Talmud Builders

    Chullin 128b

    Back to index

    English translation — Chullin 128b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1According to Rabbi Shimon, an item that is forbidden due to idol worship is not susceptible to impurity as food (see 129a). What is the halakha if the forbidden part of the gourd comes into contact with a source of impurity? Does the forbidden part constitute a handle for its permitted counterpart and transmit impurity to it? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

    2The Gemara discusses a similar dilemma. Rav Pappa says: The Sages said in a mishna ( Okatzin 3:8): In the case of a branch of a fig tree that was mainly detached from the tree and which remains attached only to the bark of the tree, Rabbi Yehuda holds that the figs on the branch are considered as if they are still attached to the tree. Therefore, he deems them not susceptible to impurity. And the Rabbis say: If one is able to reattach the branch to the tree such that the branch can continue to live and produce fruit, then it is considered as if it is attached to the tree and the fruit on it is not susceptible to impurity. But if not, then the fruit is susceptible to impurity.

    3With regard to this mishna, Rav Pappa raises a dilemma: According to the Rabbis, who distinguish between a branch that can be reattached and one that cannot, what is the halakha in the case of a branch that is mainly detached from a tree but can be reattached, and a second branch grows out from that branch, and is mainly detached from it and cannot be reattached? In such a case, the branch that can be reattached to the tree is not susceptible to contracting impurity, but the branch attached to it is. If the branch that is not susceptible to contract impurity comes into contact with a source of impurity, does it constitute a handle for the other branch and transmit impurity to it? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

    4The Gemara discusses another similar dilemma. Rabbi Zeira says: The Sages said in a mishna ( Nega’im 13:2): In the case of a large stone that is situated in the corner of a wall shared by two houses, where the stone is visible from inside both houses, if a leprous mark appears in one of the houses on the stone, when one extracts the stone he must extract the entire stone, even the part of the stone that is part of the neighbor’s wall. But when one destroys his house, after a reappearance of the leprous mark, he must destroy only the part of a stone that is in his house, and leaves the part of a stone that belongs to his neighbor.

    5With regard to this mishna Rabbi Zeira raises a dilemma: What is the halakha in such a case with regard to the transmission of impurity from the leprous house to the adjacent house? Does half of the stone in the adjacent house constitute a handle for the other half and impart impurity such that one who enters the neighbor’s house becomes impure just as one who enters the leprous house? Or perhaps there is no halakha of a handle with regard to the impurity of a leprous house. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

    6§The mishna teaches: If the animal died, the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity via contact with a liquid in order to become impure, as its halakhic status is that of flesh severed from a living animal, which is ritually pure and does not have the status of an unslaughtered carcass. The hanging limb imparts impurity as a limb severed from a living animal but does not impart impurity as the limb of an unslaughtered carcass. The Gemara asks: What difference is there between the impurity of a limb from a living animal and the impurity of a limb from a carcass?

    7The Gemara answers: The difference between them is with regard to flesh that separates from the limb of an animal, as flesh that separates from a limb severed from the living does not impart impurity, just like flesh that separates directly from a living animal. By contrast, an olive-bulk of flesh that separates from the limb of a carcass imparts impurity like the flesh of a carcass.

    8The Gemara asks: What is the verse from which it is derived that a limb severed from the living imparts impurity? Rav Yehuda says that Rav says: With regard to the impurity of a carcass it is written: “And if some animal [ min habehema ] of which you may eat dies, he who touches its carcass shall be impure until evening” (Leviticus 11:39). The phrase “some animal [ min habehema ],” which also means: From an animal, is interpreted as indicating that a limb torn from an animal is included in the impurity discussed in the verse.

    9The Gemara asks: How can Rav interpret this verse in such a manner? This verse is necessary for another halakha that Rav Yehuda said that Rav said, as Rav Yehuda said that Rav said, and some say it was taught in a baraita : In the verse: “And if some animal [ min habehema ] of which you may eat dies, he who touches its carcass shall be impure until evening,” the phrase “some animal [ min habehema ]” indicates that some dead animals impart impurity as a carcass, and some dead animals do not impart impurity as a carcass. And which is that animal that does not impart impurity as a carcass? That is an animal with a wound that will cause it to die within twelve months [ tereifa ] that one slaughtered. Even though slaughter does not render the animal permitted to be eaten, it removes the animal from the category of a carcass with regard to impurity.

    10The Gemara answers: If so, if the verse teaches only one of the two halakhot , let the Merciful One write mibehema , in one Hebrew word. What is the verse teaching when it states: “ Min habehema ,” with two Hebrew words? It is teaching that one should conclude two conclusions from it.

    11The Gemara challenges: If so, if this verse teaches that a limb from a living animal imparts impurity, one can also derive from it that even flesh from a living animal imparts impurity. The Gemara responds: It should not enter your mind to derive this, as it is taught in a baraita : One might have thought that flesh that separates from a living animal is impure like a carcass. Therefore, the verse states: “And if some animal of which you may eat dies.” Just as death does not generate a replacement, i.e., life is not regenerated from the dead, so too any element of an animal that dies and does not generate a replacement assumes the impurity of a carcass. An animal does not replace a severed limb but it does replace severed flesh; this is the statement of Rabbi Yosei.

    12Rabbi Akiva says: One can derive this halakha from the word “animal” in the verse. Just as an animal contains sinews and bones, so too, any element of an animal that contains sinews and bones imparts impurity. Therefore, a limb, which contains sinews and bones, imparts impurity, but flesh, which does not contain sinews and bones, does not impart impurity. Rabbi Yehuda HaNasi says: One can derive this halakha from the word “animal” in the verse. Just as an animal contains flesh, sinews, and bones, so too, any element of an animal that contains flesh, sinews, and bones imparts impurity.

    13The Gemara asks: What difference is there between the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Akiva? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to the leg joint, which contains sinews and bones but no flesh. According to Rabbi Yehuda HaNasi it does not impart impurity when it separates from a living animal, but according to Rabbi Akiva it does.

    14The Gemara asks: What practical difference is there between the opinions of Rabbi Akiva and Rabbi Yosei HaGelili? Rav Pappa said: The practical difference between them is with regard to the kidney and the upper lip that separate from a living animal. According to Rabbi Yosei these parts of the animal impart impurity because the animal does not generate a replacement for them; according to Rabbi Akiva they do not impart impurity, because they do not contain bones.

    15The Gemara states a different halakha where these three tanna’im express the same opinions. So too, it is taught in a baraita with regard to creeping animals like this case: One might have thought that flesh that separates from a creeping animal during its lifetime should be impure like a creeping animal carcass. Therefore, the verse states with regard to creeping animal carcasses: “And upon whatever any of them falls when they are dead shall be impure” (Leviticus 11:32). The word “dead” teaches that just as death does not generate a replacement, so too any element of a creeping animal that dies and does not generate a replacement imparts the impurity of a creeping animal carcass, excluding flesh; this is the statement of Rabbi Yosei HaGelili.

    16Rabbi Akiva says: One can derive this halakha from the term “creeping animal.” Just as a creeping animal contains sinews and bones, so too any element of a creeping animal that contains sinews and bones imparts impurity. Rabbi Yehuda HaNasi says: One can derive this halakha from the term “creeping animal.” Just as a creeping animal contains flesh, sinews, and bones, so too, any element of a creeping animal that contains flesh, sinews, and bones imparts impurity.

    17The Gemara comments: The practical difference between the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Akiva is with regard to the leg joint, which contains sinews and bones but no flesh. What difference is there between the opinions of Rabbi Akiva and Rabbi Yosei HaGelili? Rav Pappa said: The practical difference between them is with regard to the kidney and the upper lip, which contain no bones and which are not regenerated by the creeping animal.

    18And it is necessary to teach this halakha both with regard to flesh that separates from a living animal and with regard to flesh that separates from a creeping animal. As if the baraita had taught us this halakha only with regard to an animal, one might have said that this is the reason that flesh that separates from a living animal does not impart impurity: It is because an animal carcass does not impart impurity in the measure of a lentil-bulk, but rather only in the measure of an olive-bulk. But with regard to a creeping animal, which imparts impurity even in the measure of a lentil-bulk, say that flesh that separates from it while it is living should impart impurity.

    19And if the baraita had taught us this halakha only with regard to a creeping animal, one might have said that flesh that separates from a creeping animal does not impart impurity because a creeping animal does not impart impurity via carrying, and therefore flesh that separates from it while it is living does not impart impurity. But with regard to an animal, which imparts impurity via carrying, say that flesh that separates from it while it is living should impart impurity. Therefore, it is necessary to teach this halakha in both cases.

    20§The Gemara continues to discuss flesh that separates from a living animal. The Sages taught in a baraita : In the case of one who severs an olive-bulk of flesh from a limb severed from the living, the flesh does not impart the impurity of a carcass but it does impart impurity as food if one designated it as food before it came into contact with a source of impurity. Therefore, if one severed the flesh from the limb and afterward intended it to be used for the consumption of a gentile, the flesh remains pure because at the time he designated the flesh as food it was not in contact with a source of impurity.

    21But if he intended it to be used for the consumption of a gentile and afterward severed the flesh, the flesh is impure, because it came into contact with a source of impurity, i.e., the limb, after it was designated as food.

    22One day Rabbi Asi did not go to the study hall. He found Rabbi Zeira, and said to him: What was said today in the study hall? Rabbi Zeira said to him: What matter is difficult for you that you think may have been discussed in the study hall? Rabbi Asi said to him: I find difficult that which is taught in a baraita : If one intended flesh from a limb that was severed from a living animal to be used for the consumption of a gentile, and afterward he severed the flesh from the limb, the flesh is impure.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מהו שתעשה יד לחברתהלענין טומאה דאורייתא לקבל טומאה מן השרץ כדי להביאה לחברתה להיות חברתה ראשונה כאילו נגע עצמה בטומאה. שניה לטומאה פשיטא לן דלא הויא ההיא חברתה שהרי זו לא קבלה טומאה לעצמה. לישנא אחרינא לענין טומאת עבודה זרה קמיבעיא ליה דזו שנעשית עבודה זרה הרי היא כשרץ וחציה השני מי הוה לה יד והנוגע בה כנוגע בעבודה זרה או דילמא לא הוי לה יד וטהור הנוגע בה כגון אם לא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה אי נמי הוכשרה הויא לה איהי ראשון והנוגע בה הוי שני נעשה האוכל יד לאוכל אחר או לא:

    יחורנוף:

    רבי יהודה מטהרדאכתי מחובר הוא:

    אם יכול לחיותהוי מחובר וטהור:

    ואם לאוהרי הוא כתלוש וטמא:

    מהו שיעשה יד לחבירואם נפשח מיחור זה יחור אחר ומעורה בו בקליפתו ואינו יכול לחיות והוי תלוש והראשון יכול לחיות מהו שיעשה זה שיכול לחיות ואינו מקבל טומאה בית יד לזה התלוש ומביא לו טומאה. א"נ אם יחור זה אינו יכול לחיות מהו שיעשה לו האילן יד להביא טומאה על פירות שביחור:

    אבןהמנוגעת:

    שבזויתשנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקים את כל עובי הכותל ונראה משני צדדים:

    כשהוא חולץלסוף שבוע של הסגר כדכתיב (ויקרא יד) וחלצו את האבנים:

    חולץ את כולודהא אבן כתיב כמות שהיא או גדולה או קטנה:

    וכשהוא נותץאם הוחלט הבית ובא לנותצו:

    נותץ את שלוחולץ את האבן ונותץ את צד שלו:

    ומניח את חלק חבירודהא כתיב (שם) ונתץ את הבית ולא שתי בתים:

    מהו שיעשהחלק הטהור בית יד לזה להכניס טומאה לבית חבירו דהא אבן המנוגעת מטמאה באהל כדכתיב (שם) והבא אל הבית:

    איכא בינייהו בשר הפורש מן האברלאחר זמן. בשר הפורש מן החי לא מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים והעצמות כדיליף לקמן וכ"ש בשר הפורש מן אבר מן החי:

    מאבר מן הנבלה מטמאדהא איכא כזית נבלה:

    מן הבהמה ממקצת בהמהכגון אבר ממנה מדכתיב וכי ימות מן דמשמע כעין מיתה שאינה עושה חליפין והיינו אבר וסיפיה דקרא הנוגע בנבלתה יטמא:

    ומקצת בהמה אינה מטמאהואף על פי שהיא כמתה כגון טרפה ששחטה:

    וכי ימותמיניה נפקא לן אבר כדאמרינן וקרייה מתה אלמא כעין מיתה בעינן שאינה חוזרת:

    עושה חליפיןחוזרת לקדמותה ובשר עושה חליפין אם יתלוש בשר מן הבהמה אחר עולה תחתיו:

    מה בהמה גידין ועצמותלקמיה מפרש מאי בינייהו:

    ה"ג רבי אומר בהמה מה בהמה בשר גידים ועצמות כו':

    בין רבי לר"ע א"ב רכובהרכובה הנמכרת עם הראש אין בה בשר כלל אלא גידים ועצמות לר"ע אבר הוא וכ"ש לרבי יוסי הגלילי דהא אינו עושה חליפין ולרבי לאו אבר מן החי הוא דהא אין בו בשר:

    בין ר"ע לרבי יוסי הגלילי איכא בינייהו כוליא וניב שפתיםדאין עושין חליפין ואין בהן עצם לרבי יוסי הוו אבר לר"ע לאו אבר נינהו:

    בשר הפורש מן השרציםמן החי דאבר מן החי נוהג בהן:

    דאי אשמועינן בהמה היינו טעמא דלא מטמאבשר מן החי דידה משום דלא מטמא בכעדשה:

    שרץ לא כתיב ביה משא בהמה כתיב בה משא:

    החותך כזית בשר מאבר מן החיבתוספתא לא גרסינן כזית אלא החותך בשר מאבר מן החי וכגון דאיכא כביצה:

    חתכו ואח"כ חישב עליולהאכילו לעובד כוכבים:

    טהורדהא בשר הפורש מאבר מן החי טהור הלכך טומאת עצמו אין בו ומשחישב עליו לא נגע בטומאה שיקבלנה אבל חישב עליו והורידו באביו באבר לתורת אוכל ואחר כך חתכו קבל טומאה מאביו קודם לכן מטומאה חמורה שהיתה עליו בעודו אבר שלם כשחתכו והלכה לה טומאה חמורה נשארה עליו הקלה שלא היה לו עד עתה:

    (מאי קשיא לך) א"להכי קשיא לי דקתני בההיא ברייתא חישב כו' ואמאי היא טמאה כו':

    חולין 128 עמוד ב

    1מהו שתעשה יד לחברתה? תיקו.

    2אמר רב פפא: הרי אמרו יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפתה ר' יהודה מטהר, וחכמים אומרים: אם יכול לחיות טהור, ואם לאו טמא.

    3בעי רב פפא: מהו שיעשה יד לחבירו? תיקו.

    4אמר רבי זירא, הרי אמרו: אבן שבזוית, כשהוא חולץ חולץ את כולה, וכשהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את של חבירו.

    5בעי רבי זירא: מהו שתעשה יד לחברתה? תיקו.

    6מתה הבהמה. מאי איכא בין אבר מן החי לאבר של הנבלה?

    7איכא בינייהו בשר הפורש ממנו מאבר בהמה, דאילו בשר הפורש מאבר מן החי לא מטמא, מאבר מן הנבלה מטמא.

    8אבר מן החי דמטמא, מאי קרא? אמר רב יהודה אמר רב: (ויקרא יא, לט) ״וכי ימות מן הבהמה״.

    9והאי מיבעי ליה לכאידך דרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: ״וכי ימות מן הבהמה״ מקצת בהמה מטמאה, ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו? זו טרפה ששחטה!

    10אם כן, לכתוב רחמנא ״מבהמה״, מאי ״מן הבהמה״? ש"מ תרתי.

    11אי הכי, אפילו בשר נמי? לא ס"ד דתניא: יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא? ת"ל ״וכי ימות מן הבהמה״ מה מיתה שאינה עושה חליפין, אף כל שאינו עושה חליפין, דברי ר' יוסי.

    12ר' עקיבא אומר: ״בהמה״, מה בהמה גידים ועצמות, אף כל גידים ועצמות. רבי אומר: ״בהמה״ מה בהמה בשר גידים ועצמות, אף כל בשר גידים ועצמות.

    13מאי איכא בין רבי לר"ע איכא בינייהו ארכובה.

    14בין ר"ע לר' יוסי הגלילי, מאי איכא בינייהו? אמר רב פפא: כוליא וניב שפתים איכא בינייהו.

    Baraita

    15תניא נמי גבי שרצים כהאי גוונא: יכול בשר הפורש מן השרצים יהא טמא? ת"ל (ויקרא יא, לב) ״במותם״ מה מיתה שאינה עושה חליפין, אף כל שאינה עושה חליפין. דברי רבי יוסי הגלילי.

    16ר"ע אומר: ״שרץ״, מה שרץ גידים ועצמות, אף כל גידים ועצמות. רבי אומר: ״שרץ״, מה שרץ בשר גידים ועצמות, אף כל בשר גידים ועצמות.

    17בין רבי לר"ע איכא בינייהו ארכובה. בין ר"ע לר' יוסי הגלילי מאי איכא בינייהו? אמר רב פפא: כוליא וניב שפתים איכא בינייהו.

    18וצריכא, דאי אשמעינן בהמה היינו טעמא דלא מטמא מחיים, משום דלא מטמא בכעדשה, אבל שרץ דמטמא בכעדשה אימא לטמא מחיים.

    19ואי אשמועינן שרץ, משום דלא מטמא במשא לא מטמא מחיים, אבל בהמה, דמטמא במשא אימא תטמא מחיים, צריכא.

    Baraita

    20ת"ר החותך כזית בשר מאבר מן החי, חתכו ואח"כ חישב עליו טהור.

    21חישב עליו, ואח"כ חתכו טמא.

    22רבי אסי לא על לבי מדרשא, אשכחיה לרבי זירא, א"ל מאי אמור בבי מדרשא? א"ל מאי קשיא לך? אמר ליה, דקתני: חישב ואח"כ חתכו טמא.

    Tosafot

    רבי יהודה מטהרהא דאמר לעיל (חולין דף קכז:) תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין אתיא דלא כרבי יהודה א"נ צמקו לא הוי אפילו כמעורה:

    כוליא וניב שפתים איכא בינייהופירוש כוליא שלמה וניב שפתים שלם אבל חצי כוליא וחצי ניב שפתים אע"פ שאין עושה חליפין אינו מטמא דגמרינן מבהמה מתה שהיא דבר חשוב אף אבר שהוא חשוב ואע"ג דרבי יוסי הגלילי לא יליף מבהמה לענין דבעי חשיבות קצת יליף אבל אין לומר שאפילו חצי כוליא וחצי ניב שפתים הואיל ואין עושין חליפין מטמו דהא עצם אין עושה חליפין ואם נשבר ונפל מבהמה בחייה מסתמא לא מטמא דלא עדיף עצם מן החי מעצם דנבלה דאמר בנבלתה ולא בעצמות ועצם כשעורה מן המת מטמא אבל פחות לא אע"ג דאין עושה חליפין וא"ת דהכא אמר דבשר עושה חליפין חוץ מכוליא וניב שפתים ובפרק דם הנדה (נדה דף נה.) אמר מה עצם שאין גזעו מחליף ופריך והרי בשר כו' ומשני דמקומו נעשה צלקת וי"ל דהכא מעניניה דקרא והתם מעניניה התם דומיא דעצם שמתרפא קצת אבל אין מתרפא כבתחלה ובשר נמי נעשה צלקת והכא דומיא דמיתה שאינה עושה חליפין כלל ולכך נקט הכא לשון חליפין והתם נקט גזעו מחליף:

    בין רבי לר"ע איכא בינייהו בשראית' ספרים דגרסי רכובה וכן נראה דמשום הכי לא בעי ר"ע בשר דאיכא אבר בבהמה דהיינו רכובה שאין עליו בשר ורבי לא אזיל אלא בתר רוב אברים ולא מטמא אפילו ברכובה גופה אבל אי לאו רכובה לא הוה ידעינן טעמא דר"ע מ"ט לא דריש נמי מבהמה דנבעי בשר דטעמא דר' יוסי הגלילי ניחא דלא דריש מידי מבהמה וריב"א פי' דברכובה כ"ע לא פליגי כיון שנבראת כך בלא בשר לא גרעה משאר איברים ולא פליגי אלא דוקא באבר שהיה עליו בשר והוסר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אי הכי אפילו בשר נמי לא ס"ד וכו'הקשו בתוס' דהכא משמע דבשר עושה חליפין חוץ מכוליא וניב שפים, ואילו בנדה (נה, א) אמרינן מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף וכו', ופריך והרי בשר דגזעו מחליף ומשני מקומו נעשה צלקת, ותירצו דהכא מעניניה דקרא, והתם מעניניה דקרא, הכא דומיא דמיתה מה מיתה שאינה עושה חליפין כלל אף כל שאינה עושה חליפין כלל, אבל בשר אע"ג שמקומו עושה צלקת ואינו חוזר לכמות שהיה ממש קצת עושה חליפין, והתם מעניניה דקרא דומיא דעצם נמי פעמים [מתרפא] קצת ואין המכה נראה אלא משהו אבל אינו מתרפא כתחילה שהרי נעשה מקומות צלקת.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 128b

    Chullin 128b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 396 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מהו שתעשה יד לחברתה לענין טומאה דאורייתא לקבל טומאה מן השרץ כדי להביאה לחברתה להיות חברתה ראשונה כאילו נגע עצמה בטומאה. שניה לטומאה פשיטא לן דלא הויא ההיא חברתה שהרי זו לא קבלה טומאה לעצמה. לישנא אחרינא לענין טומאת עבודה זרה קמיבעיא ליה דזו שנעשית עבודה זרה הרי היא כשרץ וחציה השני מי הוה לה יד והנוגע בה כנוגע בעבודה זרה או דילמא לא הוי לה יד וטהור הנוגע בה כגון אם לא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה אי נמי הוכשרה הויא לה איהי ראשון והנוגע בה הוי שני נעשה האוכל יד לאוכל אחר או לא:

    יחור נוף:

    רבי יהודה מטהר דאכתי מחובר הוא:

    אם יכול לחיות הוי מחובר וטהור:

    ואם לאו הרי הוא כתלוש וטמא:

    מהו שיעשה יד לחבירו אם נפשח מיחור זה יחור אחר ומעורה בו בקליפתו ואינו יכול לחיות והוי תלוש והראשון יכול לחיות מהו שיעשה זה שיכול לחיות ואינו מקבל טומאה בית יד לזה התלוש ומביא לו טומאה. א"נ אם יחור זה אינו יכול לחיות מהו שיעשה לו האילן יד להביא טומאה על פירות שביחור:

    אבן המנוגעת:

    שבזוית שנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקים את כל עובי הכותל ונראה משני צדדים:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 128b · Sefaria

    Tosafot

    רבי יהודה מטהר הא דאמר לעיל (חולין דף קכז:) תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין אתיא דלא כרבי יהודה א"נ צמקו לא הוי אפילו כמעורה:

    כוליא וניב שפתים איכא בינייהו פירוש כוליא שלמה וניב שפתים שלם אבל חצי כוליא וחצי ניב שפתים אע"פ שאין עושה חליפין אינו מטמא דגמרינן מבהמה מתה שהיא דבר חשוב אף אבר שהוא חשוב ואע"ג דרבי יוסי הגלילי לא יליף מבהמה לענין דבעי חשיבות קצת יליף אבל אין לומר שאפילו חצי כוליא וחצי ניב שפתים הואיל ואין עושין חליפין מטמו דהא עצם אין עושה חליפין ואם נשבר ונפל מבהמה בחייה מסתמא לא מטמא דלא עדיף עצם מן החי מעצם דנבלה דאמר בנבלתה ולא בעצמות ועצם כשעורה מן המת מטמא אבל פחות לא אע"ג דאין עושה חליפין וא"ת דהכא אמר דבשר עושה חליפין חוץ מכוליא וניב שפתים ובפרק דם הנדה (נדה דף נה.) אמר מה עצם שאין גזעו מחליף ופריך והרי בשר כו' ומשני דמקומו נעשה צלקת וי"ל דהכא מעניניה דקרא והתם מעניניה התם דומיא דעצם שמתרפא קצת אבל אין מתרפא כבתחלה ובשר נמי נעשה צלקת והכא דומיא דמיתה שאינה עושה חליפין כלל ולכך נקט הכא לשון חליפין והתם נקט גזעו מחליף:

    בין רבי לר"ע איכא בינייהו בשר אית' ספרים דגרסי רכובה וכן נראה דמשום הכי לא בעי ר"ע בשר דאיכא אבר בבהמה דהיינו רכובה שאין עליו בשר ורבי לא אזיל אלא בתר רוב אברים ולא מטמא אפילו ברכובה גופה אבל אי לאו רכובה לא הוה ידעינן טעמא דר"ע מ"ט לא דריש נמי מבהמה דנבעי בשר דטעמא דר' יוסי הגלילי ניחא דלא דריש מידי מבהמה וריב"א פי' דברכובה כ"ע לא פליגי כיון שנבראת כך בלא בשר לא גרעה משאר איברים ולא פליגי אלא דוקא באבר שהיה עליו בשר והוסר:

    Tosafot on Chullin 128b · Sefaria

    Rashba

    אי הכי אפילו בשר נמי לא ס"ד וכו' הקשו בתוס' דהכא משמע דבשר עושה חליפין חוץ מכוליא וניב שפים, ואילו בנדה (נה, א) אמרינן מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף וכו', ופריך והרי בשר דגזעו מחליף ומשני מקומו נעשה צלקת, ותירצו דהכא מעניניה דקרא, והתם מעניניה דקרא, הכא דומיא דמיתה מה מיתה שאינה עושה חליפין כלל אף כל שאינה עושה חליפין כלל, אבל בשר אע"ג שמקומו עושה צלקת ואינו חוזר לכמות שהיה ממש קצת עושה חליפין, והתם מעניניה דקרא דומיא דעצם נמי פעמים [מתרפא] קצת ואין המכה נראה אלא משהו אבל אינו מתרפא כתחילה שהרי נעשה מקומות צלקת.

    Rashba on Chullin 128b · Sefaria

    Meiri

    כבר ידעת על אבן המנוגעת שהיא מטמאה באהל אבן שבזוית שבינו ובין חברו בזמן שהוא חולץ חולץ את כלה וכשהוא נותץ חולק את האבן ונותן את שלו ומניח של חברו שנאמר ונתץ את הבית ולא שני בתים ויש בדבר ספק אם חלק אחד נעשה בית יד לחברו להביא טומאה לבית חברו אם לאו יש מי שאומר שלא נסתפק הדבר אלא בשל שני שותפין אבל אם היה הכל לאחד טמא ועל כגון זה הם מפרשים מה שאמרו בפרק מצות חליצה בית מוחלט מטמא מאחוריו ולא יראה כן שאף טומאת אחוריו יש לומר בה שאינה דומה לזוית אחרת:

    טרפה שנשחטה אע"פ שאסורה באכילה שחיטתה מטהרתה מידי נבלה כמו שהתבאר:

    אבר מן החי הפורש מן הבהמה טמא כנבלה אבל בשר מן החי אפי' פירש מן הטומאה טהור איזהו אבר המטמא כל שהוא אבר כבריתו בשר גידים ועצמות אבל הכוליא והלשון והשפה וכיוצא באלו אע"פ שהם איברים ידועים ואין עושין חליפין הואיל ואין בהם עצם הרי הם כבשר רכבה הנמכרת עם הראש הואיל ואין בה בשר יראה שאין מטמאה משום אבר מן החי בשר מן החי הפורש מן השרץ טהור אבר הפורש טמא ומטמא אף בפחות מכעדשה שהאיברים אין להם שיעור לא באדם ולא בנבלות ולא בשרצים איזהו אגר המטמא כשהוא כבריתו בשר גידים ועצמות:

    הכוליא והכבד והלשון הרי הן בשר כמו שביארנו בשר מן החי הפורש מן האדם טהור אבר הפורש ממנו טמא במה דברים אמורים כשהוא כברייתו בשר גידים ועצמות אבל הכוליא והלשון וכיוצא בהם הרי הן כבשר:

    חסר מעצמו של אבר כל שהוא טהור חסר מבשרו אם נשאר עליו בכדי שבחי מעלה ארוכה ומתרפא טמא ואם לאו טהור וכן בכלם:

    עוף בין טהור בין טמא אבר מן החי הפורש ממנו טהור:

    החותך בשר מאבר מן החי של בהמה ואחר שחתכה חישב עליה לאכילה צריכה הכשר ליטמא אבל אם חישב לאכילה קודם שיחתכנה ואחר כך חתכה אינה צריכה הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר ומקבל טומאה מאביו בשעת החתך ואין זה מגע בית הסתרים כמו שביארנו בפרק בהמה המקשה:

    Meiri on Chullin 128b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    פרש"י בד"ה החותך כזית כו' ל"ג כזית כו' וכגון דאיכא כביצה עכ"ל נראה מזה שהסכים לפרש כאן כפי' ר"ת ור"ש שכתבו התוס' בריש פרקין דלקבל טומאה נמי בעי בטומאת אוכלין כביצה וק"ל:

    תוס' בד"ה ר' יהודה מטהר כו' א"נ צמקו לא הוי אפי' כמעורה עכ"ל ק"ק דלקמן מדמה מעורה דמתניתין למעורה דיתור של תאנה כו' וא"כ כיון דמעורה הוי טפי מחובר מצמק ומאי מייתי לעיל ראיה ממעורה דמתניתין לצמקו דתולש מהן בשבת דחייב חטאת כפירוש התוס' שם ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chullin 128b · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה כוליא וניב שפתים וכו' התם דומיא דעצם דמתרפא קצת וכו' יש לדקדק כיון דעצם מתרפא קצת מה הביאו התוס' ראיה לעיל מעצם ואמרו אבל אין לומר שאפי' חצי כוליא וכו' דהא עצם אין עושה חליפין וכו' אימא דשאני עצם דמתרפא ועושה חליפין קצת ונראה דהא דקאמרי התוס' דעצם מתרפא קצת אינו ר"ל דהעצם בעצמו עושה חליפין וחוזר וגדל קצת זה אינו דהעצם אינו חוזר לעולם אלא ר"ל דבמקום שנשבר העצם חוזר ונתרפא וגדל בשר במקומו באופן שלא ניכר השבירה כ"כ והתם לא כתיב מיתה לכך לא דרשינן דומיא דעצם שאינו עושה חליפין אלא אמרי' דומיא דעצם דאינו מתרפא לגמרי אלא מתרפא קצת ונשאר קצת רושם ולכך מרבינן נמי בשר דאע"ג דמתרפא נשאר ג"כ קצת רושם שמקומו נעשה צלקת אבל הכא כתיב מיתה ותליא הכל באין עושה חליפין הלכך ליכא לרבויי בשר דהא מתרפא ונעשה חליפין אלא שנעשה צלקת אבל עצם אי לאו דבעינן דבר חשוב הוי ליה נמי לטמויי דהא דומיא דמיתה הוא דאינו עושה חליפין שהרי העצם עצמו אינו חוזר ודו"ק:

    ד"ה בין ר' לרבי עקיבא וכו' וריב"א פי' דארכובה כולי עלמא לא פליגי. נראה דלריב"א ל"ג איכא בינייהו ארכובה דהא בארכובה כ"ע מודו אלא גרסינן איכא בינייהו בשר ור"ל לרבי עקיבא לא בעי בשר אלא אף ע"ג שחוסר הבשר מקרי אבר הואיל ואשכחן ארכובה דאקרי אבר אע"ג שאינה בשר ורבי ס"ל דבעינן נמי בשר דשאני ארכובה דנברא כך אבל אבר שהיה בו בשר והוסר לא וק"ל:

    Maharam on Chullin 128b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 128, Amud Bet, about 396 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “מהו שתעשה יד לחברתה? תיקו.…”

    2. Segment 223 words

      Opens “אמר רב פפא: הרי אמרו יחור של…”

      Named: רב פפא.

    3. Segment 38 words

      Opens “בעי רב פפא: מהו שיעשה יד לחבירו?…”

      Named: רב פפא.

    4. Segment 421 words

      Opens “אמר רבי זירא, הרי אמרו: אבן שבזוית,…”

      Named: רבי זירא.

    5. Segment 58 words

      Opens “בעי רבי זירא: מהו שתעשה יד לחברתה?…”

      Named: רבי זירא.

    6. Segment 611 words

      Opens “מתה הבהמה. מאי איכא בין אבר מן…”

    7. Segment 719 words

      Opens “איכא בינייהו בשר הפורש ממנו מאבר בהמה,…”

    8. Segment 818 words

      Opens “אבר מן החי דמטמא, מאי קרא? אמר…”

      Named: רב יהודה.

    9. Segment 933 words

      Opens “והאי מיבעי ליה לכאידך דרב יהודה אמר…”

      Named: רב יהודה.

    10. Segment 1010 words

      Opens “אם כן, לכתוב רחמנא ״מבהמה״, מאי ״מן…”

    11. Segment 1133 words

      Opens “אי הכי, אפילו בשר נמי? לא ס"ד…”

    12. Segment 1225 words

      Opens “ר' עקיבא אומר: ״בהמה״, מה בהמה גידים…”

      Named: רבי אומר.

    13. Segment 138 words

      Opens “מאי איכא בין רבי לר"ע איכא בינייהו…”

      Named: רבי לר.

    14. Segment 1416 words

      Opens “בין ר"ע לר' יוסי הגלילי, מאי איכא…”

      Named: רב פפא.

    15. Segment 1532 words

      Opens “תניא נמי גבי שרצים כהאי גוונא: יכול…”

      Named: רבי יוסי.

    16. Segment 1624 words

      Opens “ר"ע אומר: ״שרץ״, מה שרץ גידים ועצמות,…”

      Named: רבי אומר.

    17. Segment 1722 words

      Opens “בין רבי לר"ע איכא בינייהו ארכובה. בין…”

      Named: רבי לר, רב פפא.

    18. Segment 1820 words

      Opens “וצריכא, דאי אשמעינן בהמה היינו טעמא דלא…”

    19. Segment 1918 words

      Opens “ואי אשמועינן שרץ, משום דלא מטמא במשא…”

    20. Segment 2012 words

      Opens “ת"ר החותך כזית בשר מאבר מן החי,…”

    21. Segment 215 words

      Opens “חישב עליו, ואח"כ חתכו טמא.…”

    22. Segment 2225 words

      Opens “רבי אסי לא על לבי מדרשא, אשכחיה…”

      Named: רבי אסי, רבי זירא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Akiva [R"A] · Second Generation of Tannaim

      Rabbi Akiva, a central figure among the Tannaim, rose from humble beginnings to become one of the greatest sages in Jewish history.

      Source: Chullin 128b · Segment 12 — “ר' עקיבא אומר: ״בהמה״, מה בהמה גידים ועצמות, אף…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 128b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026