1he must pour on the area extending until the joint. In sanctifying the hands and feet in the Temple before the service, he must pour the water until another joint, where the palm meets the wrist. And any item that is considered to interpose between one’s skin and the water with regard to immersion of the body in a ritual bath, disqualifying the immersion, likewise interposes with regard to washing the hands for eating non-sacred food and with regard to sanctification of the hands and feet in the Temple.

2Rav said this halakha to his students while indicating with his hand the joints to which the baraita is referring: One washes until here, the second joint of the fingers, for non-sacred food, and until there, the third joint, where the fingers join the palm, for teruma . And Shmuel disagreed and said: One washes until here both for eating non-sacred food and for teruma , indicating the more stringent location, the third joint where the fingers join the palm. And Rav Sheshet said: Until here both for the consumption of non-sacred food and for teruma , indicating the more lenient location, the second joint.

3Bar Hedya said: I was standing before Rabbi Ami, and he said: One washes until here both for non-sacred food and for teruma , indicating the more stringent location, the third joint. And do not say that Rabbi Ami acted this way only because he is a priest and acted stringently to avoid confusing teruma and non-sacred food. This cannot be, as Rabbi Meyasha, son of the son of Rabbi Yehoshua ben Levi, is a Levite, and yet he too said: Until here both for non-sacred food and for teruma , indicating the more stringent location.

4§ Rav says: A person may wash both of his hands in the morning and stipulate with regard to them that he may eat on the basis of that washing throughout the entire day, provided he guards his hands from dirt and ritual impurity. It is likewise related that Rabbi Avina said to the inhabitants of

License: CC-BY-NC

Text

Layout

Concept key:

Text size

100%

Original size

Rashi

קידוש ידים ורגלים - מן הכיור:

עד הפרק - העליון מקום חבור היד והזרוע:

עד כאן לחולין - מראה היה בידו כמו שפירשתי:

ושמואל אמר - פרק החולין והתרומה שוין ולחומרא בפרק השלישי והוא שבגב היד:

משום דכהן הוא - ורגיל בתרומה לפיכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין כן כדי שיהא רגיל בה:

ומתנה - לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם:

Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

חולין 106 עמוד ב

1עד הפרק. קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק, וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין, ובקידוש ידים ורגלים במקדש.

2אמר רב: עד כאן לחולין, עד כאן לתרומה. ושמואל אמר: עד כאן בין לחולין בין לתרומה, לחומרא. ורב ששת אמר: עד כאן בין לחולין בין לתרומה, לקולא.

3אמר בר הדיא: הוה קאימנא קמיה דרבי אמי, ואמר: עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא, ולא תימא רבי אמי משום דכהן הוא, דהא רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי הוא ליואי, ואמר: עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא.

4אמר רב: נוטל אדם את שתי ידיו שחרית, ומתנה עליהן כל היום כולו. אמר להו רבי אבינא לבני׃

Tosafot

וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים לחולין - הקשה הרב ר' אברהם בן הרב ר' משה דבתוספתא דמקוואות תניא בפרק ז' כל החוצץ בכלים חוצץ בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין והכא קאמר דחוצצין וי"ל דהכא איירי לאכילה כדמוכח כוליה שמעתא והחמירו באכילה כמו בטבילה והתם בנגיעה ואיירי אף בחולין שנעשו על טהרת תרומה דלא החמירו וצריך ליזהר בשעת נטילה מטיט ובצק שתחת הצפורן דחוצצין בטבילה כדתנן במסכת מקואות (פ"ט מ"ב) וכל דבר שחוצץ בטבילה צריך כמו כן ליזהר בנטילה לאכילה אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש דבטבילה נמי אינו חוצץ כדאמרינן בפ"ק דעירובין (דף ד:):

אמר רב עד כאן לחולין ועד כאן לתרומה - כדקתני בברייתא לחולין עד הפרק לתרומה עד הפרק כו' והיה מראה רב בידיו ופירש בקונטרס דעד הפרק לחולין הוא פרק ב' שבאמצע אצבעות ולתרומה עד הפרק שבגב היד ובקדוש ידים עד הפרק העליון מקום חבור היד והזרוע ולא רצה לפרש בקונטרס דפרק דחולין הוא פרק ראשון שבראש האצבעות לפי שאינו שוה בכל האצבעות כמו באגודל אבל פרק האמצעי שוה בכולם ושמואל אמר דפרק דחולין ודתרומה שוין לחומרא ולא פליג אברייתא אלא משום דכהן הוא ורגיל בתרומה לכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין אבל לרב ששת קשה דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא וי"ל דרב ששת מפרש הברייתא בפרק הראשון שבראש אצבעות לחולין ושני לתרומה שהוא פרק אמצעי ולא להקל על הברייתא קאמר אלא אדרב ושמואל דאמרי דפרק דתרומה הוא מקום חבור אצבעות ותפיסת היד ור"ת פירש ע"כ לחולין פרק ראשון כמו שפירש רב ששת ולפירוש זה קשה ברייתא לרב ששת דלפירושו צריך לומר דלרב ששת דחולין ותרומה בפרק ראשון לקולא ומיהו יש לדחות דלשמואל לחומרא היינו פרק שבגב היד כמו קדוש ידים ובא רב ששת להקל משמואל אבל אין לפרש כמו שפירש הרב ר' אברהם דחולין עד פרק שלישי דאצבעות ולתרומה כל פיסת היד פירוש עד הקנה ולקדוש ידים עד העצילה שקורין קוד"א בלע"ז והביא ראיה מספר הזהיר שכתוב שם אמר שמואל לחולין כל היד ואי אפשר לומר כן מדתניא בפרק האומר משקלי עלי (ערכין יט:) משקל ידי ומשקל רגלי עלי ר' יהודה אומר ממלא אדם חבית ומכניס ידו עד העציל וברגל עד הארכובה ופריך וביד עד העציל ורמינהו קדוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק ומשני דאורייתא עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם אלמא אין קדוש ידים עד העציל ומיהו יתכן פירושו לפי מה שמפרש שם דעציל היינו אישיל"א והוא בית השחי מקום חבור הזרוע והכתף וכן פירש בקונטרס בפרק הזרוע (לקמן חולין קלד:) אבל קשה לר"ת דאמר בזבחים (דף יח:) ולא יחגרו ביזע אין חוגרין במקום שמזיעין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם אלא כנגד אצילי ידיהם והיינו כנגד קוד"א ששם דרך לחגור דאי במקום שחי אדרבה הוא מקום זיעה יותר ועוד דמה שייך לומר ולא למעלה דלמעלה הוי צואר ואיך יחגרו שם ועוד דבערכין (דף יט:) קאמר ביד עד העציל וברגל עד הארכובה משמע דעציל באמצע היד כמו הארכובה באמצע הרגל ועוד דבאהלות (פ"א מ"ח) כשמונה רמ"ח אברים קתני ל' בפיסת היד ששה בכל אצבע שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע וארבעה בכתף משמע דמרפק הוא קוד"א שכן הוא הסדר ומרפק ועציל הכל אחד דהא בערכין (דף יט.) קתני ר' יהודה במתניתין דהתם מכניס ידו עד מרפקו ותרגום כל אצילי ידים דיחזקאל (יג) כל מרפוקי ידיא ואין לפרש דקידוש ידים הוא עד בית השחי דהיינו עד הכתף דהא פריך בערכין ודאורייתא עד הפרק והא גבי תפילין כתיב ידך ותני דבי מנשה ידך זו קיבורת ומשני דאורייתא קיבורת כו' קידוש ידים ורגלים הלכתא גמירי לה משמע דפרק דקידוש ידים ורגלים אין מגיע עד קיבורת וקיבורת מפרש רבינו תם קבוצת בשר שבזרוע כמו (ב"ב דף ה.) קיבורא דאהינא שהוא לשון קבוצת תמרים:

נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום - תימה דאמרינן בערבי פסחים (דף קו:) הנוטל ידיו לא יקדש משום דקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה ואמר בפרק אלו דברים (ברכות נב:) ב"ה אומרים מוזגין כוס ואח"כ נוטלין משום דתיכף לנטילת ידים סעודה והשתא הא מועיל תנאי אפילו כל היום ואומר ר"ת דהני מילי כשמתנה שחרית ועוד י"ל דאע"ג דמועיל תנאי לרב אף שלא בשעת הדחק היינו אם אין מים בסמוך לו אי נמי יש לו וצריך לדברים אחרים:

Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

More commentaries

Rashba

ורב ששת דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא - פירשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דזהו עד פרק ראשון של אצבעות, (ואלו) [ואינו] חולק על הברייתא (שהוא) [אלא] מפרשה לחולין עד לפרק זה פרק ראשון של אצבעות ולתרומה עד לפרק זה פרק שני ולקדוש ידים ורגלים זה פרק פיסת היד המחובר עם קנה הזרוע, ודלגה הברייתא פרק אחד בין תרומה לקדוש ידים, והחמיר רב ששת בחולין והצריך עד פרק השני (ב)[כ]תרומה והא דאמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לקולא, לאו לישנא דוקא נקט, דאדרבה לפי משמעותו מחמיר הוא נמי אצל החולין אלא לקולא משיעורא דשמואל קאמר, אבל בקדוש ידים לכ"ע סוף פסת היד ולא יותר, וכן מוכיח בערכין (יט, ב) משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מלא מים עד מפרקו, והי' בה והא תניא לקדוש ידים ורגלים עד לפרק, אלמא הפרק היינו סוף הכף ולא סוף הקנה המחובר בזרוע שהוא מפרקו. ובפירושי הרמב"ן ז"ל דבירוש' של מסכת ברכות (פ"ח, ה"ב) מחמירין לחולין מתרומה, דגרס התם בשם רב נטילת ידים לתרומה עד לפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו, וכתב הוא ז"ל דכן משמע מגמרין (קז, ב) דהתירו במפה לאוכלי תרומה והחמירו באוכלי טהרות, וכן מדקא מני והולך מקדש וחולין ותרומה דממעט והולך והוא ודאמימר משום דכהן הוא מחמיר בתרומה כחולין. וזה מן התימה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא לא אמרו נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה, ונאמר בתרומה עד פרק שני ולחולין שעיקרן משום סרך תרומה עד קשרי אצבעות, ושמא בירוש' החמירו בין לחולין בין בתרומה, החמירו בחולין עד קשרי האצבעות כעיקר שיעורה של תרומה, ובתרומה החמירו עד שיעורו של קדוש ידים והפרק של פסת היד קאמר, ולעולם תרומה חמורה, ובגמ' דילן דמשמע דשמואל מחמיר טפי מדרב מדקאמרינן רב אמר ע"כ לחולין עד כאן לתרומה, ושמואל אמר ע"כ בין לחולין בין לתרומה לחומרא, דאלמא שיעור חולין לשמואל כשיעור תרומה לרב, דילמא שמואל הכי קאמר, ע"כ בין לחולין בין תרומה לחומרא בשניהם, ולישנא נמי הכי משמע שהחומרא בשניהם הוא, מדקאמר עד כאן לחולין ולתרומה ולחומרא והוא שהחמיר בין זה לזה סוף פסת היד. והשתא נמי א"ש הא דרב ששת דאמר עד כאן לחולין ולתרומה לקולא דהוי עד סוף פצול האצבעות, דלא נצטרך לדחוק פירוש הברייתא לרב ששת שיפרש רב ששת לחולין עד הפרק הראשון וידלג פרק א' בין תרומה וקדוש ידים. והא דנקט עד כאן לחולין ולתרומה לקולא, קולא בא' מהם היא, משום לישנא דשמואל נקט ליה, ולא דוקא קולא בשניהם, ואף באחד מהם אלא קולא מדשמואל קאמר, ומה שהביא ראיה רבי' ז"ל מגמרין שהחמירו בחולין שלא התירו אוכלי מפה, בטהרות והתירו בתרומה, התם משום זירוז כהנים שלא לחוש שמא יגע, אבל להחמיר בשיעורן לא מצינו, ולישנא דברייתא דמונה והולך קדוש ידים ורגלים וחולין ותרומה במקצת הנוסחאות נמצא בהפך לחולין עד הפרק ותרומה עד הפרק וקדוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק, ותנא למעלה קתני, ואפילו לגרסת הספרים שמנה קדוש ידים וחולין ותרומה, וכן נמצאת בפירוש רבינו חננאל ז"ל, לא קשיא ולא מידי דמונה והולך הוא החמור שבכולן ואח"כ הקל שבכולן ואח"כ האמצעי בקדוש לחומרא וחולין לקולא ותרומה באמצע. ואם יש עיקר לפירוש זה יהיה שיעור החולין עד סוף פסת היד כשמואל ורבי אמי ור' מיאשא בר בריה דר' יהושע בר לוי וכבר הדיא דמסהיד משמיהו כך נראה לי. וכן נראה מפירושי רבינו חננאל ז"ל שפירש אמר רב עד כאן לחולין ע"כ לתרומה, פי' היה רב מראה לתלמידים עד לפקק לחולין עד לפרק לתרומה. פי' פקק קשרי אצבעותיו זולתי הכף של יד והפסק הכף של יד והאצבעות שקנה הזרוע המחובר בכף היד הוא הנקרא פרק ע"כ. עוד כתב ואסיקנא משמיה דריב"ל בין לתרומה בין לחולין לחומרא והוא עד המפרק ע"כ, והוא ז"ל מפרש מרפק כלל היד, ויש מדבריו ראיה מפורשת למה שכתבתי.

אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה - כלומר מתנה לאכילה. ופי' רבינו שלמה ז"ל ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם. וממנה אתה למד דמי שנטל ידיו שלא על דעת אכילה אפילו לשעתו צריך נטילת ידים על שאם אכילה. אלא שהוא תימה אם התנה לאכילה ושמר ידיו למה אמרו דוקא בשעת הדחק כאין פקתא דערבות, דהא איכא תנאי לאכילה ושמירה מהסיח, ושמא משום סרך תרומה החמיר ליטול בשעת אכילה שמא יסיח דעתו בהפלגת הזמן ולאו אדעתיה, וכתב רב"ח ז"ל ולא מיתוקמא אלא בשעת הדחק וכרבי [אבינא] דאמר לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולי יומא. ותמיהא לי דהא איכא תרי לישני בגמרא עלה ולישנא בתרא דאפילו שלא בשעת הדחק והיינו דרב ומאי דקאמר להו אתון דלית לכון, עצה טובה קאמר להו, אתון דלא נפישי לכון מיא עבידו כרב, וה"ה לאחרים שיש להם מים רבים, אלא שאינן צריכין לעצה זו וכיון דללישנא בתרא כרב ונ"י דרבנן וכדאמרינן לעיל ומאי מצוה לשמוע דברי חכמים אזלינן לקולא, ומוטב שנשוה בין רבינא ורב ולא שנעשה אותם חולקין בכדי, והילכך בכ"מ שרי, ואפילו שלא בשעת הדחק נמי כנ"ל.

Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

Babylonian Talmud · folio map

Chullin 106b

Chullin 106b. The full printed text of this folio side - 4 numbered segments, about 108 words - with the classic commentaries printed on the page.

Open the full commentary page

Smart source finder

Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

Reference

TractateDaf (1–142)Amud

Resolved to: Chullin 106b

Open in the reader