Talmud Builders

    Chullin 111b

    Chapter 8 - Kol HaBasar

    גם: חולין דף קי״א ע״ב, פרק ח׳ כל הבשר

    English translation - Chullin 111b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1skewering liver on top of meat for roasting. Rav Ashi said: How haughty is this Sage! Even if you say that the Sages stated that one may eat meat roasted under liver after the fact, did they say that one may roast them in this manner ab initio ?

    2The Gemara adds: And if there is a receptacle under the spit for the drippings of fat, then even if the meat is on top of the liver it is also prohibited to roast the meat, as the blood from the liver will fall into the fat in the vessel, and one might come to eat the mixture.

    3The Gemara asks: And in what way is this case different from roasting a piece of meat by itself over such a vessel, which is permitted? Here too the blood of the meat drips into the fat in the vessel. The Gemara answers: Blood of most meat sinks to the bottom of the vessel, while the fat floats on top. Since the fat can be separated from the blood, it is permitted. By contrast, the blood of the liver floats above the fat and cannot be removed from it, and therefore the entire mixture is prohibited.

    4§ Rav Naḥman says that Shmuel says: The knife with which one slaughtered an animal absorbs blood due to its heat, and it is therefore prohibited to cut any boiling food with it, since that food will in turn absorb the blood from the knife. If one cut cold food with this knife, some say that the piece he cut requires rinsing before one may eat it, and some say that it does not require rinsing.

    5§ The Gemara cites other statements of Shmuel. Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to a bowl in which meat was salted to remove its blood before cooking, it is prohibited to eat any boiling food placed in it, as that food absorbs blood of the meat from the bowl. And in this Shmuel conforms to his standard line of reasoning, as Shmuel said: A salted food imparts its flavor like a boiling food, and a food item marinated in vinegar, brine, or the like absorbs flavor from the liquid or vessel as would a cooked food.

    6When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yoḥanan said: A salted food is not considered like a boiling food, and a marinated food is not considered like a cooked food. Abaye said: I can prove that this ruling that Ravin cited is not correct, as there was a certain bowl [ pinka ] in Rabbi Ami’s house in which meat was salted, and Rabbi Ami broke it so that it would no longer be used. Now Rabbi Ami was a student of Rabbi Yoḥanan. What is the reason he broke that bowl? Is it not because he heard that Rabbi Yoḥanan said: A salted food is considered like a boiling food? Ravin’s citation was evidently in error.

    7Rav Kahana, the brother of Rav Yehuda, sat before Rav Huna, and he sat and said: With regard to a bowl in which meat was salted, it is prohibited to eat any boiling food placed in it. And he added: With regard to a radish that one cut with a knife used for cutting meat, it is permitted to eat it with kutaḥ , a food that contains milk, even though the sharpness of the radish causes it to absorb the fat of the meat from the knife.

    8The Gemara asks: What is the reason to distinguish between blood absorbed in a bowl and fat absorbed by the radish? Abaye said: This radish absorbed a permitted substance, as the fat on the knife is permitted for consumption by itself, but that bowl in which meat was salted absorbed a prohibited substance, i.e., blood.

    9Rava said to Abaye: And if the radish absorbed a permitted substance, what of it? Ultimately, if one desires to eat the radish with kutaḥ , it is a permitted substance that leads to a prohibition, as he will eat a prohibited substance. Rather, Rava said: The distinction is that with regard to this radish, it is possible for a Jew to taste it before eating it with milk to see if it has acquired the flavor of meat. But with regard to that bowl, it is not possible for a Jew to taste its contents to see whether they have absorbed blood.

    10Rav Pappa said to Rava: But let a gentile cook taste the contents of the bowl to see whether they have the taste of blood. Didn’t we learn in the Tosefta ( Terumot 8:12): With regard to a pot in which one cooked meat, one may not cook milk in it, and if he cooked milk in it, the meat absorbed in the pot renders the milk forbidden if it imparts flavor to the milk. Likewise, if one cooked teruma in the pot, he may not cook non-sacred food in it, and if he cooked non-sacred food in it, the non-sacred food is prohibited if there is sufficient teruma absorbed in the pot to impart flavor to the non-sacred food.

    11And we said with regard to this baraita : Granted, one can know whether the non-sacred food has acquired the flavor of teruma , as a priest can taste it. But with regard to the prohibition of meat cooked in milk, who can taste it? And you, Rava, said to us: Let a gentile cook taste it. So too here, with regard to the food in the bowl, let a gentile cook taste it. Rava responded: Indeed, a gentile cook can discover whether the food in the bowl has absorbed the taste of blood. When I said my statement I was referring to a case where there is no gentile cook available.

    12§ It was stated: If a fish was removed from the fire and placed, still hot, in a bowl in which meat had been eaten, Rav says: It is prohibited to eat the fish with the milk dish kutaḥ , since the fish has absorbed meat from the bowl. And Shmuel says: It is permitted to eat the fish with kutaḥ .

    13The Gemara explains: Rav says that it is prohibited to eat the fish with kutaḥ because this is a case of imparted flavor, i.e., from the meat to the fish. And Shmuel says that it is permitted because the flavor is first imparted to the bowl, and only then from the bowl to the fish. This is therefore a case of imparted flavor derived from imparted flavor.

    14The Gemara notes: And this opinion of Rav was not stated explicitly; rather, it was stated by inference. As Rav arrived at the house of Rav Shimi bar Ḥiyya, the son of his son. He felt pain in his eyes, and they prepared for him an ointment in an earthenware bowl as a remedy. Later they placed a dish for him in that same bowl. Rav tasted in that dish the flavor of the ointment and said: It imparts so much flavor! Those present inferred that according to Rav, imparted flavor derived from imparted flavor is strong enough itself to impart flavor. The Gemara rejects this: But that is not so, and one cannot reach any general conclusions from this story. It is different there, as the ointment was very bitter.

    15The Gemara relates: Rabbi Elazar was standing before Mar Shmuel, and they brought before Shmuel a fish that had been removed directly from the fire and placed into a bowl used previously for meat, and he ate it together with kutaḥ . Shmuel gave Rabbi Elazar some of this dish, but Rabbi Elazar did not eat it, as he was a student of Rav, who prohibited such mixtures. Shmuel said to him: To your teacher, Rav, I gave this dish and he ate from it, yet you will not eat? Later Rabbi Elazar came before Rav, and said to him: Did the Master retract this halakha ? Do you permit this? Rav said to him: God forbid that the progeny of Abba bar Abba, i.e., Shmuel, would feed me something that I do not hold to be permitted. Shmuel never fed me such a dish.

    16The Gemara relates that Rav Huna and Rav Ḥiyya bar Ashi were sitting down to eat. One of them was sitting on this side of the ford of the Sura River, and the other one was sitting on that side of the ford. They brought one Sage a fish that had been removed from the fire and placed into a bowl previously used for meat, and he ate it together with kutaḥ . They also brought the other Sage figs and grapes during the meal, and he ate them but did not recite a separate blessing over them, even though these foods were usually consumed following the main portion of the meal before reciting Grace after Meals, and a separate blessing was made on them.

    17One Sage said to his colleague: Orphan! Student without a teacher! Would your teacher do this, i.e., eat such fish with kutaḥ ? And the other Sage said to his colleague: Orphan! Would your teacher do this, i.e., eat these fruits during a meal without reciting a blessing over them? One Sage said to his colleague: I hold in accordance with the opinion of Shmuel, who permits eating such fish with kutaḥ . And the other Sage said to his colleague: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya teaches: The blessing over the bread exempts all the other types of food eaten during a meal, including those usually eaten separately following bread, and likewise the blessing over wine exempts all types of drinks.

    18Ḥizkiyya says in the name of Abaye: The halakha is: If a fish was removed from the fire and placed into a bowl used for meat, it is permitted to eat it together with kutaḥ . But with regard to a radish that one cut with a knife with which he had cut meat, it is prohibited to eat that radish with kutaḥ , contrary to Rav Kahana’s statement above.

    19The Gemara notes: And this statement applies only to a radish,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שפיד - נותן בשפוד ולא היה חש למה שהכבד יהיה עליון:

    בי דוגי - שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי:

    בשרא עילוי כבדא נמי אסור - לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו:

    ומ"ש מדמא דבשרא - והרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ואנו אוכלין אותו:

    ומשני דמא דבשרא שכן - יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים:

    קפי - צף למעלה כמו (מלכים ב ו) ויצף הברזל ומתרגמינן וקפא פרזלא. והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב וטחו בכותל:

    סכין ששחט בה - איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו:

    צונן - ואם חתך בה צונן:

    בעי הדחה - ההוא צונן:

    קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה - דבר רותח לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור:

    הא דרבין - דאמר רבי יוחנן מיקל ליתא:

    דההיא פינכא גרסינן - קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה:

    מכדי רבי אמי תלמיד דר' יוחנן כו' - אביי מסיק ליה למילתיה:

    וצנון שחתכו בסכין - אע"ג דאגב חורפיה דצנון איגר"ש בלע"ז הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נתינת טעם ראשון שהרי בלע איסור ממש והוי כבשר:

    מותר לאכלו - לאותו צנון בכותח שיש בו נסיובי דחלבא כדמפרש טעמא דכיון שבלע מן השמנונית דהיתרא בלע:

    והאי איסורא בלע - קערה בלעה דם:

    סוף סוף האי היתירא לידי איסורא אתי - כשנותנו בכותח:

    האי - צנון אפשר לו לישראל לטועמו קודם שיתננו בכותח והאי מותר דקאמר כגון שטעמו בתחלה ולא היה בו טעם שמנונית:

    והאי - דם הקערה:

    לא אפשר למטעמיה - לפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנת היתר:

    קפילא - נחתום עובד כוכבים:

    כי קאמינא - דאסור לאוכל בה רותח בדליכא קפילא:

    דגים שעלו בקערה - מן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר:

    אסור לאוכלן בכותח - לפי שהבשר נותן בהם טעם:

    נותן טעם בר נותן טעם הוא - אם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר:

    שייפא - משיחה מסממנים:

    בצעא - קערה:

    רמו בישולא - באותה קערה לאחר זמן:

    אמר יהיב טעמא - בקערה:

    כולי האי - שחוזר ונותן טעם בבישול. ומאן דשמע סבר דאית ליה לרב נתינת טעם בר נתינת טעם נמי בעלמא:

    ולא היא - דגבי סממנים נפיש מררייהו מרים הם מאד:

    קאים קמיה - משמש לפניו בסעודה:

    לרבך - רב שלמדת ממנו שאסור:

    אבא בר אבא - אבוה דשמואל הוה וחסיד גדול היה:

    דליספי לי מידי דלא סבירא לי - לא היו דברים מעולם:

    בהך גיסא דמברא דסורא - שהיה הנהר מפסיקן:

    תאנים וענבים - לא אתו לליפתן וקיימא לן (ברכות דף מא:) דברים הבאים לאחר סעודה כלומר הרגילים לבא לאחר סעודה טעונין ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם אפילו הביאן בתוך הסעודה דכיון דאינן ליפתן אין הפת פוטרתן:

    יתמא - בלא דעת:

    חולין 111 עמוד ב

    1שפיד כבדא עילוי בשרא, אמר: כמה יהיר האי מרבנן! אימר דאמור רבנן דיעבד, לכתחלה מי אמור?

    2ואי איכא בי דוגי, בשרא עילוי כבדא נמי אסיר.

    3ומ"ש מדמא דבשרא? דמא דבשרא שכן, דמא דכבדא קפי.

    4אמר רב נחמן, אמר שמואל: סכין ששחט בה, אסור לחתוך בה רותח. צונן אמרי לה בעיא הדחה, ואמרי לה לא בעיא הדחה.

    5אמר רב יהודה אמר שמואל: קערה שמלח בה בשר, אסור לאכול בה רותח, ושמואל לטעמיה, דאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח, וכבוש הרי הוא כמבושל.

    6כי אתא רבין, א"ר יוחנן: מליח אינו כרותח, וכבוש אינו כמבושל. אמר אביי: הא דרבין ליתא דההיא פינכא דהוה בי ר' אמי, דמלח ביה בשרא, ותבריה. מכדי, רבי אמי תלמיד דר' יוחנן הוה, מאי טעמא תבריה? לאו משום דשמיעא ליה מיניה דר' יוחנן דאמר: מליח הרי הוא כרותח!

    7יתיב רב כהנא אחוה דרב יהודה קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, וצנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח.

    8מאי טעמא? אמר אביי: האי היתרא בלע, והאי איסורא בלע.

    9א"ל רבא: כי בלע היתרא, מאי הוי? סוף סוף, האי היתרא דאתי לידי איסורא הוא, דאיסורא קאכיל! אלא אמר רבא: האי אפשר למטעמיה, והאי לא אפשר למטעמיה.

    10א"ל רב פפא לרבא: וליטעמיה קפילא ארמאה, מי לא תנן: קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם, בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בשל בנותן טעם.

    11ואמרינן: בשלמא תרומה טעים לה כהן, אלא בשר בחלב מאן טעים לה? ואמר לן: ליטעמיה קפילא! ה"נ ליטעמיה קפילא! ה"נ כי קאמינא דליכא קפילא.

    12איתמר: דגים שעלו בקערה, רב אמר: אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר: מותר לאכלן בכותח.

    13רב אמר: אסור, נותן טעם הוא; ושמואל אמר: מותר, נותן טעם בר נ"ט הוא.

    14והא דרב, לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה, חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא, בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה, טעים ליה טעמא דשייפא, אמר: יהיב טעמא כולי האי. ולא היא, שאני התם דנפיש מררה טפי.

    15רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה, וקא אכיל בכותח. יהיב ליה ולא אכל, א"ל לרבך יהיבי ליה ואכל, ואת לא אכלת? אתא לקמיה דרב, א"ל הדר ביה מר משמעתיה? א"ל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי.

    16רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי, חד בהאי גיסא דמברא דסורא, וחד בהאי גיסא דמברא. למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח, למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה, ואכל ולא בריך.

    17מר א"ל לחבריה: יתמא! עבד רבך הכי? ומר א"ל לחבריה: יתמא! עבד רבך הכי? מר א"ל לחבריה: אנא כשמואל סבירא לי, ומר א"ל לחבריה: אנא כר' חייא סבירא לי, דתני ר' חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקין.

    18אמר חזקיה משום אביי: הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח.

    19וה"מ צנון,׃

    Tosafot

    מליח אינו כרותח - והא דתניא (לקמן חולין דף קיג.) דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו בדגים דרפו קרמייהו:

    אמר אביי האי היתרא בלע כו' - לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם כמו דגים שעלו בקערה דאביי לטעמיה דחשיב ליה חד טעמא משום חורפיה דצנון ואע"ג דלקמן אסר אביי אליבא דרב כהנא קאמר לה:

    ולא היא שאני התם דנפיש מרריה - כלומר מכאן אין להוכיח אבל הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך:

    אבא בר אבא - אבוה דשמואל הוה כדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יח:):

    כרבי חייא בר אבא ס"ל - אין הלכה כן אלא כדפסקינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מא:):

    הלכתא דגים שעלו בקערה - של בשר מותר לאוכלן בכותח אם הקערה והדגים צוננים לא איצטריך לפסוק דליכא מאן דפליג אלא כשהאחד מהן רותח דבין עלאה גבר בין תתאה גבר קליפה מיהא בעי כדאמרי' בפ' כיצד צולין (פסחים דף עו.) אדמיקר ליה בלע. בשם רש"י פי' ריב"ן חתנו דוקא עלו שרו אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר ויש להביא ראיה לדבריו מצנון שחתכו בסכין דאסור לאוכלו בכותח משום דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא ונתבשלו לא גרע מצנון ומיהו לפירוש לשון אחר שפי' בקונט' דטעמא דאסור משום שהשומן קרוש על הסכין ואינו ניכר והוי טעם ראשון בצנון אין ראיה משם ומתוך לשון הקונט' משמע דאין חלוק בין עלו לנתבשלו דלעיל גבי נותן טעם בר נותן טעם פירש בקונטרס דאם היו מבושלים עם בשר ממש או לאכול חלב בקערה מודה שמואל דאסור דהוי נותן טעם ראשון משמע מתוך פירושו דמבושלים עם בשר הוא דאסור אבל מבושלים עם הקערה שרי והא דאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף ל:) אין טשין התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור ולא סגי בקנוח אין ראיה משם דנתבשל אסור מדלא חשיב ליה בקנוח נותן טעם בר נותן טעם דאומר ר"ת דאי אפשר לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק ויש לדקדק דאפילו נתבשלו שרי כדאמרינן פרק דם חטאת (זבחים דף צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדרה שבשל בה שלמים אתמול דלא אמרינן דקא ממעט באכילת שלמים דהאידנא משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבא לידי איסור ואין לומר דשאני התם דהוי טעם שלישי לפי שיש מים בקדרה מטעם זה יהיו נמי הביצים מותרים שנתבשלו במים בקדרה ועוד דגבי שפוד ואסכלה מייתי בסוף מסכ' ע"ז (דף עו.) ההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומיהו ע"כ אין ראיה משם דהא אפילו בשל בה חטאת שרי לבשל באותה קדרה שלמים בסוף מסכת ע"ז (שם) והרי ממעט באכילתה דמתסרי לזרים ולנשים ולעבדים דאין נאכלת אלא לזכרי כהונה וגם מפסלי ביוצא דהוי טעם שני באיסור ועל כרחיך התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וקערות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת של חלב בכלי ראשון ושניהם בני יומן יש לאסור אפילו אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפילו נתבשלו אם השמנונית בעין על הקערות דהוי כסכין שלא נתקנח דאסר בקונטרס ללשון אחר ואפילו אין שמנונית בעין אסור דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת ואם האחד אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר:

    License: CC0

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר ר"נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח - מה שפירש רש"י ז"ל דקסבר שמואל דבית השחיטה רותח א"צ לזה, דק"ל כמ"ד בית השחיטה צונן, כאיכא דאמרי דריש מכלתין (ח, ב) גבי השוחט בסכין של נכרים דבית השחיטה צונן, ואפ"ה קי"ל כי הא דר"נ, ומדקאמר ר"נ אסור לאכול בה רותח סתם, משמע דאסור עד שיגעילנה, וטעמא דמילתא משום דאגב דוחקא דסכינא בלע מאיסור בעין, והלכך בולע הוא בחמימות מועט כחום בית השחיטה, וכשחותך בו רותח גמור פולט הוא מה שבלע, והלכך צריך הכשר גדול ליבון או הגעלה או שיפה, כדברי האומר דשיפה מכשרת לגמרי ואפילו לחתוך בה רותח, אבל אין בליעת הסכין שאינה בעין נפלטת אגב דוחקא דסכינא בדבר שאינו רותח גמור, והיינו דקי"ל התם בסכין ששחט בה טריפה כמאן דאמר בצונן, ואין מכאן ראיה לפסוק כרבה בר בר חנה בענין סכין של נכרים כמו שכתבו מקצת מרבותינו ז"ל, ושם הארכתי יותר בס"ד. והרב בעל המאור ז"ל כתב כאן דלמ"ד בסכין טריפה מדיח אסור לחתוך רותח דקאמר הכא בלא הדחה קאמר, הא בהדחה ש"ד, ואינו מחוור. והראשון נראה עיקר וכמ"ש שם בריש פ"ק.

    צונן אמרי לה בעי הדחה - פירש רש"י ז"ל מה שחתכו בו וגרי' בעי הדחה, ולא מחוור אלא בעיא הסכין הדחה קא' ובעיא גרסי', והכי איתא ברוב הספרים. ואיכא מ"ד דמהא דאמר הכי דלא בעיא הדחה שמעינן לכלים שנשתמשו בהן איסור כגון קערה שמלח בה בשר או לקדרה של איסור דשרי לאישתמושי בהו בצונן דהיתרא בלא הדחה כלל, ואפילו למ"ד בסכין דבעיא הדחה, התם הוא דאיכא דוחקא דסכינא, אבל בקערה צוננת דליכא דוחקא מותר לאשתמושי בה היתר צונן לכתחילה ולא בעיא הדחה, והיינו דלא איפליגו בקערה שמלח בה בשר כדאיפליגו בסכין. וההיא פירכא דתבר לה ר' אמי אע"ג דחזיא לאישתמושי בהו בצונן, משום גזרה דאתי לאישתמושי בהו בחמין הוא דתבר לה, (ובההיא) [וכההוא] דקדרות בפסח דאמר רב בפסחים (ל, א) ישברו, ואע"ג דשרי לאישתמושי בהו בצונן אלא משום חמין, ותדע דההיא לכ"ע בהדחה מיהו הוה סגי ליה, וא[פ]"ה תברא, וא"נ אפשר לומר דההיא פינכא כיון דשל חרס היתה ונבלעה ע"י רותח אין לה תקנה אפילו בצונן דבולעת היא הרבה עד שפולטת אפילו בצונן, והלכך כל צונן שנשתמש בו מדיחו. ותדע שהרי לענין יין נסך כלי חרס שתחלת תשמישו ביד נכרי' צריך מלוי ועירוי ואפילו בשאינו מכניסו לקיום כעין כסי דפיחרא, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל בפסחים (ל, ב( בהא דגרסינן התם כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. ופירש הרב ז"ל בהלכותיו דדוקא בשנשתמש בהן בצונן, אבל בחמין אינו משתמש בהן מצה אפילו בצונן, וכ"כ הרמב"ן ז"ל, והא דתנן לעיל (חולין קז, ב) צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זא"ז, ואמרינן עלן בגמרא דאע"ג דצונן וצונן הוא הדחה מיהא בעו, וכן נמי אמרי' בפסחים (עו, א) צונן לתוך צונן הדיח, שאני התם שהן גופו של איסור, אבל טעם האיסור שמובלע בדופני הכלי אפילו בצונן, [אפילו בצונן] הדחה לא בעי. ואיכא מ"ד דהדחה בעי כסכין, דקיי"ל כמ"ד בסכין בעיא הדחה, וכ"כ הראב"ד ז"ל, ואפילו למאן דאמר בסכין לא בעיא הדחה, התם הוא משום דדם משרק שריק ולא מיבלע בצונן כלל, אבל בשאר איסורין מודה הוא דבעי הדחה, ומיהו אפילו בקערה שמלח בה בשר בהדחה סגי לה, ואם נשתמש בהן בצונן עד שלא הדיחה מדיח מה שנתן בתוכה וש"ד, ואע"ג דבשעת מליחה רותחת היא כדשמואל, מ"מ עכשיו צוננת היא, דלא עדיפא מבשר וגבינה שנוגעין זה בזה, ובבשר ראוי לאכילה קא מיירי כגון בשר צלי או מבושל, מדקא אסר להגיען זה בזה לכתחלה כדכתבי' עלה לעיל, וא"ה בהדחה סגי ליה, וקליפה לא בעי, וזו סברת הרמב"ן ז"ל וכן סברת הראב"ד ז"ל, ואע"פ שכ' ז"ל דקערה שמלח בה בשר אע"פ שהדיחה כרותחת היא, דלא דמי לבשר רותח, דכיון שנצטנן פסקה רתיחתו לגמרי, אבל קערה שמלח בה בשר בכל עת רתיחת מליחתה בתוכה ואינו יוצא ממנה כצאתה מן הבשר בהדחה, אבל מ"מ לא עדיפא מסכין ששחט דסגי לה בהדחה ושפשוף לחתוך בה צונן, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא דהוא שקול כרתיחת הקערה. ונראה מזה דעת הרב ז"ל דצונן שנפל לתוך רותח נגוב שאין לו רוטב (בקערה) שהיא נגובה בהדחה סגי, ואפילו לשמואל דאמר תתאי גבר, ואיכא מ"ד דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן, ואפילו בהדחה לא סגי לה, דרותחת היא, ואיכא מאן דאמר דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן, ואפילו בהדחה לא סגי לה, דרותחת היא, וה"ה כצונן לתוך רותח דלא סגי לה בהדחה, ואם נשתמש בו קליפה בעי, דלא דמי לסכין ששחט בו דסכין אע"פ שהוא כרותח בשעת בליעת הדם מיהא צונן הוא ושניהם צוננין, אבל קערה לעולם רותחת היא ולא סגי לה בהדחה ושפשוף, ומ"מ מדברי כולם נלמוד לקערה שנשתמשו בה באיסור רותח ונצטנן שמותר להשתמש בה היתר צונן בהדחה ושפשוף, ומ"מ בסכין ששמנינותו מדובק על פניו אפילו לצונן בעי' נעיצה י' פעמים בקרקע קשה, כדאיתא בע"ז (עו, ב) ואם חתך בו צונן שאינו חריף בהדחה סגי, ואם חם הוא איכא מ"ד בקליפה סגי. ואיכא מ"ד דבעי נטילת מקום, וזו סברת הראב"ד ז"ל, ומדמי להו [ל]צונן שחתכו בסכין, דמשמע לקמן דבעי נטילת מקום ולא סגי בקליפה, ואע"ג דרב מחמיר בסכין של נכרי' סגי ליה בקליפה, ואע"ג דהוי ס"ל דבבית השחיטה רותח קא מיפלגי, התם הוא משום דאהני ליה טרדת סימנין לאפוקי דמא, וא"נ דרב לטעמיה דאמר עלאה גבר, אבל לדידן דקיי"ל דתתאה גבר כשמואל התם נטילת מקום בעיא כנטף מרוטבו על החרס דבעי נטילה, אבל בסכין ששחט בה נראה לכ"ע בקליפה סגי ליה, ומיהו בצונן שחתכו בסכין נאריך בו לקמן בע"ה.

    קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח - כתב הראב"ד ז"ל דבין במנוקבת בין שאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח. ואיכא מאן דאמר דדוקא בשאינה מנוקבת שהדם משתהא שם ומתוך כך נבלע בקערה, אבל במנוקבת לא דדם משרק שריק, שאם אין אתה אומר כן נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד, והרמב"ן ז"ל כתב ולי נראה כדברי הראב"ד ז"ל, משום דלא עדיפא קערה מחתיכת נבלה דאמרינן לקמן (חולין קיג, א) דטהור מליח וטמא תפל מותר ע"כ. וזה ההכרע שלא כדברי הראב"ד ז"ל, שהוא ז"ל סובר דקערה שמלח בה בשר כרותח היא לעולם כמו שכתבנו, ולא דמי לטהור מליח וטמא טפל, אלא לשניהם מלוחין, עד שכתב הרב ז"ל שאם נתן בה רותח שצריך ליטול את מקומו כעין חם לתוך חם כמו שאנו עתידין לכתוב משמו בע"ה. ונ"ל דכי מולחין שני פעמים בכלי אחד, היינו משום דהוה ליה כמולח שתי חתיכות, דכל אימת דפולטו אין בולעות זו מזו, וכלי לא עדיף מחתיכ' הפולטת דם שאינה אוסרת את חברתה או מחתיכה אחת שאין פליטת צד זה חוזרת בצד האחר כדאיתא לקמן, ואע"ג דדם משרק שריק, א"ה קערה מנוקבת נאסרת ואוסרת, משום דהו"ל כטמא מליח וטהור תפל דאסור, דכיון דלא טריד למפלט בלע לכולי עלמא כדאיתא לקמן. וה"נ אמרינן לענין דם. וכענין דגים ועופות שמלחן זה עם זה דאסרינן להו משום דדגים רפו קרמייהו פלטי מקמי עופות והדר בלעי מעופות דפלטי עדיין, וכ"ש בבשר מליח דפליט האי ובלע האי כנ"ל.

    אסור לאכול בה רותח - לפי סברת האומרים דקערה שמלח בה בשר אחר הדחה צוננת היא, אם נתן בה רותח סגי לה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח, דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפסחים (עו, א) דחם לתוך צונן תתאי גבר ובקליפה סגי ליה, וכ"כ רבותינו בעלי התוס' ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאם נתן בה רותח נגוב א"צ אלא קליפה, דאע"ג דשניהן רותחין, כיון דרותח נגוב וקערה נגובה הוה כסיכה דמשהו עבדי לה, ובקליפה סגי ליה, כדאיתא התם בפסחים, אבל אם אותו רותח הוא דבר שיש בו רוטב כעין בשר רותח שא"א לו בלא רוטב קצת, צריך שיטול את מקום מגעו והוא יותר מן הקליפה, מפני שהוא דומה למה ששנינו שם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, ואוקימנה התם בחרס רותח, ואם הוא לח גמור כרוטב של היתר, נראה דלפי סברת הראב"ד ז"ל דחשיב לה לקערה רותחת, כולו אסור, דמשערינן לה בכולה קערה, אבל לסברת התוס' ושאר רבותינו דחשבי לה כצוננת, נראה שהוא מותר אי איכא ששים באומד יפה כנגד הקליפה.

    ה"נ ליטעמיה קפילא אי איכא קפילא - תמיהא לי דודאי הא דאמרינן אסור לאכול בה רותח לכתחילה משמע, כלומר הקערה אסורה לאכול בה רותח, כיון דאפשר בטעימה, ומייתי ליה מהא דתנן (לעיל חולין צז, ב) קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט, ומאי קא משני ליה רבא אי דאיכא קפילא ה"נ דהתם בשבשל בו חלב, ולהכשיר התבשיל בדיעבד הוא דמהני קפילא ולא להכשיר הכלי מכאן ולהבא, ועוד דהתם אי איכא טעמא קפילא (לא) מרגיש ביה, אבל הכא אי אמרינן דליטעמיה קפילא להאי תבשיל כדי להכשיר הכלי לכתחלה, ועוד כמה יהבינן בגויה דליטעמיה קפילא, אי יהיב ביה טובא דלמא בפורתא מכדין הוה יהיב טעמא וקדרה עשויה היא לאכול בה אפילו משהו, ושמא הכי מקשו ליה אמאי אסור לאכול הרותח שבה דאסור בה רותח, תרתי משמע אסור לאכול באותה קערה לכתחלה הרותח, ומשמע נמי אסור לאכול הרותח שבה, ועלה קא מקשה רב פפא, ועלה מתרץ רבא אי דאיכא קפילא ה"נ שמותר לאכול רותח שבה, אבל קערה עצמה באיסורא קיימא, ומיהו דוחק הוא לומר כן, לפי סברת רוב המפרשים שאומר[ים] דקערה צוננת היא משום דאפילו בלא טעימת קפילא לא צריך אלא קליפה, ואין סברא לומר דלהכשר הקליפה הוא דמקשי ליה רב פפא ומהדר ליה רבא, אבל לסברת הראב"ד ז"ל א"ש טפי, דהא אם רותח לח הוא כגון בשר שיש לו רוטב צריך נטילת מקום ושלא להטעינו נטילה שהוא דבר גדול הוא שמחזר רב פפא, ואם לח גמור הוא כדי להכשירו דגמרי, דאי ליכא קפילא הוה אסרי' ליה לגמרי כנ"ל.

    דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח [ושמואל אמר מותר] דנ"ט בר נ"ט הוא. שאינו מקבל טעם מן הממש, אלא הקערה קבלה טעם מן הבשר, והדגים קבלו טעם מן הקערה, ועדיין הבשר והדגים היתר והיתר הן, וכשנתן הדגים בכותח נמצא דהוו קודם איסורן נ"ט בר נ"ט, ואפילו למאן דאמר דטעם אסרה תורה כעיקר לאסור תערובתו, ה"מ טעם ראשון כגון קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, אבל טעם שני אין בו כח לאסור אחרים אלא מותר לגמרי, ודוקא בקערה שהודחה יפה שאין בה משמנינותו של בשר ולא מן המאכל עצמו שנתבשל עם הבשר, לפי שעכשיו בולעין הדגים מעיקר הבשר ומקבלין טעם מן הראשון, ואיכא מאן דאמר דלא התירו אלא בשעלו שם רותחין, לפי שאין להם כח כ"כ להפליט רוטב הבשר שנבלע בקערה, אבל אם נתבשלו ממש בקערה אסור לאוכלן בכותח, משום דכח האש מפליט ממשו של רוטב הנבלע בקערה, והרי הוא כאלו קבלו טעם מן הראשון. והביאו ראיה מיהא דאמרינן בפסחים (ל, ב) אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה, ואמרינן התם דהסק בעי, ואמאי ליסגי ליה בהדחה, דהא הוה ליה פת נ"ט בר נ"ט האליה בתנור והתנור בפת ועדיין הן היתר בהיתר ופת בכותח ועוד [ראיה] מצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח. ורש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל מפרש[י] לה אפילו נתבשלו ממש בקדירה, וההיא דתנור משום דשמנונית אין יכולין לקנחו היטב שלא ישאר ממנו קצת בעין, וההיא דצנון שחתכו בסכין, משום שמנונית שדבוק על פני הסכין ואגב חורפיה דצנון הוא שנבלע היטב בצנון, והיינו דקישות ואבטיח צריכין גרירה, ואי משום פליטת סכין קישות ואבטיח אמאי צריכין גרירה, הא אין מפליטין את הבלוע כלל, אלא ודאי משום שמנונית שעל פניו הוא שפעמים אין מקנחין (בו) [אותו] והשמנונית קרוש על פניו ואינו ניכר, אבל סתם קערה מקנחין אותם משומן הקרוש עליה משום מיאוס, וכ"פ רש"י ז"ל, והרמב"ן ז"ל הקשה לדברי האוסר בשנתבשלו, שא"כ אפילו עלו רותחין בקערה על כרחיך באיסורין צריכין הן קליפה לכל הפחות, והילכך לדבריהם ראויה היא הקליפה להאסר בכותח כמו כולן בשנתבשלו, אלא ודאי בין עלו בין נתבשלו מותר דנ"ט בר נ"ט הוא ושרי. וכ"ד ר"י ז"ל. וכ' בס' התרומות בשם ר"י ז"ל דאפי' כי נימא נמי נתבשלו לאו היינו [ל]צלי, דוקא דליכא מים אבל נתבשלו במים הטעם נתפשט במים, ולכך היכא דאיכא מים שרי לכ"ע דאיכא ג' נותני טעמי' של היתר.

    והא דאמרינן - והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב עבדו ליה שיפה בצעא. איכא למידק מי דמי, התם קערה מן הממש קבלה טעם, וכי הא כ"ע מודו דאסיר, דהוה ליה כקדרה שבשל בה בשר דתנן לא יבשל בה חלב, ואיכא דדייק מיהא דאפילו בקבלה טעם מן הממש שרי שמואל, ונ"ט בר נ"ט מיקרי, והא דתנן קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, התם בשנתבשלו (ועלוי) [וע"י] האור פולט ממשו של איסור ראשו[ן] ואינו נכון, והרמב"ן ז"ל תי' שאותה שיפה דבר מר היה מעורב בה, אבל לא היה עיקר ממשו מאותו דבר מר, וכיון שנ"ט בבשול ה"ל נ"ט בר נ"ט ע"כ. ואסיקנא דנ"ט בר נ"ט מותר, דהכי אסקה חזקיה משמיה דאביי בסמוך. ומיהו כתוב בספר התרומות שאם הדיח קערה חולבת עם קערה של בשר במים רותחין ושניהם בני יומן, דהכל אסור, דטעם הקדרות של בשר נפלט במים וטעם הקדרות של חלב נפלט ג"כ במים, א"כ נאסרו המים מיד משום בשר וחלב שבהם, וכי חזרו ונבלעו בקערות עצמן נאסרו שניהם. והרמב"ן ז"ל כ' דכ"ש הוא דנ"ט בר נ"ט הוא החלב בקערה והקערה במים והמים בקערה של בשר ועדיין אינו נאכל עד שיאכל בה בשר, אלא ודאי הכל מותר.

    אמר חזקיה משמיה דאביי הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח. ופירש רש"י ז"ל לפי ששמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר, והצנון מתוך שהוא חריף בולע השמנונית, והלכך אסור לאכלו בכותח, דמקבל הוא טעם מן הממש, מה שאין כן בדגים שעלו בקערה שרגילות הוא לקנח את הקערה ואין מניחין את השומן לקרוש עליה משום מיאוס, ואין הדגים מקבלין טעם אלא מן השני, והשתא אתי שפיר הא דאמרי' דקישות ואבטיח צריכין גרירת בי פסקי דאע"ג דלא חריפי ולא בלעי, מ"מ השומן שעל(ו) פני הסכין מתקנח בפסק הקישות ועומד עליו בעין, הילכך צריך לגרור אותו. אלא דתמיהא לי א"כ קופלי דליפתא אמאי שרי, שאע"פ שהלפתות מתוקין הן, מ"מ השומן שנתקנח עליהם היאך נתירנו בחלב אבל ללשון אחר שפירש"י ז"ל דמתוך חורפיה דצנון בלע טפי מדגים המרותחין ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכינא ובלע צנון, אתי שפיר דקולפי לא חריפי, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא בליעת הסכין אינה נפלטת אלא ע"י רותח מחמת אש או ע"י חריפות צנון וכיוצא בו. אלא דקשיא קישות ואבטיח למה גורר. ועוד צנון אמאי אסי', דאע"ג דבלעי טפי מדגים מרותחין, מכל מקום מן השני הן בולעין ונ"ט בר נ"ט הוא ושרי, והפי' הראשון עיקר, ואם היינו אומרין דהא דאמרי' קלפי דליפתא שרי, לאו לגמרי קאמר, דהדחה מיהא בעי משום שמנונית הנדבק על בי פסקיהן אתי שפיר, דמשום דלא אסירי כצנון, ולא צריכי גרירא (ב)[כ]קשות ואבטיח קאמר הכא (ה)[ס]תם קופליא דליפתא שרו דהדחה לא חשיבא ליה (למימני) [למיתני], דמילתא פשיטא ליה דכל שחתך בו ואפילו צנון מתוק מידי הדחה לא נפיק, ואע"ג דגרירת קישות במקום הדחה עומדת דגרירה פחותה היא מן הקליפה, ובדין הוא דליסגי ליה בהדחה, אלא דהדחה לא אפשר בהו, משום דלחין הן ורכין והדחתן מבליעתן טפי, ומש"ה אצרכוה גרירא, ואפ"ה חשיב לה הכא לאו משום צורך הדחתן קא חשיב ליה, אלא לאשמועינן דעבדינן להו גרירה במקום הדחה אבל הדחה לא כנ"ל. והרב אלפסי ז"ל לא כתב בהלכותיו הא דקופלי והא דסילקא והא דאמרינן ואי פתיך בהו ליפתא שרו, וגם הרמב"ם ז"ל השמיטן, ולא ידעתי למה השמיטן. והא דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור, לאו אסור לגמרי קאמר, אלא בלא טעימה קאמר כדאמרינן לעיל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח, ופי' רבא ואמר הא אפשר למיטעמיה, ואביי דקא אסר ליה הכא ושרי ליה לעיל בלא טעימה וכדפריש איהו ואמר קערה אסורה בלעה צנון התירא בלע, בתר דאקשי ליה רבא וא"ל סוף סוף היתירא דאתי לידי איסורא הוא, הדר ביה וס"ל כרבא דמותר בטעימה קאמר, ומיהו יש לדקדק אסור כולו לגמרי קאמר או בקליפה, וראיתי להראב"ד שכתב דבקליפה לא סגי ליה (דאם כן לא סגי ליה), דא"כ לימא הכי בהדיא כדאמרינן לקמן (חולין קיב, א) בבר גזולא אבל צלי קליפה בעי, אלא שמע מינה מדקאמר אסור סתם איסור גדול קאמר, דהיינו שצריך נטילת מקום, וכתב הרב ז"ל דבנטילת מקום סגי ליה. אם לא שאמרה רבינו ז"ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר, ולא סגי ליה בנטילת מקום, דחריפות צנון טפי בלע מרותח האש, ורש"י ז"ל כן פירש דטפי בלע צנון מדגים מרותחים ומושך הוא הטעם ומפשטו בכולו ועד שיטעימנו ולא נמצא בו טעם בשר אסור, דאם איתא כיון דצנון וקישות בהדדי קאמר כי היכי דתנא תקנתא גבי קישות אמאי לא תנא תקנתא גבי צנון ותדע דדברים החריפין טפי בלעי, מדאסרו קורט של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דאמראי דלגמרי אסרי ליה ולא שרו ליה בנטילת מקום, ואם איתא דלעולם לא בלע טפי מכדי נטילה, אמאי אסרי ליה כולה, ליצרכיה נטילה לעולם ודיו בכך, אלא השתא דאיכא למימר דלפעמים הטעם מתפשט בכולו וכולו אסור גזרו עליו ואסרוהו אפילו בשאין הטעם מתפשט אלא בכדי נטילה או בכדי קליפה, ופעמים בלא כלום שלא נחתך בסכין כלל כנ"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 111b

    Chullin 111b. The full printed text of this folio side - 19 numbered segments, about 468 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 111b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026