם כן מצא בה בן תשעה מת אמאי מותר, ורישא דמתניתין דקתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, ליכא מאן דפליג בה, ואפילו ר' מאיר מודה בה להיתירה, משום הכי מפרשי רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דלא אסר ר' מאיר אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה, אבל כשיצא מת חדשים לא גרמי ליה ואפילו מת לאחר שחיטת אמו מותר. וזה אינו מחוור. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ ליישב פירוש רש"י ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר' מאיר דמתרבי מכל בבהמה תאכלו אבל בן תשעה חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי ליה ר' מאיר, ונכון הוא. ולענין פסק הלכה, בענין עובר, השוחט את הבהמה ומצא בה בין בן שמונה חי בין בן תשעה בין חי בין מת, ניתר בשחיטת אמו, דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו, וכדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולענין חלבו איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, וכדכתבינן לקמן בע"ה. ודוקא בשלא הפריס על גבי קרקע, אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור משום מראית העין, דהא פליגי תנא קמא ור' שמעון שזורי, וקיימא לן כתנא קמא כדכתבינן לקמן. ולענין דמו איפליגו ביה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, רבי שמעון בן לקיש אמר לדברי המתיר בחלבו כלומר רבי יהודה דאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר מתיר בדמו, ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, ואסיקנא דאף רבי שמעון בן לקיש לא אמר אלא שאינו ענוש כרת בדם שהנשמה תלויה בו, אבל בלאו מיהא איתיה כדם האיברים. ורבינו אלפסי ז"ל הביא מחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן סתם ואמר וקיימא לן כרבי יוחנן. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ה) דדם הכנוס בלבו ישנו בהכרת. אבל שאר הדם אינו אלא כדם האברים ואין חייבין עליו כרת, מדתניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבין עליו ומני רבנן היא. וכתב עוד ומה שכתבה רבינו הגדול זצ"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא, אבל רצה לאסור דמו על פי הגמרא, ותפס לעצמו הלשון (האומר) [האמור] בה או שמא מאי אוסר בדמו דקאמר ר"י באזהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. ולא נראה כן דעת רבינו הגדול ז"ל, שאם כן למה כתב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, ועוד היאך אפשר לומר כן דלא פליגי, דהא אותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני קורעו ומוציא את דמו, אלמא ודאי מפלג פליגי, ומדאיפלגו ביה קיימא לן ודאי כר' יוחנן. ואף על גב דתניא בתוספתא לרבנן דדמו אסר כדם האיברים, לא שבקינן גמרין ותפסינן מאי דאיתמר בתוספתא כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל כתבו ודמו אסור לכתחילה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו. הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד, ואם בן תשעה הוא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו, ואם מת אחר כך קודם שישחט אסור כנבלה. ואם בן שמנה בין חי בין מת אסור כנבלה, לפי שאין במינו שחיטה כדתנן בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. וכן הדין אם הוציא רובו ואף על פי שלא הוציא ראשו דרובו ככולו. יצא רובו במיעוט אבר אסור דשדינן מיעוט אבר זה שבפנים בתר רוב עובר שבחוץ, ולא שדינן ליה בתר רובא של אבר שבפנים והרי יצא רובו. יצא חציו ברוב אבר, הוה ליה בעיא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא ואסור. הוציא ידו והחזירה, קיימא לן דאבר עצמו אסור, ואף על גב דאיפליגו בה רב ור' יוחנן ללישנא דמערבא, וכל היכי דפליג רב ור' יוחנן קיימא לן כר' יוחנן, הכא כרב עבדינן, משום דהא אתותב רבי יוחנן, ועוד דללישנא דפומבדיתא בין רב בין רבי יוחנן מודו באבר עצמו דאסור כדעת רבותינו הגאונים ז"ל. ומיהו מקום חתך מותר, כיון שהחזירה שהרי עדיין לא יצא מקום חתך לחוץ ואין בכלל בשר בשדה טריפה, וכיון שחזר האבר בפנים ניתר מקום חתך מכל בהמה. הוציא ידו ולא החזירה לכולי עלמא בין אבר בין מקום חתך אסור אבר אסור משום בשר בשדה טרפה, ומקום חתך אסור, דאף על גב דאינו בכלל בשר בשדה, מכל מקום אינו בכלל וכל בבהמה תאכלו, דהא אינן בפנים ממש. ומיהו אף על פי שיצא רובו של אבר, מיעוטו הנשאר בפנים מותר, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים וכן דעת הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו השנייה והחזירה, וכן רגלו, עד שהשלימו לרובו, נראה דמה שנשאר בפנים שלא יצא כלל מותר, אף על פי שיש רובו בין כל הפעמים, דכיון דהדור הדור, מיהא להסיר מיעוט הנשאר בפנים וכדאמרינן אם תמצי לומר כיון דהדור הדור דאלמא הדעת מכרעת כן. ומיהו הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה והשלימו לרובו, אף על פי שלא יצא רובא בבת אחת, מה שנשאר בפנים נמי אסור מספק, דבעיא היא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא. הוציא העובר ידו ולא החזירה ושחט את אמו, הרי אותו אבר כטריפה שחוטה, דבר תורה, והרי הוא בלאו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, דמדמי ליה רבנן לאבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה כדתנן (לעיל חולין עב, א) וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת הבהמה תטהר את האבר, ותניא בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה דאלמא שמעת מינה דרבנן עובר ואבר המדולדל בבהמה דמויי מדמי להו, וקיימא לן באבר דבהמה דאין שחיטה עושה ניפול ודבר תורה אבר עצמו מותר אף באכילה, וכדאמר רבי יוחנן אין לך אלא מצות פרוש בלבד, מכל מקום אבר דעובר ודאי אסור, דלא מדמינן להו להדדי אלא לענין היתר טהרת נבילה, ולא לענין אכילה כדתניא בהדיא אמר להן ר' מאיר לחכמים וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבילה אמרו לו שחיטת אמו תתירנו באכילה אמר להן טריפה תוכיח ששחיטתו מטהרתה מידי נבילה ואין מתירתה באכילה. ולענין חלבו בעיא ולא איפשיטא, נקיטינן אם מותר לגמעו כחלב דעלמא דאתי מכח אבר מן החי ושרי והכי נמי לא שנא, או דלמא חלבו אסור כיון דלית ליה תקנתא לאיסורו, וכיון דלא איפשיטא, נקטינן לחומרא ואסור. ולענין קלוט קיימא לן דקלוט במעי פרה מותר לכולי עלמא, כיון שלא יצא לאויר העולם, דאפילו ר' שמעון לא אסר אלא בשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמרו שרי, ואפילו יצא לאויר העולם מותר, דקיימא לן כרבנן דשרו. ודוקא דאית ליה פרסה, אבל לית ליה פרסה היה במשמע שהוא אסור וכדאמרינן (לעיל חולין סט, א) אי הכי דמות יונה לישתרי אלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ופרקינן בעינן פרסות וליכא, אלא שרבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דדוקא דמות יונה אסור, אבל דמות בהמה טמאה אף על פי שאין לה לא פרסה ולא פרסות מותרת באכילה כמו שכתבתי למעלה (סט, א).

    ירושלמי (תרומות פ"ח ה"א)בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאוכלוסין לתולעים שבתמרים תמן בגופיהן הן הכא אינן בגופו. ולענין טריפה אפילו הפריס על גבי קרקע אינו אסור. וכדאמרינן לקמן (עה, ב) בההוא בן פקועה דהוה ליה לאדא בר חבו ונפל עליה דובא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה, ופירש רש"י ז"ל שם שלא היה יכול לחיות, וכדבריו משמע מדאיצטריך למימר נפל עליה דובא, אלמא אף על פי שטעון שחיטה אין טריפתו אוסרתו, וטעמא דמילתא דשחיטה גופה משום מראית העין הוא, דלא כולי עלמא ידעו דבן פקועה הוא, וכולי עלמא חזו דרהיט ואתי כבהמה דעלמא, הילכך איכא למיחש שלא להתירו בלא שחיטה, אבל לענין טריפה לאו כולי עלמא ידעי דאית ביה טריפות דאוסר, ואם בא לישאל מלמדין אותו שהו מותר אפילו בלא שחיטה אלא שאסור משום מראית העין. ואף על פי שיש מקצת רבוותא ז"ל שכתבו דאפילו לענין שמונה [עשר] טריפות כבהמה מעליא דברי רש"י ז"ל נראין עיקר. ולענין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קיימא לן כרבא דאמר לקמן דאף לדברי המתיר אותו מותר בשחיטת עצמו מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ומיהו בשחיטת אמו אסור, דאף על גב דקיימא לן כמאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושחיטת טריפה הועילה לה לטהרה מידי נבלה, אפילו הכי לא מהני לעובר להתירו באכילה, דכל היכא דמהניא שחיטת האם לעצמה להתירה באכילה תועיל אף לעובר להתירו באכילה, הא כל מקום שאינו מועילה לעצמה להתירה באכילה לא תועיל לעובר, דלא עדיף מגופה אלא כגופה ממש בין להיתר אכילה בין לטהר מידי נבילה וכדאמרינן לקמן בריש פרק כיסוי הדם (חולין פה, ב) דאמר התם לא לכל אר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכו' סלקא דעתך אמינא כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קא משמע לן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 74a

    Chullin 74a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 368 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אין בהם איסור לאו של אבר מן החי:

    אלא מצות פרוש בעלמא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. אלמא אין שחיטה עושה ניפול:

    אכלו לזה האבר המדולדל:

    אינו לוקה דמצות פרוש בעלמא הוא:

    אהדרינהו בכעס:

    כי אמרי אנא דלוקה משום אבר מן החי במיתה דעושה ניפול ואשמיעך רב דלא משום נבלה מתרינן ביה אלא משום אבר מן החי:

    וכל אשר בשרצים כתיב:

    מנבלתם נפקא וכי יפול מנבלתם:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 74a · Sefaria

    Tosafot

    אין בהם אלא מצות פרוש בלבד וקרא דברייתא אינו אלא אסמכתא בעלמא וא"ת וכיון דמדאורייתא שרי באכילה אמאי נקט בברייתא דלעיל (חולין דף עג.) לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה מה שייך שם להזכיר אבר מדולדל דשרי אף באכילה וי"ל דה"ק אבר המדולדל בה גזרו ביה רבנן איסור אכילה ולא גזרו שלא תהא שחיטה מטהרתו כמו עובר דבר שאינו גופה:

    תרי במותם כתיבי וא"ת הא אכתי צריכי לכדדרשינן בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא תלמוד לומר במותם מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' וי"ל דכעין מותם וההיא דרשה מחד במותם נפקא אי נמי דרשה דהתם מנבלתם נפקא מה נבלה שאין עושה חליפין ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה:

    מחלוקת באבר דעובר חי ובבן ח' דאילו בן ט' כשאר בהמה הוא לר"מ וטעון שחיטה:

    ולהאי תנא דקפריך טרפה דשחיטה מטהרתה מנא לן קצת תימה דכולא חדא ברייתא היא בת"כ וידע רישא ולא ידע סיפא:

    נפקא ליה מדרב יהודה כו' וא"ת דתניא בס"פ רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלו.) לאכלה להביא בן ח' שאין שחיטתו מטהרתו ורבי יוסי ור"א ברבי שמעון אומרים שחיטתו מטהרתו והשתא כולהו לא מתוקם כתנא דמתני' דאפילו ת"ק דהתם משמע דאי לאו לאכלה ה"א דשחיטה מטהרתו ולתנא דמתני' בן ח' כיון דאין במינו שחיטה ידעינן ליה מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתה אבל כתנא דברייתא דהכא מיתוקמא שפיר ת"ק דהתם דכיון דיש במינו שחיטה אגב אמו מיקרי שפיר יש במינו שחיטה ולא מצי למילף מבהמה טמאה ולהכי צריך התם לאכלה למימר דאין שחיטה מטהרתו ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא קמא דברייתא דהכא דרבא מפרש התם טעמא דרבי יוסי ורבי אליעזר דסברי בטרפה אע"ג דמתה היא דשחיטה מטהרתה הכא נמי לא שנא ורבנן לא דמי לטרפה אפילו מן הבטן דיש במינו שחיטה הכא אין במינו שחיטה ושמא תנא דמתניתין משום קרא דלאכלה חשיב בן ח' אין במינו שחיטה אי נמי קרא דלאכלה דדריש ת"ק התם הוי אסמכתא בעלמא דהא לאביי דמוקי התם פלוגתייהו דפליגי מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא צריך לומר דאסמכתא היא דכיון דחשיב ליה כמת בלאו קרא אין שחיטתו מטהרתו:

    Tosafot on Chullin 74a · Sefaria

    Rashba

    הא ד בעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי מהו תיבעי לר' מאיר תיבעי לרבנן וכו'. דילמא אפילו לרבנן ארבעה סימנין אכשיר ביה רחמנא, לא איפשיטא, ולחומרא נקיטינן, ואף על גב דקיימא לן כרבא דאמר לקמן (חולין עה, א) גבי שחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי אף לדברי המתיר מותר, ארבעה סימני אכשיר ביה רחמנא, התם הוא דיצא חי לאויר העולם, אבל כאן שבמעי אמו מיבעיא לן סימנין אם הן חשובין אם לאו, וכן כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל.

    מתני' מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב משום אותו ואת בנו דברי ר"מ. פירש רש"י ז"ל דקסבר דחדשים גרמי ליה לשוויה בהמה בפני עצמה, ולרבנן חדשים ולידה גרמי ליה, דכל זמן שהוא במעי אמו מרבינן ליה להיתירא מכל מה בבהמה תאכלו. ואם תאמר אם כן מצא בה בן תשעה מת אמאי מותר, ורישא דמתניתין דקתני השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, ליכא מאן דפליג בה, ואפילו ר' מאיר מודה בה להיתירה, משום הכי מפרשי רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דלא אסר ר' מאיר אלא בחדשים וביציאתו לאויר העולם קודם מיתה, אבל כשיצא מת חדשים לא גרמי ליה ואפילו מת לאחר שחיטת אמו מותר. וזה אינו מחוור. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ ליישב פירוש רש"י ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר' מאיר דמתרבי מכל בבהמה תאכלו אבל בן תשעה חי דאיכא שחיטה בגופו לא מרבי ליה ר' מאיר, ונכון הוא. ולענין פסק הלכה, בענין עובר, השוחט את הבהמה ומצא בה בין בן שמונה חי בין בן תשעה בין חי בין מת, ניתר בשחיטת אמו, דמרבינן ליה מכל בבהמה תאכלו, וכדתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו, מצא בן תשעה חי טעון שחיטה וכו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו, וקיימא לן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ולענין חלבו איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל, וכדכתבינן לקמן בע"ה. ודוקא בשלא הפריס על גבי קרקע, אבל הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה וחלבו אסור משום מראית העין, דהא פליגי תנא קמא ור' שמעון שזורי, וקיימא לן כתנא קמא כדכתבינן לקמן. ולענין דמו איפליגו ביה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, רבי שמעון בן לקיש אמר לדברי המתיר בחלבו כלומר רבי יהודה דאמר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר מתיר בדמו, ורבי יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו, ואסיקנא דאף רבי שמעון בן לקיש לא אמר אלא שאינו ענוש כרת בדם שהנשמה תלויה בו, אבל בלאו מיהא איתיה כדם האיברים. ורבינו אלפסי ז"ל הביא מחלוקת של ריש לקיש ורבי יוחנן סתם ואמר וקיימא לן כרבי יוחנן. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב (פ"ו מהל' מאכלות אסורות ה"ה) דדם הכנוס בלבו ישנו בהכרת. אבל שאר הדם אינו אלא כדם האברים ואין חייבין עליו כרת, מדתניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבין עליו ומני רבנן היא. וכתב עוד ומה שכתבה רבינו הגדול זצ"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמרא, אבל רצה לאסור דמו על פי הגמרא, ותפס לעצמו הלשון (האומר) [האמור] בה או שמא מאי אוסר בדמו דקאמר ר"י באזהרה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. ולא נראה כן דעת רבינו הגדול ז"ל, שאם כן למה כתב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא ר' יוחנן וריש לקיש לא פליגי, ועוד היאך אפשר לומר כן דלא פליגי, דהא אותביה רבי יוחנן לריש לקיש ממתניתין דקתני קורעו ומוציא את דמו, אלמא ודאי מפלג פליגי, ומדאיפלגו ביה קיימא לן ודאי כר' יוחנן. ואף על גב דתניא בתוספתא לרבנן דדמו אסר כדם האיברים, לא שבקינן גמרין ותפסינן מאי דאיתמר בתוספתא כנ"ל. והרב בעל העיטור ז"ל כתבו ודמו אסור לכתחילה כדם המובלע באיברים שהוא בלאו. הוציא העובר את ראשו הרי הוא כילוד, ואם בן תשעה הוא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו, ואם מת אחר כך קודם שישחט אסור כנבלה. ואם בן שמנה בין חי בין מת אסור כנבלה, לפי שאין במינו שחיטה כדתנן בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו לפי שאין במינו שחיטה. וכן הדין אם הוציא רובו ואף על פי שלא הוציא ראשו דרובו ככולו. יצא רובו במיעוט אבר אסור דשדינן מיעוט אבר זה שבפנים בתר רוב עובר שבחוץ, ולא שדינן ליה בתר רובא של אבר שבפנים והרי יצא רובו. יצא חציו ברוב אבר, הוה ליה בעיא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא ואסור. הוציא ידו והחזירה, קיימא לן דאבר עצמו אסור, ואף על גב דאיפליגו בה רב ור' יוחנן ללישנא דמערבא, וכל היכי דפליג רב ור' יוחנן קיימא לן כר' יוחנן, הכא כרב עבדינן, משום דהא אתותב רבי יוחנן, ועוד דללישנא דפומבדיתא בין רב בין רבי יוחנן מודו באבר עצמו דאסור כדעת רבותינו הגאונים ז"ל. ומיהו מקום חתך מותר, כיון שהחזירה שהרי עדיין לא יצא מקום חתך לחוץ ואין בכלל בשר בשדה טריפה, וכיון שחזר האבר בפנים ניתר מקום חתך מכל בהמה. הוציא ידו ולא החזירה לכולי עלמא בין אבר בין מקום חתך אסור אבר אסור משום בשר בשדה טרפה, ומקום חתך אסור, דאף על גב דאינו בכלל בשר בשדה, מכל מקום אינו בכלל וכל בבהמה תאכלו, דהא אינן בפנים ממש. ומיהו אף על פי שיצא רובו של אבר, מיעוטו הנשאר בפנים מותר, דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אין לידה לאיברים וכן דעת הגאונים ז"ל. הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידו השנייה והחזירה, וכן רגלו, עד שהשלימו לרובו, נראה דמה שנשאר בפנים שלא יצא כלל מותר, אף על פי שיש רובו בין כל הפעמים, דכיון דהדור הדור, מיהא להסיר מיעוט הנשאר בפנים וכדאמרינן אם תמצי לומר כיון דהדור הדור דאלמא הדעת מכרעת כן. ומיהו הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכה והשלימו לרובו, אף על פי שלא יצא רובא בבת אחת, מה שנשאר בפנים נמי אסור מספק, דבעיא היא ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא. הוציא העובר ידו ולא החזירה ושחט את אמו, הרי אותו אבר כטריפה שחוטה, דבר תורה, והרי הוא בלאו ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, דמדמי ליה רבנן לאבר המדולדל בבהמה ונשחטה הבהמה כדתנן (לעיל חולין עב, א) וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטריפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת הבהמה תטהר את האבר, ותניא בברייתא אמר להן ר' מאיר לחכמים אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיא גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה דאלמא שמעת מינה דרבנן עובר ואבר המדולדל בבהמה דמויי מדמי להו, וקיימא לן באבר דבהמה דאין שחיטה עושה ניפול ודבר תורה אבר עצמו מותר אף באכילה, וכדאמר רבי יוחנן אין לך אלא מצות פרוש בלבד, מכל מקום אבר דעובר ודאי אסור, דלא מדמינן להו להדדי אלא לענין היתר טהרת נבילה, ולא לענין אכילה כדתניא בהדיא אמר להן ר' מאיר לחכמים וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבילה אמרו לו שחיטת אמו תתירנו באכילה אמר להן טריפה תוכיח ששחיטתו מטהרתה מידי נבילה ואין מתירתה באכילה. ולענין חלבו בעיא ולא איפשיטא, נקיטינן אם מותר לגמעו כחלב דעלמא דאתי מכח אבר מן החי ושרי והכי נמי לא שנא, או דלמא חלבו אסור כיון דלית ליה תקנתא לאיסורו, וכיון דלא איפשיטא, נקטינן לחומרא ואסור. ולענין קלוט קיימא לן דקלוט במעי פרה מותר לכולי עלמא, כיון שלא יצא לאויר העולם, דאפילו ר' שמעון לא אסר אלא בשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמרו שרי, ואפילו יצא לאויר העולם מותר, דקיימא לן כרבנן דשרו. ודוקא דאית ליה פרסה, אבל לית ליה פרסה היה במשמע שהוא אסור וכדאמרינן (לעיל חולין סט, א) אי הכי דמות יונה לישתרי אלמה אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, ופרקינן בעינן פרסות וליכא, אלא שרבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דדוקא דמות יונה אסור, אבל דמות בהמה טמאה אף על פי שאין לה לא פרסה ולא פרסות מותרת באכילה כמו שכתבתי למעלה (סט, א).

    ירושלמי (תרומות פ"ח ה"א) בהמה בבהמה תאכלו ולא שקץ בבהמה תאכלו ולא עוף, רבי אושעיא בעי מה בינה לבין זיזין שבעדשים ליתושין שבאוכלוסין לתולעים שבתמרים תמן בגופיהן הן הכא אינן בגופו. ולענין טריפה אפילו הפריס על גבי קרקע אינו אסור. וכדאמרינן לקמן (עה, ב) בההוא בן פקועה דהוה ליה לאדא בר חבו ונפל עליה דובא ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה, ופירש רש"י ז"ל שם שלא היה יכול לחיות, וכדבריו משמע מדאיצטריך למימר נפל עליה דובא, אלמא אף על פי שטעון שחיטה אין טריפתו אוסרתו, וטעמא דמילתא דשחיטה גופה משום מראית העין הוא, דלא כולי עלמא ידעו דבן פקועה הוא, וכולי עלמא חזו דרהיט ואתי כבהמה דעלמא, הילכך איכא למיחש שלא להתירו בלא שחיטה, אבל לענין טריפה לאו כולי עלמא ידעי דאית ביה טריפות דאוסר, ואם בא לישאל מלמדין אותו שהו מותר אפילו בלא שחיטה אלא שאסור משום מראית העין. ואף על פי שיש מקצת רבוותא ז"ל שכתבו דאפילו לענין שמונה [עשר] טריפות כבהמה מעליא דברי רש"י ז"ל נראין עיקר. ולענין השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי קיימא לן כרבא דאמר לקמן דאף לדברי המתיר אותו מותר בשחיטת עצמו מאי טעמא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. ומיהו בשחיטת אמו אסור, דאף על גב דקיימא לן כמאן דאמר דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ושחיטת טריפה הועילה לה לטהרה מידי נבלה, אפילו הכי לא מהני לעובר להתירו באכילה, דכל היכא דמהניא שחיטת האם לעצמה להתירה באכילה תועיל אף לעובר להתירו באכילה, הא כל מקום שאינו מועילה לעצמה להתירה באכילה לא תועיל לעובר, דלא עדיף מגופה אלא כגופה ממש בין להיתר אכילה בין לטהר מידי נבילה וכדאמרינן לקמן בריש פרק כיסוי הדם (חולין פה, ב) דאמר התם לא לכל אר"מ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וכו' סלקא דעתך אמינא כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו תהני ליה שחיטת אמו ולא ליבעי שחיטה קא משמע לן.

    Rashba on Chullin 74a · Sefaria

    Ritva

    מתניתין השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו פי' שאין צריך שחיטה ומודה ר"מ בהכי דאיתרבו מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא ולאו אוירא איכא ומיהו דמו אסור אעפ"י שתלבו מותר כדאיתא בגמ' ונראה דהיינו טעמא דליכא למימר שריותא מכל בבהמה תאכלו אלא במידי דבר אוכל כגון חלב וג"ה דתאכלו כתיב אבל דמו כיון דמשקה הוא לא נפיק משריות דכל בבהמה תאכלו דאע"ג דאשכחן אכילה גבי דם אפ"ה כיון דאיכא לאוקמי במידי דבר אוכל' לא מוקמי ליה אדם:

    Ritva on Chullin 74a · Sefaria

    Meiri

    אבר ובשר המדולדלין בבהמה כבר ביארנו שאסורין לעולם ואין ניתרין באכילה בשחיטת הבהמה ומ"מ נשחטה הבהמה ואכלן אינו לוקה אפי' לא היה רוב בשר קיים שאינו אבר מן החי הגמור שאין שחיטה עושה נפול כמו שביארנו ואם מתה הבהמה רואין אותו כאלו נפל מחיים שהמיתה עושה ניפול כמו שביארנו ולוקין עליה משום אבר מן החי ולא משום נבלה. ואם היה אבר שהוא עושה טרפה בנטילתו לוקה משום טרפה ולא משום אבר מן החי וכבר פירשנו במדולדל זה שאינו יכול לחזור ולחיות ולהדבק בגוף הבהמה הא אם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר:

    כבר ידעת על השרץ שהוא מטמא בכעדשה במה דברים אמורים בלח אבל אם נתיבש עד שנעשה כחרש אינו מטמא והתבאר במסכת נדה שכל שחוזר ללחותו בשריית פושרין מעת לעת מטמא וכן התבאר שם שלא נאמרו הדברים אלא בחתיכה מן השרץ אבל אם היה כלו שלם הואיל ותבניתו קיימת מטמא אע"פ שיבש:

    מה שנאמר במשנה ששחיטת האם מועילה לטהר את האבר היוצא מידי נבלה לא סוף דבר באבר של עובר חי אלא אף באבר של עובר מת כן כמו שביארנו במשנה:

    מי שהושיט ידו למעי הבהמה והיה שם בן תשעה חי ושחטו לשם והוציאו אע"פ שאלו נולד היה עליו דין שחיטה הואיל ומ"מ במקום שהוא עכשיו לא היה צריך שחיטה שהרי היה ניתר בשחיטת האם יראה שהוא אסור לא אמרו שהוא ניתר בארבעה סימנין ר"ל הן בשלו הן בשל אמו אלא שבמקום שאין של אמו מועילין לו שלו מועילין בו הא במקום שסימני אמו מועילין לו אינו נפטר בסימני עצמו ואע"פ שלא נאמר כן במוחלט הואיל ונשארה בספק ראוי להחמיר בה וכן כתבוה קצת חכמי בידירש בחבוריהם:

    מה שביארנו במשנה שאף טרפה שנולדה מן הבטן שחיטתה מטהרתה מידי נבלה לא סוף דבר שנולדה בטרפותה אלא אף בנוצרה בטרפותה כן כגון שנוצרה בעלת חמש רגלים ברגליה האחרונים ורגל חמישי יוצא מן הארכובה ולמעלה שהיא טרפה כמו שהתבאר:

    המשנה החמישית והכוונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואמר השוחט את הבהמה ומצא בן שמונה חי או מת או בן תשעה מת קורעו ומוציא את דמו בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ר' שמעון שזורי אומר אפי' בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו קרעה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו אמר הר"מ פי' זה בן תשעה חי שמותר לאכלו בלא שחיטה אין חלבו ודמו מותר אצל חכמים ודע שאינו צריך בדיקה ר"ל שאין הטרפה מפסידתו לפי שהוא אצלנו כשחוט אע"פ שהוא חי הלכה כחכמים על מנת שלא יהלך על הארץ ודברי ר' שמעון שזורי שמתיר ואפי' הפריס על גבי קרקע אינה הלכה:

    אמר המאירי השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה הן חי הן מת הרי הוא כאחד מאבריה וניתר בשחיטת האם וכן בבן תשעה מת ומ"מ צריך הוא להוציא את דמו והוא שאמר קורעו ומוציא את דמו אבל גידו וחלבו מותרין כמו שיתבאר ומגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים חולקים בגיד לאסרו אף באלו וראיה להם במשנה ראשונה של גיד הנשה שאמרו בה סתם ונוהג בשליל ולא הזכיר בה שום תנאי והלכה כסתם משנה ואע"פ שנחלק בה ר' יהודה ואמר ואינו נוהג בשליל וכל שהוזכר בה חולק אין קרוי סתם כמו שכתבנו פרק החולץ הם מוצאים כיוצא בה בענין מחתכין את הדלועין שנאמר עליה בראשון של יום טוב שנסתמה כר' שמעון אלמא שהוא קורא לה סתם משנה אע"פ שנחלק בה ר' יהודה ומ"מ יש מפרשים דההיא האי דקרי ליה סתמא אע"פ שהוזכר בה חולק הוא מפני שדעת החולק והם דברי ר' יהודה כבר שמענוהו בכמה מקומות ומתוך כך אינו מפקיע שלא ליקרא את שכנגדו סתם ועל זו סמכו גדולי הפוסקים לפסוק בפרק כל הכלים דלא בעינן מעין מלאכתן ומשום דאשכחו סתמא הכי אע"ג דבסופא אית בה פלוגתא הואיל ודעת החולק כבר שמענוהו בכמה מקומות ואם כן זו אינה סתם משנה והלכה כר' יהודה ולא עוד אלא שבבריתא נתפרש שמחלקת זו בבן תשעה חי כמו שנבאר בסמוך הא בבן שמנה אפי' חי ובבן תשעה מת לא נחלקו שאף גידו וחלבו מותרין בלא ספק:

    מצא בה בן תשעה חי אע"פ שהוא עדין במעיה טעון שחיטה ואינו יכול לשחטו ביום שנשחטה אמו משום אותו ואת בנו דברי ר' מאיר וכן לדעתו גידו וחלבו אסורין וחכמים אומרים שאין טעון שחיטה כלל הואיל ומצאו במעיה ולא הלכו פרסותיו על גבי קרקע כלל וכן לדעתם גידו וחלבו מותרין והוא שאמרו בבריתא של גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל (וחלבו אסור דברי ר' מאיר ור' יהודה אומר אינו נוהג בשליל) וחלבו מותר ואמר ר' הושעיא מחלקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשטתו ור' יהודה לשטתו כלומר למחלקתם של שחיטה הא אם הילך על גבי קרקע מעט טעון שחיטה מדברי סופרים שלא לטעות באחרת וכן גידו וחלבו אסורין מטעם זה ור' שמעון בן שזורי אומר שאפי' גדל חמש שנים וחורש בשדה אינו טעון שחיטה אף מדברי סופרים והלכה כחכמים ואף בן תשעה חי ניתר בשחיטת אמו וגידו וחלבו אסורין וזו היא שטת רוב פוסקים ואע"פ שבתלש חלב מבן תשעה חי נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש דלר' יוחנן אסור ולריש לקיש מותר והלכה כר' יוחנן זו מחלוקת אחרת הוא ואף ר' יהודה מודה בה אחר שתלשו דהוה ליה לגבי אותו חלב כאלו יצא ומגדולי תלמידיהם של גדולי הפוסקים פסקו כר' מאיר מכל וכל בין בשחיטה בין בחלב בין בגיד בגיד מסתם האמור בפרק גיד הנשה כמו שכתבנו ובחלב משמועת תלש חלב שהזכרנו שהם סוברים שאותו המחלקת תלוי במחלקת ר' מאיר ור' יהודה ור' יוחנן כר' מאיר ומאחר שפסקו כן בשנים המשיכו זו של שחיטה אחריהן וגדולי המחברים נמשכו אחריהם בחלב וגיד ומטעם שלהן ומ"מ סוברים דשחיטה כדקיימה קיימא וכסתם משנה זו ומתוך כך פסקו כחכמים בשחיטה וכר' מאיר בחלב וגיד ר"ל בחלב של בן תשעה חי ובתוספות פסקו בשחיטה וחלב כחכמים ובגיד כר' מאיר מפני שבגיד מצאו סתמא של פרק גיד הנשה כר' מאיר ובשחיטה מצאו סתם משנה זו כר' יהודה ובחלב ממה שאמר ר' אושעיא על משנת גיד הנשה מחלקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו וכו' והם מפרשים שאע"פ שדברי ר' אושעיא חוזרים על הבריתא דקתני נוהג בשליל וחלבו אסור דאלמא אתרויהו קאמר הלך כל אחד לשטתו מ"מ הוא לא אמרה אלא על חלבו לבד והיינו דשייך ביה מחלקת של ענין שחיטה דר' מאיר חשיב ליה בהמה וקרינן ביה וזבחת מבקרך וכן לענין חלב קרינן ביה חלב שור וכשב ור' יהודה לא חשיב לה בהמה עד שעת לידה דכתיב כי יולד אבל לענין גיד לא הלכו לשיטתם אלא טעמיה דר' יהודה משום כל בבהמה והם מביאים ראיה ממה שאמרו בגיד נוהג במוקדשין והקשו פשיטא משום דאקדשה פקע איסור גיד מנה ואוקמה בולדות קדשים דקסבר נוהג בשליל וקסבר נמי וולדות קדשים במעי אמו קדישי ואיסור קדשים כי הדדי אתו והם שאלו והרי ר' אושעיא העמיד מחלקתם בבן תשעה אלמא אפי' לר' מאיר לא חייל איסור גיד עד תשעה והיכי אתו כי הדדי ומתוך [כך] פרשו זה שכתבנו שלא אמרה ר' אושעיא אלא לענין חלב ואף זו ראיה לדעת האוסר בגיד אף בבן שמנה ומ"מ מתוך הדחק ולהעמיד שטתנו לפסוק כחכמים יראה לי לפרש דאיסור גיד ומוקדשין כי הדדי אתו לענין שאם תלשו והוציאו אסור ובזו נשתנה מחלב שהחלב אף בתלשו לא נאסר עד בן תשעה כמו שנבאר:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Chullin 74a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה אכלו לזה האבר המדולדל עכ"ל דקדק לפרש כן דאכלו לזה משמע דוקא שאכל כל האבר לוקה ולא בשר הפורש ממנו דהשתא שפיר שמעינן מיניה דרב דמיתה עושה ניפול ולא משום נבילה מתרינן כו' כדמסיק ודו"ק:

    בד"ה דעובר חי דיש במינו שחיטה מהניא כו' עכ"ל ליכא לפרושי אלא בעובר בן ח' חי דבבן ט' לר"מ טעון שחיטה כמו שהוכיחו התוס' ואע"ג דלתנא דמתני' ליכא בבן ח' חי יש במינו שחיטה ואף לתנא דברייתא דיש בבן ח' חי במינו שחיטה אגב אמו אפי' הכי אין שחיטתו מטהרתו איכא למימר כיון דבהאי עובר גופיה יש במינו שחיטה אגב שחיטת אמו עדיף טפי דאית לן למימר כיון דבהאי עובר גופיה מהניא שחיטה למה שבפנים מהניא גם לאבר היוצא מיהו בעובר מת ליכא למימר הכי מגו דמהני למה שבפנים מהני גם לאבר היוצא דלא שייך ביה יש במינו שחיטה אגב אמו כיון דמת הוא וה"נ אמרי' לקמן בן ח' חי יוכיח דאע"פ שיש במינו שחיטה אגב אמו כו' ולא קאמר הכי בבן ח' מת יוכיח כו' דלא שייך למימר ביה יש במינו שחיטה כיון שמת ודו"ק:

    בד"ה טעון שחיטה דחדשים גרמי לשויה כו' עכ"ל עיין ברא"ש שהקשה לפירושו דא"כ בן ט' מת היכי שרי כו' ע"ש ובחידושי הרשב"א יישבו ע"ש:

    Chidushei Halachot on Chullin 74a · Sefaria

    Maharam

    תד"ה תרי במותם כתיבי וכו' א"נ דרשא דהתם מנבלתם נפקא וכו' ר"ל ודרשא למעוטי בחייהם ממילא נשמע ג"כ מינה ונקט במותם לפי שהיא דרשה פשוטה ר"ל דאי לאו דאצטריך במותם לדרשה אחריתי היה ילפינן מינה בפשיטות מפי מה מיתה שאינה עושה חליפין וכו':

    ד"ה נפקא ליה מדר"י וכו' ומיהו סוגיא דהתם לא אתיא כתנא דברייתא דהכא וכו' ורבנן לא דמי לטריפה וכו' הכא אין במינו שחיטה. מקשין העולם למה לא הקשו התוס' התם בלא סוגיא דמתני' דהכא כיון דקאמר רבא דרבנן ס"ל דלא דמי לטריפה משום דאין במינו שחיטה א"כ קרא דלאכלה למה להו ואין זה קושיא דהתם לא ידעינן דאיכא למילף מבהמה טמאה אלא דר' יוסי ור"א לא בעי לאוקמי לאכלה להביא בן ח' משום דמסתבר להי טפי לדמותו לטריפה ורבנן ס"ל דלא דמי לטרפה וכו' ולכך מוקמינן קרא דלאכלה להביא בן ח' אבל מהני' דהכא דס"ד למילף מבהמה טמאה אפילו טרפה אי לאו דטריפה יש במינה שחיטה ממילא בן ח' דאין במינו שחיטה ילפינן ליה שפיר מבהמה טמאה דאין שחיטה מטהרתו ולכך הקשו התוס' הכא דאפילו ת"ק דהתם לא מתוקם כתנא דמתני' דהכא משום דלתנא דמתני' דהכא ידעי' ליה מבהמה טמאה בלא שום קרא וק"ל:

    Maharam on Chullin 74a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    מתני' מצא בן תשעה חי עי' נדה דף מד ע"א תוס' ד"ה איהו:

    רש"י ד"ה כי אמרי אנא וכו' דלא משום נבלה מתרינן תמוה לי אמאי ל"א כפשוטו דהאבר הוא כזית עם הגידים והעצמות דלגבי נבלה הוי חצי שיעור וכן נ"מ להושיטו לבן נח:

    Gilyon HaShas on Chullin 74a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 74, Amud Aleph, about 368 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “אין בהן אלא מצות פרוש בלבד.…”

    2. Segment 237 words

      Opens “יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא, ויתיב…”

      Named: רב יוסף, רב הונא, רב יהודה, רב יצחק בר שמואל, שמואל.

    3. Segment 328 words

      Opens “אמר ליה רב הונא: אנן אמאן נסמוך?…”

      Named: רב הונא, רב יוסף.

    4. Segment 441 words

      Opens “אמר רבא: מנא הא מלתא דאמור רבנן:…”

      Named: רבא.

    5. Segment 524 words

      Opens “אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא:…”

      Named: רב אדא בר אהבה, רבא.

    6. Segment 613 words

      Opens “ואכתי מבעי ליה, כעין מיתה: לחין מטמאים,…”

    7. Segment 723 words

      Opens “אמר רב חסדא: מחלוקת באבר דעובר חי,…”

      Named: רב חסדא, רבה.

    8. Segment 818 words

      Opens “בן שמנה חי. [וכו']: והתניא: בן שמנה…”

    9. Segment 914 words

      Opens “אמר רב כהנא: יש במינו שחיטה אגב…”

      Named: רב כהנא.

    10. Segment 1043 words

      Opens “ולהאי תנא דפריך, טרפה דשחיטתה מטהרתה מנא…”

      Named: רב יהודה.

    11. Segment 1117 words

      Opens “בעי רב הושעיא: הושיט את ידו למעי…”

      Named: רב הושעיא.

    12. Segment 1224 words

      Opens “תבעי לר"מ עד כאן לא קאמר רבי…”

      Named: רבי מאיר.

    13. Segment 139 words

      Opens “או דילמא, אפילו לרבנן, ד' סימנין אכשר…”

    14. Segment 1422 words

      Opens “אמר רב חנניא, ת"ש הרי שנולדה טרפה…”

      Named: רב חנניא.

    15. Segment 1513 words

      Opens “אמר ליה רבא: תני שנוצרה טרפה מן…”

      Named: רבא.

    16. Segment 1619 words

      Opens “מתני׳ השוחט את הבהמה, ומצא בה בן…”

    17. Segment 1717 words

      Opens “מצא בן תשעה חי טעון שחיטה, וחייב…”

    Sages named on this page

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Chullin 74a · Segment 5 — “אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: והא קרא…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Chullin 74a · Segment 2 — “יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: אמר…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Chullin 74a · Segment 9 — “אמר רב כהנא: יש במינו שחיטה אגב אמו, ותנא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 74a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026