Talmud Builders

    Chullin 16b

    Chapter 1 - HaKol Shochatin

    גם: חולין דף ט״ז ע״ב, פרק א׳ הכל שוחטין

    English translation - Chullin 16b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1In the case of a blade that was detached and ultimately one attached it, with regard to slaughter, what is the halakha ?

    2The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita : If there was a flint emerging from a wall or a reed arising from the ground on its own and he slaughtered with it, his slaughter is not valid. Since the wall itself was made from stones that were detached and subsequently reattached, the slaughter is not valid.

    3The Gemara rejects that proof: What are we dealing with here? We are dealing with the case of the wall of a cave that was always attached. The language of the baraita is also precise in support of that explanation, as the tanna teaches the case of the flint emerging from a wall juxtaposed to, and therefore similar to, the case of a reed arising from the ground on its own, which was also always attached. The Gemara affirms: Indeed, learn from it that this is the case.

    4The Gemara suggests: Come and hear proof from a baraita : If one embedded a knife in a wall and slaughtered with it, his slaughter is valid. The knife was detached and then reattached, and the slaughter is valid. The Gemara rejects the proof: The reason that the slaughter is valid is that a knife is different, as he does not subsume it to the wall.

    5The Gemara suggests: Come and hear proof from an earlier point in that baraita : If one slaughtered with an item that is attached to the ground, his slaughter is valid. This is a case where it was detached and then attached, as later in the baraita a case is cited when the blade was always attached and the slaughter is not valid. The Gemara rejects the proof: Perhaps the phrase that follows in the baraita : If one embedded a knife in a wall, is explaining the previous case. And accordingly, what is the meaning of attached to the ground? It is in the case of a knife, as he does not subsume it to the wall. But if he embedded a flint in a wall and slaughtered with it, his slaughter would be valid. Therefore, there is no proof from this baraita .

    6§ The Master said in the baraita : If one embedded a knife in a wall and slaughtered with it, his slaughter is valid. Rav Anan says that Shmuel says: The tanna taught this halakha only in a case where the knife is above and the animal’s neck is below, and he raises the animal’s head and draws it back and forth on the blade. But in a case where the knife is below and the animal’s neck is above, the slaughter is not valid because we are concerned lest he press the knife, due to the weight of the animal, thereby cutting the simanim without drawing the knife back and forth, which invalidates the slaughter.

    7The Gemara asks: But isn’t it taught explicitly in the baraita : With any item that cuts, one may slaughter, whether with a blade that is attached to the ground or with a blade that is detached from the ground; whether the knife is below and the neck of the animal is above or the knife is above and the neck of the animal is below?

    8Rav Zevid said: The baraita is taught disjunctively: In the case where the knife is below and the neck of the animal is above, the slaughter is valid when the blade is detached. In the case where the knife is above and the neck of the animal is below, the slaughter is valid even when the blade is attached. Rav Pappa said: The baraita that teaches that one may slaughter even when the attached knife is below is referring to slaughter of a bird, which is light, and there is no concern that the weight of the bird will cause the slaughterer to press the bird’s neck onto the knife.

    9§ Rav Ḥisda says that Rabbi Yitzḥak says, and some say it was taught in a baraita : Five matters were said with regard to the stalk of a reed, which is used for cutting due to its sharpness. One may neither slaughter with it, due to the concern that splinters will be separated and become embedded in the simanim , invalidating the slaughter; nor circumcise with it for the same reason, due to the potential danger; nor cut meat with it, lest splinters become embedded in the meat and endanger one who eats it; nor pick one’s teeth with it, lest he wound himself; nor wipe with it after relieving oneself.

    10The baraita teaches: One may neither slaughter with it. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita : With any sharp object one may slaughter an animal, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed? Rav Pappa said: There, the reference is to a specific type of reed that grows in a marsh, which becomes a smooth, hard surface when it dries.

    11The baraita teaches: Nor cut meat with it. Rav Pappa cuts with the stalk of a reed the innards of fish, which are transparent, such that any splinters would be obvious. Rabba bar Rav Huna cuts with it the meat of a bird, which is soft and will not cause the stalk of the reed to splinter.

    12The baraita teaches: Nor wipe with it after relieving oneself. The Gemara objects: Derive that one may not wipe with it because the Master said: One who wipes with an object that is flammable, his lower teeth, i.e., the rectum that holds the intestines in place, fall out. Rav Pappa said in explanation: The reference in the baraita is not to wiping after relieving oneself. Rather, we are speaking with regard to wiping the blood or dirt from the opening of a wound.

    13§ The mishna teaches: All slaughter [ hakkol shoḥatin ] and one may always slaughter. The Gemara interprets the phrase: All slaughter [ hakkol shoḥatin ], to mean all animals are included in the mitzva of slaughter, and even a bird.

    14With regard to the statement: One may always slaughter, who is the tanna who taught this halakha ? Rabba said: It is Rabbi Yishmael, as it is taught in a baraita with regard to the verse: “When the Lord your God shall expand your border, as He has promised you, and you shall say: I will eat flesh… you may eat flesh with all the desire of your soul” (Deuteronomy 12:20), Rabbi Yishmael says: The verse comes only to permit consumption of the non-sacrificial meat of desire to the Jewish people.

    15As, at the outset, the meat of desire was forbidden to them, and anyone who wanted to eat meat would sacrifice the animal as an offering. After the priest sprinkled the blood, it was permitted for one to eat the meat. When they entered into Eretz Yisrael, the meat of desire was permitted for them, and they could slaughter and eat meat wherever they chose.

    16Rabba added: And now that the Jewish people were exiled, might one have thought that they return to their initial prohibition? Therefore, we learned in the mishna: One may always slaughter non-sacrificial meat.

    17Rav Yosef objects to this. If so, this phrase: One may always slaughter, is inappropriate; the tanna should have taught: One may always slaughter and eat, as the matter of permission primarily relates to eating the meat, not to slaughtering the animal. And furthermore, initially, what is the reason that the meat of desire was forbidden? It was because in the wilderness, they were proximate to the Tabernacle and could partake of sacrificial meat from the table of God. And ultimately, what is the reason that the meat of desire was permitted? The reason was that in Eretz Yisrael they were distant from the Tabernacle.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לענין שחיטה מאי - ומההוא דלעיל לא משמע ליה לרבא כדמפרש ואזיל:

    תא שמע במחובר לקרקע כו' - ואוקימנא לעיל בתלוש ולבסוף חברו:

    דלמא פרושי קא מפרש לה - בסיפא מאי מחובר לקרקע דאמינא לך כשרה כגון נעץ סכין בכותל דלאו חבור הוא דודאי לא מבטל ליה התם דהא גבי הדדי קתני להו לעיל ונעץ סכין בכותל סיפא דההוא דמחובר לקרקע הוא ואיכא למימר דפירושא דרישא הוא:

    לא שנו - דנעץ סכין בכותל כשרה:

    אלא שהסכין למעלה - פיו כלפי קרקע:

    וצואר בהמה למטה - ומוליך ומביא צואר בהמה:

    חיישינן שמא ידרוס - מתוך שהצואר מכביד על הסכין:

    והא קתני - לעיל (חולין דף טו:) גבי מחובר בין שהסכין למעלה כו':

    לצדדין קתני - דהא רישא דברייתא תנא תלוש ומחובר כדקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר וכי הדר וסיים סיפא בין שהסכין למעלה כו' לאו תרווייהו אתלוש ותרווייהו אמחובר קיימי אלא חדא אתלוש וחדא אמחובר:

    סכין למטה וצואר בהמה למעלה אתלוש - דאדם אוחז בסכין למטה ושוחט והבהמה תלויה באויר וזה מוליך ומביא הסכין והא דקתני סכין למעלה וצואר בהמה למטה אמחובר כלומר אף אמחובר:

    רב פפא אמר - לא תוקמא בשינויא דחיקא אלא תרווייהו אתלוש ואמחובר קיימי ואפילו הכי לא תקשי לרב ענן דהא דקתני סכין למטה וצואר למעלה במחובר בעופא דקליל ובהמה דקתני לאו דוקא:

    ה' דברים כו' - כולהו משום שכשדוחקין אותם קיסמין ניתזין ומפרשים הימנה ואיכא סכנתא במילה שלא תנקוב הגיד ומשוי ליה כרות שפכה וגבי שחיטה דלמא מנקבא להו לסימנין וכן לגבי קינוח דלמא מנקבא לכרכשיה:

    בסימונא דאגמא - עשב הגדל באגמי מים וקרי לישק"א וכשהוא יבש חדוד וחותך ואין קיסמין נבדלים הימנו:

    דזיגי - צלולים ואם יכנס בהם קיסם נראה:

    זיג - קלי"ר בלע"ז כעין מראה שקורין מירדויי"ר:

    דרכיך - ואין צריך לדוחקו בחתיכתו ואין קסמין נבדלין:

    שיניו נושרות - שיני הפרק ושיני הכרכשא שהיא מחוברת בהן לעצמותיהן כעין תלתולי בשר:

    הכל בשחיטה - והכי משמע את הכל צריך לשחוט ואפילו עוף ואע"ג דלא כתיב ביה שחיטה בהדיא:

    לעולם שוחטין - לעולם מותר לשחוט ולאכול:

    מאן תנא - דמתניתין דאיצטריך ליה למימר דישראל מותרין לשחוט ולאכול דהא תנא ליה רישא הכל שוחטין לאתויי כל הנך דאצטריכו לאתויי שראוין לשחוט כגון כותי ומומר וטמא בחולין:

    להתיר להם בשר תאוה - כשיבואו לארץ יוכלו לאכול בשר לתאותן בלא שום הקרבה:

    שמתחלה - כשהיו במדבר משהוקם המשכן:

    נאסר להם בשר תאוה - שאין יכולין לאכול אלא בשר שלמים ואם היו שוחטין בלא קרבן היו ענושים כרת כדכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו':

    נכנסו לארץ - נתרחקו מן המזבח:

    הותר להם - מן המקרא הזה שיזבחו בשר לתאותן ויאכלו:

    ועכשיו שגלו כו' - לאו רבי ישמעאל קאמר ליה אלא רבה קאמר ליה לאוקמי דמתניתין דרבי ישמעאל היא כלומר ולהכי תנא לעולם שוחטין דלא תימא עכשיו שגלו יחזרו לאיסורן כמו שהיו קודם שנכנסו לארץ לכך שנינו כו':

    לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה - כיון דלאו להלכות שחיטה אתי לאורויי אלא להתיר אכילת בשר חוצה לארץ ליתני לעולם שוחטין ואוכלין והיכי שבק לעיקר מילתא ונקט שחיטה לחודה ומדשבק לאכילה ש"מ לא איצטריך לאורויי לן אלא מידי דשחיטה ועוד למה ליה לאשמועינן הא וכי מהיכן תיסק אדעתין למימר יחזרו לאיסורן הראשון:

    מעיקרא - במדבר:

    מאי טעמא איתסר משום דהוי מיקרבי למשכן - והיו יכולין להקריב קרבנות מכל בשר תאותן ויקריבו הדם והחלב לבדו ואוכלין הבשר ולבסוף כשנכנסו לארץ והיתה ארצם רחבה והרחוקים לא היו יכולים לבא בירושלים בכל יום:

    חולין 16 עמוד ב

    1תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי?

    2תא שמע: היה צור יוצא מן הכותל, או שהיה קנה עולה מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה.

    3הכא במאי עסקינן? בכותל מערה. דיקא נמי, דקתני דומיא דקנה עולה מאליו, ש"מ׃

    4ת"ש נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה. שאני סכין, דלא מבטל ליה.

    5ת"ש במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. דלמא פרושי קא מפרש לה מאי ״מחובר לקרקע״? סכין, דלא מבטל ליה.

    6אמר מר: נעץ סכין בכותל ושחט בה, שחיטתו כשרה. אמר רב ענן אמר שמואל: לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס.

    7והא קתני: בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה!

    8אמר רב זביד: לצדדין קתני, סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלוש, סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחובר. רב פפא אמר: בעופא דקליל.

    9אמר רב חסדא א"ר יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא: ה' דברים נאמרו בקרומית של קנה אין שוחטין. בה ואין מלין בה ואין מחתכין בה בשר ואין מחצצין בה שינים ואין מקנחים בה׃

    10אין שוחטין, בה והתניא בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה אמר רב פפא בסימונא דאגמא׃

    11ואין מחתכין בה בשר רב פפא מחתך בה קרבי דגים דזיגי רבה בר רב הונא מחתך בה עופא דרכיך׃

    12ואין מקנחין בה תיפוק ליה! משום דאמר מר המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות אמר רב פפא קינוח פי מכה קאמרינן:

    13הכל שוחטין ולעולם שוחטין: הכל שוחטין הכל בשחיטה ואפילו עוף׃

    14לעולם שוחטין מאן תנא אמר רבה רבי ישמעאל היא דתניא (דברים יב, כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אוכלה בשר וגו' ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה׃

    15שבתחלה נאסר להם בשר תאוה משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה׃

    16ועכשיו שגלו יכול יחזרו לאיסורן הראשון לכך שנינו לעולם שוחטין׃

    17מתקיף לה רב יוסף האי לעולם שוחטין לעולם שוחטין ואוכלין מבעי ליה ועוד מעיקרא מאי טעמא איתסר משום דהוו מקרבי למשכן ולבסוף מאי טעמא אישתרו דהוו מרחקי ממשכן,׃

    Tosafot

    תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי - תימה מאי קמיבעיא ליה הא אסיקנא לעיל (חולין דף טו:) דלרבי דיעבד כשר ולרבי חייא כשר נמי לכתחלה ואי לא ידע הנהו ברייתות מכל מקום על כרחך יש להוכיח ממתניתין דתלוש ולבסוף חברו בדיעבד כשר ולא לכתחלה דאפילו מוקי מתניתין במחובר מעיקרו ואסור לכתחלה שמא ידרוס ה"נ תלוש ולבסוף חברו יאסר לכתחלה מהאי טעמא ויש לומר דאליבא דרבי מבעיא ליה דדלמא הוי כתלוש וכשרה כדאמרי' לעיל או שמא לרבי אין חילוק בין תלוש ולבסוף חברו למחובר מעיקרו ופסולה ומתניתין דמכשיר דיעבד כרבי חייא ולכתחלה לא שמא ידרוס וברייתא דמכשר לכתחלה בעופא דקליל כדמשני לקמן אע"ג דקתני בה בהמה אי נמי כרב זביד דאמר לצדדין קתני ובצואר בהמה למטה שרי לכתחלה אפילו במחובר מעיקרו וכשצואר בהמה למעלה אסור לכתחלה שמא ידרוס ובכל מחובר איירי וקא בעי למיפשט מברייתא דהיה צור יוצא מן הכותל דשחיטתה פסולה ע"כ רבי היא אבל קשה דהיכי מצי לאוקומי מתניתין כרבי חייא הא פסול צפורן במחוברת במתניתין אפילו דיעבד ואמאי דהוה בעי לאוקומי לעיל מתניתין כרבי חייא לא קשיא דלא קיימא מסקנא הכי:

    אמר שמואל לא שנו אלא שהסכין למעלה כו' - משמע דאפילו בכי האי גוונא לא מכשר אלא בדיעבד דאברייתא דנעץ סכין קאי ולא אההיא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר ואם כן בצואר בהמה למעלה וסכין למטה קא פסול אפילו בדיעבד וקשה דאם כן הוה ליה למימר חיישינן שמא דרס כיון דאתא לפסול דיעבד ויש לומר דאפילו אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה שמא ידרוס פעם אחרת וכהאי גוונא אמרינן גבי השוחט במגל קציר דרך הליכתה בית הלל מכשירין ואמר רבי יוחנן אף בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה אף על גב דלא שחט אלא דרך הליכתה דגזרינן זימנא אחריתי שמא יוליך ויביא:

    שבתחלה נאסר להם בשר תאוה - פירש בקונטרס מדכתיב (ויקרא יז) אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו וקשה דההוא קרא לא איירי אלא בקדשים ובשחוטי חוץ ולקמן נמי דקאמר אלא לרבי ישמעאל דאמר בשר תאוה איתסר להו צבי ואיל גופייהו מי הוי שרי הא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בקרבן בהמה ונראה לפרש מדאיצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה דייק מכלל דמעיקרא אסור ומהאי טעמא דייק נמי רבי עקיבא שבתחלה הותר להם בשר נחירה מדאיצטריך קרא לאסור:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    לענין שחיטה מאי - כלומר מי אשכחן תנא דסבירא ליה כתלוש דמי. וקשיא לי מאי תיבעי ליה, הא תניא (לעיל חולין טו, ב) בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר. וניחא לי דדילמא ההיא רבי חייא דלית ליה איסור מחובר לענין שחיטה כלל, ואפילו במחובר מעיקרא, וכדאוקימנא לה לעיל, ורבא לדידן דסבירא לן כרב(א) קא מיבעיא ליה אי תלוש ולבסוף חברו אסרו כמחובר מעיקרו או כתלוש דמי. ואי קשיא לן לידוק ממתניתין דשרי בדיעבד ואוקימנא על כרחן אליבא דרבי, דאלמא כתלוש דמי. ויש לומר דהיא גופיה קא מיבעיא ליה, דכיון דמאן דמוקי לה לעיל בהכין סמיך אברייתא דהשוחט במוכני וכדקאמר, ומנא תימרא דתני השוחט במוכני קא מיבעיא ליה לרבא הכא משום דההיא לא מכרעה שפיר, וכדדחי לה ואזיל בסמוך, ודלמא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו, הא בטלו כמחובר דמי.

    תא שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה יוצא מאליו שחיטתו פסולה. קשיא לי מאי קא מייתי ליה מהא דקתני פסולה, דהא רבא לא מהדר אלא לאשכוחי כי כמחובר דמי לכולי עלמא או לא, ומיהא דקתני פסול לא שמעינן, דכולהו תנאי סבירא להו הכין, דדילמא תנא קמא דזרעים היא. ויש לומר דכיון דלא אשכחן מאן דפליג בה בהדיא ובלא פלוגתא תני לה סתמא דמילתא כולהו תנאי מודו בה, דאי לא, הוה ליה לאיתויי בה בר פלוגתא דההוא תנא, כיון דדיני מחובר לא אזלי בכל מילי בחד גונא, דבע"ז כתלוש דמי ובזרעים פליגי בה תנאי. אי נמי יש לומר דהוא הדין דהוה מצי לדחויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה מהדר ליה דאפילו תמצא לומר דההיא ליכא מאן דפליג בה ההיא בכותל מערה דומיא דקנה יוצא מאליו, והראשון נראה לי עיקר.

    תא שמע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה שאני סכין דלא מבטיל ליה - תא שמע במחובר לקרקע וכו' דילמא פרושי קא מפרש וכו'. תמיה לי [א]מאי קא מייתי לה להא ברייתא מסורסת פשיט מסיפא ובתר הכי ממציעתא ובתר הכין מרישא. ותו מעיקרא פשיט מינה לאיסורא ובתר הכין להיתרא, ותו מאי קא מייתי מרישא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, והא איהו סיפא בכותל בנין הוה מוקי לה (ואי נמי) [ואם כן] לדידיה תקשי רישא לסיפא, אלא על כרחיה רישא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. אם כן מאי קא מייתי מינה איהו. ונראה לי בכל הני שמעתי' לאו חד גברא קא מייתי להו, אלא מאן דמייתי מסיפא הוה סבירא ליה דרישא ומציעתא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. ומאן דקא מייתי מרישא ומציעתא הוה מוקי סיפא בכותל מערה ולא בשל בנין. ופשיט מינה להיתרא. ועוד נראה לי דאף לכשתמצא לומר דחד גברא הוא דקא פשיט ליה, וקסבר דברייתא בכותל בנין היא, ניחא משום דהאי תנא מכניף בהאי ברייתא כולהו דיני מחובר, סיפא תנא מחובר מעיקרו דהיינו קנה היוצא מאליו, ועריב ותני בהדי צור יוצא מן הכותל, כלומר בכותל בנין, ולאשמעינן דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי, דאי בכותל מערה היינו קנה עולה מאליו, ותרתי למה לי, ונעץ סכין בכותל דהיינו תלוש ולא בטלו, לאשמועינן דאפילו תלוש שחברו ולבסוף בטלו אין שוחטין בו לכתחלה דשחיטתו כשרה קתני. ורישא דהיינו במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, לאשמועינן דכל שלא בטלו אפילו הוי דבר שאינו מוכיח בגופו שאינו מבטלו, אפילו הכי שחיטתו כשרה, דאי לאו דאשמועינן הכי הוה אמינא דוקא נעץ סכין הוא דשחיטתן כשרה, משום דאיכא תרתי, חדא דלא בטלו, ועוד דליכא למיגזר ביה אטו בטלו, דכולי עלמא ידעי דלא בטלו, דסכין לא מבטלי ליה אינשי, וכדאמרי שאני סכין דלא מבטיל ליה, כלומר שאין דרכן של בני אדם לבטלו, [אבל רישא] אף על פי שזה לא בטלו ליהוי כתלוש ולבסוף חברו ובטלו קא משמע לן. אשתכח דברייתא תנא כללא לכולהו מחוברין, וכי דחי ליה בסיפא בכותל מערה קא דייק ואזיל, אם כן דעל כרחין סיפא בכותל מערה מדקתני ליה בהדי קנה העולה מאליו כדקאמר, אם כן על כרחיה איכא למידק או מרישא או ממציעתא דכתלוש דמי כדאמרינן [ב]מציעתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה, ומסתמא לא מסקינן ליה [תרי] דרגא על סיפא, כלומר סיפא במחובר מעיקרא ודלעיל מינה בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, אם כן נפשוט מיהא להיתירא, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר משום הכי נקט סכין לאשמועינן דדוקא בשלא בטלו, משום דסכין לא מבטלי ליה אינשי, ומדאמר ליה שאני סכין דלא מבטלי ליה ולא קאמר ליה סכין בדלא בטלי ליה, הוה משמע ליה דסבר דאם תמצא לומר דמחובר דמי כל שהיה ממין העשוי לבטלו בכותל אף על פי שזה לא בטלו איהו נמי כמחובר דמי, ולפיכך אייתי ליה מרישא תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, ואי אמרת דאפילו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר דמי, כל שאינו מוכיח בגופו שאין מבטלו, ורישא במוכיח היינו מציעתא ממש. והשיב אין הכי נמי, ורישא ומציעתא חדא נינהו, ופרושי קא מפרש. ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר תא שמע נעץ סכין בכותל, כלומר אי אמרת בשלמא סיפא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו רישא ומציעתא על כרחין בשלא בטלו, ואין צריך לפרש אלא לדידך דקאמרת דעל כרחין סיפא בכותל מערה, אם כן מציעתא אפילו בבטלו, דאי לא היה לו לפרש והוא שלא ביטלו, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר אילו לא תנא סכין בודאי הוה ליה לפרושי, אבל סכין שאני, דאף על פי שלא פירש תנא דברייתא והוא שלא בטלו, על כרחין בהכין קא מיירי דסכין לא מבטלי ליה. תא שמע מרישא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. והא הכא לאו בסכין, דהני מחובר סתם, אלמא אפילו בטלו, דאי לא, הכא מיהא הוה ליה לפרושי, ואהדר ליה דילמא היא גופה בסכין דלא מבטלי ליה, ופרושי קא מפרש. ואף על גב דקתני כשירה כשירה תרי זמני, והוה ליה למתני במחובר לקרקע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה לא דק כולי האי, משום דלאו חדא ממש היא דניקשי כשירה כשירה למה לי דהא לאו כיצד [קאמר'] אלא דומיא דסכין, כלומר הכי קתני במחובר לקרקע שלא בטלו כשירה, ואף על גב דאינו מוכיח בעצמו שלא בטלו דומיא דסכין, ואין צריך לומר בנועץ סכין בכותל שמוכיח בעצמו שלא בטלו דשחיטתו כשירה, ובעיא דרבא לא איפשיטא. ומיהו לענין פסק הלכה, כיון דאוקימתא דלעיל הוי לישנא דגמרא, [ו]פשיטא להו דברייתא דהשוחט במוכני בתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, וסיפא דקתני היה צור יוצא מן הכותל בכותל מערה לא שבקינן מאי דאפשיטא ליה לגמרא ותפסינן מאי דאיסתפקא ליה לרבא, והילכך בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו בין בטלו לכתחלה לא ישחוט, דנעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה קתני, הא לכתחלה לא ישחוט, אבל אם שחט אפילו בטלו שחיטתו כשרה.

    אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס - קשיא לי דמדקאמר שמא ידרוס ולא קאמר שמא דרס, משמע דדוקא לכתחלה הא דיעבד כשירה, ואם כן מאי שנא משום חשש דריסה, תיפוק ליה משום מחובר דאפילו בצואר בהמה למטה קתניח שחיטתו כשירה, דלא שנא בטלו לא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט. ועל כן נראה לי דבצואר בהמה למעלה אפילו דיעבד, ואפילו אמר בריא לי שלא דרסתי אסורה, גזירה שמא ישחוט וידרוס ולאו אדעתיה, ודוקא בהמה אבל עופא דקליל לכתחילה לא ישחוט, משום לתא דמחובר, הא שחט שחיטתה כשירה, דאי משום דריסה כיון דקליל אין כאן חשש דריסה.

    הכל בשחיטה ואפילו עוף - ואף על גב דבהדיא תניא לקמן (חולין כז, א) השוחט אחד בעוף, אורחא דתנא הוא בהכין, דכיון דאיירי בדיני שחיטה איירי בדיני כולהו נשחטים, ולא נטר עד פירקא אחרינא, והילכך תנא הכא דהכל בשחיטה ואפילו עוף, ובפירקין דלקמן (שם) תנא הכשר שחיטתו בכמה. ואי נמי אילו מהתם הוה אמינא דוקא מדרבנן, אבל הכא דכאיל ותני הכל בשחיטה שמעינן מינה כולהו מחדא אנפא נינהו, ולאשמעינן דאפילו עוף טעון שחיטתו מדאורייתא.

    שבתחילה נאסר להן בשר תאוה - פירש רש"י ז"ל דכתיב (ויקרא יז, ד) ואל פתח אוהל מועד לא הביאו דם יחשב לאיש. ואיכא דקשיא להו לפירושו דהא לכולי עלמא ההוא בקדשים קא מיירי, ותדע מדלא אדכר ליה רבי ישמעאל כלל, דאם איתא הוה ליה למימר שבתחלה נאסר להן בשר תאוה דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. ועוד דאם איתא, הוה לן למימר בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אלא לרבי עקיבא מאי איכא למימר, וליפרוק רבי עקיבא מוקי ליה בקדשים הנשחטים בחוץ וכדאקשינן ופרקינן לקמן בשמעתין בכי האי גוונא מכל הנך קראי. ועוד דאם כן מאי קאמר לקמן (חולין יז, א) בשלמא לרבי עקיבא היינו דכתיב (דברים יב, כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, ואם כדברי רש"י ז"ל מאי קשיא, דהא לא אסרה תורה בשר תאוה אלא בראויין לפתח אהל מועד וצבי ואיל אינן ראויין פתח אהל מועד, ובהדיא כתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה. ולפיכך יש מפרשים דכל עצמו של רבי ישמעאל אינו בא אלא ממאי דכתיב בההוא קרא דקאמר דכתיב (דברים יב, כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך דמכלל הן אתה שומע לאו, כלומר כי ירחיב בכל אות נפשך תאכל בשר הא במדבר לא תאכל בשר. ומיהו במדרש (אלה שמות רבה) מפורש כדברי רש"י ז"ל דאמר התם רבנן אמרי הרבה דברים אסר אותן הקדוש ברוך הוא וחזר והתירן במקום אחר, תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנאמר (דברים רבה פ"ד, ו) אל פתח אהל מועד לא הביאו מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכאן חזר והתירן להן שנאמר בכל אות נפשך תאכל בשר מנין ממה שכתוב בענין כי ירחיב ה' אלהיך וגו'. [וכתב] הרמב"ן ז"ל שכן נראה עוד בברייתא השנויה במדרש ויקרא רבה (פ' כב, ד) במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא. על כן נראה לי לפרש וליישב לפי פירושו של רש"י ז"ל כי ממה שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך למד רבי ישמעאל שאסרה להן תורה במדבר לאכול לתאבון. ומעתה ממילא אגלי דהכל בכלל ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ואפילו רצה לשחוט ולאכול אי אפשר לו עד שיביאנו אל פתח אהל מועד, ואילו רצה לאכול יביא שלמים ויאכל, ואי לאו דכתיב כי ירחיב היייתי אומר דאין בכלל ואל פתח אוהל מועד לא הביאו אלא קדשים ששחטן בחוץ, אבל חולין לא, והילכך עיקר דברי רבי ישמעאל אינן אלא ממקרא שהביא שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, ולפיכך לא הוצרך רבי ישמעאל להזכיר אלא עיקר מקרא שהביאו לידי מדה זו, ולכולי עלמא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו בקדשים ששחטן בחוץ הוא, אלא לדרבי ישמעאל כיון שאסרה תורה לאכול אפילו חולין אלא אם כן הקדישן אף הן בכלל קדשים הן אם רצה לשחוט ולאכול. (וכן) [וכי] אקשי לקמן (חולין יז, א) אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, הכי קאמר אם איתא דאסרה תורה אפילו חולין לשחוט ולאכול אלא אם כן הביאן אל פתח אהל מועד, אלמא כל אכילת בשר דאסרה תורה כל שלא הביאן אל פתח אהל מועד, ואם כן שור וכבש ועז דאפשר בראויין לפתח אוהל מועד מקדיש ומביא ושוחט ואוכל, אבל צבי ואיל דלא אפשר ואינן ראוין לפתח אהל מועד ליתסר לגמרי, דמאי שנא שור וכשב מאיל וצבי זה חולין וזה חולין ולמה אסור זה יותר מזה, ואהדר ליה אפילו הכא לא אסרה תורה אלא בראויין להביא פתח אהל מועד, אבל צבי ואיל דאינן ראויין לפתח אוהל מועד בהיתירא הן עומדין, כן נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 16b

    Chullin 16b. The full printed text of this folio side - 17 numbered segments, about 320 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 16b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026