Talmud Builders

    Chullin 141b

    Back to index

    English translation — Chullin 141b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1of Rabbi Ḥiyya or the study hall of Rabbi Oshaya, who were precise in the formulation of their baraitot , is corrupted, and you may not raise objections based upon it in the study hall? Since this baraita was not taught in either of the aforementioned study halls, you may not cite it as proof. After all, perhaps the phrase: Are not included among those who are liable to receive forty lashes by Torah law, was taught by Rabbi Yehuda in the baraita , but the text was corrupted. It is therefore possible that according to Rabbi Yehuda, one is not flogged for violation of a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva, and his reasoning of his ruling in the mishna is that the word “ shalle’aḥ ” indicates that the mitzva to send away the mother bird applies only at the outset.

    2The Gemara suggests: Come and hear a resolution from that which is taught in a baraita by Rabbi Oshaya and Rabbi Ḥiyya: It is written with regard to forgotten sheaves left for the poor: “When you reap your harvest in your field and forget a sheaf in the field, you shall not return to fetch it” (Deuteronomy 24:19). If one transgressed this prohibition and one returned to fetch it, he is liable to receive lashes. Likewise, it is written with regard to produce in the corner of the field [ pe’a ], which is given to the poor: “And when you reap the harvest of your land, you shall not wholly reap the corner of your field” (Leviticus 19:9). If one transgressed this prohibition and reaped the corner of his field, such individuals are included among those who are liable to receive lashes by Torah law. This is the statement of Rabbi Yehuda.

    3The Gemara concludes the resolution: Since the mitzvot of leaving pe’a and forgotten sheaves are prohibitions that entail fulfillment of a positive mitzva, as the verse states with regard to both of them: “For the poor and for the stranger you shall leave them” (Leviticus 19:10), conclude from the baraita that the reasoning of the ruling of Rabbi Yehuda in the mishna is that he holds that one is flogged for violation of a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva.

    4The Gemara rejects this: Perhaps there, with regard to pe’a and forgotten sheaves, this is the reason that Rabbi Yehuda deems one liable to receive lashes: Because he holds that the positive mitzva: “For the poor and for the stranger you shall leave them,” indicates that these mitzvot apply only at the outset. Accordingly, these are not cases of prohibitions that entail fulfillment of a positive mitzva, but of independent prohibitions. Similarly, it is possible that the reasoning of the ruling of Rabbi Yehuda in the mishna is that the mitzva of the sending away of the mother bird applies only at the outset.

    5Ravina said to Rav Ashi: Come and hear a resolution from that which is taught in a baraita : The verse states with regard to the Paschal offering: “You shall let nothing of it remain until the morning; but that which remains of it until the morning you shall burn in fire” (Exodus 12:10). The verse comes to position the positive mitzva of burning the leftover meat after the prohibition against leaving over the meat, in order to say that one is not flogged for its violation; this is the statement of Rabbi Yehuda.

    6Ravina continued: Conclude from the baraita that according to Rabbi Yehuda, one is not flogged for violation of a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva, and that the reasoning of the ruling of Rabbi Yehuda in the mishna is that he holds that the word “ shalle’aḥ ” indicates that the mitzva to send away the mother applies only at the outset. Consequently, the prohibition against taking the mother with the offspring is not one that entails fulfillment of a positive mitzva, but an independent prohibition that is punishable by lashes. The Gemara concedes: Conclude from it that this is the reasoning of Rabbi Yehuda.

    7Rav Idi said to Rav Ashi: The language of the mishna is also precise, as it teaches: With regard to one who takes the mother with the offspring, Rabbi Yehuda says: He is flogged and there is no longer a mitzva to send away the mother. But if it enters your mind to say that the reasoning of the ruling of Rabbi Yehuda in the mishna is that one is flogged for violation of a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva, then Rabbi Yehuda should have said: He is flogged and sends away the mother. Rather, conclude that according to Rabbi Yehuda, this is not a prohibition that entails fulfillment of a positive mitzva.

    8The Gemara rejects this: One cannot infer anything from the language of the mishna, since perhaps this is what Rabbi Yehuda is saying in the mishna: There is still a mitzva to send away the mother, but one is not absolved of guilt for transgressing the prohibition against taking the mother until the court flogs him.

    9§ The mishna teaches that according to the Rabbis, if one transgressed the mitzva and took the mother bird with the young, one must send away the mother. The Gemara asks: How far from the nest must he send her? Rav Yehuda says: Far enough that she leaves his grasp and can no longer be caught immediately. The Gemara asks: In what manner does he send her away? Rav Huna says: He holds the mother by her feet and sends her away. Rav Yehuda says: He holds her by her wings [ baagappeha ] and sends her away. The Gemara elaborates: Rav Huna says that one holds the mother by her feet, as it is written: “That send forth freely the feet of the ox and the donkey” (Isaiah 32:20), indicating that the sending of an animal is associated with its feet. Rav Yehuda says that one holds her by her wings, because the feet of the mother bird are her wings, as it is by means of her wings that she moves about.

    10§ The Gemara relates: A certain person clipped a mother bird’s wing and sent it away and thereafter caught it. Rav Yehuda flogged him for transgressing the prohibition: “You shall not take the mother with the young” (Deuteronomy 22:6). Rav Yehuda also said to him: Go and let its wings grow back and then send it away.

    11The Gemara asks: In accordance with whose opinion did Rav Yehuda act in this case? If he acted in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, then there was no need to send away the mother, because according to Rabbi Yehuda, he is flogged for taking the mother bird, and he does not send away the mother. If he acted in accordance with the opinion of the Rabbis, then he should not have flogged this individual, since according to the Rabbis, he sends away the mother and is not flogged. The Gemara responds: Actually, he acted in accordance with the opinion of the Rabbis, and the lashes administered by Rav Yehuda were not for transgressing a Torah prohibition; rather, they were rabbinic lashes for rebelliousness [ makkat mardut ], as this individual acted inappropriately.

    12The Gemara relates that a certain man came before Rava and said to him: What is the halakha with regard to a certain kosher bird known as the teima ? Is it included in the mitzva of sending away the mother bird from the nest? Rava said: Doesn’t this man know that with regard to any kosher bird one is obligated to send away the mother? The man responded: Nevertheless, I am uncertain with regard to the halakha . Rava said to him: Perhaps you are uncertain about a case where a single egg is placed in the nest, since the Torah states: “Upon the fledglings or upon the eggs” (Deuteronomy 22:6). The man replied in the affirmative. Rava said to him: That too should be known to you, as it is stated in the mishna (140b): Even if there is only one fledgling or one egg, one is obligated to send away the mother.

    13The man sent away the bird, and Rava then surrounded her with nets [ perastekei ] and caught her. The Gemara asks: But shouldn’t Rava be concerned about arousing suspicion that he required the sending away of the bird only so that he might catch it for himself? The Gemara responds: The nets were positioned far from the nest in an unusual manner that did not arouse suspicion.

    14§ The Sages taught in a baraita : Pigeons of a dovecote and pigeons of an attic are subject to the obligation of sending away the motherbird,because they are ownerless and therefore not considered readily available. But nevertheless, they are subject to the prohibition of robbery due to a rabbinic ordinance to maintain the ways of peace.

    15The Gemara objects: But if it is so that this ruling is correct that Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says, i.e., that a person’s courtyard effects acquisition for him of an item placed in it even without his knowledge, then a dovecote or attic will effect acquisition for its owner of any eggs inside them. Accordingly, one should apply here the principle that the mitzva to send away the mother bird from the nest applies only in the case described in the verse: “If a bird’s nest happens before you” (Deuteronomy 22:6), which excludes from the mitzva a bird or egg readily available in one’s home. Yet the baraita rules that the mitzva does apply in this case.

    16Rav says: It is from the time of the emergence of the majority of an egg from a mother bird’s body that one becomes obligated to send away the mother from the nest. On the other hand, the owner of a courtyard does not acquire the egg until it fully emerges and falls into his courtyard. And therefore, when the baraita teaches that in the case of the pigeons in a dovecote or an attic, they are subject to the obligation of sending away the mother bird, it is referring to a time before the egg falls into his courtyard.

    17The Gemara asks: If that is so, that the baraita is referring to a case where the egg has not fully emerged, why does the baraita rule that the eggs are forbidden by rabbinic law for others to take due to the prohibition of robbery? The eggs have not yet been acquired by the owner of the courtyard. The Gemara answers: That ruling of the baraita is referring to their mother, i.e., the mother bird. Or, if you wish, say instead: Actually, that ruling is referring to the egg. And the reason the Sages rendered it prohibited to take the eggs due to the prohibition of robbery is that once the majority of an egg emerges from the body of the mother bird, the owner’s mind is upon the eggs to acquire them, although technically he will not acquire them until they fully emerge.

    18The Gemara adds: And now that Rav Yehuda said that Rav said: It is prohibited to acquire eggs whose mother is resting upon them, as it is stated: “You shall send the mother,” and only then: “The young you may take for yourself” (Deuteronomy 22:7), you may even say: Even though the eggs fully emerged and fell into his courtyard, he must still send away the mother bird. This is because in any case in which a courtyard owner is capable of acquiring an item by himself, his courtyard can also effect acquisition of it for him. But in any case in which he is incapable of acquiring an item by himself, his courtyard cannot effect acquisition of it for him either. Since one is incapable of acquiring the eggs so long as the mother bird is resting upon them, one’s property does not acquire the eggs for him even if they have already fallen into it.

    19The Gemara asks: If that is so, that the baraita is referring to a case where the courtyard cannot effect acquisition of the eggs for him, why does the baraita rule: They are subject to the prohibition only due to the rabbinic ordinance to maintain the ways of peace? If one sent away the mother bird before taking the eggs, then it is full-fledged robbery by Torah law, since the courtyard has effected acquisition of the eggs on behalf of its owner, and if one did not send away the mother bird, he needs to send her away before it is permitted to take the eggs. Either way, one will have transgressed Torah law and not a rabbinic prohibition.

    20The Gemara answers: The baraita is referring to a case where a minor took the eggs without sending away the mother. A minor is not obligated in the mitzva of sending away the mother bird. The Gemara asks: Is a minor subject to a rabbinic ordinance concerning robbery enacted to maintain the ways of peace? The Gemara responds: This is what the latter clause of the baraita is saying: The father of a minor who took such eggs is obligated to return them to the owner of the dovecote or attic, due to the rabbinic prohibition concerning robbery instituted to maintain the ways of peace.

    21§ The Gemara relates an additional incident with regard to pigeons of a dovecote that were discussed above: Levi bar Simon transferred ownership of the produce of his dovecote, i.e., the fledglings and the eggs contained in it, to Rav Yehuda. Rav Yehuda came before Shmuel and told him of his acquisition. Shmuel said to him: Go, bang on the nest, i.e., the dovecote, so that the fledglings will rise up and you will acquire them.

    22The Gemara asks: For what purpose did Shmuel tell Rav Yehuda to do this? If he meant for Rav Yehuda to finalize the acquisition so that Levi bar Simon could not retract, let him do so through acquisition by means of a cloth. There is no need for him to bang on the dovecote. If this incident occurred on the eve of a Festival, and Rav Yehuda came to ask what action to take in order to render the birds permitted for slaughter on the Festival, then banging on the dovecote should not be necessary,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    רבי חייא ורבי אושעיא סדרו את הברייתות ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר אבל יש תנאים הרבה שמוסיפים על משנתם בדדמי כי הכא משום דשמעינן לרבי יהודה הכא דמחייב סברי טעמא משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו והוסיפו לומר גנב וגזלן:

    דילמא אינו בכלל מלקות ארבעים תניאואשמועינן דטעמא דרבי יהודה במתני' משום דשלח מעיקרא משמע והתנאים טעו בגירסתם לאחר זמן ואמרו שישנן דאמרי דומיא דמתני':

    לא תשובלקחתו:

    לא תכלהדפאה והרי הן ניתקין לעשה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם:

    מעיקרא משמעלא תכלה אבל מה עליך לעשות עזוב אותם ולא תכלה אבל גנב וגזלן דעל כרחך ניתק לעשה אימא לך דלא לקי:

    לא תותירוואם תותירו באש תשרופו הא ודאי ניתק לעשה:

    ואי ס"דקסבר ר' יהודה שלח דקרא אחר לקיחה משמע וטעמא דלוקה משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו אמאי קתני ואין משלח הכתוב מחייבו אף לשלחו לאחר לקיחה והוא פוטרו:

    דילמאאינו משלח דקאמר אינו נפטר בשלוח אלא אף לוקה:

    עד כמה משלחהאם נטלה:

    שתצא מתחת ידוואם יכול לחזור ולתופשה מותר:

    במה משלחה ברגליאחזנה ברגלה וישלחנה:

    בגפהאוחזה בכנפה ומשלחה:

    משלחי רגלאלמא שילוח ברגל הוא כך שמעתי. ונראה בעיני שאין שילוח זה דומה לשילוח רגל השור שהוא הולך ברגלים והכא אחיזה ברגלים וכמדומה לי דהכי קאמר רב הונא אמר ברגל שאם תלש גפה ושלחה נפטר ממצות שילוח כיון שהלכה ב' פסיעות או ג' ומותר לחזור לתופשה ורב יהודה אמר בגפה שתוכל לעוף כדרכה וראייה לדברי מדמייתי עובדא דההוא דתלשינהו לגפה ושלחה דחייביה רב יהודה למשלחיה דרב יהודה לטעמיה דאמר אין שילוח עוף ברגל:

    רבי לה גדפההשהה אותה עד שיגדלו לה כנפיה ותשלחנה:

    מכת מרדותרידוי בתוכחה שלא ירגיל בזה ואין לה קצבה אלא עד שיקבל עליו:

    תימהעוף טהור הוא:

    אמר ליהרבא:

    דלמא חדא ביעתא הוא דרמיאלכך הוצרכת לשאול שלא הטילה אלא ביצה אחת וקרא אפרוחים או ביצים כתיב:

    פרסתקימצודות:

    וליחוש לחשדאשעל הנאת עצמו חייבו לשלחה דצריך להתרחק מן הכיעור כדאמר באלו טרפות (לעיל חולין דף מד:) דרב חסדא שרי בוכרא ולא זבין מיניה:

    ומשני כלאחר ידמרחוק פירש המצודה שלא הבין המשלח:

    ואם איתא לדר' יוסי וכו'הש"ס פריך לה:

    יציאת רובהדאם בא אדם ומצא את האם כשהיא מטילה ביצתה וכבר יצא רובה חייב לשלח מקמי דתפול לחצרו דאכתי לאו מזומן הוא:

    אי הכידלא קנתה חצרו:

    אמאי אסורות משום גזלואפילו מפני דרכי שלום והלא עדיין מגוף האם הוא:

    ומשני אאמןדרכי שלום דקאמר אפילו על האם עצמה יש משום דרכי שלום:

    ואיבעית אימא לעולם אביציםדאילו על אמן אפילו משום דרכי שלום אין כאן הואיל ואינה נוחה לתופשה לא סמכה דעת בעל השובך עלה ואינו מתקוטט עם הלוקח אבל מהביצים הוא מתקוטט דדעתיה עליהן ונהי נמי דלא קנה לו חצרו משום דרכי שלום מיהא איכא:

    והשתא דאמר רב יהודה כו'מהשתא מצית לאוקומא מתניתין אפילו יצאת כולה ולא תקשה לרבי יוסי ברבי חנינא דלא מזומן הוא וחייבת בשילוח משום ביצה אחרונה זאת שלא עמדה האם עליה משהטילתה ואף על פי שנפלה לחצר לא קנתה חצרו דכיון דהוא עצמו אם היה כאן לא היה יכול להחזיק כל חצרו נמי לא מצי זכי ליה ואין זה מזומן:

    לזכותלפשוט ידו תחת האם ולהחזיק בהם. כל קנייה דהפקר זכייה קרי ליה:

    אי הכי אמאי אסורותמשום גזל. משום דרכי שלום ותו לא:

    אי דשלחהקודם דהחזיק בה הרי קנתה חצרו לבעל הבית וגזל מעליא הוא ואי דלא שלחה היאך הוא יכול ליטלם לביצים הא בעי שלוח קודם לקיחת הביצים כרב יהודה:

    ומשני בקטןדלאו בר שלוח הוא. והוא הדין דהוה מצי לשנויי כגון דעבר ונטלן תחת האם דגזל מעליא ליכא אלא ניחא ליה לשנויי בדרך היתר ולא בדרך איסור:

    והדר מתמה ואמר קטן בר דרכי שלום הוא :

    ה"ג אביו של קטן חייב להחזיר מפני דרכי שלום:

    פירות שובכואפרוחים וביצים:

    אתא לקמיה דשמואללקמן מפרש מאי איצטריך ליה למבעי:

    טרוף אקןהקש בידך על הקן:

    דליתגבהומיראתך. והשתא מפרש ואזיל מאי בעא מיניה ומאי מהדר ליה:

    למאיהגבהה זו למה:

    אי למקנאשלא יחזור בו לוי בן סימון והכי קאמר ליה טרוף אקן דליתגבהו אפרוחים מיראתך ותקנה אותם בהגבהה:

    ליקנינהו בסודרולמה הוצרך רב יהודה לשאול היאך יקנה:

    ואם ליו"טשהוא ערב יו"ט ולמחר יהיו אסורים משום מוקצה ובא לשאול במה הכנתם למה לי האי טרחא לטרוף אקן:

    חולין 141 עמוד ב

    1רבי חייא ובי רבי אושעיא משבשתא היא, ולא תותבו מינה בי מדרשא, דלמא אינה בכלל מלקות ארבעים תניא.

    2ת"ש דתני ר' אושעיא ור' חייא: (דברים כד, יט) ״לא תשוב״ ושב, (ויקרא יט, ט) ״לא תכלה״ וכלה ישנן בכלל מלקות ארבעים, דברי רבי יהודה.

    3שמע מינה טעמיה דרבי יהודה, משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו.

    4דלמא התם היינו טעם, דקסבר ״תעזוב״ מעיקרא משמע.

    5א"ל רבינא לרב אשי: ת"ש (שמות יב, י) לא תותירו ממנו עד בקר וגו' באש תשרופו בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר לך שאין לוקין עליו, דברי ר' יהודה.

    6ש"מ טעמא דר' יהודה משום דקסבר ״שלח״ מעיקרא משמע, ש"מ׃

    7א"ל רב אידי לרב אשי: מתני' נמי דיקא, דקתני: הנוטל אם על הבנים ר' יהודה אומר: לוקה ואין משלח, ואי ס"ד טעמא דר' יהודה לאו שניתק לעשה לוקין עליו, ״לוקה ומשלח״ מבעי ליה!

    8ודלמא הכי קאמר במתני' אין נפטר עד דמלקין ליה.

    9עד כמה משלחה? אמר רב יהודה: כדי שתצא מתחת ידו. במה משלחה? רב הונא אמר: ברגליה, רב יהודה אמר: באגפיה. רב הונא אמר ברגליה, דכתיב: ״(ישעיהו לב״, כ) ״משלחי רגל השור והחמור״. רב יהודה אמר באגפיה, דהא כנפיה נינהו.

    10ההוא דגזינהו לגפה, ושלחה, ואח"כ תפשה. נגדיה רב יהודה. א"ל זיל רבי לה גדפיה, ושלחה!

    11כמאן? אי כר' יהודה לוקה ואין משלח, אי כרבנן משלח ואין לוקה! לעולם כרבנן, ומכת מרדות מדרבנן.

    12ההוא דאתא לקמיה דרבא, א"ל תימה מהו? אמר: לא ידע האי גברא דעוף טהור חייב לשלוחי? אמר ליה: דילמא חדא ביעתא הוא דרמיא? אמר ליה: האי ידעי לך? מתניתין היא: אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח.

    13שלחה, ואהדר לה רבא פרסתקי ותפסה. וליחוש לחשדא? כלאחר יד.

    Baraita

    14ת"ר יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשלוח, ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום.

    15ואי איתא להא דאמר ר' יוסי בר ר' חנינא, חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, קרי כאן ״כי יקרא״ פרט למזומן!

    16אמר רב ביצה עם יציאת רובה הוא דאחייב בשלוח, מקנא לא קני עד דתפול לחצרו, וכי קתני חייבות בשלוח מקמי דתפול לחצרו.

    17אי הכי, אמאי אסורות משום גזל? אאמם. ואיבעית אימא: לעולם אביצה, וביצה כיון דנפיק ליה רובא דעתיה עליה.

    18והשתא דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן, שנאמר: ״שלח את האם״ והדר ״הבנים תקח לך״. אפי' תימא אע"ג דנפל לחצרו, כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא, וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה.

    19אי הכי, אמאי אסורות מפני דרכי שלום? אי דשלחה גזל מעליא הוא, אי דלא שלחה שלוחי בעי!

    20בקטן. קטן בר דרכי שלום הוא? הכי קאמר: אביו של קטן חייב להחזיר לו, מפני דרכי שלום.

    21לוי בר סימון אקני פירות שובכו לרב יהודה. אתא לקמיה דשמואל, א"ל זיל טרוף אקן, דליתגבהו וקנינהו.

    22למאי? אי למקנא לקנינהו ליה בסודר! אי ביום טוב׃

    Tosafot

    אי כרבנן משלח ואינו לוקההוה מצי למימר דסבר קיימו ולא קיימו הילכך לוקה ומשלח אליבא דרבנן:

    אי הכי אמאי אסורות משום גזלמפורש בסוף השואל (ב"מ דף קב.):

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אי הכי אמאי אסורות משום גזלכלומר א"א בשלמא ליתא דר"י בר' חנינא הכא במאי עסקינן בדנפלה לחצרו ולכך חייבין, וגזל גמור ליכא משום שאין חצרה קונה אלא מפני דרכי שלום, דדרכי שלום מיהא איכא, כיון דרמו בחצרו דדעתיה עלויהו, אלא אי איתא לדרבי יוסי ברבי חנינא והכא בשלא יצאה כולה, אמאי אסורות אפילו מפני דרכי שלום, דהא אאימן ליכא אפילו מפני דרכי שלום, מדלא קתני חייב אאימן, וביצה כל זמן דאדיקה בגופה כגופה דמיא דאזלא ופרחה, ופרקינן אאימן נמי איכא מפני דרכי שלום, דדעתיה עליה וביצה כגופה. זהו דרך רש"י ז"ל. ומה שכתב א"ה דלא קנתה חצירו, לא מיחוור, דהא אנין לאותוביה לדרבי יוסי ברבי חנינא אתינן, ואפשר דהכי קאמר א"ה דלא קנתה חצרו משום דבמחברא בגופה דאימא עסקינן וכדר' יוסי ברבי חנינא קשיא על הדרך שכתבנו וכן פירש'.

    ואיבעית אימא לעולם אביצהולא אאימן דהואיל ואינה נותנה לתופסה דלא סמכה דעת בעל השובך, וי"מ אי אמרת באדיקה בגופה עסקינן ואע"ג דאאימן איכא משום דרכי שלום, משום דהדרי לכלובן הביצה אפילו מפני דרכי שלום דלא סמכ' דעתיה מימר אמר פרחא ורמי לה בדוכתא אחריתי, ומפרקינן לאו אביצה אלא אאימן בלחוד, ואיבעית אימא לעולם א ביצה דכיון דנפקא רובא סמכא דעתיה דודא הכא שדי ליה ואיכא מפני דרכי שלום, ולעולם בין למאי דקס"ד מעיקרא בין לתרי לישני דמתרצי השתא אאימן איכא מפני דרכי שלום. אבל רש"י ז"ל למאי דסלקא דעתך מעיקרא וללישנא בתרא ליכא אאימן משום גזל אפילו מפני דרכי שלום. ותמיהא לי דהא תניא במס' סנהדרין (כה, א) יוני שובך ויוני עליה יש בהם משום דרכי שלום הרמב"ן ז"ל, ולי נראה דאינו קשה דיוני שובך ויוני עלייה יש בהן גזל בביציהן קא', דהא בברייתא דמייתינן הכי יוני שובך ויונה עליה חייבות בשלוח הקן ואסורות משום גזל קתני, ופשיטא דלישנא ודאי לכאורה אאימן משמע, דהא ביצים לא אדכר להו בהדיא, ואאימן דקתני חייבות בשלוח דהיינו אאימהות קתני ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום, ואפ"ה מוקמינן לה אביצים ומאי אולמא דמתניתין מברייתא, אלא אפשר דבין בברייתא בין במתני' אביצים קאמר דיש בהן מפני דרכי שלום. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום הדרן עלך שלוח הקן וסליקא לה מסכת חולין

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 141b

    Chullin 141b. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 446 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    רבי חייא ורבי אושעיא סדרו את הברייתות ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר אבל יש תנאים הרבה שמוסיפים על משנתם בדדמי כי הכא משום דשמעינן לרבי יהודה הכא דמחייב סברי טעמא משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו והוסיפו לומר גנב וגזלן:

    דילמא אינו בכלל מלקות ארבעים תניא ואשמועינן דטעמא דרבי יהודה במתני' משום דשלח מעיקרא משמע והתנאים טעו בגירסתם לאחר זמן ואמרו שישנן דאמרי דומיא דמתני':

    לא תשוב לקחתו:

    לא תכלה דפאה והרי הן ניתקין לעשה דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם:

    מעיקרא משמע לא תכלה אבל מה עליך לעשות עזוב אותם ולא תכלה אבל גנב וגזלן דעל כרחך ניתק לעשה אימא לך דלא לקי:

    לא תותירו ואם תותירו באש תשרופו הא ודאי ניתק לעשה:

    ואי ס"ד קסבר ר' יהודה שלח דקרא אחר לקיחה משמע וטעמא דלוקה משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו אמאי קתני ואין משלח הכתוב מחייבו אף לשלחו לאחר לקיחה והוא פוטרו:

    דילמא אינו משלח דקאמר אינו נפטר בשלוח אלא אף לוקה:

    34 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 141b · Sefaria

    Tosafot

    אי כרבנן משלח ואינו לוקה הוה מצי למימר דסבר קיימו ולא קיימו הילכך לוקה ומשלח אליבא דרבנן:

    אי הכי אמאי אסורות משום גזל מפורש בסוף השואל (ב"מ דף קב.):

    Tosafot on Chullin 141b · Sefaria

    Rashba

    אי הכי אמאי אסורות משום גזל כלומר א"א בשלמא ליתא דר"י בר' חנינא הכא במאי עסקינן בדנפלה לחצרו ולכך חייבין, וגזל גמור ליכא משום שאין חצרה קונה אלא מפני דרכי שלום, דדרכי שלום מיהא איכא, כיון דרמו בחצרו דדעתיה עלויהו, אלא אי איתא לדרבי יוסי ברבי חנינא והכא בשלא יצאה כולה, אמאי אסורות אפילו מפני דרכי שלום, דהא אאימן ליכא אפילו מפני דרכי שלום, מדלא קתני חייב אאימן, וביצה כל זמן דאדיקה בגופה כגופה דמיא דאזלא ופרחה, ופרקינן אאימן נמי איכא מפני דרכי שלום, דדעתיה עליה וביצה כגופה. זהו דרך רש"י ז"ל. ומה שכתב א"ה דלא קנתה חצירו, לא מיחוור, דהא אנין לאותוביה לדרבי יוסי ברבי חנינא אתינן, ואפשר דהכי קאמר א"ה דלא קנתה חצרו משום דבמחברא בגופה דאימא עסקינן וכדר' יוסי ברבי חנינא קשיא על הדרך שכתבנו וכן פירש'.

    ואיבעית אימא לעולם אביצה ולא אאימן דהואיל ואינה נותנה לתופסה דלא סמכה דעת בעל השובך, וי"מ אי אמרת באדיקה בגופה עסקינן ואע"ג דאאימן איכא משום דרכי שלום, משום דהדרי לכלובן הביצה אפילו מפני דרכי שלום דלא סמכ' דעתיה מימר אמר פרחא ורמי לה בדוכתא אחריתי, ומפרקינן לאו אביצה אלא אאימן בלחוד, ואיבעית אימא לעולם א ביצה דכיון דנפקא רובא סמכא דעתיה דודא הכא שדי ליה ואיכא מפני דרכי שלום, ולעולם בין למאי דקס"ד מעיקרא בין לתרי לישני דמתרצי השתא אאימן איכא מפני דרכי שלום. אבל רש"י ז"ל למאי דסלקא דעתך מעיקרא וללישנא בתרא ליכא אאימן משום גזל אפילו מפני דרכי שלום. ותמיהא לי דהא תניא במס' סנהדרין (כה, א) יוני שובך ויוני עליה יש בהם משום דרכי שלום הרמב"ן ז"ל, ולי נראה דאינו קשה דיוני שובך ויוני עלייה יש בהן גזל בביציהן קא', דהא בברייתא דמייתינן הכי יוני שובך ויונה עליה חייבות בשלוח הקן ואסורות משום גזל קתני, ופשיטא דלישנא ודאי לכאורה אאימן משמע, דהא ביצים לא אדכר להו בהדיא, ואאימן דקתני חייבות בשלוח דהיינו אאימהות קתני ואסורות משום גזל מפני דרכי שלום, ואפ"ה מוקמינן לה אביצים ומאי אולמא דמתניתין מברייתא, אלא אפשר דבין בברייתא בין במתני' אביצים קאמר דיש בהן מפני דרכי שלום. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום הדרן עלך שלוח הקן וסליקא לה מסכת חולין

    Rashba on Chullin 141b · Sefaria

    Ritva

    ת"ר יוני שובך ויוני עלי' חייבת בשילוח ואסורות משום גזל משום דרכי שלום ואם איתא להא דאמר ר' יוסי בר חנינא וכו' אמר רב ביצה עם יציאת רובה וכו' ומקנא לא קניא עד שתפול לחצירו וכו' ופרכינן א"ה אמאי אסורות כלומר אא"ב כשנפלה כבר לחצירו וליתא לדר"י ולא זכי בהו מדינא אלא מפני דרכי שלום משום דדעתיה עלויה שפיר דכיון דלא זכו בהו אלא מדרבנן לא קרי' ביה מזומן אא"א דמתני' איירי ביציאת רובה אמאי אסורות דהא באמן ליכא אפי' מפני דרכי שלום מדלא קתני חייב אאמן וביצה כל זמן דאדוק' בגופא כגופ' דמיא דאזלי' ופרחי ופרקי' דאאמן נמי איכא מפני דרכי שלום דדעתי' עלי' וביצה כגופא. ואב"א לעולם אביצה ולאו אאמה וכו' זהו דרך רש"י ז"ל ולא נהירא וה"פ א"א דבאדיקה בגופא עסקי' אע"ג דבאמן איכא מפני דרכי שלום דדעתי' עלייהו דהדרי מ"מ אביצה לא סמכי' דעתיה דמימר אמר פרחא ורמי לה בדוכתא אחרינא ומפרקי' וכי קתני אסורות לאו אביצה אלא אאמן בלחוד ואב"א דלעולם אף אביצה סמכה דעתיה דמימר אמר הכא שרי ליה ולהאי פירוש' בין למאי דקס"ד מעיקרא בין למאי דאסיקנא השתא באמן איכא מפני דרכי שלום ואתיא שפיר כפשטא הא דתניא במס' סנהדרין יוני שובך ויוני עלי' יש בהן מפני דרכי שלום אבל לפרש"י ז"ל למאי דקס"ד מעיקרא וללישנא בתרא דאמרינן לעולם אביצה ופירש הוא ז"ל דדוקא אביצה אבל אימ' כיון דלא ניח' לתפס לא סמכינן דעתי' עלה היכי אתי מתנית' דהתם וכ"ת דמוקי ליה אביצים כדמוקמינן מתני' דהכא וכדקא פרקי מקצת רבנן הא ליתא. דבשלמא דמתני דהכא אע"ג דלא אידכר ביצים בהדיא כיון דקתני חייבות בשילוח ולא סגיא בלאו הכי כמאן דאידכר ביצים דמי ואיכא לדחוקי דאסורות דקתני קאי אביצים אלא במתנית' דהתם דלא איירי בשילוח כיון דלא אידכר ביצים כלל ואינם במשמעות דברי התנא האיך אפשר לפרש דכי קתני אסורות אביצים קאי דלא אידכר שמה לא בסתם ולא במפורש הא ודאי ליתא וכבר פרשתי שמועה זו יפה בפרק השואל בס"ד והלכתא אסור לזכות בבצים כל זמן שהאם רובצת עליהו:

    לוי בר סימון אקני פירות שובכו אתא לקמיה דשמואל א"ל זיל טרוף אקן דלתגבהו ותקנינהו ולמאי אי למיקנהו ליקנה ליה בסודר פי' דקס"ד דפירי מתיקי הוי שכבר זכה בהן בעל השובך וקאמר ליה דליטרוף אקן דליתגבהו מחמתה כי היכי דליקנהו בהגבהה וש"מ תרתי חדא דלא בעינן הגבהה בידו ממש דה"ה כל שמגבין מפמת' ואידך דלא בעינן הגבהה ג' טפחים כדסבר רש"י ז"ל במס' קידושין דהא הכא משום טירוף קן לא מתגבהת ג' טפחים ובירושלמי אמרי על הא דקתני ההופך את הגלל הדא אמרה כל המטלטלין נקנין בתפיסה כלומר בפחות מג' טפחים ואין כאן מקומו להאריך יותר ואסיקנא דפרי הוי שלא עמדה האם על הבצים ולא זכה בהן שאסור לזכות בהן ולהכי קאמר ליה דליטרוף אקן כל היכא דליתנהו אימהות ותזכה לו חצרו ומצי לוי בתר הכי למקנינהו לר"י כשאר מטלטלין:

    Ritva on Chullin 141b · Sefaria

    Meiri

    מתנות עניים ר"ל לקט שכחה ופיאה ופרט ועוללות כלן לאו הניתק לעשה הן שנאמר לא תכלה פאת וגו' לא תשוב לקחתו וגו' וכרמך לא תעולל וכו' ולקט קצירך לא תלקט וכו' ופרט כרמך לא תלקט וכו' ונאמר בכלם לעני ולגר תעזוב אותם עבר ולקטם אינו לוקה שהרי רשאי ליתנם אפי' טחנו קמח נותנו בקמח אבד כל הקציר או הבציר ונשרף הרי זה לוקה שאי אפשר לו לקיים מצות עשה שבה ויראה מזו שאין להם תשלומין:

    הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ואם הותיר עד הבקר שורפה ואינו לוקה וכבר ביארנוה בפרקים הקודמים:

    שלח את האם מכיון שהוציאה מתחת ידו ופרחה לה וצדה מותרת לא אסרה תורה אלא לצודה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שמרחפת עליהם הא מכיון שהוציאה מתחת ידו מותרת כיצד הוא משלחה אוחז בכנפיה ומפריחה תלש את גפה כדי שלא תהא פורחת אלא מעט ושיוכל לתפשה אחר שישלחנה מכין אותו מכת מרדות וקונסין אותו שישהנה אצלו עד שיגדלו כנפיה ומשלחה ואם שלחה בדרך זה או ברחה ואבדה לוקה שאין זה שלוח כלל והרי לא קיים העשה כך כתבו גדולי המחברים אלא שיש לתמוה אם כן מכת מרדות שקודם זה למה ושמא מתורת קנס ויש אומרים שאין מכין אותו מכת מרדות עד שיגדלו כנפיה וישלחנה שאין שם מלקות ולא יראה כן מלשון הגמ':

    אחר שראה בזה שהוא משלח פורס לו מצודה אם ירצה כדי ללכדה ואין כאן בית מיחוש ומ"מ חכם שנמלכו עמו בשלוח זה והזהיר עליו לא יפרוס לה מצודה שמא יחשדוהו שהוא דורש לעצמו אא"כ היה אפשר לו לעשות כן כלאחר יד בדרך שלא יהא הענין מורגש למשלח:

    יוני שובך ויוני עליה והם יונים מדבריים הבאים לעליית השובך אינם נקראים מזומן שאע"פ שהיה לנו לומר ששובכו ועלייתו זכו לו אינו כן מפני שאסור לזכות בביצים או באפרוחים כל זמן שהאם רובצת עליהם כדי לעשותם מזומנים ליפטר משלוח האם ומכיון שהוא אינו יכול לזכות אין חצרו זוכה לו והרי זה אינו מזומן:

    יונים שקננו בחצרו של אדם האמהות אין בהם משום גזל שאין דעתו של בעל החצר סומכת עליהם שלא לפרוח על האפרוחים או הביצים אם זכה בהם בעל השובך אחר שלוח האם הרי זה גזל גמור ואם עבר וזכה בהן קודם שלוח בהגבהה כמו שהתבאר יש כאן גזל מפני דרכי שלום לבד ולא גזל גמור ובמסכת בבא מציעא כתבנוה בדרך מדוקדק יותר מזה אלא שהכל עולה לטעם אחד:

    מי שרוצה להקנות לחברו במכר או במתנה פירות של שובך והם הביצים והאפרוחים שלא עמדה האם מעליהם עדיין לא קנה שהרי לא קנאם המקנה שאין חברו זוכה לו בהם כמו שביארנו ואין אדם מקנה בקנין מה שלא קנה כיצד הוא עושה מטפח המוכר על השובך כדי שיפרחו האמהות מחמת טפוחו ויגבהו מעל הארץ ותקנה לו חצירו את הפירות ואחר כך מקנה אותם לחבירו בקנין או על גב קרקע או באחת מן הקניות:

    אפרוחים אלו מוקצים הם ואם רוצה לאכול מהם ביום טוב צריכים הכנה מבערב ומ"מ די לו כשיאמר זה וזה אני נוטל וכבר ביארנו ענין זה במסכת יום טוב:

    Meiri on Chullin 141b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    שם רב יהודה אמר באגפיה רגל דהא כנפיה נינהו כו' כ"ה גירסת הילקוט וזה מסכים לפירוש מוהרא"ש בביאורי הסמ"ג דרב יהודה נמי מודה לדרשא דמשלחי רגל אלא רגלים שלה הן כנפים ומה שהקשה מהרש"ל לפירושו דמכ"ש דרגלים אחרונים קרויין רגלים לאו קושיא היא דמ"מ כיון דכנפיה הן במקום רגל הראשון של בהמה דקרי נמי רגל סתם יש לנו לילך לחומרא דבעי נמי כנפי' וק"ל:

    שם אאמם והא דלא מקשינן הכא כדלקמן הא שלוחי בעי עיין בתוספות סוף פרק השואל:

    Chidushei Halachot on Chullin 141b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' תפשה נגדיה עי' משנה למלך פ"ג מהלכות עבדים הל' יח:

    שם זיל טרוף אקן עי' ב"מ דף ט ע"א תוס' ד"ה הואיל:

    Gilyon HaShas on Chullin 141b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 141, Amud Bet, about 446 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 118 words

      Opens “רבי חייא ובי רבי אושעיא משבשתא היא,…”

      Named: רבי חייא, רבי אושעיא.

    2. Segment 225 words

      Opens “ת"ש דתני ר' אושעיא ור' חייא: (דברים…”

      Named: רבי יהודה.

    3. Segment 312 words

      Opens “שמע מינה טעמיה דרבי יהודה, משום דקסבר…”

      Named: רבי יהודה.

    4. Segment 48 words

      Opens “דלמא התם היינו טעם, דקסבר ״תעזוב״ מעיקרא…”

    5. Segment 531 words

      Opens “א"ל רבינא לרב אשי: ת"ש (שמות יב,…”

      Named: רב אשי.

    6. Segment 610 words

      Opens “ש"מ טעמא דר' יהודה משום דקסבר ״שלח״…”

    7. Segment 733 words

      Opens “א"ל רב אידי לרב אשי: מתני' נמי…”

      Named: רב אידי, רב אשי.

    8. Segment 89 words

      Opens “ודלמא הכי קאמר במתני' אין נפטר עד…”

    9. Segment 939 words

      Opens “עד כמה משלחה? אמר רב יהודה: כדי…”

      Named: רב יהודה, רב הונא.

    10. Segment 1015 words

      Opens “ההוא דגזינהו לגפה, ושלחה, ואח"כ תפשה. נגדיה…”

      Named: רב יהודה, רבי לה.

    11. Segment 1117 words

      Opens “כמאן? אי כר' יהודה לוקה ואין משלח,…”

    12. Segment 1240 words

      Opens “ההוא דאתא לקמיה דרבא, א"ל תימה מהו?…”

      Named: רבא.

    13. Segment 1310 words

      Opens “שלחה, ואהדר לה רבא פרסתקי ותפסה. וליחוש…”

      Named: רבא.

    14. Segment 1413 words

      Opens “ת"ר יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשלוח,…”

    15. Segment 1522 words

      Opens “ואי איתא להא דאמר ר' יוסי בר…”

    16. Segment 1622 words

      Opens “אמר רב ביצה עם יציאת רובה הוא…”

      Named: רב ביצה.

    17. Segment 1718 words

      Opens “אי הכי, אמאי אסורות משום גזל? אאמם.…”

    18. Segment 1844 words

      Opens “והשתא דאמר רב יהודה אמר רב: אסור…”

      Named: רב יהודה.

    19. Segment 1917 words

      Opens “אי הכי, אמאי אסורות מפני דרכי שלום?…”

    20. Segment 2017 words

      Opens “בקטן. קטן בר דרכי שלום הוא? הכי…”

    21. Segment 2117 words

      Opens “לוי בר סימון אקני פירות שובכו לרב…”

      Named: רב יהודה, שמואל.

    22. Segment 229 words

      Opens “למאי? אי למקנא לקנינהו ליה בסודר! אי…”

    Sages named on this page

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Chullin 141b · Segment 5 — “א"ל רבינא לרב אשי: ת"ש (שמות יב, י) ״לא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 141b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026