Talmud Builders

    Chullin 4a

    Back to index

    English translation — Chullin 4a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1a string [ dekurya ] of birds, and the Jew does not know whether they were properly slaughtered, he severs the head of one of them and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat the meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.

    2In arriving at their respective interpretations of the mishna, Abaye inferred from the first clause of the baraita and Rava inferred from the latter clause of the baraita . Abaye inferred from the first clause: The slaughter performed by a Samaritan is permitted in a case where there is a Jew actively supervising to ensure that the slaughter was performed properly, that the reason it is permitted is that the Jew is standing over him. But if the Jew exits and enters, then no, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.

    3Rava inferred from the latter clause: If the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. The reason that it is necessary to administer this test is due only to the fact that the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal. But in a case where the Jew exits and enters, it is permitted to eat from what the Samaritan slaughtered ab initio .

    4The Gemara raises an objection: And according to Abaye, the latter clause is difficult. The Gemara answers that Abaye could have said to you: The tanna also characterizes the case where a Jew exits and enters as a case of: If the Jew came and found the Samaritan. The Gemara raises an objection: And according to Rava, the first clause is difficult. The Gemara answers that Rava could have said to you: The case where a Jew exits and enters is also considered like a case where the Jew is standing over him, and it is included in that halakha .

    5§ The baraita continues: Similarly, if the Jew found a string of birds in the possession of a Samaritan, and the Jew does not know whether they were properly slaughtered, he severs the head of one of them and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered. The Gemara asks: Why is that a reliable indication? Let us be concerned that perhaps it is this bird alone, whose head the Jew severed, that the Samaritan slaughtered properly, and the rest are unslaughtered carcasses.

    6Rav Menashe said an answer to this question. Before presenting his answer, the Gemara cites a mnemonic for the three statements of Rav Menashe cited in this tractate, this one and two others: Inserts, a scalpel (see 31a), into rams (see 51a). Rav Menashe’s answer is as follows: The case in the baraita is one where the Jew inserts the string of birds under the corners of his garment and hands the Samaritan the head of one of the birds. In that way, the Samaritan has no way of knowing from which bird the head was taken. If he ate it, apparently all the birds were slaughtered properly.

    7The Gemara challenges: And perhaps the Samaritan placed a distinguishing mark in that bird, indicating to him that it is the kosher one. Rav Mesharshiyya said: The case in the baraita is one where the Jew crushed the head that he gave the Samaritan, thereby rendering it indistinguishable from the others.

    8The Gemara challenges this answer: And perhaps the Samaritans hold there is no source for the slaughter of a bird in the Torah. Therefore, the fact that the Samaritan ate the bird’s head is no proof that the bird was properly slaughtered.

    9The Gemara rejects that possibility: And according to your reasoning, those actions that disqualify the slaughter of an animal: Interrupting the slaughter, pressing the knife, concealing the knife in the course of an inverted slaughter, diverting [ hagrama ] the knife from the place of slaughter, and ripping the simanim from their place before cutting them, are they written in the Torah?

    10Rather, even though the details are not all written in the Torah, once the Samaritans embraced those disqualifications, they embraced them, and a Jew may rely on their slaughter; when they eat from the meat, it is permitted for a Jew to eat the meat as well. Here too, although the requirement of ritual slaughter for a bird is not written in the Torah, once the Samaritans embraced the mitzva of ritual slaughter, they embraced it in the same manner that it is performed by Jews.

    11And with regard to mitzvot that are not written explicitly in the Torah that Samaritans embraced, the question of whether they are presumed to fulfill them in the manner that Jews fulfill them or they are not presumed to do so is a dispute between tanna’im , as it is taught in a baraita : It is permitted to eat the matza of a Samaritan on Passover, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it.

    12Rabbi Elazar prohibits the consumption of the matza of a Samaritan on Passover, because the Samaritans are not experts in the details of mitzvot like Jews and do not know the precise nature of leaven prohibited by the Torah.

    13Rabban Shimon ben Gamliel says: On the contrary, with regard to any mitzva that the Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews. Therefore, one may assume that they prepared the matza properly.

    14The Gemara proceeds to analyze that baraita . The Master said: It is permitted to eat the matza of a Samaritan on Passover, and a person fulfills his obligation to eat matza on the first night of Passover with it. The Gemara asks: Isn’t it obvious that if the matza is permitted one fulfills his obligation with it on Passover? The Gemara answers: Lest you say that Samaritans are not expert in the mitzva of guarding the matza for the sake of the mitzva, the tanna teaches us that they are expert. Rabbi Elazar deems it prohibited to eat the matza of Samaritans on Passover, due to the fact that the Samaritans are not experts in the details of mitzvot. He holds that Samaritans are not expert in the mitzva of guarding the matza for the sake of the mitzva.

    15Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to any mitzva that Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews. The Gemara raises an objection: That is identical to the opinion of the first tanna . The Gemara explains: There is a practical difference between their opinions with regard to a mitzva that is written but with regard to which the Samaritans did not embrace it. The first tanna holds: Once the mitzva is written in the Torah, even if there is no knowledge that they embraced it, Samaritans can be relied upon to perform it properly. And Rabban Shimon ben Gamliel holds: Even with regard to a mitzva written in the Torah, if they embraced its observance, yes, one may rely on the Samaritans, but if they did not embrace its observance, no, one may not rely on them.

    16The Gemara challenges: If it is so that this is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the formulation of his statement is imprecise. He said: With regard to any mitzva that Samaritans embraced and accepted upon themselves, they are more exacting in its observance than are Jews; this indicates that one may rely upon Samaritans to observe those mitzvot even if they are not written in the Torah. Therefore, he should have said: If they embraced, which addresses the statement of the first tanna . Contrary to the first tanna , who said that one may rely upon Samaritans with regard to any mitzva that is written, Rabban Shimon ben Gamliel says that one may rely upon them only if they embraced the mitzva.

    17Rather, there is a practical difference between their opinions with regard to a mitzva that is not written and with regard to which the Samaritans embraced its observance. The first tanna holds: Since it is not written, even though they embraced its observance one may also not rely upon them. Rabban Shimon ben Gamliel holds: Once it is known that they embraced observance of a mitzva, they embraced the mitzva and one may rely upon them.

    18§ With regard to the statement of Rava cited earlier (3a), the Gemara analyzes the matter itself. Rava says: In the case of a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, if he seeks to slaughter an animal, one examines a knife to ensure that it is perfectly smooth with no nicks and gives it to the transgressor, and it is permitted to eat from what he slaughtered.

    19The Gemara explains: What is the reason? Since in this case there is the option to slaughter the animal in a permitted manner or to slaughter the animal in a prohibited manner, such a transgressor would not intentionally forsake the permitted manner and eat food slaughtered in a prohibited manner. Since he has a knife that was examined and the majority of those associated with slaughter are experts, the food is presumed to be permitted, and there is no concern that perhaps he intentionally sabotaged the slaughter.

    20The Gemara challenges: If so, then even in a case where the Jew did not examine the knife, it should be permitted to eat from the animal slaughtered by the transgressor. The Gemara answers: It is prohibited because if the transgressor discovers that the knife is flawed, he does not exert himself to replace it with a knife with a smooth blade.

    21The Sages said to Rava: A baraita is taught that supports your opinion: With regard to the leavened bread of transgressors, who do not eradicate their leavened bread before Passover, after Passover

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    דקוריאמחרוזות של צפרים שחוטין. רייש"ט בלע"ז:

    אביידאמר לעיל יוצא ונכנס לכתחלה לא שרינן גבי שחיטה דייק מרישא:

    ורבאדשרי דייק מסיפא דלא מצריך תנא בדיקה אלא היכא דבא ומצאו:

    כעומד על גביו דמיועומד על גביו דקתני תנא היינו יוצא ונכנס:

    האי הוא דהוי שחיט שפיראותו עוף לבדו שחוט יפה וזה היה מכירו ואכלו ואנן היכי נסמוך לאכול האחרים:

    במכניסן תחת כנפיוישראל זה הבודקו מכניס כל הצפרים תחת כנפי כסותו ואין הכותי מכיר איזה נתן לו:

    ממסמסממעכו ומכתשו:

    אין שחיטה לעוף מן התורהמשום דלא כתיב זביחה בהדיא אלא בבקר וצאן דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואנן ילפינן בהקישא לקמן (חולין דף כז:) מזאת תורת הבהמה והעוף:

    ולטעמיךהך זביחה דכתיב בבקר ובצאן מי מפרשן הלכותיה בתורה ואפ"ה סמכי עלייהו משום דאחזיק להו דאחזיקו בה:

    ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי היאמצוה שאינה כתובה בפירוש בתורה וראינו שהחזיקו בה אי אמרינן כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן לסמוך עלייהו כי עבדי לצורך עצמן או אי אמרינן אע"ג דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן כלומר לא חשבינן ליה חזקה למסמך עלייהו תנאי פליגי בה. אחזוק ולא אחזוק כלומר חזקה או אינה חזקה:

    מותרלאוכלה ולא חיישינן לחמץ בפסח:

    ואדם יוצא ידי חובתושהכתוב קבעו חובה לאכול מצה בלילה ראשונה דכתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות ואם ישב ולא אכל עבר בעשה. ולקמן פריך כיון דתנא מותר פשיטא דיוצא בה:

    אסוראפילו לאוכלה:

    שאין בקיאיןאין יודעין לשומרה ולהבחין בין שיאור לסידוק בין הכסיפו פניו ללא הכסיפו פניו:

    פשיטאדיוצא בה כיון דמותרת:

    מהו דתימאאע"ג דפשיטא לן דלא הניחוה להחמיץ ומותרת באכילה מיהו לא בקיאי בהא דבעי למיעבד שימור לשם מצה של מצוה וכיון דלא עביד בה שימור לא נפקינן בה מידי דהוה אקמחין ובצקות של עובדי כוכבים הבאים לפנינו קודם שאפאה עובד כוכבים וראינו שלא החמיץ דקיימא לן דמותר ולא נפקינן בהו דתנן הקמחין ובצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:

    ורבי אליעזר אוסראפילו לאוכלה:

    קסבר לא בקיאי בשימורלא גרסינן. וטעמו משום חימוץ. ולמאן דגריס ליה הכי מפרש לא בקיאי לשומרו מלהחמיץ. וי"מ ור"א אוסר לצאת בה ידי חובתו בפסח ולאו מילתא היא שאין זה לשון איסור:

    איכא בינייהומילתא דכתיבא באורייתא ולא ידעינן בהו דאחזיקו בה:

    ת"קדלא איירי בחזקה כלל אכתיבא דאורייתא קפיד ותנא מצה וה"ה לכל הכתובים בתורה אע"ג דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לא אחזוק סמכינן עלייהו דכיון דכתיבא ודאי אחזוק בה ור"א אוסר אפילו אחזיקו בה דהא אינם בקיאין בדקדוקי מצות ורשב"ג אתא למימר אחזוק אין לא אחזוק לא. ולאו היינו תנאי דאמר לעיל עד מסקנא דמילתא:

    כל מצוהמשמע דלרבויי אתא אפילו הנך דלא איירי בהו וכיון דאוקמן דאהני דאיירי בהו לעיל קאי דהיינו בדכתיבי למעוטי אתא:

    אם החזיקו מיבעי ליהדהשתא הוי משמע שפיר דפליג אתרוייהו לת"ק דשרי בלא חזקה ולר"א דאוסר אפילו החזיקו ואתא איהו למימר אם החזיקו מדקדקין בה ומותר ודלא כר"א הא לא אחזיקו אסור ודלא כת"ק דשרי בלא אחזיקו אבל השתא דקתני כל משמע דאפילו הנך דלא כתיבין נמי קאמר דסמכינן אחזקייהו:

    אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזוק בה ת"ק סברמצה וכל דדמיא ליה דכתיבא סמכינן עלייהו בין אחזוק בין לא אחזוק ודלא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואפילו אחזוק ור"א סבר אפילו כתיבא ואחזוק לא סמכינן עלייהו ורשב"ג סבר כל מצוה שהחזיקו ואע"ג דלא כתיבא סמכינן עלייהו כיון דאחזוק אחזוק. והיינו תנאי דלעיל ת"ק ורשב"ג:

    כיון דאיכא התירא ואיסוראקמיה שבידו להכשירה ובידו לנבלה:

    מטרח לא טרחאם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר סכין אחרת:

    תניא דמסייע לךדכל מי שאינו עושה להכעיס ואיכא התירא קמיה לא שביק התירא ואכיל איסורא:

    של עוברי עבירהשאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסידה:

    חולין ד עמוד א

    1דקוריא של צפרים, קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו. אכלו מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו.

    2אביי דייק מרישא, רבא דייק מסיפא. אביי דייק מרישא: טעמא דישראל עומד על גביו, אבל יוצא ונכנס לא.

    3רבא דייק מסיפא, טעמא דבא ומצאו ששחט, אבל יוצא ונכנס שפיר דמי.

    4ולאביי קשיא סיפא, אמר לך: יוצא ונכנס נמי ״בא ומצאו״ קרי ליה. ולרבא קשיא רישא, אמר לך: יוצא ונכנס נמי כעומד על גביו דמי.

    5כיוצא בו, מצא בידו דקוריא של צפרין, קוטע ראשו כו'. אמאי? ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר!

    6אמר רב מנשה: (סימן: מכני"ס, איזמ"ל, בזכרי"ם) במכניסן תחת כנפיו.

    7ודלמא סימנא הוה יהיב ליה בגויה? אמר רב משרשיא: דממסמס ליה מסמוסי.

    8ודלמא קסברי כותים: אין שחיטה לעוף מן התורה?

    9ולטעמיך, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור מי כתיבן?

    10אלא, כיון דאחזיקו בהו אחזיקו בהו. ה"נ כיון דאחזיקו אחזיקו.

    11ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא, תנאי היא, דתניא: מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח.

    12ר"א אוסר, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל.

    13רשב"ג אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל.

    14אמר מר: מצת כותי מותרת, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. פשיטא! מהו דתימא: לא בקיאי בשימור, קמ"ל ר"א אוסר, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות. קסבר: לא בקיאי בשימור.

    15רשב"ג אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקין בה יותר מישראל. היינו ת"ק איכא בינייהו דכתיב״א ולא אחזיקו בה״, ת"ק סבר: כיון דכתיבא, אע"ג דלא אחזיקו בה, ורשב"ג סבר: אי אחזוק אין, אי לא אחזוק לא.

    16אי הכי, ״כל מצוה שהחזיקו בה כותים״ ״אם החזיקו״ מיבעי ליה!

    17אלא, איכא בינייהו דלא כתיב״א ואחזיקו בה״: תנא קמא סבר, כיון דלא כתיבא, אע"ג דאחזיקו בה נמי לא; רשב"ג סבר, כיון דאחזוק אחזוק.

    18גופא אמר רבא: ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו, ומותר לאכול משחיטתו.

    19מאי טעמא? כיון דאיכא התירא ואיסורא, לא שביק התירא ואכיל איסורא.

    20אי הכי, כי לא בדק נמי, מיטרח לא טרח.

    21אמרו ליה רבנן לרבא: תניא דמסייע לך, חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח׃

    Tosafot

    דקוריאסל כמו דקוריא דפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פד.) ודמפנין (שבת קכז.):

    מכניס איזמל בזכריםסימני שמעתתא דרב מנשה דהא מכילתא הן הך דמכניס תחת כנפיו ולקמן בפרק שני (חולין דף לא.) איזמל שאין לו קרנים ובפרק אלו טרפות (לקמן חולין דף נא.) הנהו דיכרי דגנבי גנבי אין חוששין לריסוק אברים מיהו גם במקומות אחרים יש כדאשכחנא בפרק ב' דיבמות (דף כה.) דאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ובפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) אמר רב מנשה חדא קמי חדא תרי קמי תרי שפיר דמי:

    מצת כותי מותרתוא"ת והלא גזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בית המקדש בימי עזרא כדאמר בפירקין דר"א (פ' לח) וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם ואת אלהיהם היו עובדים דהא קאמר התם מכאן אמר ר"א כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן (חולין דף יג.) שחיטת צדוקי לעבודת כוכבים פתו פת כותי ואומר ר"ת דמיירי הכא בעיסה דישראל שעשה הכותי ממנה מצה וא"ת והיאך יוצא בה ושמא הוא לא שמר לשם מצה דהא חשידי אלפני עור לא תתן מכשול וי"ל כגון שלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה:

    איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה כו'בפ"ק דגיטין (דף י.) מוכח דכתיבא ולא אחזיקו בה נמי איכא בינייהו דלת"ק מהני ולרשב"ג לא מהני והכא לא נקט אלא לא כתיבא ואחזיקו בה משום דאשחיטת כותי בעי לאתויי תנאי א"נ דלא אתא לשנויי אלא מה שהקשה אם החזיקו בה מבעי ליה ושם פירשנו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה וכו'פירוש אף דלא כתיבה ואחזיקו בה איכא בינייהו, והוא הדין נמי דכתיבא ולא אחזיקו בה איכא בינייהו, דלעולם תנא קמא אזיל בתר כתיבה במצוה ואף על גב דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לאו סמכינן עלייהו, ורשב"ג אזיל לעולם בתר חזקה דכל מצות שהחזיקו בה כותיים קאמר, וכן מוכח בגיטין (י, א) דתנן התם כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים. והוינן בגמרא מני, אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי, אי ר"א אפילו גט אשה נמי לא, אי רשב"ג אי אחזוק אפילו שאר שטרות נמי, אי לא אחזוק אפילו גט אשה נמי לא, אלמא משמע דת"ק אזיל בתר כתיבה לעולם, ורשב"ג בתר החזיקו לעולם, והא דאמר לעיל ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא ולא אמרינן ואחזוק ולא אחזוק תנאי היא, משום דמאי דאיצטרכינן מינה למאי דאיירי בה בשמעתין, דהיינו אי סמכינן עלייהו בשחיטה כיון דאחזיקו (בהאי לאו) [בה ו]משום דהגרמה ועקור לא כתיבן הוא דמהדרינן לאתויי הני תנאי, ומיהו אף בדכתיבא ולא אחזיקו נמי פליגי. ויש לי גם כן ללמוד על פירוש זה מסוגיין דהכא, דאם איתא דההיא אוקימתא דלעיל דאוקימנא פלוגתיה בדכתיבא ולא אחזיקו לא קיימא אם כן בדרך וכי תימא הוה ליה למימר לה, דהא ההוא דאמר תנאי היא הוא דקאמר לה, והכין הוה ליה למימר וכי תימא כתיבה ולא אחזיקו בה איכא בינייהו אם החזיקו מיבעי ליה, אלא לאו דלא כתיבה ואחזוק בה איכא בינייהו, ומדלא קאמר הכי וקאמר בדרך פשיטות, משמע דודאי ההיא הוא דאיכא בינייהו אלא דאקשינן אי הכי דהא איכא בינייהו כנ"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 4a

    Chullin 4a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 324 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    דקוריא מחרוזות של צפרים שחוטין. רייש"ט בלע"ז:

    אביי דאמר לעיל יוצא ונכנס לכתחלה לא שרינן גבי שחיטה דייק מרישא:

    ורבא דשרי דייק מסיפא דלא מצריך תנא בדיקה אלא היכא דבא ומצאו:

    כעומד על גביו דמי ועומד על גביו דקתני תנא היינו יוצא ונכנס:

    האי הוא דהוי שחיט שפיר אותו עוף לבדו שחוט יפה וזה היה מכירו ואכלו ואנן היכי נסמוך לאכול האחרים:

    במכניסן תחת כנפיו ישראל זה הבודקו מכניס כל הצפרים תחת כנפי כסותו ואין הכותי מכיר איזה נתן לו:

    ממסמס ממעכו ומכתשו:

    אין שחיטה לעוף מן התורה משום דלא כתיב זביחה בהדיא אלא בבקר וצאן דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ואנן ילפינן בהקישא לקמן (חולין דף כז:) מזאת תורת הבהמה והעוף:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 4a · Sefaria

    Tosafot

    דקוריא סל כמו דקוריא דפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פד.) ודמפנין (שבת קכז.):

    מכניס איזמל בזכרים סימני שמעתתא דרב מנשה דהא מכילתא הן הך דמכניס תחת כנפיו ולקמן בפרק שני (חולין דף לא.) איזמל שאין לו קרנים ובפרק אלו טרפות (לקמן חולין דף נא.) הנהו דיכרי דגנבי גנבי אין חוששין לריסוק אברים מיהו גם במקומות אחרים יש כדאשכחנא בפרק ב' דיבמות (דף כה.) דאמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ובפרק מי שהחשיך (שבת קנו.) אמר רב מנשה חדא קמי חדא תרי קמי תרי שפיר דמי:

    מצת כותי מותרת וא"ת והלא גזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בית המקדש בימי עזרא כדאמר בפירקין דר"א (פ' לח) וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם ואת אלהיהם היו עובדים דהא קאמר התם מכאן אמר ר"א כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן (חולין דף יג.) שחיטת צדוקי לעבודת כוכבים פתו פת כותי ואומר ר"ת דמיירי הכא בעיסה דישראל שעשה הכותי ממנה מצה וא"ת והיאך יוצא בה ושמא הוא לא שמר לשם מצה דהא חשידי אלפני עור לא תתן מכשול וי"ל כגון שלא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה:

    איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה כו' בפ"ק דגיטין (דף י.) מוכח דכתיבא ולא אחזיקו בה נמי איכא בינייהו דלת"ק מהני ולרשב"ג לא מהני והכא לא נקט אלא לא כתיבא ואחזיקו בה משום דאשחיטת כותי בעי לאתויי תנאי א"נ דלא אתא לשנויי אלא מה שהקשה אם החזיקו בה מבעי ליה ושם פירשנו:

    Tosafot on Chullin 4a · Sefaria

    Rashba

    אלא איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה וכו' פירוש אף דלא כתיבה ואחזיקו בה איכא בינייהו, והוא הדין נמי דכתיבא ולא אחזיקו בה איכא בינייהו, דלעולם תנא קמא אזיל בתר כתיבה במצוה ואף על גב דלא ידעינן אי אחזיקו בה אי לאו סמכינן עלייהו, ורשב"ג אזיל לעולם בתר חזקה דכל מצות שהחזיקו בה כותיים קאמר, וכן מוכח בגיטין (י, א) דתנן התם כל הגט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים. והוינן בגמרא מני, אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי, אי ר"א אפילו גט אשה נמי לא, אי רשב"ג אי אחזוק אפילו שאר שטרות נמי, אי לא אחזוק אפילו גט אשה נמי לא, אלמא משמע דת"ק אזיל בתר כתיבה לעולם, ורשב"ג בתר החזיקו לעולם, והא דאמר לעיל ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא ולא אמרינן ואחזוק ולא אחזוק תנאי היא, משום דמאי דאיצטרכינן מינה למאי דאיירי בה בשמעתין, דהיינו אי סמכינן עלייהו בשחיטה כיון דאחזיקו (בהאי לאו) [בה ו]משום דהגרמה ועקור לא כתיבן הוא דמהדרינן לאתויי הני תנאי, ומיהו אף בדכתיבא ולא אחזיקו נמי פליגי. ויש לי גם כן ללמוד על פירוש זה מסוגיין דהכא, דאם איתא דההיא אוקימתא דלעיל דאוקימנא פלוגתיה בדכתיבא ולא אחזיקו לא קיימא אם כן בדרך וכי תימא הוה ליה למימר לה, דהא ההוא דאמר תנאי היא הוא דקאמר לה, והכין הוה ליה למימר וכי תימא כתיבה ולא אחזיקו בה איכא בינייהו אם החזיקו מיבעי ליה, אלא לאו דלא כתיבה ואחזוק בה איכא בינייהו, ומדלא קאמר הכי וקאמר בדרך פשיטות, משמע דודאי ההיא הוא דאיכא בינייהו אלא דאקשינן אי הכי דהא איכא בינייהו כנ"ל.

    Rashba on Chullin 4a · Sefaria

    Ritva

    ולאביי קשיא סיפא ולרבא קשיא רישא ה"ה דהוי מצי למרמי מתני' גופא דקשיא רישא אסיפא אלא דניחא לן לתרוצי אגב אביי ורבא דאיירי בפרושה ומשני הגמרה כעומד על גביו דמי והא דלא נקטי' עומד על גביו קרי ליה כדאמרינן יוצא ונכנס בא ומצאו קרי ליה משום דלגבי יוצא ונכנס חזי לאקרויי בא ומצאו מפני שמה שנכנס באמצע שחיטה אבל לעומד על גביו לא חזי למקרי יוצא ונכנס ולא הוי בכלל לישנא כלל ולהכי אמרינן דמ"מ קים לן דכעומד על גביו דמי ואע"ג דנגעי' וכדאמרי' גבי יין נסך דלא נגע:

    איכא נוסחי' דגרסי ולטעמיך שהיי' חלדה גרמא ועיקור מי כתיבי ולא גרסי דרסה דדרסה כמאן דכתיבי דמי' שאין ושחט אלא ומשח כדאי' לקמן בפ' השוחט ויש גורסין דרסה והוא המחוור ורש"י ז"ל נראה דגרס ליה דכתב הך זביחה דכתיב בבקר וצאן מי מפרשן מילתא מהלכתא באורייתא:

    אלא כיון דאחזוק אחזק פי' כיון דאחזוק לדידהו אחזוק נמי לדידן הכי נמי כיון וכו' ומאי דקארי ליה דסבר דבבהמה דאית ליה עיקר מדאורייתא אמרי' כיון דאחזוק אחזוק אבל לא בעוף דלית ביה לדידהו עיקר באורייתא.

    גר' רש"י ז"ל ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא תנאי הוא פי' מצוה דלא כתיבא ואחזוק בה כותיים לנפשייהו אי אמרי' דאחזוק נמי לדידן אי אמרינן דאף על גב דאחזוק לדידהו לא אחזוק לדידן תנאי היא ויש שגורסין ואחזוק בדלא כתיבא תנאי היא והכל דרך אחד.

    דתניא מצות כותי מותרת פי' לנו ולא חיישינן שמא חמץ הוא ומיירי בשראינו שאכל ממנה וכן הא דתני' ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מיירי בשראינו שיצא בה שלא אכל מצה אחרת כל אותו הלילה דאי לא הא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ומיירי הא קודם שגזרו על פיתם כדאית' בפרקי ר' אליעזר א"נ לאחר כן ובשלשו אותה מקמח שלנו לצרכינו שלא גזרו אלא בפת שלהם.

    רבי אליעזר אוסר פי' ואפי' משום חימוץ בכל ימות הפסח,

    פשיטא פרש"י כיון דקתני שהיא מותרת למה לי' למיהדר ולמתני ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח הא אמרי' דסמכי' עלייהו ומהדרי מהו דתימ' לא בקיאי בשימור פי' בשימור לשם מצה ותהוי כבצקו של עכו"ם שאמרו אדם ממלא כריסו מהם כשאינם יודעין בו ודאי שלא החמיצה ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה קמ"ל ואדם יוצא ידי חובתו דבקיאים גם הם בשימור לשם מצה.

    גרסת הספרים ור' אליעזר אוסר קסבר דלא בקיאי בשימור ופירושו בשימור בחמוץ דאלו בשמור דלשם מצה לא שייך ור' אליעזר אוסר שאין באכילתה אסור אלא שאין יוצאים בה.

    5 more comments on this page.

    Ritva on Chullin 4a · Sefaria

    Meiri

    מצת כותי מותרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח שכל מצוה הכתובה בתורה הם מדקדקים בה הרבה ואע"פ שאין לנו עכשיו אצלם דין ודברים שכבר נעשו כגוים גמורים מ"מ דנין מהם לצדוקים וביתוסים כמו שכתבנו למעלה ומתירין את מצתם שאין חוששין בה לחימוץ ולא עוד אלא שיוצאין בה ידי חובה בפסח כדין מצה משומרת מפני שבקיאים הם בשמור:

    כשם שביארנו במשומד אוכל נבלות לתאבון שכל שאפשר לו לעשות הדבר בהיתר עושה כך יש לנו לדון בכל עובר עבירה מצד שהוא חס על ממונו שכל שאפשר לו להציל את ממונו בהיתר עושה מכאן אמרו ישראל שאנו יודעין בו שאינו מבער את חמצו מתוך שהוא חס על הפסדו מותר לנו לאכול אחר הפסח מיד מחמץ שבידו אע"פ שלא היה שם שיעור אפייה אע"פ שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור באכילה בין לו בין לאחרים מדברי סופרים כמו שביארנו בשני של פסחים בחמץ הנמצא בידו שלא נודע לנו עליו שעבר עליו הפסח אע"פ שנודע לנו בבעליו שאינו מבער חמצו מותר מפני שחזקה עליו שתכף שעבר הפסח החליפו לגוים וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה לדעת ר' שמעון שהלכה כמותו שמ"מ הואיל והציל ממונו טורח הוא אחר ההיתר ואע"פ שבמשומד ובאיסור תורה אמרו שאינו טורח בזו תיאבונו ממהרו אבל זו אין כאן אלא חשש הפסד ממון וכל שאפשר לו להצילו אף על ידי טורח בהיתר עושה ואע"פ שזו של חמץ הביאוהו בגמרא לסייע לזו של משומד לא שתהא דומה לו מכל וכל והסיוע הוא שכל שאינו מתכוין להכעיס ויש לפניו איסור והיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא אף בשל סופרים אלא שבתאבון תיאבונו ממהרו שלא לטרוח אף בשל תורה ובהפסד ממון כל שיכול להצילו בהיתר אף על ידי טורח עושה ומתוך כך חמצו מותר לנו שבודאי החליפו לגוים וחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר באכילה ואף לדעת ר' יהודה שאוסר כל חמץ שעבר עליו הפסח בישראל מן התורה ובשל נכרי מדרבנן מ"מ לדעתו אנו מפרשים שהוא מחליפו באותו שחימץ לאחר הפסח ומיד דקאמר פירושו בכדי לישה ואפייה וכן במסכת שבת פרק שואל אמרו בענין מרחץ רוחץ בה מיד שפירושו אחר חמום ולענין פסק אי אתה צריך לה שהלכה כר' שמעון אלא שכתבנוה לענין ביאור על מה שאמרו כאן סברוה ר' יהודה היא כלומר שאף בשל תורה סומך על החלוף ולדעתו מיהא אתה צריך לפרשה כן ואע"פ שחליפין עצמן אסורין לו שהרי את שלו אסור הוא בהנאה לעצמו מתורת קנס כבאכילה הרי הוא ממעט באיסור כמה שאפשר לו בהצלת ממונו ומ"מ לישראל אחר מותר שאין איסור הנאה תופש חליפיו חוץ מעבודה זרה והקדש ושביעית:

    מכאן הורו קצת חכמי הדור על משומד אוכל נבלות לתאבון שכל שנמצאת בשר שחוטה בידו אם היו שם טבחים ישראלים נאמן לומר מן השחוטה לקחתי וכן אם היה בידו עוף שחוט אע"פ שאין דרכו לימכר במקולין אם יש אנשים כשרים ומומחין במדינה נאמן לומר מומחה שחט לי ואין צריך לפרוט את השוחט חזקה כל שאפשר לו לעשות בהיתר עושה ומ"מ חוכך אני בזו שניה להחמיר שאין זה דומה לחמצן של עוברי עבירה שהרי אלו אינן באין באיסור זה מצד תיאבון אלא מצד חסות ממונם וכל שאפשר להם לטרוח אחר ההתר ובלבד שלא יפסידו עושין אבל משומד שתיאבונו ממהרו היאך הוא טורח לחזור אחר מומחה לשחוט והרי בתקון הסכין אינו טורח ומ"מ בבשר שחוטה הואיל ומקח הוא ויש שם טבחי ישראל הרי אין בזה איחור גדול והדין נותן להאמין בו:

    זה שכתבנו שחליפין עצמן אסורין לו יש מקשים בה ממה שאמרו בערלה שאסורה בהנאה מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואינה קושיא שכל שאינו תופש חליפיו לאיסור אין אוסרין אותו אלא לו לבדו אבל האשה אין אוסרין לה ומתוך כך היא מקודשת ויש חולקין לומר שאף לעצמו מותר אע"פ שאסור בכך אם עבר עבר ומביאים ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב על משנת מכרן וקדש בדמיהן שכל שאינו תופש חליפיו אינם דמי האיסור אלא שהם כעין גזילה ומ"מ גדולי הרבנים מוחים בה הרבה כמו שכתוב בפירושיהם שאלו כן מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואף זו שהביאו מתלמוד המערב כשתעיין מה שביארנו בה במקומה אינה ראיה כלל:

    Meiri on Chullin 4a · Sefaria

    Maharam

    תד"ה מצת כותי וכו' וי"ל כגון שלא אכל הכותי וכו' ר"ל וא"כ הכותי בעצמו יצא בה ולכך סמכינן עליה דודאי שמר אותה לשם מצה ולכך קאמר כל הלילה דאם לא כן אע"ג דאכל הכותי מאותה מצה שמא באחרונה בסוף הלילה אכל כזית מצה ממצה אחרת המשומרת לשם מצה ולכך צ"ל שידע בודאי שמא אכל הכותי מצה אחרת כל הלילה:

    Maharam on Chullin 4a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    בגמרא ואחזיק ולא אחזיק בדלא כתיבא תנאי היא דתניא מצת כותי מותרת וכו' עס"ה. מה שיש לדקדק בזו הסוגיא כבר כתבתי באריכות בפ"ק דגיטין ע"ש ותמצא נחת ומתוך מה שכתבתי שם נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בשמעתין בד"ה איכא בינייהו כו' בפ"ק דגיטין מוכח דכתיבא ולא אחזיקו נמי איכא בינייהו שכתבו כן למאי דפשיטא להו מלישנא דתלמודא התם דמקשה אי ת"ק אפילו שאר שטרות נמי. ולפי מה שהעליתי שם לאו מילתא דפסיקא היא אלא דהמקשה דהתם נמי ס"ד דע"כ לת"ק כתיבא או אחזיקו לחוד נמי מהני והיינו למאי דבעי לאוקמא מתני' דהתם דמכשיר בגיטי נשים ושחרורי עבדים כת"ק או כרשב"ג והנך ודאי לא כתיבא דבעינן שיחתום לשמה דהא למאי דקיי"ל דעידי מסירה כרתי א"כ לא בעינן חתימה לשמה אלא מדרבנן אע"כ דאפ"ה באחזיקו לחוד סגי נמצא דכל זה למאי דס"ד מעיקרא משא"כ למאי דמסיק התם דמוקי למתני דגיטי נשים ושחרורי עבדי' בכותי חבר וכר"א ממילא שפיר מיתוקמא סוגיא דהתם כמסקנא דהכא. ושם הארכתי:

    Penei Yehoshua on Chullin 4a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' שהיי' דרסה וכו' אשגירות דלישנא הוא דהא דרסה כתיבא בקרא כדדרשינן לקמן דף ל ע"ב אין ושחט אלא ומשך [וכ"כ רש"י לקמן דף כז ע"א ד"ה דלא] אלא כיון שהוא שגור להזכיר אלו ה' ביחד נקט לה. רשב"א במשמרת הבית הלכות שחיטה דף ז' ע"ב. אבל בחידושו לקמן רפ"ב כתב דהך דרשה הנ"ל היא אסמכתא ודרסה ג"כ מהלכה למשה מסיני:

    Gilyon HaShas on Chullin 4a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 4, Amud Aleph, about 324 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 119 words

      Opens “דקוריא של צפרים, קוטע ראשו של אחד…”

    2. Segment 218 words

      Opens “אביי דייק מרישא, רבא דייק מסיפא. אביי…”

      Named: אביי, רבא.

    3. Segment 312 words

      Opens “רבא דייק מסיפא, טעמא דבא ומצאו ששחט,…”

      Named: רבא.

    4. Segment 424 words

      Opens “ולאביי קשיא סיפא, אמר לך: יוצא ונכנס…”

      Named: אביי, רבא.

    5. Segment 518 words

      Opens “כיוצא בו, מצא בידו דקוריא של צפרין,…”

    6. Segment 610 words

      Opens “אמר רב מנשה: (סימן: מכני"ס, איזמ"ל, בזכרי"ם)…”

      Named: רב מנשה.

    7. Segment 712 words

      Opens “ודלמא סימנא הוה יהיב ליה בגויה? אמר…”

      Named: רב משרשיא.

    8. Segment 88 words

      Opens “ודלמא קסברי כותים: אין שחיטה לעוף מן…”

    9. Segment 98 words

      Opens “ולטעמיך, שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור מי…”

    10. Segment 1010 words

      Opens “אלא, כיון דאחזיקו בהו אחזיקו בהו. ה"נ…”

    11. Segment 1117 words

      Opens “ואחזוק ולא אחזוק בדלא כתיבא, תנאי היא,…”

    12. Segment 128 words

      Opens “ר"א אוסר, לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות…”

    13. Segment 1312 words

      Opens “רשב"ג אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים,…”

      Named: רבה.

    14. Segment 1429 words

      Opens “אמר מר: מצת כותי מותרת, ואדם יוצא…”

    15. Segment 1537 words

      Opens “רשב"ג אומר: כל מצוה שהחזיקו בה כותים,…”

      Named: רבה.

    16. Segment 1611 words

      Opens “אי הכי, ״כל מצוה שהחזיקו בה כותים״…”

    17. Segment 1723 words

      Opens “אלא, איכא בינייהו דלא כתיבא ואחזיקו בה:…”

    18. Segment 1815 words

      Opens “גופא אמר רבא: ישראל מומר אוכל נבילות…”

      Named: רבא.

    19. Segment 1911 words

      Opens “מאי טעמא? כיון דאיכא התירא ואיסורא, לא…”

    20. Segment 209 words

      Opens “אי הכי, כי לא בדק נמי, מיטרח…”

    21. Segment 2113 words

      Opens “אמרו ליה רבנן לרבא: תניא דמסייע לך,…”

      Named: רבא.

    Sages named on this page

    • Rav Mesharsheya · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Mesharsheya, a fourth-generation Amora and a prominent student of Rava, transmitted many legal rulings in his name.

      Source: Chullin 4a · Segment 7 — “…ליה בגויה? אמר רב משרשיא: דממסמס ליה מסמוסי.

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Chullin 4a · Segment 2 — “אביי דייק מרישא, רבא דייק מסיפא. אביי דייק מרישא:…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 4a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026