Talmud Builders

    Chullin 73a

    Back to index

    English translation — Chullin 73a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1is regarded as though it were cut. Therefore, it is regarded as though the foreleg had already been severed from the body of the fetus, and the point of contact between them is not considered to be a concealed area. Rather, it is regarded as if the foreleg and fetus were two separate items that came into contact with each other. Consequently, the former can impart impurity to the latter.

    2The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this halakhic principle that Ravina cites? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, as we learned in a mishna ( Mikvaot 10:5): When a vessel is immersed in a ritual bath, it is purified only if all parts of the vessel are submerged at the same time. But with regard to any handles of vessels that are too long and therefore will ultimately be cut off, one must immerse them only until the point of their eventual size. Even though the part of the handle that will be cut off is not submerged, the vessel is nevertheless purified; this is the statement of Rabbi Meir. Evidently, Rabbi Meir holds that even though the handle is still physically attached, since that part of the handle stands to be cut off, it is already regarded as though it were cut off. Consequently, immersing the handle up until that point is regarded as immersing the entire vessel.

    3And the Rabbis say that the vessel is not purified until he immerses all of it, including the handle. Apparently, the Rabbis do not hold that an item that stands to be cut is regarded as though it was already cut, and Ravina’s explanation is in accordance only with the opinion of Rabbi Meir.

    4The Gemara responds: You may even say that Ravina’s explanation is in accordance with the opinion of the Rabbis. The disagreement between the Rabbis and Rabbi Meir concerns utensils, but even the Rabbis agree that the connections between two pieces of food are disregarded, and the item is considered as though it is already separated into two pieces that are touching one another, and so ritual impurity can be imparted from one piece to another. Similarly, the fetus and the foreleg are considered like food in this regard. Therefore, it is considered as if they have already been separated and are touching, allowing the foreleg to impart impurity to the fetus.

    5The Gemara asks: Granted, according to the explanation of Ulla that the fetus was rendered impure at the time of separation of the flesh of the fetus from the limb, this explanation is consistent with that which the mishna teaches, that the foreleg was severed from the body of the fetus. But according to the explanation of Ravina, the connection between the foreleg and fetus is like that of food, and even if the foreleg was never severed from the fetus it would still impart impurity to the fetus. What, then, is the reason the mishna states it was severed? The Gemara answers: Since the mishna needed to teach in the first clause that the foreleg was severed, it also taught in the latter clause that it was severed, for stylistic consistency, even though the halakha would apply even were it not severed.

    6§ The mishna states: And the Rabbis say: The flesh of a fetus that extended its foreleg outside the mother’s womb and whose mother was subsequently slaughtered has ritual impurity due to having been in contact with a tereifa that was slaughtered. The Gemara asks: Does a slaughtered tereifa impart impurity? The Gemara answers: Yes, and this is in accordance with the statement of Shmuel’s father, as Shmuel’s father says: The Sages decreed that a tereifa that one slaughtered imparts impurity to sacrificial animals, i.e., it will disqualify them if it comes in contact with them.

    7§ The mishna cites the Rabbis’ rationale for their opinion: Just as we found in the case of a tereifa that its slaughter renders it ritually pure according to Torah law, i.e., it prevents it from having the ritual impurity of a carcass, despite not rendering the animal permitted for consumption, so too, the slaughter of the mother animal should render the limb of its fetus that left the womb ritually pure, despite the fact that it is prohibited for consumption.

    8The mishna itself proceeds to cite Rabbi Meir’s response to this claim. The Gemara here cites a different version of his response based on that which is taught in a baraita : Rabbi Meir said to the Rabbis: But what renders this limb pure from the impurity of a carcass? You might say it is the slaughter of its mother, but if so, the act of slaughter should also permit it even for consumption.

    9The Rabbis said to him: The slaughter of an animal has a greater effect in shielding that which is not part of its body from having the ritual impurity of a carcass than that which is part of its body, as is apparent from that which we learned in the mishna (68a): If, prior to slaughtering an animal, one severs pieces from a fetus that is in its womb, leaving those pieces in the womb, their consumption is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. By contrast, if one severs pieces of the spleen or of the kidneys of an animal and then slaughtered it, then even if those pieces were left inside the animal, their consumption is prohibited.

    10The Gemara clarifies the response of the Rabbis: What are the Rabbis saying? Rava said, and some say it unattributed [ kedi ] to any particular Sage, that the baraita is incomplete, and this is what it is teaching: Rabbi Meir said to the Rabbis: But what renders this limb pure from the impurity of a carcass? You might say it is the slaughter of its mother, but if so, it should also permit it even for consumption. In response the Rabbis said to him: Let the halakha of a tereifa prove the point, as its slaughter renders it pure from the impurity of a carcass but it does not permit it for consumption. Similarly, the slaughter of the mother animal should render pure even the foreleg of its fetus, even if it does not permit it for consumption.

    11Rabbi Meir said to them: No, even if the slaughter of a tereifa renders the animal itself pure from having the impurity of a carcass, that is true with regard to something that is part of its own body. Does it necessarily follow that it should also render pure the limb of its fetus, which is something that is not part of its own body? The Rabbis said to him: The slaughter of an animal has a greater effect in shielding that which is not part of its body from having the impurity of a carcass than that which is part of its body, as is apparent from that which we learned in the mishna at the beginning of the chapter: If one severs pieces from a fetus that is in an animal’s womb and then slaughters the mother animal, their consumption is permitted. By contrast, if one severs pieces of the spleen or of the kidneys of an animal and then slaughters it, their consumption is prohibited.

    12The Gemara notes that this clarification of Rava is also taught explicitly in a baraita : Rabbi Meir said to the Rabbis: But what renders this limb pure from the impurity of a carcass? The Rabbis said to him: It is the slaughter of its mother. Rabbi Meir responded: But if so, it should also permit it even for consumption. In response the Rabbis said to him: Let the halakha of a tereifa prove the point, as its slaughter renders it pure from the impurity of a carcass but it does not permit it for consumption. Similarly, the slaughter of the mother animal should render pure even the foreleg of its fetus, even if it does not permit it for consumption.

    13Rabbi Meir said to them: Even if the slaughter of a tereifa renders the animal itself pure, and likewise the slaughter of any animal renders the limb that was partially cut from it but still hangs from it pure from imparting the impurity of a carcass despite being prohibited for consumption, that is the halakha with regard to something that is part of its own body. Does it necessarily follow that it should also render pure the limb of its fetus, which is something that is not part of its own body?

    14The Rabbis said to him: The slaughter of an animal has a greater effect in shielding that which is not part of its body from imparting the ritual impurity of a carcass than that which is part of its body, as is apparent from that which we have learned in the mishna above: If one severed pieces from a fetus that was in an animal’s womb and then slaughtered the mother animal, their consumption is permitted. But if one severed pieces of the spleen or of the kidneys of an animal and then slaughtered it, their consumption is prohibited.

    15§ Rabbi Shimon ben Lakish said: Just as there is a dispute between Rabbi Meir and the Rabbis with regard to fetuses, concerning whether the slaughter of the mother prevents a limb that emerged from the womb from having the impurity of a carcass, so too, they have a parallel dispute with regard to limbs of an animal that were partially cut from it but still hanging from it, whether the slaughter of the animal prevents such limbs from having the impurity of a carcass.

    16And Rabbi Yoḥanan said: Their dispute is only with regard to a limb of a fetus that emerged from the womb, but with regard to a limb hanging from an animal, everyone agrees that the slaughter of the animal renders such a limb as though it had already fallen off prior to the slaughter, and the slaughter does not prevent the limb from having the impurity of a carcass.

    17Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: What is the reason for the distinction made by Rabbi Yoḥanan concerning the opinion of the Rabbis that the slaughter of an animal renders pure the limb of its fetus, but does not render pure a limb hanging from the animal itself? The reason is that this limb of the fetus that emerged from its womb has a means of rectification by returning back inside the womb, in accordance with the opinion that it will then be permitted for consumption by virtue of the slaughter of the mother animal. But this hanging limb does not have a means of rectification by returning, as it cannot be reattached to the animal’s body.

    18The Gemara raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion from the baraita cited above: Rabbi Meir said to them: No, even if the slaughter of a tereifa renders pure the animal itself and similarly the slaughter of any animal renders pure the limb that is hanging from it from having the impurity of a carcass, this is true with regard to something that is part of its own body. Does it necessarily follow that it should also render pure the limb of its fetus, which is something that is not part of its own body?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כחתוך דמיוהרי נוגעין זה בזה:

    עד מקום מדהשהוא עתיד לקיים ומה שעתיד לקוץ אין צריך טבילה דכקצוץ דמי:

    חבורי אוכליןשהן רכין אינו חשיב חבור וכמאן דמיפרתי דמו. ודאמרינן בעלמא (פסחים דף פה.) לרבינא חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו מהכא נפקא:

    בשלמא לעולאדאמר טעמא משום פרישה הוא:

    היינו דקתנימתני' חתכו דאי לא חתכו אין טמא משום דמגע סתרים הוא:

    איידי דתנא רישא חתכוואחר כך שחט את אמו הבשר טהור דדוקא חתכו קודם שחיטה דמשעה שנשחטה ונראית לטומאת אוכלין לא נגע הא לא חתכו טמא:

    תנא סיפא חתכוובלא חתכו נמי טמא העובר:

    מי מטמיאדקתני בה תורת מגע:

    מטמאה במוקדשיןמדרבנן:

    אמרו לו הרבה מצלת כו'לקמיה מפרש מאי קא מהדרי ליה:

    ואת האבר המדולדל בהבשום בהמה שנחתך ממנו אבר ומעורה ותלוי במקצת דאמרי' בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכז:) האבר המדולדל בבהמה ונשחטה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות מדקתני הוכשרו בדמיה ואי נבלה מאי הכשר איכא למימר ואע"פ שאסורין באכילה כדקתני לקמן בשמעתין להביא האבר והבשר המדולדלים:

    דבר שגופהכלומר דין הוא שתטהרנו שהיא גופה:

    כמחלוקתבאבר דעוברין:

    כך מחלוקת באברהמדולדל בבהמה דלרבי מאיר אין שחיטתו מטהרתו ולרבנן שחיטתו מטהרתו:

    עושה ניפולבשעת שחיטה הרי הוא כנופל ממנה ואין שחיטתו מועלת לו. ומשום לישנא דקרא דילפינן לקמן מיתה עושה ניפול נקט לה:

    ניפולגמר נפילה:

    אליבא דרבנןדבאבר דעובר מטהרי ובאבר המדולדל בה מטמאין:

    בחזרהכדאמר ר' יוחנן בריש פירקין (לעיל חולין דף סח:) אבר עצמו מותר באכילה אם החזיר:

    חולין 73 עמוד א

    1כחתוך דמי.

    2כמאן? כרבי מאיר, דתנן: כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה, (דברי ר"מ׃

    3וחכמים אומרים): עד שיטביל את כולו.

    4אפילו תימא רבנן, חבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי, ונגיעי בהדדי.

    5בשלמא לעולא, היינו דקתני ״חתכה״, אלא לרבינא, מאי ״חתכה״? איידי דתנא רישא ״חתכה״, תנא נמי סיפא ״חתכה״.

    6וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה. טרפה שחוטה מי מטמיא? אין, כדאבוה דשמואל, דאמר אבוה דשמואל: טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין.

    7מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה, אף שחיטת בהמה תטהר את העובר.

    Baraita

    8תניא, אמר להן רבי מאיר: וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה? שחיטת אמו! א"כ תתירנו באכילה!

    9אמרו לו: הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה, שהרי שנינו: חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה.

    10מאי קאמר? אמר רבא, ואמרי לה כדי: חסורי מחסרא והכי קתני, אמר להן ר' מאיר: וכי מי טהרו לאבר זה מידי נבלה? שחיטת אמו, אם כן תתירנו באכילה! אמרו לו: טרפה תוכיח, ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה ואינה מתירתה באכילה.

    11אמר להן: לא, אם טיהרה שחיטת טרפה אותה, דבר שהיא גופה, תטהר את האבר דבר שאינו גופה? אמרו לו: הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה, שהרי שנינו: חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה.

    Baraita

    12תניא נמי הכי: אמר להן רבי מאיר: וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה? אמרו לו: שחיטת אמו. א"כ תתירנו באכילה! אמרו לו: טרפה תוכיח, ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה ואינה מתירתה באכילה.

    13אמר להן: אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה, דבר שגופה, תטהר את העובר שאינו גופה?

    14אמרו לו: הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה, שהרי שנינו: חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה.

    15אמר רשב"ל כמחלוקת בעוברין, כך מחלוקת באיברין.

    16ורבי יוחנן אמר: מחלוקת באבר דעובר, אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה ניפול.

    17א"ר יוסי בר' חנינא: מ"ט דר' יוחנן אליבא דרבנן? האי אית ליה תקנתא בחזרה, והא לית ליה תקנתא בחזרה.

    18מיתיבי: אמר להם ר' מאיר: לא, אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שגופה, תטהר את העובר דבר שאינו גופה?

    Tosafot

    מטביל עד מקום מדהואם תאמר ואידך ליהוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד דמיעוטו המקפיד חוצץ בכלים כמו באדם כדמשמע במסכת מקואות (פ"ט מ"ז) ויש לומר דאיירי בידות הכלים העשויין כעין חוליות כאותן שלשלאות של ברזל העשויין בטבעות והא דקתני נמי סיפא במסכת מקואות (פ"י מ"ה) שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים ושל קטן עשרה טפחים ומטביל עד מקום מדה ר' טרפון אומר עד שיטבול כל הטבעת מכלל דת"ק לא בעי כל הטבעת מיירי נמי כגון דאותה טבעת עצמה עשויה כחוליות מטבעות קטנות וליכא חציצה:

    חבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמותימה דלא משני הכי בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) גבי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים הוא ודוחק להעמידה כר' מאיר וי"ל דלא אמרינן כמאן דמפרתי דמו אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה.) גבי אבר שיצא מקצתו דמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרינן כמאן דמיפרתי דמו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דתנן (שם, מ"ה) כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום המדה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מטביל את כולו. צריך עיון לדברי רבי מאיר והלא כיון שהוא עתיד לקצצן הוא מקפיד הוא עליו (נראה כאן הוא מיותר) ואפילו מיעוטו המקפיד קיימא לן דחוצץ ואפילו בכלים כדאיתא בפסחים (מה, ב) גבי עריבה.

    אמר רבי יוסי בר חנינא מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דרבנןכלומר דאמר דשחיטה עושה ניפול באבר דבהמה ובאבר דעובר לא, דאדרבה אפכא הוה מסתברא כטעמא דאמר להו רבי מאיר שזו גופה וזו אינה גופה.

    האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרהכבר כתבתי למעלה בריש פירקין זה מתיישב היטב לפירושו של רבינו שלמה ז"ל, דפירש למעלה דלר' יוחנן אבר עצמו מותר מחזרה אף ללישנא דפומבדיתא, אבל לפירוש הגאונים ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל שפירשו דבלישנא דפומבדיתא מודה לה ר' יוחנן לרבי דאבר עצמו אין לו תקנה בחזרה ובמיעוט אבר שבפנים פליגי, לא ידעתי ליישב דברי ר' יוסי בכאן אלא בדוחק, (כ)[ד]הא דאמר ר' יוסי בר חנינא (ע"ב) ללישנא בתרא דר' יוחנן [הוא] דאמר אבל באבר דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר האי גופה והאי לאו גופה, לא ידעתי למה הוצרך ר' יוסי ב"ר חנינא להשמיענו טעם זה כלל, שהרי בפירוש אמרו ר' מאיר לטעם זה בברייתא וכדתניא אמר להן אם טהרה שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיה גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה, ואולי הברייתא לא היתה נודעת להן, שהברייתות לא היו רגילות בבית המדרש, ובמתני' לא תנן בה אבר המדולדלת אלא אם טהרה שחיטת טריפה אותה דבר שהוא גופה, (ובהאי) [וכהאי] לישנא בתרא דר' יוחנן קיימא לן דאין שחיטה עושה ניפול, וכדאמרינן בסמוך אמר רב יוסף נקוט דרב יצחק בידך דרבה בר בר חנה קאי כוותיה, דתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא אבר המדולדל בבהמה בחיה ובעופות אף על פי ששחטן אסורין, ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אין לך בהם אלא מצות פרישה בלבד, כלומר מצות (פי') [פרישה] מדרבנן גזירה משום אבר מן החי, והילכך דנין בו בכל מקום דאיסורין דרבנן דספיקא להקל ומותר להושיטו לבני נח, דהא לאו אבר מן החי הוא.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 73a

    Chullin 73a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 337 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    כחתוך דמי והרי נוגעין זה בזה:

    עד מקום מדה שהוא עתיד לקיים ומה שעתיד לקוץ אין צריך טבילה דכקצוץ דמי:

    חבורי אוכלין שהן רכין אינו חשיב חבור וכמאן דמיפרתי דמו. ודאמרינן בעלמא (פסחים דף פה.) לרבינא חבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמו מהכא נפקא:

    בשלמא לעולא דאמר טעמא משום פרישה הוא:

    היינו דקתני מתני' חתכו דאי לא חתכו אין טמא משום דמגע סתרים הוא:

    איידי דתנא רישא חתכו ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור דדוקא חתכו קודם שחיטה דמשעה שנשחטה ונראית לטומאת אוכלין לא נגע הא לא חתכו טמא:

    תנא סיפא חתכו ובלא חתכו נמי טמא העובר:

    מי מטמיא דקתני בה תורת מגע:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 73a · Sefaria

    Tosafot

    מטביל עד מקום מדה ואם תאמר ואידך ליהוי חציצה דהוי מיעוטו המקפיד דמיעוטו המקפיד חוצץ בכלים כמו באדם כדמשמע במסכת מקואות (פ"ט מ"ז) ויש לומר דאיירי בידות הכלים העשויין כעין חוליות כאותן שלשלאות של ברזל העשויין בטבעות והא דקתני נמי סיפא במסכת מקואות (פ"י מ"ה) שלשלת דלי גדול ארבעה טפחים ושל קטן עשרה טפחים ומטביל עד מקום מדה ר' טרפון אומר עד שיטבול כל הטבעת מכלל דת"ק לא בעי כל הטבעת מיירי נמי כגון דאותה טבעת עצמה עשויה כחוליות מטבעות קטנות וליכא חציצה:

    חבורי אוכלים כמאן דמפרתי דמו תימה דלא משני הכי בהעור והרוטב (לקמן חולין דף קכח:) גבי חישב עליו ואח"כ חתכו טמא ופריך טומאת בית הסתרים הוא ודוחק להעמידה כר' מאיר וי"ל דלא אמרינן כמאן דמפרתי דמו אלא היכא דעומד ליקצץ כמו הכא דאבר אסור והשאר מותר וכן בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה.) גבי אבר שיצא מקצתו דמה שיצא אסור ומה שבפנים מותר אבל גבי אבר מן החי דהכל אסור ואין עומד ליחתך לא אמרינן כמאן דמיפרתי דמו:

    Tosafot on Chullin 73a · Sefaria

    Rashba

    הא דתנן (שם, מ"ה) כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום המדה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מטביל את כולו. צריך עיון לדברי רבי מאיר והלא כיון שהוא עתיד לקצצן הוא מקפיד הוא עליו (נראה כאן הוא מיותר) ואפילו מיעוטו המקפיד קיימא לן דחוצץ ואפילו בכלים כדאיתא בפסחים (מה, ב) גבי עריבה.

    אמר רבי יוסי בר חנינא מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דרבנן כלומר דאמר דשחיטה עושה ניפול באבר דבהמה ובאבר דעובר לא, דאדרבה אפכא הוה מסתברא כטעמא דאמר להו רבי מאיר שזו גופה וזו אינה גופה.

    האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרה כבר כתבתי למעלה בריש פירקין זה מתיישב היטב לפירושו של רבינו שלמה ז"ל, דפירש למעלה דלר' יוחנן אבר עצמו מותר מחזרה אף ללישנא דפומבדיתא, אבל לפירוש הגאונים ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל שפירשו דבלישנא דפומבדיתא מודה לה ר' יוחנן לרבי דאבר עצמו אין לו תקנה בחזרה ובמיעוט אבר שבפנים פליגי, לא ידעתי ליישב דברי ר' יוסי בכאן אלא בדוחק, (כ)[ד]הא דאמר ר' יוסי בר חנינא (ע"ב) ללישנא בתרא דר' יוחנן [הוא] דאמר אבל באבר דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר האי גופה והאי לאו גופה, לא ידעתי למה הוצרך ר' יוסי ב"ר חנינא להשמיענו טעם זה כלל, שהרי בפירוש אמרו ר' מאיר לטעם זה בברייתא וכדתניא אמר להן אם טהרה שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה דבר שהיה גופה תטהר את האבר דבר שאינו גופה, ואולי הברייתא לא היתה נודעת להן, שהברייתות לא היו רגילות בבית המדרש, ובמתני' לא תנן בה אבר המדולדלת אלא אם טהרה שחיטת טריפה אותה דבר שהוא גופה, (ובהאי) [וכהאי] לישנא בתרא דר' יוחנן קיימא לן דאין שחיטה עושה ניפול, וכדאמרינן בסמוך אמר רב יוסף נקוט דרב יצחק בידך דרבה בר בר חנה קאי כוותיה, דתניא ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא אבר המדולדל בבהמה בחיה ובעופות אף על פי ששחטן אסורין, ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אין לך בהם אלא מצות פרישה בלבד, כלומר מצות (פי') [פרישה] מדרבנן גזירה משום אבר מן החי, והילכך דנין בו בכל מקום דאיסורין דרבנן דספיקא להקל ומותר להושיטו לבני נח, דהא לאו אבר מן החי הוא.

    Rashba on Chullin 73a · Sefaria

    Meiri

    כל ידות הכלים הצריכות לכלים הרי הן ככלים ומיטמאין עמו ושאינן צריכות לכלי אין ככלי:

    ידות הכלים שהן צריכות לכלים אלא שהם ארוכות יותר מכדי הצריך ובדעתו לקצוץ אותו היתר מגדולי המחברים פסקו שאינו צריך להטביל אלא עד מקום שהוא עתיד לקיים והוא הנקרא בלשון תלמוד מקום מדה ומגדולי המפרשים הקשו בה שהרי חבורו מ"מ חוצץ שהרי היתר על השיעור שהוא דבק עמו הוה ליה כמי שהיה עליו טיט או זפת ואע"פ שהוא במיעוט שאינו מקפיד שאינו חוצץ מ"מ מקום החציצה מיהא צריך לשקעו במים ומתוך כך פרשו שצריך לשקעו כלו במים אלא שעד מקום מדה תורת טבילה עליו וחציצה פוסלת בו אבל מה שבדעתו לקוץ אין עליו תורת טבילה ואין חציצה פוסלת בו:

    האבר המדולדל בבהמה עד שאינו יכול לחיות ולהתדבק בגוף הבהמה אסור ואינו ניתר בשחיטת הבהמה אלא שמ"מ שחיטת הבהמה מטהרת אותו אבר מידי נבלה אפי' בטרפה שנשחטה כמו שביארנו שאין השחיטה עושה אותו האבר כמי שנפל ממנה בשעת שחיטה אדרבה הרי הוא כמחובר לה לטהר בשחיטתה ואף לדעת ר' מאיר שחלק באבר של עובר באבר של בהמה עצמה מיהא מודה וכלשון אחרון האמור בסוגיא זו לר' יוחנן ומ"מ לא נשחטה הבהמה אלא שמתה הרי המיתה עושה אותו האבר כמי שנפל בשעת המיתה ונידון כאבר מן החי ולא כנבלה כדין שאר הגוף והפרש שבין אבר מן החי לאבר מן הנבלה מפורש במסכתא זו שאבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור שאינו מטמא אלא כשהוא אבר שלם בבשר גידין ועצמות ואלו אבר מן הנבלה בשר הפורש ממנו מטמא בכזית לענין ביאור זה שאמרו בלישנא קמא ר' יוחנן אמר מחלקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה נפול ושאלו בה מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דרבנן כלומר דקא אמרי דשחיטה מצלת על אבר עובר ואינה מצלת על אבר של בהמה והשיב דאבר של עובר אית ליה תקנתא בחזרה ואבר של בהמה אין לו תקנה בחזרה כלומר שהרי אין מקום לומר בו דין חזרה יש לשאול בה שהרי לשטתנו אף ר' יוחנן חזר בו למעלה לומר שאבר עצמו אסור ואם כן היאך יש לו תקנה בחזרה עד שמכאן מביאין ראיה לפי' גדולי הרבנים שפי' בה שר' יוחנן עמד בשטתו לומר שאבר עצמו מותר ואין הכרח בכך שזו שבכאן כך פירושה אית ליה תקנתא בחזרה שלא לידון באבר מן החי לענין טומאה ואבר של בהמה אין לומר בו כן שהרי אין בו מקום לחזרה:

    Meiri on Chullin 73a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בא"ד דהכא אפילו נתזין בכל כחו מקבלין טומאה כו' עכ"ל ולפום הך סברא בההיא דהעור והרוטב ליכא לתרוצי כדלעיל דמיירי דנתזין בכל כחו אלא כמו שתירצו אחר כך דבעי לאוקמא בסכין רחבה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 73a · Sefaria

    Maharam

    בא"ד ובקונטרס תירצו שם דהכא איכא עליו שתי טומאות וכו' נ"ל דתיבת דהכא ט"ס הוא משום דהא הכא בשמעתין לא איירי אלא שלא היה עליו כי אם טומאת מדרס ואפ"ה אמרי' בשעת פרישתן מאביהם מקבלות טומאה מאביהם וגם מבואר בהדיא הכא דשלש על שלש הבאות מבגד גדול דהבגד גדול נשאר עדיין טמא מדרס ומשמע דה"ה כל מקום שנשאר שיעור טומאה מדרס דהיינו ג' טפחים על ג' לא נתבטל ממנו טומאת מדרס אף על פי שנתקרע ע"כ צריך להגיה דהיכי דאיכא עליו ב' טומאות וכו' ואיירי בטלית דעביד להתעטף בו וכיון שנתקרע ואינו ראוי למלאכתו הראשונה דהיינו עיטוף נתבטלה ממנו טומאת מדרס אע"פ שנשאר עדיין ג' על ג' טפחים אבל הכא בשמעתין לא איירי בטלית אלא בבגד דעשוי להציע או לשאר תשמישים לא להתעטף ולכך אע"ג דנתקרע אם נשאר בו עדיין שיעור טומאת מדרס דהיינו ג' על ג' לא נתבטל ממנו טומאת מדרס:

    Maharam on Chullin 73a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 73, Amud Aleph, about 337 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 12 words

      Opens “כחתוך דמי.…”

    2. Segment 217 words

      Opens “כמאן? כרבי מאיר, דתנן: כל ידות הכלים…”

      Named: רבי מאיר.

    3. Segment 36 words

      Opens “וחכמים אומרים): עד שיטביל את כולו.…”

    4. Segment 410 words

      Opens “אפילו תימא רבנן, חבורי אוכלין כמאן דמפרתי…”

    5. Segment 517 words

      Opens “בשלמא לעולא, היינו דקתני ״חתכה״, אלא לרבינא,…”

      Named: עולא.

    6. Segment 619 words

      Opens “וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה. טרפה שחוטה…”

      Named: שמואל.

    7. Segment 711 words

      Opens “מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה, אף שחיטת…”

    8. Segment 817 words

      Opens “תניא, אמר להן רבי מאיר: וכי מי…”

      Named: רבי מאיר.

    9. Segment 923 words

      Opens “אמרו לו: הרבה מצלת על שאינו גופה…”

      Named: רבה.

    10. Segment 1039 words

      Opens “מאי קאמר? אמר רבא, ואמרי לה כדי:…”

      Named: רבא.

    11. Segment 1140 words

      Opens “אמר להן: לא, אם טיהרה שחיטת טרפה…”

      Named: רבה.

    12. Segment 1232 words

      Opens “תניא נמי הכי: אמר להן רבי מאיר:…”

      Named: רבי מאיר.

    13. Segment 1318 words

      Opens “אמר להן: אם טיהרה שחיטת טרפה אותה…”

    14. Segment 1423 words

      Opens “אמרו לו: הרבה מצלת על שאינו גופה…”

      Named: רבה.

    15. Segment 157 words

      Opens “אמר רשב"ל כמחלוקת בעוברין, כך מחלוקת באיברין.…”

    16. Segment 1614 words

      Opens “ורבי יוחנן אמר: מחלוקת באבר דעובר, אבל…”

      Named: רבי יוחנן.

    17. Segment 1719 words

      Opens “א"ר יוסי בר' חנינא: מ"ט דר' יוחנן…”

    18. Segment 1823 words

      Opens “מיתיבי: אמר להם ר' מאיר: לא, אם…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 73a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026