Talmud Builders

    Chullin 29a

    Back to index

    English translation — Chullin 29a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1for an interval equivalent to the duration of the slaughter of another animal, and then completed his slaughter, his slaughter is valid. But if you say the halakhic status of a siman of which precisely half was cut and half remained uncut is like that of the majority, then by cutting half the windpipe he rendered it a tereifa because it is as though the majority of the windpipe is severed.

    2The Gemara answers: Do you hold that this baraita is referring to the slaughter of an animal? No, it is referring to the slaughter of a bird, which requires the cutting of only one siman . Whichever way you look at it, the slaughter should be valid. If the halakhic status of a siman of which precisely half was cut and half remained uncut is like that of the majority, he has performed the cutting of the majority and the slaughter is valid. And if the halakhic status of a siman of which precisely half was cut and half remained uncut is not like that of the majority, then in cutting half the siman he did not perform any action that would render the animal a tereifa .

    3The Gemara suggests: Come and hear another proof contrary to Rav’s opinion from a baraita : In a case where half of the windpipe was deficient prior to the slaughter and the slaughterer added to that deficiency an incision of any size, and completed it, his slaughter is valid. And if you say that the halakhic status of a siman of which precisely half was cut and half remained uncut is like that of the majority, the animal is a tereifa , as half its windpipe was deficient before the slaughter.

    4Rava said: The matter of tereifa is different, as we require a majority that is clearly visible. If precisely half the windpipe is deficient it does not appear to be a majority. By contrast, with regard to slaughter, the status of half is like that of the majority.

    5Abaye said to Rava: And is it not derived through an a fortiori inference that all the more so, a conspicuous majority is required for slaughter? And just as with regard to tereifa , where the animal is rendered a tereifa by a deficiency of any size, e.g., by a minuscule perforation of the gullet, in cases where we require a majority, we require a majority that is clearly visible, with regard to slaughter, where until there is a majority of the simanim cut, the slaughter is not valid, all the more so is it not clear that we require a majority that is clearly visible?

    6Rather, the Gemara revises its understanding of the dispute between Rav and Rav Kahana. Everyone agrees that the halakhic status of a siman of which precisely half was cut and half remained uncut is not like that of a siman of which the majority was cut. And when the dispute of Rav and Rav Kahana was stated, it was stated with regard to the matter of the Paschal offering. If a majority of the Jewish people were ritually impure on the fourteenth of Nisan, the Paschal offering is sacrificed that day and eaten in a state of impurity. If only a minority of the Jewish people were impure, the ritually pure majority brings the Paschal offering on the fourteenth of Nisan, and the impure minority brings the Paschal offering on the second Pesaḥ one month later.

    7In a case where the Jewish people were equally divided on the fourteenth of Nisan, with half of them pure and half of them impure, Rav said: The halakha in the case where half the people were impure and half were pure is like that of a case where the majority was impure, and the entire people brings the Paschal offering in Nisan. And Rav Kahana said: The halakha in the case where half the people were impure and half were pure is not like that of a case where the majority was impure. Therefore, those who are pure bring the Paschal offering on the fourteenth of Nisan, and those who are impure bring the Paschal offering on the second Pesaḥ .

    8The Gemara asks: And there, with regard to the Paschal offering, what is the reason that Rav accords half the people the status of a majority? It is as it is written: “Any man who shall be impure by reason of a corpse… shall observe the Passover to the Lord. On the fourteenth day of the second month at evening they shall observe it” (Numbers 9:10–11), from which it is derived: A ritually impure person is deferred to observe the second Pesaḥ , but a ritually impure congregation is not deferred to observe the second Pesaḥ . The status of half the people is that of a congregation, not that of a collection of individuals.

    9§ The mishna teaches: If one cut the majority of one siman in a bird or the majority of two simanim in an animal, his slaughter is valid. The Gemara asks: We already learn this on another occasion, in the first clause of the mishna: The halakhic status of the majority of one siman is like that of the entire siman . Why is the redundancy necessary?

    10The Gemara provides a mnemonic for the names of the amora’im who participate in the discussion that ensues: Heh , Rav Hoshaya; kaf , Rabbi Kahana; shin , Rabbi Shimi; peh , Rav Pappa; shin , Rav Ashi; ḥet .

    11Rav Hoshaya said: One mention of the equivalence between majority and whole is referring to slaughter of non-sacred birds and animals and one is referring to slaughter of sacrificial birds and animals. And it is necessary for the tanna to teach both cases, as, if the tanna taught us only the case of slaughter of non-sacred birds and animals, one might think that it is there that one suffices with the majority of the siman , because he does not require the blood; he seeks merely to slaughter the animal. But in the case of sacrificial birds and animals, where he requires the blood for sprinkling on the altar, say that it will not suffice for him to cut the majority, and the slaughter is not valid until there is a cutting of the entire windpipe or gullet.

    12And if the tanna taught us only the case of slaughter of sacrificial birds and animals, one might think that one must cut a majority of the siman because he requires the blood for sprinkling on the altar; but with regard to the slaughter of non-sacred birds and animals, where he does not require the blood, say that cutting half the siman is sufficient, and there is no need to cut a majority. Therefore, the tanna teaches us the principle twice, once to teach that a majority suffices in the case of sacrificial animals, and once to teach that a majority is required in the case of non-sacred animals.

    13The Gemara asks which clause of the mishna is referring to cutting a majority of the simanim in non-sacred birds and animals, and which is referring to cutting a majority of the simanim in sacrificial birds and animals?

    14Rav Kahana said: It stands to reason that the first clause of the mishna is referring to the slaughter of non-sacred birds and animals and the latter clause is referring to the slaughter of sacrificial birds and animals. The Gemara asks: From where does Rav Kahana arrive at that conclusion? The Gemara answers: It is from the fact that the first clause of the mishna teaches: One who slaughters by cutting one siman in a bird and two simanim in an animal. And if it enters your mind that the first clause is referring to the case of sacrificial birds and animals, the tanna should have formulated it as: One who pinches the nape of the neck of a bird, as sacrificial birds are not slaughtered with a knife, but pinched with a fingernail.

    15The Gemara asks: Rather, what do you say? That the latter clause is referring to slaughter of sacrificial birds and animals? But the tanna teaches in the latter clause: If one cut the majority of one siman in a bird or the majority of two simanim in an animal, his slaughter is valid. If the reference is to sacrificial birds and animals, the tanna should have formulated it: His pinching is valid. The Gemara answers: That is not difficult; since the tanna concluded with mention of the slaughter of an animal, he also taught: His slaughter is valid, which is referring to the sacrificial animal. But in the first clause, since the tanna stands to begin with the case of a bird, if it enters your mind that the reference is to sacrificial birds, the tanna should have formulated it: One who pinches the nape of the neck of the bird.

    16Rav Shimi bar Ashi said that one arrives at the conclusion that the first clause is referring to slaughter of non-sacred birds and animals from here: As the tanna teaches: One who slaughters by cutting one siman in a bird. And if it enters your mind that the reference is to the slaughter of sacrificial birds, isn’t there the bird burnt offering, which requires that two simanim be cut?

    17The Gemara asks: Rather, what do you say? That the latter clause is referring to slaughter of sacrificial birds and animals? But the tanna teaches in the latter clause: If one cut the majority of one siman in a bird or the majority of two simanim in an animal, his slaughter is valid. If the reference is to sacrificial birds, isn’t there the bird burnt offering, which requires the pinching of two simanim ? The Gemara answers: What is the meaning of: The majority of one siman ? It means the majority of each and every one of the two. And by right the tanna should have taught: The majority of two. But since there is the bird sin offering, which suffices with the cutting of one siman , due to that reason the matter is not clear-cut for him. Therefore, the tanna formulated the halakha in a manner that could apply to one siman , i.e., in the case of a sin offering, and to two simanim , i.e., in the case of a burnt offering and of animal offerings.

    18Rav Pappa said that one arrives at the conclusion that the first clause is referring to slaughter of non-sacred birds and animals from here: As the tanna teaches that Rabbi Yehuda says: The slaughter is not valid until he cuts the veins in the neck. And the Rabbis disagree with him, and do not require that one cut the veins in the neck. Granted, if you say that the reference is to the slaughter of non-sacred birds, it works out well. But if you say that the reference is to the slaughter of sacrificial birds, why do the Rabbis disagree with him? He himself, i.e., the one slaughtering, requires the blood in order to sprinkle it on the altar, which would warrant cutting the veins.

    19Rav Ashi said that one arrives at the conclusion that the latter clause is referring to slaughter of sacrificial birds and animals from here: As the tanna teaches in the mishna (30b): One who slaughters by cutting two animals’ heads simultaneously, his slaughter is valid. The Gemara infers from the precise language of the mishna: One who slaughters, indicating that after the fact, yes, his slaughter is valid; but one may not slaughter two animals simultaneously ab initio .

    20Granted, if you say that the reference is to sacrificial birds or animals, this is the reason that one may not slaughter two animals simultaneously ab initio : It is due to that which Rav Yosef teaches in a baraita : “And when you sacrifice a peace offering to the Lord, you shall sacrifice it [ tizbaḥuhu ] that you may be accepted” (Leviticus 19:5). The term “ tizbaḥuhu ” can be divided into two terms: You shall sacrifice [ tizbaḥ ] and it [ hu ]. From the term “You shall sacrifice [ tizbaḥ ],” it is derived that there will not be two people slaughtering one offering. From the full term “You shall sacrifice it [ tizbaḥuhu ]” it is derived that one person may not slaughter two offerings simultaneously.

    21And Rav Kahana said, to explain the derivation of the first halakha in the baraita : Although the term “ tizbaḥuhu ” is vocalized in the plural, leading to the conclusion that two people may slaughter an animal together, nevertheless, because the word is written without a vav , the term tizbaḥehu is written, in the singular, indicating that two individuals may not slaughter the offering. But if you say that the reference is to the slaughter of non-sacred birds, it should be permitted even ab initio .

    22And Rabbi Shimon ben Lakish, too, holds that the first clause of the mishna is referring to the slaughter of non-sacred birds and animals and the latter clause is referring to the slaughter of sacrificial birds and animals, as Rabbi Shimon ben Lakish says: Since we learned in the mishna that the halakhic status of the majority of one siman is like that of the entire siman , why did we also need to learn later in the mishna: The majority of one siman in a bird or the majority of two simanim in an animal? The latter clause is obvious based on the principle articulated in the first clause.

    23Rabbi Shimon ben Lakish explains: Since we learned in a mishna ( Yoma 31b): They brought him the sheep for the daily morning offering, and he slaughtered it [ keratzo ] by cutting most of the way through the gullet and the windpipe, and a different priest completed the slaughter on his behalf so that the High Priest could receive the blood in a vessel and proceed with the order of the Yom Kippur service, one might have thought that if the other priest did not complete the cutting of the two simanim , the slaughter would not be valid. Therefore, we learned in the mishna: If one cut the majority of one siman in a bird or the majority of two simanim in an animal, his slaughter is valid.

    24The Gemara analyzes the statement of Rabbi Shimon ben Lakish. The Master said: One might have thought that if the other priest did not complete the cutting of the two simanim , the slaughter would not be valid.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כדי שחיטה אחרתהיינו שיעור שהייה:

    וגמרהקס"ד בבהמה קאי דבעיא רוב שנים ומאי גמרה לשחיטה:

    ואי מחצה כרובכיון דשהה בחצי אזלא לה שחיטה והויא לה כפגימה בעלמא ואיטרפא לה בפסוקת הגרגרת אלא ש"מ אינו כרוב ופסוקת הגרגרת ברובא בעינן:

    לא בעוףדממה נפשך כשרה כדמפרש:

    הא עבד ליה רובאואיתכשרא מקמי שהייה:

    לא עבד ליה כלוםמעשה טרפה:

    חצי קנה פגוםבעוף:

    רוב הנראה לעיניםכלומר רוב גמור שהוא ניכר:

    מה טרפהדאיכא מקומות טובא דמיטרפא בהו במשהו כגון נקובת הוושט והריאה והדקין:

    בעינן רוב הנראה לעיניםבמקומות שהוזכר בהן רוב כגון בקנה ובחוט השדרה:

    שחיטה דעד דאיכא רובא לא מתכשראדאפילו מאן דמכשר משום דקרי ליה רובא הוא ובמיעוטא כולהו מודו:

    מחצה על מחצה כרובוטהורים עושין לעצמן בטהרה וטמאין עושין לעצמן בטומאה ולא מידחו לפסח שני כיחידין:

    אינו כרובונדחין הטמאין לשני:

    והתם מאי טעמא דרבהא בעלמא אמרת דלא הוי רובא:

    דכתיב איש איש כי יהיה טמאידחה לשני ופלגא נהי דרובא לא מיקרי מיהו מכלל יחידין נפקי להו ולא מידחו:

    לדם הוא צריךלזריקה:

    מליקתו כשרה מיבעי ליהכלומר אעוף איבעי ליה למיתני מליקתו כשרה והדר ליתני אבהמה שחיטתה כשרה:

    הא לא קשיאגבי הדדי תננהו וכי סליק מבהמה נקט שחיטה:

    אלא רישאכי תנא השוחט:

    מכדי בעוף קאיובו התחיל להורות והיכי סמך ליה שחיטה בעוף קדשים המולק מיבעי ליה:

    ה"ג מאי רוב אחד רוב כל אחד ואחד ולא גרסינן אלא:

    לא פסיקא ליהותנא מילתא דמישתמע בתרוייהו דהכי משמע רוב כל אחד בעוף כשרה היכא דסגי בחד כגון חטאת הוי רובו ככולו והיכא דבעי תרתי הוי רוב כל אחד ככולו:

    שפירמש"ה פליגי רבנן עליה דכיון דלא הוזכרו וורידין אלא משום דם מה לי בשעת שחיטה ומה לי לאחר שחיטה:

    אלא בקדשיםהיכי פליגי רבנן עליה:

    הוא עצמוכל עצמה ועיקרה של שחיטת קדשים לדם היא צריכה:

    תזבחלרצונכם תזבחוהו ואמרינן לקמן תזבחהו כתיב ויש אם למסורת תזבח משמע דלשוחט יחידי קאמר ולא לשנים מדלא כתיב תזבחוהו ומדכתיב הוא משמע נמי אזבח שאף הוא יהא יחידי:

    ואמר רב כהנאגרסינן. הא דר"ל בסדר יומא (דף לב:) גבי הביאו לו לכ"ג את התמיד:

    קרצומפרשינן התם ברוב שנים שלא היה יכול למרק ולגמור את השחיטה כולה לפי שכל עבודת יה"כ אינה כשרה אלא בו דכתיב באחרי מות וכפר הכהן אשר ימשח אותו והיה צריך לאחוז מהר את המזרק ולקבל הדם לפיכך חותך בו כדי הכשר שחיטה ומניחה וממהר לקבל:

    ומירקכהן אחר שחיטה:

    על ידובשבילו כמו (עירובין דף פב:) מערב אדם על יד בנו ובתו בשבילם ומפני ששנינו שם דצריך למרק יכול לא מירק יהא פסול דבקדשים לא סגי ברוב שנים:

    לכךהוצרך לשנות כאן רוב אחד בעוף וכו' דרישא חולין הוה שמעינן מינה ותנא סיפא משום קדשים. ופרכינן יכול לא מירק יהא פסול בתמיה הא א"כ הויא לך הא מריקה עבודה באדם אחר שלא בכ"ג ותניא כל עבודת יה"כ כו' ברייתא היא בשילהי הוריות:

    חולין 29 עמוד א

    1כדי שחיטה אחרת וגמרה, שחיטתו כשרה. ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב, איטרפא לה.

    2מי סברת בבהמה? לא, בעוף! ממה נפשך: אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד ליה רובא, אי מחצה על מחצה אינו כרוב לא עבד ולא כלום.

    3ת"ש הרי שהיה חצי קנה פגום, והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה, ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב טרפה הויא!

    4אמר רבא: שאני לענין טרפה, דבעינן רוב הנראה לעינים.

    5א"ל אביי: ולא כל דכן הוא? ומה טרפה, דבמשהו מיטרפא, היכא דבעינן רובא בעינן רוב הנראה לעינים; שחיטה, דעד דאיכא רובא לא מיתכשרא לא כ"ש דבעינן רוב הנראה לעינים?

    6אלא, דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב, וכי איתמר דרב ודרב כהנא לענין פסח אתמר.

    7הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים רב אמר: מחצה על מחצה כרוב, ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב.

    8והתם מ"ט דרב, דכתיב ״(במדבר ט״, י) ״איש איש כי יהיה טמא לנפש״, איש נדחה, ואין ציבור נדחין.

    9רוב אחד בעוף, תנינא חדא זימנא: רובו של אחד כמוהו!

    10(הכש פשח סימן).

    11אמר רב הושעיא: חדא בחולין וחדא בקדשים, וצריכא, דאי אשמועינן חולין התם הוא דסגי ליה ברובא, משום דלאו לדם הוא צריך, אבל קדשים דלדם הוא צריך אימא לא תיסגי ליה ברובא עד דאיכא כוליה.

    12ואי אשמועינן קדשים, משום דלדם הוא צריך, אבל חולין דלדם לא צריך אימא בפלגא סגי ליה, קמ"ל׃

    13הי בחולין, והי בקדשים?

    14אמר רב כהנא: מיסתברא רישא בחולין וסיפא בקדשים. ממאי? מדקתני ״השוחט״, ואי סלקא דעתך רישא בקדשים, ״המולק״ מיבעי ליה.

    15אלא מאי, סיפא בקדשים? ״שחיטתו כשרה״? ״מליקתו כשרה״ מיבעי ליה! הא ל"ק איידי דסליק מבהמה תנא נמי ״שחיטתו כשרה״. אלא רישא, מכדי על עוף קאי, אי ס"ד בקדשים ״המולק״ מיבעי ליה!

    16רב שימי בר אשי אמר: רישא בחולין מהכא, דקתני ״אחד בעוף״, ואי ס"ד בקדשים הא איכא עולת העוף דבעי שני סימנים!

    17אלא מאי, סיפא בקדשים? רוב אחד בעוף הא איכא עולת העוף דבעי שני סימנין! מאי ״רוב אחד״? רוב כל אחד ואחד. ובדין הוא דליתני רוב שנים, כיון דאיכא חטאת דסגי ליה בחד סימן מש"ה לא פסיקא ליה.

    18רב פפא אמר: רישא בחולין מהכא, דקתני: רבי יהודה אומר: עד שישחוט את הורידין, ופליגי רבנן עליה. אי אמרת בשלמא בחולין שפיר, אלא אי אמרת בקדשים, אמאי פליגי רבנן עליה? הוא עצמו לדם הוא צריך!

    19רב אשי אמר: סיפא בקדשים מהכא, דקתני: השוחט שני ראשין כאחד שחיטתו כשרה. השוחט דיעבד אין, לכתחלה לא.

    20אי אמרת בשלמא בקדשים היינו דלכתחלה לא, משום דתני רב יוסף: ״תזבח״ שלא יהא שנים שוחטים זבח אחד, (ויקרא יט, ה) ״תזבחהו״ שלא יהא אחד שוחט שני זבחים.

    21ואמר רב כהנא: ״תזבחהו״ כתיב״, אלא אי אמרת בחולין אפילו לכתחלה נמי.״

    22ואף רשב"ל סבר: רישא בחולין, וסיפא בקדשים, דאמר רשב"ל מאחר ששנינו ״רובו של אחד כמוהו״, למה שנינו ״רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה״?

    23לפי ששנינו: הביאו לו את התמיד, קרצו ומירק אחר שחיטתו על ידו, יכול לא מירק יהא פסול? לכך שנינו: רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה.

    24אמר מר: יכול לא מירק יהא פסול?

    Tosafot

    דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרובוא"ת דבפ"ק דעירובין (דף טז: ושם) פסקינן כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר והיה נראה לחלק בין שאר איסורין בדבר התלוי בחיות אי לאו דמייתי עלה לעיל דתנור וגם תימה דבעירובין לא מייתי לה והנהו דמייתי התם לא מייתי הכא ושמא יש לחלק דהכא איסור וטומאה והתם לענין מחיצות ולא דמי:

    איש נדחה ואין ציבור נדחיןתימה דבפ"ק דסנהדרין (דף טז.) גבי והוצאת את האיש ההוא וגו' דרשינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך והכא לא ממעטי מאיש אלא רוב ישראל וי"ל דהתם מצינו שחילק הכתוב בין יחיד למרובים משום עיר בעלמא לענין עיר הנדחת לפיכך מסתברא לחלק משום שבט ולומר דלא מיקרי איש א"נ טובא איש ואשה כתיבי התם:

    אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך אימא בפלגא סגיוהא דקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתה פסולה היינו סיפא דאיירי בקדשים:

    ומירק אחר שחיטתו על ידומירק לשון גמר כדאמרינן במדרש מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מחצה על מחצה אינו כרובהא לא שהה ברובה דגרגרת. קשיא לי מאי אמר הא לא שהה ברובא דגרגרת, דכיון דאוקמה בעוף כי שהה ברובא דגרגרת כשרה. יש לומר דהכי קאמר אי מחצה שאינו כרוב לגבי שחיטה הוא הדין לשהייה, דלא תימא לגבי שחיטה לא מתכשרא במחצה על מחצה הא לגבי שהייה חשבינן ליה כרוב וכאילו שהה ברובא דגרגרת דעלמא, קא משמע לן דכל שאינה רוב לגבי שחיטה הוא הדין לגבי שהייה כנ"ל.

    אלא דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרובואף על גב דאמר בעירובין (טז, ב) גבי מחיצה דשבת פרוץ כעומד מותר, ותנן בסוכה (טז, א) המקרה סוכתו בשפדוין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהם כמותם כשרה, ואליבא דמאן דאמר פרוץ כעומד דוקא כמותן דלמא גבי סוכה ומחיצות הילכתא גמירי לה, אי נמי נפקא להו מרישא ולא ידעינן לה ואסקינן הכא דלגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב אלא בעינן רוב הנראה לעינים, פירוש רוב ממש שהוא משוער ונראה לעינים לא שיהא המחצה המצומצם נדון כרוב. וכן פירש רש"י ז"ל, ועיקר. תדע דהא עד השתא הוה סלקא דעתא דמחצה על מחצה כרוב, ואקשינן עליה ואידחי, אלמא לא דחינא ליה אלא ממחצה על מחצה ומוקמינן ברוב ממש. ועוד תדע דהא אמר רבא לענין טרפה בעינן רוב הנראה לעינים, ואם [הוא] (ה)ניכר ממש כלומר רוב גדול שהוא ניכר ממש לענין טרפה בלא רובא, וכאותה שאמרו בברכות (מח, א) רובא דמינכר בעינן שהוא רוב גדול הניכר מרחוק, מי איכא למאן דאמר דלענין טרפה לא תאסר עד שיהא שם רוב גדול הניכר לעינים, אלא רוב גמור המשוער קאמר ועיקר. ותניא בתורת כהנים (סו"פ שמיני) להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשין הן, אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה.

    חדא בחולין וחדא בקדשיםואם תאמר אכתי איכא למיפרך תנינא מדקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, הוה שמעינן שפיר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. יש לומר כיון דלא מישתמע אלא מדיוקא, אורחא דתלמודא הוא דתני ליה בהדיא ואינו נמנע משום ההיא דאשתמע מינה מדיוקא.

    הי בחולין והי בקדשיםואם תאמר ומאי נפקא מינה, איכא למימר דנפקא מינה לשחיטת ורידין בחולין, דאי רישא בקדשים איכא למימר בקדשים הוא דמצריך רבי יהודה שחיטת ורידין משום דלדם הוא צריך אבל בחולין לא. ואי נמי (לכדרבא שבשוחט) [לכדרב אשי בששחט] שני ראשין דאי בקדשים הא בחולין אפילו לכתחילה.

    ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שניםקשה לי דהא מדקתני רוב אחד בעוף שחיטתו כשרה, משמע דיעבד אין לכתחלה לא. ואילו בחטאת העוף הא כתיב (ויקרא ה, ח) לא יבדיל, ועוד דרבי אלעזר ברבי שמעון בעולת העוף דוקא רוב שנים וכדאמרינן בפרקין קמא (כא, א) בשמעתא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה. ויש לומר דהא דהכא אתיא כמאן דאמר מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, וההיא דלעיל אתיא כמאן דאמר דלא יבדיל דיקא, ופלוגתא דאמוראי היא בזבחים פרק קדשי הקדשים (סו, א), והא דקתני הכא שחיטתו כשרה דמשמע הא לכתחלה צריך שנים, דילמא מדרבנן. ואינו מחוור דבמליחת עולת העוף הא משמע דלכתחלה ברוב שנים ואפילו מדרבנן קאמר יש לומר דשחיטתו כשרה דגבי עוף לאו דוקא, אלא משום דלגבי שחיטת בהמה דוקא דיעבד הא לכתחלה בעיא שנים תניא נמי אחד בעוף כשרה, והוא הדין לכתחלה, והיינו דאיצטריך למימר הכא רוב כל אחד ואחד, ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים, ואי לאו משום הא דאמרן לא הוה ליה למימר אלא רבי אלעזר ב"ר שמעון היא דאמר ברוב שנים ותו לא.

    אי אמרת בשלמא קדשים היינו טעמא דלכתחלה לא דתני רב יוסף תזבח וכו'. קשיא דהכא משמע דקרא לכתחלה ולמצוה מן המובחר, הא בדיעבד שרינן, ואילו לקמן (חולין כט ע"ב) אמרינן אי קשיא לי הא קשיא לי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ליפלוג בהכשרה דפרה, והיכי דמי כגון דשחטוה תרי גברי, והשיב רב יוסף תרי גברי בחד זבחא ליתא כלל דתניא תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד, אלמא אפילו בדיעבד נמי פסול מדקאמר ליתא כלל. ועוד דאי בדיעבד כשר, אכתי ליפלוג בהכשרה דפרה. ויש לומר דליתא כלל לכתחלה קאמר ולמצוה, והכי קאמר כיון דליתא למצוה לאו בהכשירא קרינן לה.

    ואמר רב כהנא תזבחהו כתיבופירש רש"י ז"ל דקסבר יש אם למסורת. ואיכא למידק אם כן מאי קאמר רבי יוחנן עלה בסמוך זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימאי, דאי בטעמא דיש אם למסורת תליא, הא תליא בכמה אשלי רברבי דאית להו בסוכה (ו, ב) ובסנהדרין (ד, א) ובקידושין (יח, ב) ובכמה מקומות בתלמוד יש אם למסורת. ובתוספות פירשו דאפילו כמאן דאמר יש אם למקרא אתיא ומדשני קרא בדיבוריה קא מייתי לה מדכתב לרצונכם הוה ליה למיכתב תזבחוהו, אלא לאשמועינן דלא יהא אחד שוחט שני זבחים. והרמב"ן ז"ל פירש דמשום הכי דריש הכא יש אם למסורת משום דמקרא גופיה לא מכחיש ליה למסורת דתזבחוהו לכל חד וחד אמר רחמנא, וכמה מצות בתורה נאמרו בלשון רבים, כדכתיב נמי (ויקרא כב, ח) וכי תזבחו זבח תודה, לפיכך דרש ר' שמעון מסורת ורבן לא דרשי אי משום דלית להו יש אם למסורת כלל אי משום דתזבח תזבחוהו לא משמע להו. ולגופיה איצטריך אחד שוחט ב' זבחים.

    יכול לא מרק יהא פסול לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. קשיא לי אם כן עוף למה לי, על כרחין אי בחטאת העוף לא יבדיל כתיב, ואי רוב כל אחד ואחד קאמר ולהביא עולת העוף אי לרבנן דוקא ב' ואי לר' אלעזר בר' שמעון אדרבה אינו מבדיל או שאינו צריך להבדיל, ובהדיא תני לה ר' אלעזר בר' שמעון, ויש לומר דאגב רוב שנים בבהמה תנא רוב אחד בעוף, וצריכותא משום בהמה. אי נמי יש לומר משום חטאת העוף דאפילו לא מירק סימן אחד כשר וכדתניא בזבחים (סה, ב) הגיע לוושט ולקנה חותך סימן אחד או רובו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 29a

    Chullin 29a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 478 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    כדי שחיטה אחרת היינו שיעור שהייה:

    וגמרה קס"ד בבהמה קאי דבעיא רוב שנים ומאי גמרה לשחיטה:

    ואי מחצה כרוב כיון דשהה בחצי אזלא לה שחיטה והויא לה כפגימה בעלמא ואיטרפא לה בפסוקת הגרגרת אלא ש"מ אינו כרוב ופסוקת הגרגרת ברובא בעינן:

    לא בעוף דממה נפשך כשרה כדמפרש:

    הא עבד ליה רובא ואיתכשרא מקמי שהייה:

    לא עבד ליה כלום מעשה טרפה:

    חצי קנה פגום בעוף:

    רוב הנראה לעינים כלומר רוב גמור שהוא ניכר:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 29a · Sefaria

    Tosafot

    דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב וא"ת דבפ"ק דעירובין (דף טז: ושם) פסקינן כרב פפא דאמר פרוץ כעומד מותר והיה נראה לחלק בין שאר איסורין בדבר התלוי בחיות אי לאו דמייתי עלה לעיל דתנור וגם תימה דבעירובין לא מייתי לה והנהו דמייתי התם לא מייתי הכא ושמא יש לחלק דהכא איסור וטומאה והתם לענין מחיצות ולא דמי:

    איש נדחה ואין ציבור נדחין תימה דבפ"ק דסנהדרין (דף טז.) גבי והוצאת את האיש ההוא וגו' דרשינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך והכא לא ממעטי מאיש אלא רוב ישראל וי"ל דהתם מצינו שחילק הכתוב בין יחיד למרובים משום עיר בעלמא לענין עיר הנדחת לפיכך מסתברא לחלק משום שבט ולומר דלא מיקרי איש א"נ טובא איש ואשה כתיבי התם:

    אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך אימא בפלגא סגי והא דקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתה פסולה היינו סיפא דאיירי בקדשים:

    ומירק אחר שחיטתו על ידו מירק לשון גמר כדאמרינן במדרש מי שהתחיל במצוה אומרים לו מרוק:

    Tosafot on Chullin 29a · Sefaria

    Rashba

    מחצה על מחצה אינו כרוב הא לא שהה ברובה דגרגרת. קשיא לי מאי אמר הא לא שהה ברובא דגרגרת, דכיון דאוקמה בעוף כי שהה ברובא דגרגרת כשרה. יש לומר דהכי קאמר אי מחצה שאינו כרוב לגבי שחיטה הוא הדין לשהייה, דלא תימא לגבי שחיטה לא מתכשרא במחצה על מחצה הא לגבי שהייה חשבינן ליה כרוב וכאילו שהה ברובא דגרגרת דעלמא, קא משמע לן דכל שאינה רוב לגבי שחיטה הוא הדין לגבי שהייה כנ"ל.

    אלא דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו כרוב ואף על גב דאמר בעירובין (טז, ב) גבי מחיצה דשבת פרוץ כעומד מותר, ותנן בסוכה (טז, א) המקרה סוכתו בשפדוין או בארוכות המטה אם יש ריוח ביניהם כמותם כשרה, ואליבא דמאן דאמר פרוץ כעומד דוקא כמותן דלמא גבי סוכה ומחיצות הילכתא גמירי לה, אי נמי נפקא להו מרישא ולא ידעינן לה ואסקינן הכא דלגבי שחיטה מחצה על מחצה אינו כרוב אלא בעינן רוב הנראה לעינים, פירוש רוב ממש שהוא משוער ונראה לעינים לא שיהא המחצה המצומצם נדון כרוב. וכן פירש רש"י ז"ל, ועיקר. תדע דהא עד השתא הוה סלקא דעתא דמחצה על מחצה כרוב, ואקשינן עליה ואידחי, אלמא לא דחינא ליה אלא ממחצה על מחצה ומוקמינן ברוב ממש. ועוד תדע דהא אמר רבא לענין טרפה בעינן רוב הנראה לעינים, ואם [הוא] (ה)ניכר ממש כלומר רוב גדול שהוא ניכר ממש לענין טרפה בלא רובא, וכאותה שאמרו בברכות (מח, א) רובא דמינכר בעינן שהוא רוב גדול הניכר מרחוק, מי איכא למאן דאמר דלענין טרפה לא תאסר עד שיהא שם רוב גדול הניכר לעינים, אלא רוב גמור המשוער קאמר ועיקר. ותניא בתורת כהנים (סו"פ שמיני) להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשין הן, אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו מלא שערה.

    חדא בחולין וחדא בקדשים ואם תאמר אכתי איכא למיפרך תנינא מדקתני חצי אחד בעוף ואחד וחצי בבהמה שחיטתו פסולה, הוה שמעינן שפיר רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה שחיטתו כשרה. יש לומר כיון דלא מישתמע אלא מדיוקא, אורחא דתלמודא הוא דתני ליה בהדיא ואינו נמנע משום ההיא דאשתמע מינה מדיוקא.

    הי בחולין והי בקדשים ואם תאמר ומאי נפקא מינה, איכא למימר דנפקא מינה לשחיטת ורידין בחולין, דאי רישא בקדשים איכא למימר בקדשים הוא דמצריך רבי יהודה שחיטת ורידין משום דלדם הוא צריך אבל בחולין לא. ואי נמי (לכדרבא שבשוחט) [לכדרב אשי בששחט] שני ראשין דאי בקדשים הא בחולין אפילו לכתחילה.

    ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים קשה לי דהא מדקתני רוב אחד בעוף שחיטתו כשרה, משמע דיעבד אין לכתחלה לא. ואילו בחטאת העוף הא כתיב (ויקרא ה, ח) לא יבדיל, ועוד דרבי אלעזר ברבי שמעון בעולת העוף דוקא רוב שנים וכדאמרינן בפרקין קמא (כא, א) בשמעתא דנשברה מפרקת ורוב בשר עמה. ויש לומר דהא דהכא אתיא כמאן דאמר מאי לא יבדיל אינו צריך להבדיל, וההיא דלעיל אתיא כמאן דאמר דלא יבדיל דיקא, ופלוגתא דאמוראי היא בזבחים פרק קדשי הקדשים (סו, א), והא דקתני הכא שחיטתו כשרה דמשמע הא לכתחלה צריך שנים, דילמא מדרבנן. ואינו מחוור דבמליחת עולת העוף הא משמע דלכתחלה ברוב שנים ואפילו מדרבנן קאמר יש לומר דשחיטתו כשרה דגבי עוף לאו דוקא, אלא משום דלגבי שחיטת בהמה דוקא דיעבד הא לכתחלה בעיא שנים תניא נמי אחד בעוף כשרה, והוא הדין לכתחלה, והיינו דאיצטריך למימר הכא רוב כל אחד ואחד, ורבי אלעזר ברבי שמעון היא דאמר לכתחלה ברוב שנים, ואי לאו משום הא דאמרן לא הוה ליה למימר אלא רבי אלעזר ב"ר שמעון היא דאמר ברוב שנים ותו לא.

    אי אמרת בשלמא קדשים היינו טעמא דלכתחלה לא דתני רב יוסף תזבח וכו'. קשיא דהכא משמע דקרא לכתחלה ולמצוה מן המובחר, הא בדיעבד שרינן, ואילו לקמן (חולין כט ע"ב) אמרינן אי קשיא לי הא קשיא לי למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ליפלוג בהכשרה דפרה, והיכי דמי כגון דשחטוה תרי גברי, והשיב רב יוסף תרי גברי בחד זבחא ליתא כלל דתניא תזבח שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד, אלמא אפילו בדיעבד נמי פסול מדקאמר ליתא כלל. ועוד דאי בדיעבד כשר, אכתי ליפלוג בהכשרה דפרה. ויש לומר דליתא כלל לכתחלה קאמר ולמצוה, והכי קאמר כיון דליתא למצוה לאו בהכשירא קרינן לה.

    ואמר רב כהנא תזבחהו כתיב ופירש רש"י ז"ל דקסבר יש אם למסורת. ואיכא למידק אם כן מאי קאמר רבי יוחנן עלה בסמוך זו דברי רבי אלעזר ברבי שמעון סתימאי, דאי בטעמא דיש אם למסורת תליא, הא תליא בכמה אשלי רברבי דאית להו בסוכה (ו, ב) ובסנהדרין (ד, א) ובקידושין (יח, ב) ובכמה מקומות בתלמוד יש אם למסורת. ובתוספות פירשו דאפילו כמאן דאמר יש אם למקרא אתיא ומדשני קרא בדיבוריה קא מייתי לה מדכתב לרצונכם הוה ליה למיכתב תזבחוהו, אלא לאשמועינן דלא יהא אחד שוחט שני זבחים. והרמב"ן ז"ל פירש דמשום הכי דריש הכא יש אם למסורת משום דמקרא גופיה לא מכחיש ליה למסורת דתזבחוהו לכל חד וחד אמר רחמנא, וכמה מצות בתורה נאמרו בלשון רבים, כדכתיב נמי (ויקרא כב, ח) וכי תזבחו זבח תודה, לפיכך דרש ר' שמעון מסורת ורבן לא דרשי אי משום דלית להו יש אם למסורת כלל אי משום דתזבח תזבחוהו לא משמע להו. ולגופיה איצטריך אחד שוחט ב' זבחים.

    יכול לא מרק יהא פסול לכך שנינו רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה. קשיא לי אם כן עוף למה לי, על כרחין אי בחטאת העוף לא יבדיל כתיב, ואי רוב כל אחד ואחד קאמר ולהביא עולת העוף אי לרבנן דוקא ב' ואי לר' אלעזר בר' שמעון אדרבה אינו מבדיל או שאינו צריך להבדיל, ובהדיא תני לה ר' אלעזר בר' שמעון, ויש לומר דאגב רוב שנים בבהמה תנא רוב אחד בעוף, וצריכותא משום בהמה. אי נמי יש לומר משום חטאת העוף דאפילו לא מירק סימן אחד כשר וכדתניא בזבחים (סה, ב) הגיע לוושט ולקנה חותך סימן אחד או רובו.

    Rashba on Chullin 29a · Sefaria

    Meiri

    אע"פ שהיחיד כשהוא טמא בפסח ראשון נדחה לפסח שני בצבור אינו כן אלא מקריבין בטומאה בפסח ראשון אם היתה טומאתם טומאת מת שכל טומאת מת דחויה היא בקרבן צבור במה דברים אמורים בשכל הצבור כך ואפי' נשאר מיעוט הצבור טהור עושין כלן בטומאה ר"ל שאין טהורין נזהרים מן הטמאים שלא להקריב כאחד אפילו לא עדיפי טמאים על טהורים אלא באחד אבל אם היה מיעוט צבור טמא ורובו טהור הרי מיעוט זה נדון כיחידים ונדחין היו צבור מחצה טהורים ומחצה טמאים הרי מחצה של טמאים נדון כרוב לעשות בראשון ומ"מ טמאים עושים לעצמם וטהורים עושים לעצמם וכבר התבאר ענין זה כלו על השלמות במסכת פסח שני:

    כשם שביארנו בשחיטת חולין שהשחיטה כשרה ברוב הסימן כך הדין בקדשים הן בעוף באחד הן בבהמה בשנים וצריך להתכוין בקדשים לקבל את כל הדמים ולפיכך כששוחט בהמת קדשים מוציא הסימנים והורידין לתוך המזרק ושוחט שנים או רובם עם הורידין ועל זו אמרו אי אמרת בקדשים אמאי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הוא עצמו לדם הוא צריך:

    מותר לשחוט לכתחלה שני ראשים כאחד בחולין אבל בקדשים לא ישחוט ואם שחט בדיעבד כשרים ולעולם לא יהו שנים שוחטין בקדשים בהמה אחת כאחד ואם עשו כן נפסלה:

    עבודת יום הכפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול כמו שהתבאר במקומו ומפני שהשחיטה וקבלת הדם קשה לעשותן כאחד כשמגיע לתמיד של שחר קירצו ר"ל שהוא שוחט רוב שנים לבד ומניח ואחר מזומן לשם למרק את השחיטה ר"ל לגמור את הסימנין והוא ממהר לקבל את הדם ואם לא גמר האחר את הסימנין כשר אע"פ שמצוה בכך אין כאן עכוב ולא סוף דבר שאין כאן פסול מן התורה שאלו כן הרי לא היה אחר יכול למרק על ידו שאם כן עבודה היא ועבודת יום הכפרים אינה כשרה אלא בו ואף השחיטה בכלל זה לכתחלה ואע"פ שמ"מ אינה נפסלת בזה אף ביום הכפרים לכתחלה מיהא צריכה כהן כמו שיתבאר במקומו בפרק הממונה אלא אין כאן עכוב אפי' מדברי סופרים כמו שביארנו במשנה:

    Meiri on Chullin 29a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא לא בעוף ממ"נ אי מחצה על מחצה כו' והא דבעי וגמרה שחיטתו כשרה למ"ד מע"מ כרוב היינו מדרבנן דלמא לא אתי למיעבד פלגא כדאמר לעיל וכדגמר שחיטתו אח"כ כשר ממ"נ אי מחצה כו' ודו"ק:

    תוס' בד"ה אבל בחולין דלאו וכו' והא דקתני חצי אחד בעוף כו' היינו סיפא דאיירי בקדשים עכ"ל ולעיל דפרכינן מההיא דחצי אחד בעוף פסולה למאן דאמר דמחצה על מחצה כרוב ולא משנינן ליה נמי הכי דהיינו סיפא דאיירי בקדשים ומשום דלדם הוא צריך דאם כן לא הוה רובא דסיפא משמע כרובו דרישא דרובא דרישא היינו מחצה על מחצה כרוב ורובו דסיפא בקדשים רוב ממש דחצי אחד בעוף פסול ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chullin 29a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' הי בהולין והי בקדשים וכו' מקשין מאי פריך דלמא אימא לך שאין לנו שום דקדוק הי מהן איירי בחולין והי בקדשים אלא אי לא תנא מתני' כ"א חדא רישא או סיפא הוה מוקמינן לה דוקא בחולין אבל בקדשים לא סגי ברובא או לאידך גיסא דהוה מוקמינן לה בקדשים אבל בחולין בפלגא סגי ונראה דגמרא דייק ממלתיה דרב הושעיא דע"כ יש לו איזה דקדוק ודיוק ברישא ובסיפא דמינה מוכיח שבבא זו איירי בחולין ובבא זו בקדשים דאל"כ למה לו לרב הושעיא תרי חילוקי סברא דצריכותא דקאמר אי אשמועינן בחולין התם הוא דסגי ברובא וכו' והדר קאמר ואי אשמועי' בקדשים וכו' אבל בחולין בפלגא סגי לא ה"ל למימר כ"א חדא סברא ונימא אי לא תנא אלא חדא בבא רישא או סיפא הוה מוקמינן לה בחולין דלאו לדם הוא צריך אבל בקדשים לא סגי ברובא או לאידך גיסא דהוה מוקמינן לה בקדשים אבל בחולין בפלגא סגי כיון דלא צריך לדם ומדקאמר אי אשמעינן חולין וכו' ואי אשמעינן קדשים כו' דמוכח שפיר בכל בבא דזו איירי בחולין וזו בקדשים ולכך פריך שפיר הי בחולין והי בקרשים כלומר איזה דיוק יש לו והאמוראי לא פליגי אלא מר אמר הדיוק של הרישא ומר אמר הדיוק של הסיפ' ותרוייהו דיוקי צריכי לכל חד וק"ל:

    בתוס' ד"ה אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך וכו' היינו סיפא דאיירי בקדשים. ר"ל דהוה מוקמינן לה אקדשי' וק"ל ולפי מה שכתבתי בגמרא אתי שפיר בפשיטות וק"ל:

    Maharam on Chullin 29a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 29, Amud Aleph, about 478 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “כדי שחיטה אחרת וגמרה, שחיטתו כשרה. ואי…”

    2. Segment 226 words

      Opens “מי סברת בבהמה? לא, בעוף! ממה נפשך:…”

    3. Segment 321 words

      Opens “ת"ש הרי שהיה חצי קנה פגום, והוסיף…”

    4. Segment 49 words

      Opens “אמר רבא: שאני לענין טרפה, דבעינן רוב…”

      Named: רבא.

    5. Segment 529 words

      Opens “א"ל אביי: ולא כל דכן הוא? ומה…”

      Named: אביי.

    6. Segment 616 words

      Opens “אלא, דכולי עלמא מחצה על מחצה אינו…”

      Named: רב ודרב.

    7. Segment 721 words

      Opens “הרי שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים…”

      Named: רב אמר, רב כהנא.

    8. Segment 818 words

      Opens “והתם מ"ט דרב, דכתיב (במדבר ט, י)…”

    9. Segment 910 words

      Opens “רוב אחד בעוף, תנינא חדא זימנא: רובו…”

    10. Segment 103 words

      Opens “(הכש פשח סימן).…”

    11. Segment 1134 words

      Opens “אמר רב הושעיא: חדא בחולין וחדא בקדשים,…”

      Named: רב הושעיא.

    12. Segment 1217 words

      Opens “ואי אשמועינן קדשים, משום דלדם הוא צריך,…”

    13. Segment 134 words

      Opens “הי בחולין, והי בקדשים?…”

    14. Segment 1419 words

      Opens “אמר רב כהנא: מיסתברא רישא בחולין וסיפא…”

      Named: רב כהנא.

    15. Segment 1531 words

      Opens “אלא מאי, סיפא בקדשים? ״שחיטתו כשרה״? ״מליקתו…”

    16. Segment 1621 words

      Opens “רב שימי בר אשי אמר: רישא בחולין…”

      Named: רב שימי בר אשי.

    17. Segment 1737 words

      Opens “אלא מאי, סיפא בקדשים? רוב אחד בעוף…”

    18. Segment 1835 words

      Opens “רב פפא אמר: רישא בחולין מהכא, דקתני:…”

      Named: רב פפא, רבי יהודה.

    19. Segment 1918 words

      Opens “רב אשי אמר: סיפא בקדשים מהכא, דקתני:…”

      Named: רב אשי.

    20. Segment 2028 words

      Opens “אי אמרת בשלמא בקדשים היינו דלכתחלה לא,…”

      Named: רב יוסף.

    21. Segment 2112 words

      Opens “ואמר רב כהנא: ״תזבחהו״ כתיב, אלא אי…”

      Named: רב כהנא.

    22. Segment 2223 words

      Opens “ואף רשב"ל סבר: רישא בחולין, וסיפא בקדשים,…”

    23. Segment 2325 words

      Opens “לפי ששנינו: הביאו לו את התמיד, קרצו…”

    24. Segment 247 words

      Opens “אמר מר: יכול לא מירק יהא פסול?…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Chullin 29a · Segment 20 — “…לא, משום דתני רב יוסף: ״תזבח״ שלא יהא שנים…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Chullin 29a · Segment 14 — “אמר רב כהנא: מיסתברא רישא בחולין וסיפא בקדשים. ממאי?…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Chullin 29a · Segment 5 — “א"ל אביי: ולא כל דכן הוא? ומה טרפה, דבמשהו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 29a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026