Talmud Builders

    Chullin 68b

    Back to index

    English translation — Chullin 68b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1then the flesh of both the mother animal and the fetus, excluding the foreleg, is impure due to contact with a carcass. Since the foreleg of the now dead fetus was not permitted through an act of slaughtering, it is regarded as a carcass. It therefore imparts impurity to the rest of the flesh, which was in contact with it. This is the statement of Rabbi Meir.

    2And the Rabbis say: Although the slaughter of the mother animal does not permit the consumption of the foreleg, it does serve to prevent the foreleg from imparting the ritual impurity of a carcass. Accordingly, the flesh has the status of having been in contact with a slaughtered tereifa . By Torah law, consumption of the animal is prohibited but it does not impart ritual impurity. The Sages decreed it to be impure in that it disqualifies sacrificial flesh with which it comes in contact.

    3The Gemara explains the challenge to Rav’s ruling: In any event, the first clause of the baraita teaches: If the fetus extended its foreleg outside the mother animal’s body and then brought it back inside and then afterward one slaughtered its mother, its consumption is permitted. What, is it not referring to the limb, i.e., the foreleg, and the baraita rules that it is permitted, in contradiction to Rav’s ruling? The Gemara responds: No, it is referring to the rest of the fetus.

    4The Gemara questions this: If the baraita is referring to the fetus, say the latter clause: If one first slaughtered its mother, and only afterward the fetus returned its foreleg inside, its consumption is prohibited. The Gemara explains the question: And if it is referring to the fetus, why should it be prohibited in this case?

    5The Gemara answers: The baraita is referring to the fetus, and should be explained in a manner similar to that which Rav Naḥman bar Yitzḥak said, in explanation of a ruling in a baraita cited below, that it is necessary only with regard to the location of the cut limb on the fetus’s body. If the foreleg was severed at precisely the point that lay on the boundary between the inside and outside when it was extended outside the womb, the location of the cut on the fetus’s body is also prohibited. Here too, one can explain that this ruling is necessary only with regard to the location of the cut, and it teaches that if the fetus did not return its foreleg, then not only is the foreleg prohibited but the location of the cut is prohibited as well. The foreleg itself, though, is prohibited even if it was brought back inside before the slaughter.

    6The Gemara asks: Is that so? But when Avimi came from Bei Ḥozai he came and brought a baraita with him: One of the sources (see 69a) that the slaughter of a pregnant animal also serves to permit the consumption of the fetus is the verse: “And every animal that has a split hoof and is cloven into two hooves, chews the cud, of the animals, it you may eat” (Deuteronomy 14:6). The verse mentions both “hoof” in the singular and “hooves” in the plural to teach that sometimes one may eat two hooves and sometimes only one, as follows: If the fetus extended two of its hooves outside the womb, if it returned one hoof one may eat, if it brought back both hooves one may eat. What, is it not that the baraita means that if it brought back one hoof one may eat that hoof, and likewise if it brought back both hooves one may eat both of them, in contradiction to Rav’s ruling?

    7The Gemara responds: No, it means that if it brought back one hoof or even both, one may eat the rest of the fetus but not the hooves. The Gemara objects: If it is referring to the permitted status of the fetus, why does it specifically state that it brought back the hoof? Even if it did not bring it back the fetus would be permitted. Rav Naḥman bar Yitzḥak said the ruling of the baraita is necessary only with regard to the location of the cut limb on the body of the fetus. If the limb were to be severed at precisely the point that lay on the boundary between the inside and the outside when it was extended outside the womb, then the location of the cut on the fetus’s body would also be prohibited, but only if the fetus had not brought back that limb before the mother animal was slaughtered.

    8The Gemara persists: But even given Rav Naḥman bar Yitzḥak’s claim the baraita adduces two verses, i.e., the mention of hoof and hooves. What, is it not that one serves to permit the limb, in contradiction to Rav’s ruling, and the other one serves to permit the location of the cut, in accordance with Rav Naḥman bar Yitzḥak’s ruling? The Gemara responds: No; one mention does serve to permit the location of the cut, but the other one serves to permit a fetus with non-cloven hooves [ kalut ] found inside the womb of a cow that was slaughtered. Although the fetus does not bear the distinguishing characteristics of a kosher species, it is nevertheless permitted by virtue of the slaughter of its mother.

    9And it is necessary to have a specific source to permit this according to the opinion of Rabbi Shimon, as Rabbi Shimon says: A calf with non-cloven hooves born from a kosher cow is forbidden, as the calf does not bear the distinguishing characteristics of a kosher species. The verse teaches that this matter applies only where the fetus emerged into the airspace of the world, i.e., it was born before the mother animal was slaughtered. But if it was still inside its mother’s womb when the mother was slaughtered, it is permitted.

    10§ The Gemara attempted to challenge Rav’s ruling that once a limb of a fetus is extended outside the mother animal’s body it becomes prohibited even if it was then brought back, but did not find a conclusive refutation. It now presents a dissenting opinion: Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: And even the limb itself is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal.

    11Rav Yehuda said to Ulla: But Rav and Shmuel both say the limb itself is prohibited; how can you say otherwise? Ulla said to him: Who will give us some of the dust of the graves of Rav and Shmuel and we will fill our eyes with it; such is the greatness of those Sages. But I follow the opinion of Rabbi Yoḥanan, and this is what Rabbi Yoḥanan says: Initially one would assume all flesh that is permitted due to being within a certain boundary, e.g., a fetus inside its mother’s womb, the flesh of offerings of the most sacred order within the Temple courtyard, and the flesh of offerings of lesser sanctity within Jerusalem, was included in the verse: “And flesh, in the field, a tereifa , you shall not eat” (Exodus 22:30). The verse is interpreted to teach that if such flesh leaves its boundaries it is rendered forbidden, even should it subsequently return.

    12Once another verse applies the concept for you specifically with regard to a sin offering, teaching that if it went outside of its boundary and returned it is prohibited (see Leviticus 10:18), then it is apparent that the Merciful One specifically applied the concept to a sin offering. But with regard to all other items that left their boundary, once they are brought back they are permitted, including the limb of a fetus that was extended outside the womb and then was brought back.

    13The Gemara raises an objection to the opinion of Ulla and Rabbi Yoḥanan from a baraita : It is derived from the verse: “And flesh, in the field, a tereifa , you shall not eat,” that flesh that leaves the boundary in which it is permitted is thereby rendered forbidden like a tereifa . Why must the verse state that it is like a tereifa ? The baraita explains: Since we find with regard to second tithe and first fruits that even though they went outside of their boundary, which is the city of Jerusalem and the only place where it is permitted to eat them, nevertheless if they are brought back to there they are once again permitted, one might have thought that also with regard to this prohibition, that of flesh that leaves its boundary, it is so, i.e., if it is brought back it once again becomes permitted for consumption. Therefore, the verse states: “A tereifa .”

    14The Gemara clarifies: What is the biblical derivation from the term “a tereifa ”? Rabba said: The verse indicates that the prohibition of flesh that left its boundary is like the prohibition of a tereifa . Just as with regard to a tereifa , once an animal is mortally wounded, rendering it a tereifa , it can no longer regain a permitted status, so too with regard to flesh referred to in the verse: Once it has gone outside of its boundary it can no longer regain permitted status. Accordingly, if the limb of a fetus was extended outside the womb it would thereby become permanently prohibited, contradicting the opinion of Ulla and Rabbi Yoḥanan. The Gemara concludes: The refutation of the statement of Ulla is indeed a conclusive refutation.

    15The Gemara analyzes the baraita , which states: The Master said: Since we find with regard to second tithe and first fruits that although they left their boundary, if they are brought back there they are again permitted. The Gemara asks: Where did we find this, i.e., what is the source for this halakha ?

    16The Gemara explains that it is written: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil, or the firstborn of your herd or of your flock, nor any of your vows that you have vowed, nor your voluntary offerings, nor the offering of your hand. But you shall eat them before the Lord your God” (Deuteronomy 12:17–18). The phrase “the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil” is referring to second tithe, and the phrase “the offering of your hand” is referring to first fruits. The verse states that all the items listed may be eaten only “before the Lord your God,” i.e., within the city of Jerusalem. The prohibition stated in the verse is that within your gates, i.e., outside of Jerusalem, you may not eat these items. But by inference, if these items went outside of their boundary, i.e., outside of Jerusalem, and then were brought back, they are permitted.

    17§ The Gemara explained the dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan in the way in which it was taught in Babylonia. The Gemara notes that in the West, Eretz Yisrael, they taught the dispute like this: Rav says there is a concept of birth with regard to limbs. When a limb is extended outside the womb, it is considered born and is independent of the mother animal. Consequently, it can never be permitted by virtue of the slaughter of the mother animal. And Rabbi Yoḥanan says that there is no concept of birth with regard to limbs. Since the limb is never considered to have been born, as long as it is inside the mother animal when the mother animal is slaughtered it will be permitted by virtue of that slaughter.

    18The Gemara asks: What is the difference between these two versions which explain why Rav deemed the limb forbidden? The Gemara answers: The practical difference between them is in a case in which only the majority of a limb was extended outside the womb. In that case, the issue is whether or not to prohibit the minority of the limb that remained inside. If the limb is forbidden because it is considered to have been born, the entire limb would be forbidden and not just the part that was extended. If the limb is forbidden because it left its boundary, then only the part that extended outside the womb would be forbidden.

    19A dilemma was raised before the Sages: According to the statement of the one who says there is no concept of birth with regard to limbs, if the fetus extended its foreleg outside the womb and brought it back, and again it extended its other foreleg outside and brought it back, and continued to extend parts of its body outside until the total amount that had been outside the womb constituted the majority of the fetus, what is the halakha ? Do we say that ultimately the majority of the fetus has left the womb and the entire fetus should be regarded as having been born, and consequently the slaughter of its mother can no longer permit its being consumed? Or perhaps, since it brought each limb back, the limbs are considered to have been brought back; therefore, the majority of the fetus is not considered to have left the womb and it is not regarded as having been born. In that case, the slaughter of its mother would still permit its being consumed.

    20The Gemara asks: If you want to say that since it brought back each limb, they are considered to have been brought back and the majority of the fetus is not considered to have left the womb, the following dilemma still arises: If the fetus extended its foreleg outside and someone severed it, and again it extended its other foreleg outside and someone severed it, and this continued with its other limbs until the total amount outside the womb constituted the majority of the fetus, what is the halakha ? Do we say that since the majority of the fetus has left the womb, the entire fetus should be regarded as having been born and therefore the slaughter of its mother can no longer permit it? Or perhaps, in order for the fetus to be regarded as having been born we require a majority of the fetus to leave simultaneously, which does not exist in this case.

    21The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הבשרכל העובר והבהמה נגעו באבר טמאין:

    מגע טריפה שחוטהשאבר היוצא עדיין הוא מחובר בשעת שחיטה אע"פ שאין שחיטה מתירתו באכילה מטהרתו מידי נבילה כטרפה ששחיטתה מטהרתה וטעמייהו מפרש במתני'. ולקמן (חולין דף עג.) מפרש בפירקין בטרפה שחוטה מאי מגע שייך למימר בה ומפרש שטרפה שחוטה מטמאה את המוקדשים מדרבנן:

    פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכולאקרא קאי דכתיב (דברים יד) כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה וגו' ומהאי קרא נפקא לן לקמן (חולין דף סט.) דעובר ניתר בשחיטת האם ודריש בהמה דרישא אבהמה דסיפא ומשמע בהמה שבבהמה תאכלו ופרסה ופרסות דכתיבי ביה להכי אתו לומר לך פעמים שאתה אוכל כל אבריו ופעמים שאין אתה אוכל אלא מקצתן פרסה החזיר הוציא שתי ידיו והחזיר האחת אכול אותה החזיר שתיהם אכול שתיהן:

    למקום חתךוהכי קאמר החזיר פרסה אכול מקום חתך שלה החזיר פרסות אכול מקום חתך של שניהם:

    והא תרי קראי נסיב להפרסות ופרסה ואי למקום חתך מדאשמועינן בחדא דאם החזירו אכול ואם לאו לא תאכל ה"ה לתרי:

    חד למקום חתךפרסות החזיר למישרי מקום חתך בחזרה וחד למישרי עובר שפרסותיו קלוטות כגמל ונמצא במעי פרה ואליבא דרבי שמעון איצטריך דקאסר קלוט בן טהורה בבכורות (דף ו:) גמל גמל שתי פעמים אחד גמל שנולד מן הגמלה ואחד גמל שנולד מן הפרה ואשמועי' הכא דאם נמצא בתוכה מודה דשרי דהכי קאמר עובר שאין לה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אכול והחזיר דרישא לאו דוקא:

    עולא פליג אדרב יהודה:

    הכל היוכל הנאמר בו מחיצה כגון עובר לשחיטה ובשר קדשי קדשים שנתנה להם תורת מחיצות עזרה בקדשים קלים שחומת ירושלים מחיצה להם כולן היו בכלל איסור זה דמשיצא בשר בשדה הרי הוא כטרפה ובא הכתוב ופרט לך בחטאת שאין חזרה מועלת בה דכתיב (ויקרא י) בשעיר חטאת דראש חדש ששרפוהו אהרן ובניו וקצף עליהם משה מדוע לא אכלתם את החטאת הן לא הובא את דמה אל הקדש שתפסל בכך כדכתיב (שם ו) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' ופנימה היתה שלא יצתה ממחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ולא אמרינן ליהדרה ולא הוצרך לפרוט בה דמהיכא תיתי לן דתשתרי מכלל טרפה לא תאכלו משום חזרה להכי פרט בה למימר דהאי היא דלא מהניא בה חזרה אבל כל שאר היוצאים שחזרו הותרו:

    מאי ת"לאטרפה קאי למה קראו טרפה ומה למדנו בכך הוה ליה למיכתב בשר בשדה לא תאכלו:

    לפי שמצינולקמן מפרש היכן מצינו:

    מעשר שני ובכוריםשנכנסו לירושלים ויצאו וחזרו מותרין:

    אף זה כןעובר:

    במערבא מתנו הכילפלוגתייהו דרב ור' יוחנן:

    יש לידה לאבריםאבר שיצא הרי האבר כילוד דתו לא מהניא ליה חזרה:

    אין לידהומהניא ליה חזרה:

    מאי בינייהובין לישנא דמערבא ללישנא קמא:

    למיסר מיעוט אבראם יצא רובו ונשאר מיעוט ללישנא בתרא דנקט לשון לידה הוי ילוד ומיתסר כוליה וללישנא קמא לא נאסר אלא היוצא:

    לדברי האומר אין לידה לאברים הוציא ידו והחזירה וחזר והוציא ידוהאחרת והחזירה וחזר והוציא שדרתו והחזירה עד שהשלים לרובו של עובר מי הוי כילוד דהא נפקא רוביה או דלמא כיון דאין לידה לאברים הויא חזרה דידיה חזרה וכי נפיק אידך כבר הדר ליה קמא ואין כאן יציאת רוב דאי למאן דאמר יש לידה לא מהניא להו חזרה:

    ואם תימצי לומר כיון דהדר הדר הוציאה וחתכה כו' או דלמא רובא בבת אחת בעינן - ואפילו למאן דאמר יש לידה איכא למיבעי להא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    חולין 68 עמוד ב

    1הבשר מגע נבלה, דברי רבי מאיר.

    2וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה.

    3קתני מיהא רישא: הוציא עובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט את אמו מותר באכילה; מאי לאו אאבר? לא, אעובר.

    4אי אעובר, אימא סיפא: שחט את אמו ואחר כך החזירו אסור באכילה; ואי עובר, אמאי אסור?

    5כדאמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה אלא למקום חתך, הכא נמי לא נצרכה אלא למקום חתך.

    6איני? והא כי אתא אבימי מבי חוזאי, אתא ואייתי מתניתא בידיה: פרסה החזיר אכול, פרסות החזיר אכול. מאי לאו החזיר פרסה אכול פרסה?

    7לא, החזיר פרסה אכול עובר. אי עובר, מאי איריא החזיר? אפילו לא החזיר נמי! אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה אלא למקום חתך.

    8והא תרי קראי קא נסיב לה! מאי לאו חד לאבר, וחד למקום חתך? לא, חד למקום חתך, וחד לקלוט במעי פרה.

    9ואליבא דרבי שמעון, דאמר רבי שמעון: קלוט בן פרה אסור. ה"מ היכא דיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו שרי.

    10עולא אמר רבי יוחנן: ואבר עצמו מותר.

    11אמר ליה רב יהודה לעולא: והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אבר עצמו אסור! אמר ליה: מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלינן עיינין, אלא הכי אמר רבי יוחנן: הכל היו בכלל (שמות כב, ל) ״בשר בשדה טרפה לא תאכלו״,׃

    12כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שיצתה חוץ למחיצתה וחזרה אסור, חטאת הוא דפרט רחמנא בה, אבל כל מילי כיון דהדור שרי.

    13מיתיבי: ״בשר בשדה טרפה לא תאכלו״, מה תלמוד לומר? לפי שמצינו במעשר שני ובכורים, שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין, יכול אף זה כן? תלמוד לומר ״טרפה״.

    14מאי תלמודא? אמר רבה: כטרפה, מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר! תיובתא דעולא, תיובתא.

    15אמר מר: לפי שמצינו במעשר שני ובכורים. היכן מצינו?

    16דכתיב: ״(דברים יב״, יז) ״לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו'״, בשעריך הוא דלא תיכול, אבל יצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין.

    17במערבא מתנו הכי, רב אמר: יש לידה לאברים, ורבי יוחנן אמר: אין לידה לאברים.

    18מאי בינייהו? איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים.

    19איבעיא להו: לדברי האומר אין לידה לאברים, הוציא העובר את ידו והחזירה, וחזר והוציא את ידו והחזירה, עד שהשלימו לרובו, מהו? מי אמרינן הא נפק ליה רובא, או דלמא כיון דהדר הדר?

    20אם תמצי לומר, כיון דהדר הדר, הוציא עובר את ידו וחתכה, וחזר והוציא את ידו וחתכה, עד שהשלימו לרובו, מהו? מי אמרינן הא נפיק ליה רובא, או דלמא רובא בבת אחת בעינן?

    21תא שמע:

    Tosafot

    ואליבא דר' שמעוןאבל לרבנן דשרו גמל במעי פרה אפילו כשנולד לא צריך קרא להתירו בשחיטת אמו דלא גרע בפנים מבחוץ דשרי ולהכי נקט ואליבא דר"ש ולרבנן איצטריך לשום דרשה אחריתי וליכא למימר דאיצטריך לאסור דמות יונה כדאמר לקמן בעינן פרסות וליכא דהא לר"ש אע"ג דלא מייתר ליה קרא להכי משמע לקמן דאוסר נמי דמות יונה דפריך דמות יונה תשתרי פי' מכל בבהמה ומשני בעינן פרסות וליכא והדר פריך קלוט במעי פרה ליתסר ומשני פרסה בבהמה תאכלו והך קושיא ליתא אלא לר"ש דלרבנן לא גרע בפנים מבחוץ דשרי כדפרישית אלמא דמות יונה לר"ש אע"ג דליכא קרא ממילא מיתסר כיון דליכא לא פרסה ולא פרסות אע"ג דפרסה ופרסות אצטריך חד למקום חתך וחד לקלוט ה"ה דלרבנן לא צריך קרא לאסור דמות יונה אלא לשום דרשה איצטריך ומ"מ הך ברייתא דפרסה החזיר אכול לא אתיא אלא כר"ש:

    אמר ר' יוחנן הכל היו בכלל ובשר בשדה כו'תימה דלר' יוחנן תקשה ליה ברייתא דהחזיר פרסה דתרי קראי קנסיב וע"כ מוקמינן חד למקום [חתך] וחד לאבר ור' יוחנן נפקא ליה מקרא אחרינא וי"ל דפריך ליה שפיר טפי מאידך ברייתא:

    הכל היו בכלל ובשר בשדה כו'דאסור כל מה שיוצא חוץ למחיצה כטרפה דאין לה היתר כדאמר בסמוך ולמאי דמסיק הא כל מילי כיון דהדור שרי מיתוקמא הא דקרי ליה טרפה למלתא אחריתי:

    יכול אף זה כן ת"ל כו'וא"ת וקרא דחטאת דכתיב פנימה האי שלא יצתה חוץ למחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ל"ל הא מקרא דבשר בשדה נפקא וי"ל דש"ס למילף ממעשר שני ובכורים דשרו דהוקשו בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כדדרשי' בפ"ק דמכות (דף ז.) ונדבותיך זו תודה ושלמים ובכורות זה בכור בקרך וצאנך זה חטאת ואשם ונדריך זה עולה:

    אבל יצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותריןוא"ת דלמא הכי קאמר בשעריך הוא דלא תיכול אלא יביאם לירושלים לאוכלן שלא נכנסו מעולם אבל לא מיירי מידי באותן שנכנסו ויצאו וי"ל דבאלו הן הלוקין (מכות יט:) משמע בהדיא דאיירי בנכנסו ויצאו דיליף התם דאין לוקין עליהם עד שיראו פני הבית:

    הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא וחתכה עד שהשלימו לרובו מהווא"ת מתני' היא בפרק המפלת (נדה כח.) יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו וי"ל דודאי אשה טמאה לידה ברוב ולדה אבל לא שמעינן מהתם דמיעוט שבפנים הרי הוא כילוד:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    בפומבדיתא מתנו אמר רב יש לידה לאיברים ורבי יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פירש רש"י ז"ל דאפילו אהאי לישנא דפומבדיתא נמי באבר עצמו פליגי, דרב סבר אסור, דהרי הוא כילוד, ואין חזרה מתרת בו, ור' יוחנן סבר דחזרה מטהרתו דאינו כילוד, ומאי בינייהו דקאמרי היינו בין לישנא דנהרדעי ובין ללישנא דפומבדיתא ואליבא דרב, ואמרינן למיסר מיעוט אבר שבפנים א"ב, אליבא דרב דללישנא דמערבא דמתנו משמיה דרב אבר עצמו דוקא מה שיצא לחוץ ומשום בשר שיצא חוץ ממחיצתו, אבל שנשאר בפנים אכתי לפנים ממחיצתו הוא ושרי, וה"ה (אולי והרי הוא) בכלל כל מה שבבהמה תאכלו, אבל ללישנא דפומבדיתא דמתנו משמיה דרב יש לידה לאיברים אפילו מיעוט שנשאר בפנים אסור דהוה ליה מיעוט לגבי רוב הילוד כמיעוט עובר לגבי רוב עובר הילוד, והרי הכל אסור. ורבים הקשו לפירוש רש"י ז"ל דאם כן היכי מבעיא להו בגמרא הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו, פשיטא דלר"י ודאי כיון דהדור הדור, שהרי הועילו חזרתו לאבר עצמו להתירו באכילה כל שכן שלא נצטרף לרוב להיותו כיולד. [ועוד] דהיאך חזרה, ושאלו אליבא דר"י מאחר דאיתותב לעיל. ורבינו חננאל ז"ל פירש דהא דאמר ר' יוחנן אין לידה לאיברים לא להתיר היוצא אומר כן, אלא להתיר מיעוט אבר שבפנים, והא דאמרינן מאי בינייהו, בין רב ור' יוחנן קאמרינן, ובהא הלכתא כר' יוחנן, והיינו דאיבעיא לן אליבא דידיה אי אמרינן כיון דהדור הדור או לא. והא דאמרינן ואם תמצא לומר דכיון דהדור הדור ואף על גב דחזרתו אינה מתירתו, משום דלר' יוחנן מיהא הא ליתיה כילוד, וכיון שכן דין הוא שתועיל לו חזרתו לענין זה שלא יצטרף עם מה שיצא אחר כך לחשבו כילוד, כיון שבתחלה בשעת יציאתו לא חשבנוהו כילוד, והשתא נמי הדר. והפירוש הזה נראה. אלא דק"ל הא דאמר ר"י מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה ניפול, ואמר ר"י ב"ח מאי טעמא דר"י אליבא דרבנן האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרה. והשתא לפירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר דהא אפילו לכולהו לישני ר"י אבר עצמו מותר בחזרה ס"ל, אלא לפירושו של ר"ח ז"ל קשיא דהא ר"י אפילו אבר דעובר נמי לית ליה תקנתא בחזרה כלל, וראיתי בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאף על גב דחזרה לא מהניא להתירו באכילה, לטהרו מידי נבלה מיהא מהניא ליה, ואינו דלמאן קאמרינן לרבנן, ולרבנן אפילו בלא חזרה נמי שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה וכדתנן שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה, אלא אם כן נדחוק ונאמר דחזרתו מטהרתו אף מיד טריפה שחוטה ואפילו במוקדשין לא מטמא, ואינו מתחוור כלל דהא בין חזר בין לא חזר מדינא טהור הוא לגמרי בין מטומאת נבלה בין מטומאת טריפה שחוטה, אלא שהחמירו חכמים להטעינו טומאת טריפה שחוטה משום חיבת הקדש, ואם כן היאך נתלי עיקר טעמא דאין שחיטה עושה בה ניפול הואיל וחזרתו מטהרתו ועיקר חזרתו אינה לא מעלה ולא מורידה מעיקרא דדינא, וצ"ע.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 68b

    Chullin 68b. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 391 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    הבשר כל העובר והבהמה נגעו באבר טמאין:

    מגע טריפה שחוטה שאבר היוצא עדיין הוא מחובר בשעת שחיטה אע"פ שאין שחיטה מתירתו באכילה מטהרתו מידי נבילה כטרפה ששחיטתה מטהרתה וטעמייהו מפרש במתני'. ולקמן (חולין דף עג.) מפרש בפירקין בטרפה שחוטה מאי מגע שייך למימר בה ומפרש שטרפה שחוטה מטמאה את המוקדשים מדרבנן:

    פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול אקרא קאי דכתיב (דברים יד) כל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה וגו' ומהאי קרא נפקא לן לקמן (חולין דף סט.) דעובר ניתר בשחיטת האם ודריש בהמה דרישא אבהמה דסיפא ומשמע בהמה שבבהמה תאכלו ופרסה ופרסות דכתיבי ביה להכי אתו לומר לך פעמים שאתה אוכל כל אבריו ופעמים שאין אתה אוכל אלא מקצתן פרסה החזיר הוציא שתי ידיו והחזיר האחת אכול אותה החזיר שתיהם אכול שתיהן:

    למקום חתך והכי קאמר החזיר פרסה אכול מקום חתך שלה החזיר פרסות אכול מקום חתך של שניהם:

    והא תרי קראי נסיב לה פרסות ופרסה ואי למקום חתך מדאשמועינן בחדא דאם החזירו אכול ואם לאו לא תאכל ה"ה לתרי:

    חד למקום חתך פרסות החזיר למישרי מקום חתך בחזרה וחד למישרי עובר שפרסותיו קלוטות כגמל ונמצא במעי פרה ואליבא דרבי שמעון איצטריך דקאסר קלוט בן טהורה בבכורות (דף ו:) גמל גמל שתי פעמים אחד גמל שנולד מן הגמלה ואחד גמל שנולד מן הפרה ואשמועי' הכא דאם נמצא בתוכה מודה דשרי דהכי קאמר עובר שאין לה אלא פרסה שאין פרסותיו סדוקות אכול והחזיר דרישא לאו דוקא:

    עולא פליג אדרב יהודה:

    הכל היו כל הנאמר בו מחיצה כגון עובר לשחיטה ובשר קדשי קדשים שנתנה להם תורת מחיצות עזרה בקדשים קלים שחומת ירושלים מחיצה להם כולן היו בכלל איסור זה דמשיצא בשר בשדה הרי הוא כטרפה ובא הכתוב ופרט לך בחטאת שאין חזרה מועלת בה דכתיב (ויקרא י) בשעיר חטאת דראש חדש ששרפוהו אהרן ובניו וקצף עליהם משה מדוע לא אכלתם את החטאת הן לא הובא את דמה אל הקדש שתפסל בכך כדכתיב (שם ו) וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' ופנימה היתה שלא יצתה ממחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ולא אמרינן ליהדרה ולא הוצרך לפרוט בה דמהיכא תיתי לן דתשתרי מכלל טרפה לא תאכלו משום חזרה להכי פרט בה למימר דהאי היא דלא מהניא בה חזרה אבל כל שאר היוצאים שחזרו הותרו:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 68b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    ואליבא דר' שמעון אבל לרבנן דשרו גמל במעי פרה אפילו כשנולד לא צריך קרא להתירו בשחיטת אמו דלא גרע בפנים מבחוץ דשרי ולהכי נקט ואליבא דר"ש ולרבנן איצטריך לשום דרשה אחריתי וליכא למימר דאיצטריך לאסור דמות יונה כדאמר לקמן בעינן פרסות וליכא דהא לר"ש אע"ג דלא מייתר ליה קרא להכי משמע לקמן דאוסר נמי דמות יונה דפריך דמות יונה תשתרי פי' מכל בבהמה ומשני בעינן פרסות וליכא והדר פריך קלוט במעי פרה ליתסר ומשני פרסה בבהמה תאכלו והך קושיא ליתא אלא לר"ש דלרבנן לא גרע בפנים מבחוץ דשרי כדפרישית אלמא דמות יונה לר"ש אע"ג דליכא קרא ממילא מיתסר כיון דליכא לא פרסה ולא פרסות אע"ג דפרסה ופרסות אצטריך חד למקום חתך וחד לקלוט ה"ה דלרבנן לא צריך קרא לאסור דמות יונה אלא לשום דרשה איצטריך ומ"מ הך ברייתא דפרסה החזיר אכול לא אתיא אלא כר"ש:

    אמר ר' יוחנן הכל היו בכלל ובשר בשדה כו' תימה דלר' יוחנן תקשה ליה ברייתא דהחזיר פרסה דתרי קראי קנסיב וע"כ מוקמינן חד למקום [חתך] וחד לאבר ור' יוחנן נפקא ליה מקרא אחרינא וי"ל דפריך ליה שפיר טפי מאידך ברייתא:

    הכל היו בכלל ובשר בשדה כו' דאסור כל מה שיוצא חוץ למחיצה כטרפה דאין לה היתר כדאמר בסמוך ולמאי דמסיק הא כל מילי כיון דהדור שרי מיתוקמא הא דקרי ליה טרפה למלתא אחריתי:

    יכול אף זה כן ת"ל כו' וא"ת וקרא דחטאת דכתיב פנימה האי שלא יצתה חוץ למחיצתה הא יצתה בת שריפה היא ל"ל הא מקרא דבשר בשדה נפקא וי"ל דש"ס למילף ממעשר שני ובכורים דשרו דהוקשו בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כדדרשי' בפ"ק דמכות (דף ז.) ונדבותיך זו תודה ושלמים ובכורות זה בכור בקרך וצאנך זה חטאת ואשם ונדריך זה עולה:

    אבל יצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין וא"ת דלמא הכי קאמר בשעריך הוא דלא תיכול אלא יביאם לירושלים לאוכלן שלא נכנסו מעולם אבל לא מיירי מידי באותן שנכנסו ויצאו וי"ל דבאלו הן הלוקין (מכות יט:) משמע בהדיא דאיירי בנכנסו ויצאו דיליף התם דאין לוקין עליהם עד שיראו פני הבית:

    הוציא ידו וחתכה וחזר והוציא וחתכה עד שהשלימו לרובו מהו וא"ת מתני' היא בפרק המפלת (נדה כח.) יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו וי"ל דודאי אשה טמאה לידה ברוב ולדה אבל לא שמעינן מהתם דמיעוט שבפנים הרי הוא כילוד:

    Tosafot on Chullin 68b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    בפומבדיתא מתנו אמר רב יש לידה לאיברים ורבי יוחנן אמר אין לידה לאיברים. פירש רש"י ז"ל דאפילו אהאי לישנא דפומבדיתא נמי באבר עצמו פליגי, דרב סבר אסור, דהרי הוא כילוד, ואין חזרה מתרת בו, ור' יוחנן סבר דחזרה מטהרתו דאינו כילוד, ומאי בינייהו דקאמרי היינו בין לישנא דנהרדעי ובין ללישנא דפומבדיתא ואליבא דרב, ואמרינן למיסר מיעוט אבר שבפנים א"ב, אליבא דרב דללישנא דמערבא דמתנו משמיה דרב אבר עצמו דוקא מה שיצא לחוץ ומשום בשר שיצא חוץ ממחיצתו, אבל שנשאר בפנים אכתי לפנים ממחיצתו הוא ושרי, וה"ה (אולי והרי הוא) בכלל כל מה שבבהמה תאכלו, אבל ללישנא דפומבדיתא דמתנו משמיה דרב יש לידה לאיברים אפילו מיעוט שנשאר בפנים אסור דהוה ליה מיעוט לגבי רוב הילוד כמיעוט עובר לגבי רוב עובר הילוד, והרי הכל אסור. ורבים הקשו לפירוש רש"י ז"ל דאם כן היכי מבעיא להו בגמרא הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא ידו והחזירה עד שהשלימו לרובו מהו, פשיטא דלר"י ודאי כיון דהדור הדור, שהרי הועילו חזרתו לאבר עצמו להתירו באכילה כל שכן שלא נצטרף לרוב להיותו כיולד. [ועוד] דהיאך חזרה, ושאלו אליבא דר"י מאחר דאיתותב לעיל. ורבינו חננאל ז"ל פירש דהא דאמר ר' יוחנן אין לידה לאיברים לא להתיר היוצא אומר כן, אלא להתיר מיעוט אבר שבפנים, והא דאמרינן מאי בינייהו, בין רב ור' יוחנן קאמרינן, ובהא הלכתא כר' יוחנן, והיינו דאיבעיא לן אליבא דידיה אי אמרינן כיון דהדור הדור או לא. והא דאמרינן ואם תמצא לומר דכיון דהדור הדור ואף על גב דחזרתו אינה מתירתו, משום דלר' יוחנן מיהא הא ליתיה כילוד, וכיון שכן דין הוא שתועיל לו חזרתו לענין זה שלא יצטרף עם מה שיצא אחר כך לחשבו כילוד, כיון שבתחלה בשעת יציאתו לא חשבנוהו כילוד, והשתא נמי הדר. והפירוש הזה נראה. אלא דק"ל הא דאמר ר"י מחלוקת באבר דעובר אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה ניפול, ואמר ר"י ב"ח מאי טעמא דר"י אליבא דרבנן האי אית ליה תקנתא בחזרה והאי לית ליה תקנתא בחזרה. והשתא לפירושו של רש"י ז"ל אתי שפיר דהא אפילו לכולהו לישני ר"י אבר עצמו מותר בחזרה ס"ל, אלא לפירושו של ר"ח ז"ל קשיא דהא ר"י אפילו אבר דעובר נמי לית ליה תקנתא בחזרה כלל, וראיתי בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאף על גב דחזרה לא מהניא להתירו באכילה, לטהרו מידי נבלה מיהא מהניא ליה, ואינו דלמאן קאמרינן לרבנן, ולרבנן אפילו בלא חזרה נמי שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה וכדתנן שחט את אמו ואח"כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה, אלא אם כן נדחוק ונאמר דחזרתו מטהרתו אף מיד טריפה שחוטה ואפילו במוקדשין לא מטמא, ואינו מתחוור כלל דהא בין חזר בין לא חזר מדינא טהור הוא לגמרי בין מטומאת נבלה בין מטומאת טריפה שחוטה, אלא שהחמירו חכמים להטעינו טומאת טריפה שחוטה משום חיבת הקדש, ואם כן היאך נתלי עיקר טעמא דאין שחיטה עושה בה ניפול הואיל וחזרתו מטהרתו ועיקר חזרתו אינה לא מעלה ולא מורידה מעיקרא דדינא, וצ"ע.

    Rashba on Chullin 68b · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    מאי ביניהו פי' רש"י ז"ל מאי איכא בין לישנא קמא ללישנא בתרא איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר שבפנים אליבא דרב ור' יוחנן לעולם בשיטתו הוא עומד שאבר עצמו מותר כתב רבינו זרחי' הלוי ז"ל וזה הפי' אינו נכון מדאיבעיא להו לדברי האומר אין לידה לאברים הוציא עובר ידו והחזירה וחזר והוציא והחזירה עד שהשלימו לרובא מהו מי אמרינן הא נפיק לי' רובא או דלמא כיון דהדר הדר ואם הי' ר' יוחנן בשיטתו עומד להתיר האבר עצמו מאי תיבעי' הרי הועיל' לו חזרתו להתירו באכילה כאלו לא יצא מעולם והיאך תעלה על דעת ליצטרף לרובא ועוד מאחר דאיתותב ר' יוחנן למה לן למישקל ולמיטרא אליבא דידי' ונראין דברי הרי"ף ז"ל כמו שכתב בהלכותיו דללישנא בתרא הכל מודים שאבר עצמו אסור ומיעוט אבר שבפנים הוא דאיכא בין רב לרבי יוחנן והיינו דקא דייקי' מאי בינייהו כלומר מאחר דקי"ל דאבר עצמו אסור במאי קמיפלגי רב ור' יוחנן.

    Ritva on Chullin 68b · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg 1861 · Public Domain

    Meiri

    ולענין ביאור בריתא דאייתי אבימי מבי חוזאי ר"ל פרסה החזיר אכול פרסות החזיר אכול משום דאיהו דרש פרסה בבהמה פרסות בבהמה קס"ד דאאיברים קאי וללמד דוקא כשהיא בבהמה ומדנקט פרסה ופרסות ודאי ביצאו מיירי ולימד שאם לא חזרו לא יאכלו הא חזרו יאכלו ולא דקדק בה עכשו על שדרשה משני מקראות והרי דיו באחד אלא שדקדק שאם לא חזרו אסורות הא חזרו מותרות ומאי לאו אאבר והיינו דקאמר מאי לאו החזיר פרסה אכול פרסה והשיבו לא אלא החזיר פרסה אכול עובר הא פרסה אסירא ואע"ג דעובר אף בלא החזיר מותר אתא למקום חתך על הדרך שביארנו ואחר כך דקדק שלדבר זה דיו באחד ומאחר שהביאה משנים משמע דחד למקום חתך וחד לאבר עצמו ואי אמרת אי אבר שרי מקום חתך מאי עבידתיה בא זה ולימד על זה כשכיר על תושב והשיבו שהשני בא לבאר קלוט במעי פרה כמו שנבאר עכשיו והוא שכבר ידעת בבהמה טהורה שאחד מסימניה הוא שפרסותיה סדוקות כמו שביארנו שחט את הבהמה ומצא במעיה עובר שפרסותיו קלוטים כחמור כשרה כל שבמעי טהורה מן המינים שהם בעלי פרסות אפי' קלוטות טהור כמו שיתבאר אפי' בצורת גמל אפי' בצורת חמור וכל כיוצא בהם מן המינים שהם בעלי פרסה או פרסות והתבאר במסכת בכורות לדעת חכמים שלא סוף שנמצא במעי האם אלא אפי' יצא לאויר העולם חי וגדל מותר הואיל ונתברר לנו שממנה נולד ואע"פ שר' שמעון חולק בזו הלכה כחכמים ומ"מ הניח פרה מעוברת בעדרו ובא ומצא מין טמא כרוך אחריה אע"פ שהוא יונק ממנה הרי זה ספק ואסור באכילה שמא מן הטמאה נולד ונכרך אחר הטהורה וכן כתבו גדולי המחברים:

    כשם שביארנו במחיצת דפני הרחם שהוגבל בהם מקום לאכילת העובר על הדרכים שביארנו שאם יצא ממחיצתו אע"פ שחזר אסור כך הדין בכל דבר שהוגבלו מחיצות לאכילתו שאם יצא משם אע"פ שחזר אסור כגון בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לקלעים או חוץ לחומת העזרה כל אחד כדינו וקדשים קלים שיצאו חוץ לחומת ירושלים וזהו שנאמר בשעיר החטאת שכעס משה על שנשרף שהיתה מן החטאות שהזאתם בפנים ואמר הן לא הובא את דמה אל הקדש אלא פנימה היתה הזאתה ונמצא שלא יצאה חוץ למחיצתה שאם כן ראויה היתה לישרף ומ"מ מעשר שני ובכורים אינן בדין זה אלא אע"פ שיצאו הואיל וחזרו לפנים מחומת העיר הותרו:

    זה שביארנו באבר שיצא שהוא אסור עד כנגד היוצא והנשאר בפנים לבד מותר אע"פ שר' יוחנן חלק בה לומר שאבר עצמו מותר ורב הוא שאסרו וכבר אמרו רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן בזו מ"מ שמואל הסכים בה עם רב וכמו שאמרו רב ושמואל דאמרי תרויהו אבר עצמו אסור והלכה כרבים ולא עוד אלא שאף ר' יוחנן לדעתנו חזר בו והוא שאמרו במערבא מתנו רב אמר יש לידה לאיברים ור' יוחנן אמר אין לידה לאיברים מאי ביניהו למיסר מיעוט אבר שבפנים ואע"פ שגדולי הרבנים פירשו יש לידה לאיברים ר"ל שאין חזרתו מועלת ולר' יוחנן אין לידה וחזרתו מועלת והיא היא המחלקת הראשונה עד ששאל מאי ביניהו ר"ל בין לשון יש לידה ואין לידה ללשון אבר עצמו אסור ומותר והשיב דאיכא ביניהו יצא רובו של אבר ונשאר מיעוטו בפנים דללישנא דאבר עצמו אסור דוקא היוצא וללישנא דיש לידה נאסר כלו מ"מ רוב גאונים מפרשים במערבא מתנו כלומר דאף ר' יוחנן מודה דאבר עצמו אסור ולא נחלק אלא במיעוט הנשאר אי שדינן ליה בתר רובא ומאי ביניהו פירושו בין רב לר' יוחנן כלומר במאי קא מיפלגי ומצינו כיוצא בו בשבת פרק המוציא בענין המוציא שטר חוב שנחלקו בו ר' יהודה ורבנן ושאל מאי ביניהו כלומר במאי קא מיפלגי אע"פ שאין דרך התלמוד בכך ומסיק דלרב אף מיעוט שלא יצא אסור ולר' יוחנן לא נאסר אלא היוצא ובזו ודאי אע"ג דרב טעמא דמיסתבר קאמר דהא יצא רובו של עובר הוה ליה כילוד והוה ליה למימר דמיעוט אבר אצל כל האבר כמיעוט עובר אצל העובר מ"מ הוה ליה פלוגתא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן ומעתה יצא מקצת האבר או אפי' רובו אין אוסרין אלא היוצא ואין אומרין שיהא המיעוט הולך אחר רובו ושיאסר כל האבר אלא היוצא ממנו הוא שנאסר ומ"מ אם יצא רוב העובר וחזר אע"פ שלא יצא ראשו הרי כלו כילוד ונאסר אף מה שבפנים ואין לו לעולם עוד היתר בשחיטת האם אלא הרי הוא כיצא ראשו ודין שלו כדין יצא ראשו האמור במשנה:

    הוציא את ידו והחזירה ואחר כך הוציא ידו האחרת והחזירה ואחר כך הוציא רגלו והחזירה וכן עד שיצא רובו בדרך זה וחזר אין המיעוט שלא יצא נאסר בזה הואיל ולא יצא אלא אבר אבר וחזר שלא היה רובו ביחד בחוץ אין מה שלא יצא נידון כילוד:

    הוציא את ידו וחתכה ואחר כך הוציא את ידו האחרת וחתכה ואחר כך הוציא רגלו וחתכה וכן בכלם אבר אבר עד שיצא רובו ונחתך הואיל ולא חזר אבר ואבר והרי רובו נחתך בחוץ אע"פ שלא יצא ביחד נאסר אף המיעוט הנשאר בפנים ואע"פ ששנינו דבר שאינו גופה מותר ר"ל שאם חתך מן העובר אבר אבר מותר ואם בשהניחו בפנים ולא הוציאו לא הוצרך שהרי הזכיר חותך מעובר שבמעיה והיה לנו לומר שהוא בא לרבות כיוצא בזו להיתר אינו כן שלא בא להתיר אלא מה שבפנים שלא יצא ואע"פ שכבר הזכירה שמא בא לרבות היתר קלוט במעי פרה ולדעת האוסרה אחר שיצאה לאויר העולם אע"פ שאין אנו צריכים לה:

    Meiri on Chullin 68b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אמר רבי יוחנן הכל כו' וע"כ מוקמינן חד למקום חתך וחד לאבר כו' עכ"ל אין זה מוכרח וא"נ דמוקי ליה חד למקום חתך וחד לקלוט בן פרה תקשי ליה בברייתא דלא אצטריך קרא למשרי מקום חתך דהא נפקא ליה לר"י מקרא אחרינא למשרי אף האבר גופיה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Chullin 68b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    ד"ה אמר רבי יוחנן וכו' תקשה ליה ברייתא דהחזיר פרסה וכו' ר"ל דממ"נ אם הוא מפרש חד קרא למקום חתך וחד קרא לקלוט א"כ ע"כ ס"ל להברייתא דאבר עצמו אסור דאי ס"ל אבר עצמו מותר משום דרשא ל"ל קרא למשרי מקום חתך ק"ו הוא אלא ע"כ איהו מפרש ברייתא דחד קרא אתי למקום חתך וחד קרא לאבר דהשתא ליכא להקשות למה לי קרא למקום התך כיון דאפילו אבר עצמו שרי משום דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה למקום חתך לחוד ולכך אצטריך גם קרא אחרינא דהשתא מוקמינן ליה למישרי גם האבר עצמו א"כ קשה למה לו לרבי יוחנן קרא אחרינא וק"ל:

    ד"ה הכל היו בכלל ובשר בשדה וכו' כטרפה דאין לה היתר וכו' כלל הענין דהוקשה לתוס' ממ"נ אי דריש רבי יוחנן טרפה אם כן הוא היאך ס"ל מדפרט הכתוב גבי חטאת מכלל דכל מילי כיון דהדר שרו הא כתיב טרפה כטרפה שאין לה היתר ואי לא דריש טרפה ל"ל למימר מדפרט רחמנא גבי חטאת בלא חטאת הוה אמרינן דניתר בחזרה כמו שמצינו גבי מעשר שני ובכורים כדתניא בברייתא דלק' לכך כתבו התוס' דס"ל לרבי יוחנן דאי לאו דפרט גבי חטאת הוי דרשי' כטרפה שאין לה היתר אבל השתא דפרט רחמנא גבי חטאת וכו' אם איתא דטרפה אתי לאורויי שאין להם היתר בחזרה א"כ חטאת למה לי הא הכל היה בכלל ובשר בשדה טרפה דאתי לאורויי דאין להם היתר בחזרה אלא ודאי מדפרט רחמנא גבי חטאת מכלל דכל מילי כיון דהדר שרו וטרפה אתי למלתא אחריתא וק"ל:

    Maharam on Chullin 68b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא למקום חתך עירובין דף יח ע"א:

    Gilyon HaShas on Chullin 68b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 68, Amud Bet, about 391 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “הבשר מגע נבלה, דברי רבי מאיר.…”

      Named: רבי מאיר.

    2. Segment 25 words

      Opens “וחכמים אומרים: מגע טרפה שחוטה.…”

    3. Segment 320 words

      Opens “קתני מיהא רישא: הוציא עובר את ידו…”

    4. Segment 416 words

      Opens “אי אעובר, אימא סיפא: שחט את אמו…”

    5. Segment 517 words

      Opens “כדאמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    6. Segment 623 words

      Opens “איני? והא כי אתא אבימי מבי חוזאי,…”

    7. Segment 724 words

      Opens “לא, החזיר פרסה אכול עובר. אי עובר,…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    8. Segment 821 words

      Opens “והא תרי קראי קא נסיב לה! מאי…”

    9. Segment 919 words

      Opens “ואליבא דרבי שמעון, דאמר רבי שמעון: קלוט…”

      Named: רבי שמעון.

    10. Segment 107 words

      Opens “עולא אמר רבי יוחנן: ואבר עצמו מותר.…”

      Named: רבי יוחנן, עולא.

    11. Segment 1139 words

      Opens “אמר ליה רב יהודה לעולא: והא רב…”

      Named: רב יהודה, רב ושמואל, רבי יוחנן, עולא, שמואל.

    12. Segment 1221 words

      Opens “כשפרט לך הכתוב גבי חטאת שיצתה חוץ…”

    13. Segment 1329 words

      Opens “מיתיבי: ״בשר בשדה טרפה לא תאכלו״, מה…”

    14. Segment 1426 words

      Opens “מאי תלמודא? אמר רבה: כטרפה, מה טרפה…”

      Named: רבה, עולא.

    15. Segment 159 words

      Opens “אמר מר: לפי שמצינו במעשר שני ובכורים.…”

    16. Segment 1621 words

      Opens “דכתיב: (דברים יב, יז) ״לא תוכל לאכול…”

    17. Segment 1714 words

      Opens “במערבא מתנו הכי, רב אמר: יש לידה…”

      Named: רב אמר, רבי יוחנן, רבא.

    18. Segment 188 words

      Opens “מאי בינייהו? איכא בינייהו למיסר מיעוט אבר…”

    19. Segment 1932 words

      Opens “איבעיא להו: לדברי האומר אין לידה לאברים,…”

    20. Segment 2032 words

      Opens “אם תמצי לומר, כיון דהדר הדר, הוציא…”

    21. Segment 212 words

      Opens “תא שמע:…”

    Sages named on this page

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Chullin 68b · Segment 10 — “עולא אמר רבי יוחנן: ואבר עצמו מותר.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 68b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026