Talmud Builders

    Chullin 83a

    Back to index

    English translation — Chullin 83a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The verse comes to provide a positive mitzva to burn the leftovers, in the second part of the verse that states: “But that which remains of it until morning you shall burn with fire.” This positive mitzva is stated after the prohibition against leaving it over was stated in the first part of the verse, to say that one is not flogged for transgressing the prohibition. This is because any prohibition that can be rectified by the performance of a positive mitzva does not carry a punishment of lashes. This is the statement of Rabbi Yehuda. If not for this reason, Rabbi Yehuda evidently would hold that he receives lashes. The forewarning given in this case is uncertain, as he must be forewarned before morning, and at that time he might still consume it.

    2Rabbi Ya’akov says: This is not for that reason [ hashem ]. Rather, it is because it is a prohibition that does not involve an action. The transgression is simply the failure to consume all the meat during the allotted time rather than the performance of an action. And one is not flogged for the violation of any prohibition that does not involve an action.

    3The Gemara suggests: Come and hear a resolution with regard to the opinion of Sumakhos from a baraita discussing the sciatic nerve: If one ate two sciatic nerves from two thighs of two different animals, he incurs the penalty of eighty lashes; Rabbi Yehuda says: He incurs only forty lashes. The Gemara asks: What are the circumstances in this case? If we say that he ate them one after the other and with two separate forewarnings, what is the reasoning of the opinion of Rabbi Yehuda, who says: The violator receives forty lashes and nothing more? After all, he violates two separate prohibitions with two separate forewarnings. Rather, it is obvious that he ate them at the same time and with a single forewarning.

    4Who is the first tanna , who holds that in such a case one receives eighty lashes? If we say that it is the Rabbis who disagree with Sumakhos in the mishna about: Itself and its offspring, that would contradict their opinion: Now, if there, in that mishna in a case where there are various animals that are separate entities, the Rabbis deem him exempt from a second set of lashes, here, in the baraita about two sciatic nerves, which are not separate entities, should they not all the more so deem him exempt from a second set of lashes? Rather, is it not Sumakhos who is the first tanna ? Consequently, in his opinion one who eats the same prohibited item, such as an olive-bulk of forbidden fat, twice after a single forewarning receives two sets of lashes.

    5The Gemara responds: Actually, he ate the two sciatic nerves one after the other with separate forewarnings, incurring two sets of lashes even according to the Rabbis who disagree with Sumakhos in the mishna about: Itself and its offspring. And as for that which you say: What is the reason of Rabbi Yehuda who holds that the transgressor incurs only a single set of lashes? This is a case where the volume of one of the sciatic nerves is not even an olive-bulk, and Rabbi Yehuda follows his line of reasoning, as it is taught in a baraita : If one ate the entire sciatic nerve, and its volume is not even an olive-bulk, he is liable to incur forty lashes; Rabbi Yehuda says: He is not liable unless it has a volume of at least an olive-bulk.

    6MISHNA: On four occasions during the year one who sells an animal to another is required to inform him: I sold the mother of this animal today for the buyer to slaughter it,or: I sold the daughter of this animal today for the buyer to slaughter it. And those four occasions are: The eve of the last day of the festival of Sukkot , the eve of the first day of the festival of Passover, and the eve of Shavuot , and the eve of Rosh HaShana. And according to the statement of Rabbi Yosei HaGelili, the eve of Yom Kippur in the Galilee is included as well.

    7Rabbi Yehuda said: When must he inform the buyer on those days? He must do so at a time when the seller has no interval between the sale of the mother and the offspring, as they were both sold on that day. But if the seller has an interval between the sales, he does not need to inform the buyer, as presumably each buyer purchased the animal to slaughter it on the day he purchased it. And Rabbi Yehuda concedes that in a case where one sells the mother animal to the groom and the offspring to the bride, that even if he did not sell them on the same day, he must inform the buyer, as it is obvious that they are both planning to slaughter their animal on one day, for their wedding feast.

    8On those four occasions, one compels the butcher to slaughter animals even against his will; even if there is a bull worth one thousand dinars and the buyer has only one dinar worth of meat, i.e., he already paid the butcher for one dinar’s worth of meat, one compels him to slaughter the animal and give him a dinar’s worth of meat. Therefore, if the bull dies before slaughter, although no act of acquisition was performed, it dies at the expense of the buyer, and he loses his dinar. But during the rest of the days of the year it is not so. On other days, until the buyer performs the act of pulling to assume ownership of the portion of the bull that he is purchasing, the bull remains in the butcher’s possession. Therefore, if the bull dies before the transaction is complete, it dies at the expense of the seller, who returns the buyer’s money.

    9GEMARA: The mishna teaches that on the four occasions mentioned it is the seller’s responsibility to inform the purchaser that the mother or offspring of the animal he is purchasing was sold that day. With regard to this it is taught: Consequently, the purchaser has no obligation to clarify the situation, and if the seller did not inform him, the purchaser may go and slaughter the animal he has purchased and need not refrain from doing so.

    10The mishna teaches that Rabbi Yehuda says: When must he inform the buyer on those days? It then teaches: And Rabbi Yehuda concedes that in a case where one sold the mother animal to the groom and the offspring to the bride, even if he did not sell them on the same day, he must inform the buyer. The Gemara asks: Why do I need to teach that the butcher sold specifically the mother animal to the groom and the offspring to the bride? It could have taught: He sold one to the groom and the other to the bride. The Gemara answers: It teaches us a related matter in passing, that it is proper conduct for the groom’s household to exert more effort than the bride’s household in the marriage preparations. Therefore, the groom purchases the mother, the larger animal, while the bride purchases the smaller animal, the offspring.

    11§ The mishna teaches: On those four occasions, one compels the butcher to slaughter animals even against his will, and even if there is a bull worth one thousand dinars and the buyer has paid for only one dinar’s worth of meat, one compels him to slaughter the animal. Therefore, if the bull dies before slaughter, it dies at the expense of the buyer. The Gemara challenges: But the buyer did not yet pull the animal to effect acquisition; consequently, although he paid the seller, the animal is not his. Rav Huna said that Rav said: The case is where he pulled it, and thereby acquired it. The Gemara asks: If so, say the latter clause: But during the rest of the days of the year it is not so. Therefore, if the bull dies, it dies at the expense of the seller, who returns the buyer’s money. But according to Rav, didn’t the buyer pull the animal? If so, why is its death at the expense of the seller?

    12Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak said: Actually, the case in the mishna is one where the buyer did not pull the animal, and it is a case where the seller transfers ownership to the customer by means of another person, i.e., by instructing another to acquire a dinar’s worth of the ox’s meat on the customer’s behalf, without having obtained the customer’s consent. Therefore, on those four occasions, where it is for the customer’s benefit, as he wants meat for the Festival, the principle: One can act in a person’s interest in his absence, applies. By contrast, during the rest of the days of the year, where it is to the customer’s disadvantage to acquire the meat before the bull is slaughtered, as he does not want to incur avoidable expenses, one cannot act to the disadvantage of another person in his absence. Therefore, if the bull dies, it is at the expense of the seller.

    13Rabbi Elazar says that Rabbi Yoḥanan says that there is a different explanation: On those four occasions the Sages based their statement on the Torah law that giving money effects acquisition, and therefore, the payment of the buyer acquires the meat for him with no need for pulling.

    14As Rabbi Yoḥanan says: By Torah law, giving money effects the acquisition of movable property with no need for pulling. And what is the reason that the Sages said that pulling effects acquisition? It is a rabbinic decree lest the seller, once he receives the money, be unconcerned about the welfare of the movable property that he has sold, and, for example, not protect it from fire, so that he will say to the buyer: Your wheat was burned in the upper story of my house and I have no responsibility for it. For the benefit of rejoicing on the Festival, the Sages ordained that Torah law remains in effect on those four occasions and the buyer’s money effects acquisition, and one compels the butcher to slaughter animals even against his will.

    15MISHNA: With regard to the phrase “one day” that is stated with regard to the prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring, the day follows the night. Therefore, one may slaughter an animal during the day and slaughter its offspring that night, but one may not slaughter an animal at night and slaughter its offspring the following day. Rabbi Shimon ben Zoma derived this by means of a verbal analogy. It is stated in the act of Creation: “One day” (Genesis 1:5), and it is stated with regard to the slaughter of an animal itself and its offspring: “One day” (Leviticus 22:28). Just as concerning the phrase “one day” that is stated in the act of Creation, the day follows the night, so too concerning the phrase “one day” that is stated with regard to the slaughter of an animal itself and its offspring, the day follows the night.

    16GEMARA: The Sages taught in a baraita : Rabbi Shimon ben Zoma taught this explanation: Because the entire section of the Torah where the prohibition: Itself and its offspring, appears speaks only about sacrificial animals, and with regard to sacrificial animals the night follows the day, one might have thought that even with regard to this prohibition it is so. Therefore, the following derivation is required: It is stated here, with regard to the slaughter of an animal and its offspring: “One day,” and it is stated in the act of Creation: “One day.” Just as concerning the phrase “one day” that is stated in the act of Creation, the day follows the night, so too concerning the phrase “one day” that is stated with regard to the slaughter of an animal itself and its offspring, the day follows the night.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בא הכתוב ליתן עשהטעמא דבא הכתוב הא לאו הכי לקי אע"ג דהתראת ספק היא דכל אימת דאתרו ביה מצי אמר אכתי ליליא הוא:

    לא מן השם הוא זהלא מטעם זה הוא פטור:

    שאין בו מעשהישב לו ולא אכל ומאליו נעשה נותר:

    משתי ירכותשל שתי בהמות ומדנקט שתי בהמות שמע מינה בימינות קאמר ות"ק דהכא כרבי יהודה ס"ל דאין נוהג אלא באחת. ומהא פשטינן בפרק גיד הנשה (לקמן חולין דף צא.) דפשיטא ליה לר' יהודה דבימין:

    דלית ביה כזיתבקמא או בבתרא אלא בחד מינייהו ות"ק מחייב דקסבר בריה הוא ובריה [אין] צריכה שיעור כדתנן במסכת מכות (דף יג.) אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא [שהוא] חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה. ואית דמפרשי דלית ביה כזית בחד מינייהו אלא בתרוייהו ואין נראה בעיני שיהו שתי התראות מצטרפות דאי אכיל ליה לבתרא בתוך כדי אכילת פרס היינו בבת אחת ואי לאחר כדי אכילת פרס תו לא מצטרפי:

    עד שיהא בו כזיתדקסבר לאו בריה חשיב אלא כחתיכה מן הבהמה:

    מתני' בארבעה פרקים בשנהדרך ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט שמא כבר נשחטה:

    ביום טוב האחרון של חגהיו מרבין בשמחה מפני שרגל לעצמו הוא וחביב עליהן:

    שאין לו ריוחהפסק בינתים שמכר האם היום:

    אבל יש לו ריוחשמכר את הראשונה אתמול והשניה היום:

    אין צריך להודיעושאני אומר אתמול שחט הראשון:

    ומודה רבי יהודה כו'אע"פ שלקח זה היום וזה למחר:

    משחיטין הטבח בעל כרחוכדמפרש ואזיל שאם קבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר:

    אפילו שור שוה אלף זוזשוחטו על כרחו אף על פי שאין לוקחין לשאר ובגמרא מפרש טעמא:

    ואין ללוקח בו אלא דינרשנתן דינר לטבח:

    מת ללוקחומפסיד הדינר:

    אינו כןדבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח:

    גמ' למה לי למיתני את האם לחתןליתני במוכר זו לחתן וזו לכלה ומאי פסקה דנקט לחתן אם ולכלה בת:

    למיטרח בי חתנאולעשות סעודה טפי מכלתא:

    שזיכה לו ע"י אחרהמוכר הזה מסר את השור לאדם אחר שלא בפני הלוקח ואמר לו זכי בשור זה לפלוני להיות לו בדינר בשר:

    דזכות הוא לומסירה זו זכות היא לו דהא לא סגי ליה בלא בשר:

    חוב הוא לולהוציא הוצאות הפסד הוא לו:

    אין חבין לודאין אדם נעשה שליח לחבירו שלא מדעתו להפסידו אבל להרויחו אנן סהדי דניחא ליה לפיכך זכין ואין חבין:

    על דין תורהשקונין לו מעותיו בלא משיכה:

    דבר תורה מעות קונותמכיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור דגמרינן מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו:

    ומה טעם אמרו משיכה קונה כו'דאי מוקמת להו לפירי באחריות הלוקח משנתן מעות אי מתרמי דליקה בבית המוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו אבל סתם מושך ממטי להו לביתיה:

    מתני' היום הולך אחר הלילהשחט האם משחשכה לא ישחוט הבת כל הלילה וכל היום המחרת אבל שחט האם ביום שוחט הבת בלילה דאין הלילה הולך אחר יום:

    את זו דרשמשום דבעניינא דקדשים כתיב אותו ואת בנו איצטריך למדרשה כדתניא בגמרא:

    מעשה בראשיתויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר:

    גמ' לפי שכל העניןהפרשה הזאת סמוכה לקדשים דכתיב ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו:

    בקדשים לילה הולך אחר היוםדכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר אלמא לילה שלאחריו קרי יום קרבנו עד הבקר:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    חולין 83 עמוד א

    1בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו, דברי ר' יהודה.

    2רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, אלא משום דה"ל לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

    3ת"ש אכל שני גידין משתי ירכות משתי בהמות סופג שמונים; רבי יהודה אומר: אינו סופג אלא מ' היכי דמי? אילימא בזה אחר זה ובשתי התראות מ"ט דרבי יהודה דאמר: ארבעים ותו לא? אלא פשיטא בבת אחת ובחדא התראה.

    4מאן ת"ק אילימא רבנן דפליגי עליה דסומכוס ומה התם, דגופין מוחלקין, פטרי רבנן, הכא לא כל שכן? אלא לאו סומכוס היא!

    5לעולם בזה אחר זה, ודקאמרת: מ"ט דרבי יהודה? כגון דלית ביה כזית, דתניא: אכלו ואין בו כזית חייב, ר' יהודה אומר: עד שיהא בו כזית.

    Mishna

    6בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: ״אמה מכרתי לשחוט״, ״בתה מכרתי לשחוט״. ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה. וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף ערב יום הכפורים בגליל.

    7אמר רבי יהודה: אימתי בזמן שאין לו ריוח, אבל יש לו ריוח אין צריך להודיעו. ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו, בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד.

    8בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט. לפיכך, אם מת מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך אם מת מת למוכר.

    Gemara

    9תנא, אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע.

    10אמר רבי יהודה אימתי. [וכו']: למה לי למיתני את האם לחתן ואת הבת לכלה? מלתא אגב אורחיה קמשמע לן, דאורח ארעא למטרח בי חתנא טפי מבי כלתא.

    11בארבעה פרקים אלו, [וכו']: והא לא משך! אמר רב הונא אמר רב: כשמשך. אי הכי, אימא סיפא: אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך אם מת מת למוכר, והא משך!

    12אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לעולם שלא משך, וכגון שזיכה לו על ידי אחר, בארבעה פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו, בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא בפניו.

    13רבי אלעזר אומר, אמר רבי יוחנן: בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה.

    14דאמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו ״נשרפו חטיך בעליה״.

    Mishna

    15(ויקרא כב, כח) ״יום אחד״ האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. את זו דרש רבי שמעון בן זומא: נאמר במעשה בראשית (בראשית א, ה) ״יום אחד״ ונאמר באותו ואת בנו יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה. אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה:

    Gemara

    16ת"ר את זו דרש ר"ש בן זומא לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בקדשים ובקדשים לילה הולך אחר היום יכול אף זה כן נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום [אחד] האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה׃

    Tosafot

    וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגלילתימה דבריש כתובות (דף ה.) פריך יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף ואמאי לא פריך משאר ימים טובים דהוי לכ"ע ואומר ר"ת דבשאר ערב י"ט שוחטין בהמות כדאמר הכא אבל ערב יוה"כ לא היו אוכלין אלא בשר עוף ודגים כדאמר בב"ר גבי ההוא דזבן נונא והא דלא חשיב הכא ערב יו"ט ראשון של חג אומר ר"ת משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להן פנאי להרבות בשחיטה כל כך:

    ומודה רבי יהודהתימה למאן מודה דאימתי דרבי יהודה לפרש הוא כדאמרינן בסנהדרין בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.):

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמרינןלעולם בזה אחר זה וכגון דלית ביה כזית. פירש רש"י ז"ל דלרבי יהודה חייב משום דבחד אית ביה כזית ובשני לית ביה כזית. ואינו מחוור דהא לישנא לא משמע הכי מדקאמר אבל שני גידין משמע דבהדדי נינהו, דאם לא כן היה לו לפרש, ופירושו האחרון נראה יותר כגון שאכלן בזה אחר זה בשתי התראות בתוך כדי אכילת פרס דהתראות אינן מחלקות צירוף האכילה, הלכך לוקה משום התראה ראשונה בשתי אכילות שנצטרפו בכזית, ולרבנן דמחייבי עליה אף על פי שאין בו כזית משום בריה לקי שתים דהא שתי התראות איכא, ואף על פי שאכלן רצופות.

    אמר רב יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוחפירש רבינו שלמה ז"ל כגון שלקחו שניהם ערב הפסח וערב העצרת ממש, אבל יש לו ריוח כגון שלקחו יום או יומים קודם ליום טוב אין צריך להודיעו, דדילמא ראשונה אתמול נשחטה, וכדברי רבינו ז"ל נראה מדגרסינן בתוספתא (פ"ה, ה"ב) אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שחל יום הכפורים להיות בשני בשבת, אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבת אין צריך להודיעו, מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר, כלומר אבל כשחל להיות בשני בשבת הכל שוחטין באחד בשבת ערב יום הכפורים שאין מקדמין לשחוט קודם שבת. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל פירש (פי"ב מהל' שחיטה הי"ג) בזמן שאין ריוח ביום כגון שלקח סמוך לערב והיה טרוד ומחזר ליקח בהמה, דמעכשיו מוכיחין דלשחיטה היום הוא רוצה, אבל בזמן שיש לו ריוח כלומר שקנה מבעוד יום שמא לא לשחטה קנאה, ולישנא דמתניתין ודאי כדידיה משמע, דהא רבי יהודה לפרש דברי חכמים בא, דאימתי אינו אלא לפרש, ותנא קמא בלוקח ערב יו"ט מיירי, ועלה קאמר ר' יהודה דאימתי בזמן שאין לו ריוח, אלמא ודאי משמע דיש חלוק בלוקח בו ביום בין שיש לו ריוח ביום בין אין לו ריוח ביום, אלא שאנו יכולין לפרש דערב דקתני לאו דוקא קאמר בלוקח ערב ממש קאמר, אלא פירוש היא לארבעה פרקים שאמרו כלומר שבאותן פרקים שהן ערב הפסח וערב עצרת רגילין לשחוט ולהרבות בסעודה והמוכר באותן פרקין צריך להודיע שמא לשחוט ערב הפסח הוא רוצה, ולולי דברי ר' יהודה היה במשמע דאפילו קודם יום או יומים לפסח או לעצרת צריך להודיע, דכל שסמוך להן לוקחין ומצניעין עד הערב ששוחטין ומתקנין לסעודה, עד שבא רבי יהודה ולמד דלא אמרו ממש בערב החג אלא קודם לכן (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל כתב דלא אמר ר' יהודה דאין צריך להודיע בשיש ריוח ביום אלא בערב יום הכפורים דוקא, וכדמפרש עלה בתוספתא, אבל בשאר הפרקים לעולם צריך להודיעו, שהכל שוחטין בי"ט, וכתב עוד דהא דקתני צריך להודיע, קודם מכירה קאמר ואם לא הודיע מקח טעות הוא, דעל מנת לשחוט היום לוקח דמסתמא יכול לשחוט כדקתני ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע, ונכון הוא. ובאותן פרקים שאינו צריך להודיע, יש לדקדק אם צריך הלוקח לשאול אם לא, ונראין הדברים שאינו צריך כלל לשאול, שאם כל לוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מה ראו חכמים לומר לו למוכר באותן פרקים שיודיע ללוקח, הא ודאי אף באותן פרקים אם לשחיטה הוא צריך הוא היה שואל מן המוכר, אלא ודאי מדאיצטריך מוכר להודיע באותן פרקים שמע מינה דלעולם אין הלוקח צריך לשאול כלל, אלא כל כמה דאין מוכר מודיעו הולך לוקח ושוחט ואוכל ואינו נמנע, וטעם הדבר לפי שאין מחזיקין שיש לזו בן או שיש לבן הזה עדיין אם קיימת, או אם יש לה שמא לא מכרה לאחר, ואפילו מכרה שמא לא לשחטה היום לקחה, הילכך אינו חושש לו מן הספק כלל ואינו צריך לשאול. ולפי הענין הזה גם הלוקח מן הנכרי באותן ארבעה פרקים אף על פי שהכל לוקחין ושוחטין, לוקח ושוחט ואינו נמנע, ואף על פי שאין הנכרי מודיעו, לפי שאין חוששין שמא מכר את האם לאחר עד שיודיענו שמכרה, שאם היה הלוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מן הספק היה לנו לאסור ליקח מן הנכרי לעולם, וכל שכן באותן ארבעה פרקים בין הודיעו בין לא הודיעו, ואפילו העיד הנכרי שלא מכר את האם לאחר, לפי שאין עדות לנכרי. ואיסור זה לא נזכר בשום מקום, ולא אמרו כאן והלוקח מן הנכרי לעולם אסור, ואפילו תאמר שמאמינין אותו בכיוצא בזה, במסיח לפי תומו היה להם לומר כן (אפי') אין לוקחין [אפילו מנכרי] ואם מסיח לפי תומו נאמן כנ"ל.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 83a

    Chullin 83a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 480 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בא הכתוב ליתן עשה טעמא דבא הכתוב הא לאו הכי לקי אע"ג דהתראת ספק היא דכל אימת דאתרו ביה מצי אמר אכתי ליליא הוא:

    לא מן השם הוא זה לא מטעם זה הוא פטור:

    שאין בו מעשה ישב לו ולא אכל ומאליו נעשה נותר:

    משתי ירכות של שתי בהמות ומדנקט שתי בהמות שמע מינה בימינות קאמר ות"ק דהכא כרבי יהודה ס"ל דאין נוהג אלא באחת. ומהא פשטינן בפרק גיד הנשה (לקמן חולין דף צא.) דפשיטא ליה לר' יהודה דבימין:

    דלית ביה כזית בקמא או בבתרא אלא בחד מינייהו ות"ק מחייב דקסבר בריה הוא ובריה [אין] צריכה שיעור כדתנן במסכת מכות (דף יג.) אמר להם רבי שמעון אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא [שהוא] חייב אמרו לו מפני שהיא כברייתה. ואית דמפרשי דלית ביה כזית בחד מינייהו אלא בתרוייהו ואין נראה בעיני שיהו שתי התראות מצטרפות דאי אכיל ליה לבתרא בתוך כדי אכילת פרס היינו בבת אחת ואי לאחר כדי אכילת פרס תו לא מצטרפי:

    עד שיהא בו כזית דקסבר לאו בריה חשיב אלא כחתיכה מן הבהמה:

    מתני' בארבעה פרקים בשנה דרך ישראל לעשות סעודות וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד לפיכך המוכר בהמה לחבירו ומכר תחלה אמה או בתה בו ביום צריך שיאמר לשני דע לך שהיום מכרתי אמה לשחוט או בתה מכרתי לשחוט שמא כבר נשחטה:

    ביום טוב האחרון של חג היו מרבין בשמחה מפני שרגל לעצמו הוא וחביב עליהן:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 83a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל תימה דבריש כתובות (דף ה.) פריך יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף ואמאי לא פריך משאר ימים טובים דהוי לכ"ע ואומר ר"ת דבשאר ערב י"ט שוחטין בהמות כדאמר הכא אבל ערב יוה"כ לא היו אוכלין אלא בשר עוף ודגים כדאמר בב"ר גבי ההוא דזבן נונא והא דלא חשיב הכא ערב יו"ט ראשון של חג אומר ר"ת משום דכולי עלמא טרידי בסוכה ולולב ואין להן פנאי להרבות בשחיטה כל כך:

    ומודה רבי יהודה תימה למאן מודה דאימתי דרבי יהודה לפרש הוא כדאמרינן בסנהדרין בפרק זה בורר (סנהדרין דף כה.):

    Tosafot on Chullin 83a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    הא דאמרינן לעולם בזה אחר זה וכגון דלית ביה כזית. פירש רש"י ז"ל דלרבי יהודה חייב משום דבחד אית ביה כזית ובשני לית ביה כזית. ואינו מחוור דהא לישנא לא משמע הכי מדקאמר אבל שני גידין משמע דבהדדי נינהו, דאם לא כן היה לו לפרש, ופירושו האחרון נראה יותר כגון שאכלן בזה אחר זה בשתי התראות בתוך כדי אכילת פרס דהתראות אינן מחלקות צירוף האכילה, הלכך לוקה משום התראה ראשונה בשתי אכילות שנצטרפו בכזית, ולרבנן דמחייבי עליה אף על פי שאין בו כזית משום בריה לקי שתים דהא שתי התראות איכא, ואף על פי שאכלן רצופות.

    אמר רב יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח פירש רבינו שלמה ז"ל כגון שלקחו שניהם ערב הפסח וערב העצרת ממש, אבל יש לו ריוח כגון שלקחו יום או יומים קודם ליום טוב אין צריך להודיעו, דדילמא ראשונה אתמול נשחטה, וכדברי רבינו ז"ל נראה מדגרסינן בתוספתא (פ"ה, ה"ב) אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שחל יום הכפורים להיות בשני בשבת, אבל אם חל להיות באחד מכל ימות השבת אין צריך להודיעו, מפני שזה יכול לשחוט היום וזה למחר, כלומר אבל כשחל להיות בשני בשבת הכל שוחטין באחד בשבת ערב יום הכפורים שאין מקדמין לשחוט קודם שבת. והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל פירש (פי"ב מהל' שחיטה הי"ג) בזמן שאין ריוח ביום כגון שלקח סמוך לערב והיה טרוד ומחזר ליקח בהמה, דמעכשיו מוכיחין דלשחיטה היום הוא רוצה, אבל בזמן שיש לו ריוח כלומר שקנה מבעוד יום שמא לא לשחטה קנאה, ולישנא דמתניתין ודאי כדידיה משמע, דהא רבי יהודה לפרש דברי חכמים בא, דאימתי אינו אלא לפרש, ותנא קמא בלוקח ערב יו"ט מיירי, ועלה קאמר ר' יהודה דאימתי בזמן שאין לו ריוח, אלמא ודאי משמע דיש חלוק בלוקח בו ביום בין שיש לו ריוח ביום בין אין לו ריוח ביום, אלא שאנו יכולין לפרש דערב דקתני לאו דוקא קאמר בלוקח ערב ממש קאמר, אלא פירוש היא לארבעה פרקים שאמרו כלומר שבאותן פרקים שהן ערב הפסח וערב עצרת רגילין לשחוט ולהרבות בסעודה והמוכר באותן פרקין צריך להודיע שמא לשחוט ערב הפסח הוא רוצה, ולולי דברי ר' יהודה היה במשמע דאפילו קודם יום או יומים לפסח או לעצרת צריך להודיע, דכל שסמוך להן לוקחין ומצניעין עד הערב ששוחטין ומתקנין לסעודה, עד שבא רבי יהודה ולמד דלא אמרו ממש בערב החג אלא קודם לכן (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל כתב דלא אמר ר' יהודה דאין צריך להודיע בשיש ריוח ביום אלא בערב יום הכפורים דוקא, וכדמפרש עלה בתוספתא, אבל בשאר הפרקים לעולם צריך להודיעו, שהכל שוחטין בי"ט, וכתב עוד דהא דקתני צריך להודיע, קודם מכירה קאמר ואם לא הודיע מקח טעות הוא, דעל מנת לשחוט היום לוקח דמסתמא יכול לשחוט כדקתני ואם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע, ונכון הוא. ובאותן פרקים שאינו צריך להודיע, יש לדקדק אם צריך הלוקח לשאול אם לא, ונראין הדברים שאינו צריך כלל לשאול, שאם כל לוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מה ראו חכמים לומר לו למוכר באותן פרקים שיודיע ללוקח, הא ודאי אף באותן פרקים אם לשחיטה הוא צריך הוא היה שואל מן המוכר, אלא ודאי מדאיצטריך מוכר להודיע באותן פרקים שמע מינה דלעולם אין הלוקח צריך לשאול כלל, אלא כל כמה דאין מוכר מודיעו הולך לוקח ושוחט ואוכל ואינו נמנע, וטעם הדבר לפי שאין מחזיקין שיש לזו בן או שיש לבן הזה עדיין אם קיימת, או אם יש לה שמא לא מכרה לאחר, ואפילו מכרה שמא לא לשחטה היום לקחה, הילכך אינו חושש לו מן הספק כלל ואינו צריך לשאול. ולפי הענין הזה גם הלוקח מן הנכרי באותן ארבעה פרקים אף על פי שהכל לוקחין ושוחטין, לוקח ושוחט ואינו נמנע, ואף על פי שאין הנכרי מודיעו, לפי שאין חוששין שמא מכר את האם לאחר עד שיודיענו שמכרה, שאם היה הלוקח בשאר ימות השנה צריך לשאול מן הספק היה לנו לאסור ליקח מן הנכרי לעולם, וכל שכן באותן ארבעה פרקים בין הודיעו בין לא הודיעו, ואפילו העיד הנכרי שלא מכר את האם לאחר, לפי שאין עדות לנכרי. ואיסור זה לא נזכר בשום מקום, ולא אמרו כאן והלוקח מן הנכרי לעולם אסור, ואפילו תאמר שמאמינין אותו בכיוצא בזה, במסיח לפי תומו היה להם לומר כן (אפי') אין לוקחין [אפילו מנכרי] ואם מסיח לפי תומו נאמן כנ"ל.

    Rashba on Chullin 83a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    נהי דלמטה וכו' פי' תשלום הקושיא היא:

    כרבי זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה הא דרבי זיר' עיקרי' במס' מנחות גבי הא דתנן אם אמר הרי עלי ששים וא' עשרון מביא ששים בכלי אחד ומפרש בגמ' משום דששים נבללין. וכו' ופריך וכי אין נבללין מאי הוי דהא תנן אם לא בלל כשר ובפרק רבי זירא כל הראוי לבילה כו' ואיכא למידק מאי מקשינן התם מדתנן אם לא בלל כשר דההיא בדיעבד אבל לכתחלה מצו' לבלול ומתני' דמביא בשני כלים לכתחלה היא וכיון דהתנדב סתמא רשאי להבי' בין בכלי אחד ובין בב' כלי' וכדתנן האומר הרי עלי ב' עשרון להביא בכלי א' והבי' בשני כלי' בב' כלי' והביא בכלי א' הרי אלו פסולין ואם בסתם במה שירצ' וכיון דכן יש לו להביא בענין שיהיו נבללין וי"ל דשני' היא שהתנדב סתם שיעור גדול דמשמע דלמנחה גדולה נתכוין וכל שהתנדב מנחה גדולה ואפשר להביא בכלי אחד הוי כאלו התנדב להביא בכלי אחד שאין לו להביא בשני כלים ולהכי ס"ד דכיון דאם לא בלל כשר דהכא נמי כדיעבד דמי כדי שלא יהיו כמתנדב להביא בכלי אחד והביא בשני כלים שהוא פסול ופריק רבי זירא כל הראוי לבילה וכו' ואיכ' דקשי' לי' למה אין ביל' מעכבת אף בראוי לבילה שהרי שנה עליהן הכתוב בכמה מקומות כדכתיב בלולה בשמן ותרצו בתו' דאי כתבו רחמנא בלשון מצוה לומר תבלול בשמן הוה מעכבת אבל השתא דלא כתיב בלשון עשה לא מעכב ומיהו ראוי לבילה בעינן או משום דשינה עליו מ"מ או משום שכן דין תורה בכל מקום כדאשכחן גבי חליצ' דקריאה אינה מעכבת ואפ"ה בעי' ראוי לקריאה דאלם ואלמת לא חולצין לפי שאינן בואמר ואמרה וכן לענין הפרה קיי"ל דשמיעה לא מעכבת ואפ"ה אין חרש מפר נדרי אשתו לפי שאינו ראוי לשמיעה ולענין טבילתן אמרינן נהי דביאת מים לא בעי מקום ראוי לבא מים בעינן:

    וליגררי וליכסה מילא תנן דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסו' אלמא דגריר ומכסי לי' והנכון כדפירש"י ז"ל דאדם שעל הסכין פריך שא"א לכסותו במקומו לתת עפר למטה ודומי' דמוקדשין דאלו דם הניתז דילמא שאני התם דראוי הי' לכיסוי במקום נפילתו,

    אי בקדשי מזבח ה"נ משמע דאלא קאמר דהא מעיקרא הוי משני דבקדשי מזבח לא אפשר כדרבי זירא אי נמי דמעיקרא לפום פירכא דמהדר ליה והשת' משני ליה קושטא דמילתא דמתני' בקדשי בדק הבית ששחט קודם פדיון שאסורין בהנאה והוי שחיטה שאינה ראוי' ומתני' כר"ש דאמר שחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אבל קדשי מזבח שחיטה ראוי' היא דהא חטאת העוף חזיא לכהן ועולת העוף נהי דלא חזי לכהן לפי שהיא כליל שחיטה ראוי' הוא כיון דחזיא לאכילת מזבח.

    Ritva on Chullin 83a · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg 1861 · Public Domain

    Meiri

    זה שביארנו שאם אכל הגיד שלם אע"פ שאין בו כזית לוקה טעם הדבר מפני שהוא בריה ועל זו אמרו בסוגיא זו כגון שאין בו כזית ופירשו בה גדולי הרבנים שאין כזית בכל אחד מהם אלא באחד מהם ולוקה על זה שיש בו כזית ולא על האחר לדעת ר' יהודה ולרבנן לוקה על שניהם הואיל ושלם היה ויש מפרשים אותה שאין באחד כזית אלא בין שניהם ואכלן בכדי אכילת פרס והדבר ידוע שכל האוכל כזית של איסור בשני פעמים אם אין ריוח ביניהם אלא בכדי אכילת פרס אין מצטרפין ואע"פ שהדבר כך הוא לענין פירוש מיהא אינו כלום כמו שכתבו גדולי הרבנים בפירושיהם:

    יש מי שאומר שהאוכל חצי זית והתרו בו ואכל חצי זית אחר בכדי אכילת פרס והתרו בו פטור אף על זו שהתראה מחלקת ופוטרתו ואין הדברים נראין לגדולי המפרשים שאין הבא לחייב פוטר:

    המשנה החמשית והכונה לבאר בה החלק הרביעי כלו והוא שאמר בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה ר' יוסי הגלילי אומר אף ערב יום הכפרים [בגליל] אמר ר' יהודה אימת בזמן שאין לו ריוח אבל בזמן שיש לו ריוח אין צריך להודיעו ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו בידוע ששניהם שוחטים ביום אחד אמר הר"מ פי' סבה זאת מבוארת לפי שידוע שאין בני אדם לוקחין בהמות באלו הימים אלא לשחיטה באותו היום וענין ריוח שהוא שהות ביום לפי שפעמים לוקח אותו לשחוט אותו למחרת ואין צריך להודיעו אבל אם ראה אותו נחפז וקונה בערב בידוע שישחט עכשיו ולפיכך הוא נחפז לקחתו עכשיו וכבר ידעת שר' יהודה מפרש הוא דברי חכמים ודברים אמת:

    אמר המאירי בארבעה פרקים בשנה מי שמכר בהמה לחברו וכבר מכר את בתה לאחר צריך להודיע לזה שכבר מכר את האם או את הבת לשחוט מפני שבארבעה פרקים אלו הכל רגילין להרבות בסעודה וסתם הלוקחין לשחיטה הם לוקחין ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג שהיו מרבין בו בשמחה מפני שהוא יום טוב בפני עצמו וחביב עליהם ומתוך שהיו מניחין מקום ליום זה מתחלת החג לא היו מרבין כל כך בסעודות בשאר הימים אף ביום ראשון וערב יום טוב הראשון של פסח כדי להיות הפסחים נאכלין על השבע וערב עצרת שלא היה אלא יום אחד וחביב בעיניהם וכל שכן שכבוד מתן תורה מסייעתו וכן בערב ראש השנה לסימן טוב ולכבוד החג ולדברי ר' יוסי הגלילי שהיה אומר כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי אף ערב יום הכפרים בגליל שהיו מרבין בסעודות מצד התענית ועל אלו אמרו יום המיוחד טעון כרוז אבל בשאר ימות השנה אין צריך להודיע כלל יעשו מה שיעשו ובימים אלו אם לא הודיע אין צריך לחוש ולחקור על זה אלא הולך ושוחט ואינו נמנע ואף המוכר לא אמרו שיהא צריך להודיע בימים אלו אלא בשאין ריוח בנתים אלא שהיום מכר את האם אבל אם מכרה מאתמול אינו חושש שמא שניהם לשחיטת היום לקחו אלא כל הלוקח מן הסתם שוחט ביומו ומ"מ אם מכר האם לחתן קודם חתונתו ביום ב' והבת לכלה קודם חתונתה ביום ג' ודאי שניהם לשחיטת יום רביעי הם לוקחים וצריך להודיע:

    זהו ביאור המשנה ומגדולי המחברים פירשו בענין ריוח בנתים אפי' ביום אחד ואין דבריהם נראין ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר שלא ביארנוהו ויש מן הגאונים שכתבו שהלוקח בהמה מן הגוי ורוצה לשחטה היום ראוי לו שיחקור עליה לפי תומו אם מכר את האם היום לשחוט אם לאו ואין הדברים נראין:

    המשנה הששית ואינה מענין דיני זה הפרק אלא שבאה על ידי גלגול משנה שלפניה ואמר בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו אפי' שור שוה אלף דינרים ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת מת למוכר אמר הר"מ פי' ענין דין זה כמו שאני אומר שאם נתן לקצב דמי הבשר וקבלו ממנו כופין לטבח שישחוט אותה הבהמה ויתן הקצב הבשר בכדי הדמים שנתן לו ואין אומר לו הא לך מעותיך ואני אקבל מי שפרע שאין אתה זוכה בקנין עד שתמשוך הבשר כמו שזכרנו בקדושין לפי שהעקר בידינו הדין דבר תורה מעות קונות וחכמים אע"פ שתקנו משיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה כמו שביארנו במקומות מבבא בתרא בארבעה פרקים אלו העמידו דברים על דין תורה:

    אמר המאירי בארבעה פרקים ר"ל אלו שהזכרנו משחיטין את הטבח בעל כרחו ר"ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר והוא שאם קבל [מ]הלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל ממנו ואע"פ שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפי' היה השור שוה אלף דינרים מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומרים לו טול דינר מבשר הנבלה ואע"פ שבעלמא תקנו חכמים שאין מעות קונות בכאן החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט אבל בשאר ימות השנה הרי הן עומדין בתקנת חכמים ואין מעותיו קונות לו ואין כופהו לשחוט ומתוך כך אם מת השור מת למוכר וזה גובה הימנו דינר שנתן לו:

    זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא הוא זיכה בעל השור בשר מזה השור על ידי אחר בארבעה פרקים אלו זכות הוא לו שאי אפשר לו בלא בשר וקנאו והרי הוא יכול לכופו ולשחטו ואם מת מת ללוקח בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו ויכול המוכר לחזור בו ואם מת מת ברשות מוכר יראה מכאן שכל שהוא זכות מפורסם וזכו בו לאדם שלא בפניו אע"פ שנמשך ממנו חובה זכה ומ"מ אם לא ידע זה עד שנגלית החובה ולא רצה לקבל רשאי דבר תורה מעות קונות ולמה אמרו אינן קונות שמא יארע אונס למקח זה בביתו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו ומתוך כך תקנו שיהא הלוקח יכול לחזור וכן המוכר שמצד שהוא יכול לחזור גם כן אם יארע להם אונס יחוש לעצמו שמא יתיקרו ויחזור ומפני זה טורח ומציל ועקר דבר זה יתבאר במסכת בבא מציעא:

    4 more comments on this page.

    Meiri on Chullin 83a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' אלא פשיטא בבת א' כו' לפום מאי דס"ד השתא לא הוי מצי למנקט פלוגתייהו בירך א' ואכל ממנו שני זיתים דלת"ק דסבר כסומכוס סופג פ' ולר"י סופג מ' משום דפשיטא ליה דבימין דא"כ ממלתיה דת"ק לא הוה ידענא דסבר כר"י כפרש"י דדוקא בימין דאין סברא למיתני בהדיא ימין מיהו מתוך הסוגיא דפרק ג"ה דקאמר דתרוייהו לאיסורא ולר' יהודה אצטריך כו' משמע דת"ק דר"י לא סבר נמי בהא כר' יהודה דדוקא ימין אלא משום רבותא דר' יהודה לחוד נקט שתי בהמות וע"ש ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה דלית ביה כזית בקמא כו' ואין נראה בעיני שיהיו ב' התראות מצטרפות כו' בתוך כדי אכילת פרס היינו בת א' כו' עכ"ל דליכא לפרושי דליכא כזית בחד מינייהו ובהכי פליגי דלת"ק דמחייב אכל בריה ובריה חייב שתים בב' התראות כמו בב' זיתים בהעלם א' ולר"י דלא מחייב אבריה מצטרפות בכדי אכילת פרס וחייב א' דא"כ לא ה"ל לתלמודא למימר דפליגי בזה אחר זה דהא לר"י הוה בת אחת ושוב ראיתי בחידושי הרשב"א שהוא פירש כן וכן נראה מפרש"י בפ' ג"ה שהוא מפרש כן אלא דהכא ס"ל דליכא לפרושי הכי דלר"י לא הוה בזה אחר זה כמ"ש מיהו ק"ק לפרש"י אמאי לא מוקי לה תלמודא הכא בכה"ג דלא הוי בכל חד מינייהו כזית אלא ע"י צירוף דלת"ק הוי בזה אחר זה ולר"י הוה בת אחת ויש ליישב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chullin 83a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 83, Amud Aleph, about 480 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 114 words

      Opens “בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה,…”

    2. Segment 223 words

      Opens “רבי יעקב אומר: לא מן השם הוא…”

      Named: רבי יעקב.

    3. Segment 338 words

      Opens “ת"ש אכל שני גידין משתי ירכות משתי…”

      Named: רבי יהודה.

    4. Segment 421 words

      Opens “מאן ת"ק אילימא רבנן דפליגי עליה דסומכוס…”

    5. Segment 525 words

      Opens “לעולם בזה אחר זה, ודקאמרת: מ"ט דרבי…”

      Named: רבי יהודה.

    6. Segment 643 words

      Opens “מתני׳ בארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחבירו…”

      Named: רב יום, רב עצרת, רב ראש, רבי יוסי.

    7. Segment 732 words

      Opens “אמר רבי יהודה: אימתי בזמן שאין לו…”

      Named: רבי יהודה.

    8. Segment 837 words

      Opens “בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל…”

    9. Segment 99 words

      Opens “גמ׳ תנא, אם לא הודיעו הולך ושוחט…”

    10. Segment 1027 words

      Opens “אמר רבי יהודה אימתי. [וכו']: למה לי…”

      Named: רבי יהודה.

    11. Segment 1130 words

      Opens “בארבעה פרקים אלו, [וכו']: והא לא משך!…”

      Named: רב הונא.

    12. Segment 1236 words

      Opens “אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לעולם…”

      Named: רב יצחק, שמואל.

    13. Segment 1315 words

      Opens “רבי אלעזר אומר, אמר רבי יוחנן: בארבעה…”

      Named: רבי אלעזר, רבי יוחנן.

    14. Segment 1419 words

      Opens “דאמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות,…”

      Named: רבי יוחנן.

    15. Segment 1556 words

      Opens “מתני׳ (ויקרא כב, כח) ״יום אחד״ האמור…”

      Named: רבי שמעון.

    16. Segment 1655 words

      Opens “גמ׳ ת"ר את זו דרש ר"ש בן…”

    Sages named on this page

    • Sumchus · Third generation of Tannaim

      Sumchus ben Yosef was a prominent disciple of Rabbi Meir Baal HaNes and a colleague of Rabbi Judah haNasi, renowned for his…

      Source: Chullin 83a · Segment 4 — “…שכן? אלא לאו סומכוס היא!

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Chullin 83a · Segment 12 — “אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לעולם שלא משך,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 83a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026