Talmud Builders

    Chullin 44b

    Back to index

    English translation — Chullin 44b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The majority of its width, counting the width of the wall of the windpipe itself, the thickness of which is uneven. And some say that Rav says: The majority of its space, the inner area of the cross section of the windpipe, not counting the width of the windpipe wall.

    2The Gemara recounts: There was a certain animal with a cut windpipe that came before Rav, i.e., it was brought for inspection to decide whether it was kosher. Rav was sitting and checking it to see if the windpipe had been cut in the majority of its width. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: Didn’t you teach us, our teacher, that a cut windpipe is measured by the majority of its space? Rav sent the animal before Rabba bar bar Ḥana, who checked it in the majority of its space and deemed it kosher, and purchased meat from it at the price of thirteen plain istera coins.

    3The Gemara asks: And how could Rabba bar bar Ḥana do this, i.e., deem permitted an animal that Rav was going to deem prohibited? But isn’t it taught in a baraita : If a halakhic authority deemed an item impure, another halakhic authority is not allowed to deem it pure; likewise, if he prohibited it, another authority is not allowed to permit it? The Gemara responds: It is different here, since Rav did not actually prohibit the animal. He merely considered doing so, but he sent it to Rabba bar bar Ḥana before issuing a formal ruling.

    4The Gemara asks: And once a halakhic authority has ruled with regard to the animal, even to permit it, how could Rabba bar bar Ḥana eat from it? But isn’t it written: “Then I said: Alas, Lord God, my soul has not become impure; and from my youth until now I have not eaten an unslaughtered carcass, or a tereifa ; and no piggul flesh came into my mouth” (Ezekiel 4:14).

    5The Sages interpreted the verse as follows: “My soul has not become impure” means that I did not think of sexual thoughts during the day so as to come to the impurity of a seminal emission at night. “I have not eaten an unslaughtered carcass, or a tereifa ” means that I never ate the flesh of an animal that was in danger of imminent death, leading one to say: Slaughter it, slaughter it quickly, before it dies. “And no piggul flesh came into my mouth,” means that I never ate from an animal with regard to which there was uncertainty whether it is prohibited and a Sage issued a ruling to permit it. The Sages said in the name of Rabbi Natan: The phrase means that I never ate from an animal from which the gifts of the priesthood, the foreleg, jaw, and abomasum, were not separated. The above acts are technically permitted but unseemly. How, then, could Rabba bar bar Ḥana consume the meat of this animal?

    6The Gemara responds: This statement, that it is unseemly for a halakhic authority to rely on his own ruling to permit the meat, applies only to a matter that depends on reasoning. Rabba bar bar Ḥana relied on his learning, i.e., a received tradition. There is nothing unseemly about relying upon a received tradition.

    7The Gemara objects: But let one derive that Rabba bar bar Ḥana should not have purchased the meat due to suspicion, as it is taught in a baraita : If one issued a judgment, acquitted or convicted, deemed impure or pure, prohibited or permitted; or if witnesses testified with regard to a case, in all of these instances the judges or witnesses are allowed to purchase the item that they deemed permitted. But the Sages said: Distance yourself from unseemliness and from things similar to it. If so, Rabba bar bar Ḥana should not have purchased the meat that he himself permitted.

    8The Gemara responds: This statement applies only to an item that is sold based on an appraisal of its value and not by standard measure. In such cases onlookers might suspect that the judge is receiving a favorable price in return for his judgment. But here, the weight of the meat proves that the judge is not receiving a discount, but is paying the standard price. This is like that incident where Rabba permitted a possible tereifa for consumption and bought meat from it. His wife, the daughter of Rav Ḥisda, said to him: Father permitted a firstborn animal, declaring that it possessed a blemish that renders it permitted for consumption, but did not buy meat from it. Why are you acting differently?

    9Rabba said to her: That matter applies to a firstborn, which is sold based on appraisal of its value. Here, the weight of the meat proves that I am paying the standard price and not unfairly deriving benefit from my judgment. What suspicion is there in this case? Will people suspect me because I received a superior piece of meat? Every day they sell me a superior piece of meat.

    10The Gemara cites an aphorism: Rav Ḥisda says: Who is a Torah scholar? This is one who sees his own tereifa . In other words, when the status of his own animal is uncertain, he deems it prohibited without concern for his own monetary loss. And Rav Ḥisda says: Who is referred to by the verse: “He that hates gifts shall live” (Proverbs 15:27)? This is one who sees his own tereifa . He is careful to avoid deriving benefit from that which is not his own, and even from items that are his concerning which it is questionable whether or not they are permitted.

    11Mar Zutra taught in the name of Rav Ḥisda: Anyone who reads the Torah and studies the Mishna, and sees his own tereifa , and has served Torah scholars to learn the ways of halakhic judgment, about him the verse states: “When you eat the labor of your hands, happy shall you be, and it shall be well with you” (Psalms 128:2). Rav Zevid says: Such a person merits inheriting two worlds, this world and the World-to-Come. When the verse states: “Happy shall you be,” it means in this world, and when it states: “And it shall be well with you,” it is referring to the World-to-Come.

    12With regard to the verse: “He that hates gifts shall live,” the Gemara relates that when they would send Rabbi Elazar some gift from the house of the Nasi , he would not take it. And when they would invite him, he would not go there. When declining these offers, he said to them: Does Master not desire that I live? As it is written: “He that hates gifts shall live.” By contrast, when they would send a gift to Rabbi Zeira, he would not take it, but when they would invite him he would go. He said in explanation:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    רוב עוביהיש אומרים רוב עובי הדופן אע"פ שלא הגיע לחלל ושיבוש הוא דאם כן חמור הקנה מן הוושט דאילו וושט ניקב עור החיצון בלא עור הפנימי כשר עד שינקב לחלל. רוב עוביה כלומר כי משערינן רובה ברוב עוביה משערינן ועובי הקנה היינו מן העור ולצואר דאילו מן הראש ולחזה הוי אורך ולרוחב הצואר הוי רוחב הקנה ולעובי הצואר קרי נמי עובי הקנה בשיעור זה נמדד עובי התנוך וקודם שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביה עם הדפנות והחלל מפני שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובא ובמיעוט התחתון הוי חצי החלל או רובו:

    רוב חללהאינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב:

    ואמרי לה ברוב חללהאליבא דרב פליגי אמוראי:

    שדרהרב לקמיה דרבה:

    בתליסר איסתרי פשיטיאיסתרי סלעי מדינה שהם פשוטים וקלים. איסתרי סתם היינו סלעין צורי שהסלע ארבע דינרים ואיסתרי פשיטי הוא סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר כדאמרינן בהחובל את חבירו (ב"ק צ:) איסתרא פלגא דזוזא וקרי ליה התם סלע מדינה:

    לא מיסר אסרדהכי הוה בעי למיבדקיה ברוב עוביה ולא שבקוה תלמידים ושדרוה לקמיה דרבה:

    דתליא בסבראדהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה. מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:

    משום חשדאדלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו:

    דן את הדיןעל שדה או על טלית בין זה לזה:

    וכן עדים שהעידועל שדה או על טלית שהן של פלוני:

    כולן רשאים ליקחאותו חפץ:

    הרחק מן הכיעורשלא יאמרו בשביל כך זיכהו לזה שיתננה לו בזול:

    שרי בוכראכשהיה כהן מביא לפניו בכור לראות מומו והיה מתירו לא היה לוקח ממנו מבשר אותו בכור. בכור נוהג בזמן הזה וכשהוא תם אינו ראוי לכלום דשוחט קדשים בחוץ:

    רב חסדא כהן הוה כדאמרינן בגיטין בהניזקין (גיטין דף נז) שמונים זוגים אחים כהנים נשואין שמונים זוגות אחיות כהנות:

    בכור נמכר באומד ולא במשקל כדאמרינן בבכורות (דף לא.) כל פסולי המוקדשין נשחטין ונמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר:

    מתקלא מוכחשהכל רואין שהוא שוקל ליטרא בדינר כמותו לאחרים ונותן המעות מיד:

    מאי איכאבמה יכולין לחשדני:

    משום אומצא מעלייתאששוקלין לי הליטרא ממיטב הבשר:

    כל יומא נמיחולקין לי כבוד ומוכרין לי מן המיטב:

    זה הרואה טרפה לעצמוכשנולד ספק טרפות בבהמתו ונראה בו טעם לאיסור וטעם להיתר ואינו חס עליה ואוסרה:

    הרואה טרפה לעצמוודאי שונא מתנות אחרים הוא שאף על שלו אינו חומד להכריע להיתר:

    ושמש תלמידי חכמיםגמר לתרץ טעמי המשנה ומשניות הסותרות זו את זו והיינו גמרא:

    יגיע כפיך כי תאכלדכיון דעל שלו אינו חומד כל שכן שאינו חומד בשל אחרים לגנוב ולגזול:

    מזמני ליהלאכול אצלם:

    חולין 44 עמוד ב

    1רוב עוביה, ואמרי לה: רוב חללה.

    2ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב, יתיב וקא בדיק לה ברוב עוביה. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לימדתנו רבינו ברוב חללה! שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה, בדקה ברוב חללה ואכשרה, וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא.

    3והיכי עביד הכי? והתניא: חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר! שאני הכא, דרב לא אסר מיסר.

    4וכיון דאורי בה חכם, היכי אכל מינה? והא כתיב: ״(יחזקאל ד״, יד) ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול.

    5״הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה, ״ונבלה וטרפה לא אכלתי״ שלא אכלתי בשר ״כוס כוס״ מעולם, ״ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. משום ר' נתן אמרו: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה.

    6הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר בר חנה אגמריה סמך.

    7ותיפוק ליה משום חשדא, דתניא: דן את הדין, זיכה וחייב, טימא וטיהר, אסר והתיר, וכן העדים שהעידו כולן רשאין ליקח, אבל אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.

    8ה"מ מידי דמזבין משומא, הכא מתקלא מוכח, כי הא דרבה שרא טרפתא וזבן מינה בישרא, אמרה ליה בת רב חסדא: אבא שרי בוכרא ולא זבן מיניה בישרא.

    9אמר לה: ה"מ בוכרא דאשומא מזדבן, הכא מתקלא מוכח, מאי איכא משום אומצא מעלייתא? כל יומא אומצא מעלייתא זבנו לי.

    10אמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם? זה הרואה טרפה לעצמו. ואמר רב חסדא: איזהו (משלי טו, כז) ״שונא מתנות יחיה״. זה הרואה טרפה לעצמו׃

    11דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקורא ושונה ורואה טרפה לעצמו ושימש תלמידי חכמים עליו הכתוב אומר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך רב זביד אמר: זוכה ונוחל שני עולמות העולם הזה והעולם הבא אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא׃

    12ר' אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי לא שקיל וכי הוו מזמני ליה לא אזיל אמר לא קא בעי מר דאיחי דכתיב ״ושונא מתנות יחיה רבי זירא כי משדרי ליה לא שקיל כי הוו מזמנין ליה אזיל אמר״׃

    Tosafot

    היכי עביד הכי והא תניא חכם שטימא כו'וא"ת דלקמן (חולין דף מט.) גבי ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר וי"ל דהתם אגמריה סמיך כדאמרינן בסוף פ"ב דנדה (דף כ:) גבי ילתא דאייתית דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה ואייתית קמיה דרב יצחק בר' יהודה ודכי לה ופריך עליה מחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא טמי טמוי לה כיון דאמרה כל יומא הוה דכי לי רבה בב"ח כה"ג וההוא יומא חש בעיניה הוה דכי לה ובעי התם כזה התיר לי פלוני חכם מהו פירוש נאמנת או אינה נאמנת ובעי למיפשט מעובדא דילתא דנאמנת ומשני רב יצחק בר' יהודה אגמריה סמך ופירש שם בקונטר' דהדר ביה מאידך שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה דכיון דאגמריה סמך רשאי להתיר מה שאסר חבירו וכי אמר דאין חבירו רשאי להתיר היינו מסברא ולפירושו בשמעתין נמי למאי דמסיק דאגמריה סמך לא צריך למאי דמשני רב לא אסר ולא מידי אלא דהאמת מתרץ ולכאורה היה נראה פשט ההלכה דנדה אגמריה סמך ולכן האמין לדבריה ולעיל צריכין לשנוייא קמא דמעיקרא טמויי טמי לה וההיא עובדא דלקמן (חולין דף מט.) דמחט שנמצאת בסמפונא דכבדא שמא היו שניהם בבית המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם אי נמי לא ידע שאסר חבירו:

    וכן העדים שהעידו כולם רשאין ליקח כו'דשנים אינם חשודים כדאמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה:) ומ"מ לבעל נפש טוב להרחיק ואם תאמר ועדים היאך רשאין ליקח כו' בשלמא חתומים על גט אשה או על שטר מקח לא חשו חכמים למעשה דמעשה לא עבדי אבל דבורא אמרי כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין דף סז.) אמר לעדים אמרו לסופר לכתוב ולעדים ויחתמו לא תעשה בישראל כזאת דחיישינן שמא תשכיר עדים וכן מיאנה או שחלצה בפניו היאך ישאנה הא לא עבדי התם מעשה ויש לומר דכל דבר שנגמר על פיהם חשיב מעשה אבל התם שאינו אלא דבור בעלמא שאומר מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפשר שהם לא יעשו ולא תתגרש וגם אם אין גומרין הדבר אינם חוששין ואם תאמר דן את הדין דהכא היאך רשאי ליקח והלא יחיד הוה מדקתני דן דמכח מתני' דבכורות (דף כח:) דתנן דן את הדין מייתי בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דשנים שדנו דיניהם דין ולאו דוקא ב' אלא ה"ה אחד ואין לומר דדיין לא חשיד דהא אמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה:) החכם שאסר את האשה בנדר דלא ישאנה ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה ועוד יש לומר דההיא דבכורות מוכחא טפי דביחיד איירי דקתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור כו' בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) ולהכי דייק מינה בסנהדרין:

    איזהו תלמיד חכםדמהדרי ליה אבידתו בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הכא מתקלא מוכחהלכך במקום דמזדבן בשומא מאן דשרי טריפתא לא ליזבין מינה, דהא איכא משום חשדא, ואפילו במקום דמזדבן במתקלא אי גברא דלא משדרי ליה כל יומא אומצא מעליא מיבעי ליה לאיזדהורי משום חשדא ולא ליזבין מינה. ונראה דדוקא על ידי עצמו, אבל על ידי אחר שלא מדעת הטבחים, שפיר דמי, דמאי חשדא איכא.

    והא דתניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר. הארכתי בה במסכת ע"ז. ושם כתב הראב"ד ז"ל דאינו רשאי, ואם התיר דאינו מותר קאמר, ולא משום כבודו של ראשון, אלא הואיל ונפק עלה שם איסורא הוה לה חתיכא דאיסורא, ודוקא בדבר התלוי בשקול הדעת, אבל בטעות המתברר מדבר משנה מטהר ומתיר, ואריך (ב)[כ]ההיא פרתו של בית מנחם (סנהדין לג, א) שנטלה האם שלה וטרפה רבי טרפון, ובא מעשה לפני חכמים והתירו דטועה בדבר משנה הוה, דתנן נטלה האם שלה כשרה, ובתוס' [כתבו] דאי נמי גמרה גמיר לה מרביה מתיר וסמי אגמריה כדאיתא בפרק ב' דנדה (כ, ב) בסופו גבי ילתא דאתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנא וטמי לה, קמי דר' יצחק ודכי לה, ופריך עלה מחכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, ומשני מעיקרא טמויי טמי ליה, כיון דאמרה ליה כל יומא הוי מטהר לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה, ואבעיא להו התם כזה טהר לי פלוני חכם מהו, פירוש נאמנת או לא, ובעי למפשט מההוא עובדא דנאמנת, דהא ר' יצחק עלה סמך ודכי לה(ו), [ו]משני ר' יצחק אגמריה סמיך, ופירש שם רש"י ז"ל דהדר ביה מההיא שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, ומשני דמעיקרא נמי דכי לה, ומשום דאגמריה סמוך, ולפיכך היה רשאי לטהר אף דטמי לה רבה מעיקרא, והא דלא משני הכא בשמעתיה רבה בר בר חנה אגמריה סמך, משום דעדיפא מינה שני ליה, דרב גופיה לא אסרה. ובהאי תירוצא ניחא לן הא דאמרינן לקמן (חולין מט, א) בפירקין ההיא חטא דאישתכח בסימפונה רבה דכבדא, הונא מר בר רב אידי טריף רב אחא בר מניומי מכשר, דרב אחא כי אכשר אגמריה סמיך, ולא כן דעת רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאפילו במקום דגמרי לה אינו רשאי להתיר, וההיא דנדה הכי קאמר ר' יצחק אגמריה סמיך ולפיכך האמינה בכך, ולעולם איצטריכא לשנויא קמא, דאי לאו דאמרה ליה הכי לא הוה מדכי ליה, וההיא דלקמן בשנשאל שאלה בפני שניהם זה אסר וזה הכשיר, אי נמי שהכשיר ולא ידע שחברו אסר ראשונה, ונראה ליה דההיא דלקמן לא אותה הבהמה עצמה הכשיר לאכילה, אלא הורה בה שמותרת היתה, וכן נראה, דהא משמע דהתם אסר רב הונא והאכילוה לכלבים, אלא שהיו התלמידים (מונררין) [אולי צ"ל: מסופקין] בדבר ושואלין אם אסרה כדין אם לאו, ואמר להו רב אחא דכשירה הות, והדר אתו ושיילו לרבינא ואמר להו דכשירה הואי, ואמר להו שקולו גלמיהו דטרופאי, דאלמא משמע דכבר האכילוה לכלבים כנ"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 44b

    Chullin 44b. The full printed text of this folio side — 12 numbered segments, about 338 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    רוב עוביה יש אומרים רוב עובי הדופן אע"פ שלא הגיע לחלל ושיבוש הוא דאם כן חמור הקנה מן הוושט דאילו וושט ניקב עור החיצון בלא עור הפנימי כשר עד שינקב לחלל. רוב עוביה כלומר כי משערינן רובה ברוב עוביה משערינן ועובי הקנה היינו מן העור ולצואר דאילו מן הראש ולחזה הוי אורך ולרוחב הצואר הוי רוחב הקנה ולעובי הצואר קרי נמי עובי הקנה בשיעור זה נמדד עובי התנוך וקודם שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביה עם הדפנות והחלל מפני שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצואר אינו אלא קרום דק וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובא ובמיעוט התחתון הוי חצי החלל או רובו:

    רוב חללה אינה טרפה עד שיפסק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרוב:

    ואמרי לה ברוב חללה אליבא דרב פליגי אמוראי:

    שדרה רב לקמיה דרבה:

    בתליסר איסתרי פשיטי איסתרי סלעי מדינה שהם פשוטים וקלים. איסתרי סתם היינו סלעין צורי שהסלע ארבע דינרים ואיסתרי פשיטי הוא סלע מדינה שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי דינר כדאמרינן בהחובל את חבירו (ב"ק צ:) איסתרא פלגא דזוזא וקרי ליה התם סלע מדינה:

    לא מיסר אסר דהכי הוה בעי למיבדקיה ברוב עוביה ולא שבקוה תלמידים ושדרוה לקמיה דרבה:

    דתליא בסברא דהתם איכא לספוקי דלמא לא הוי סברא מעליא והכא רבה אגמריה סמוך דהכי גמיר מרביה דפסוקת הגרגרת ברוב חללה. מלתא דתליא בסברא כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דלמא לא מידמו חזותא שפיר וכגון דמיא לבשרא ודמיא לכבדא ודמיא לביעתא ודמיא למוריקא דאיכא מינייהו כשרות ואיכא מינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:

    משום חשדא דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכר על הוראתו:

    16 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 44b · Sefaria

    Tosafot

    היכי עביד הכי והא תניא חכם שטימא כו' וא"ת דלקמן (חולין דף מט.) גבי ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשיר וי"ל דהתם אגמריה סמיך כדאמרינן בסוף פ"ב דנדה (דף כ:) גבי ילתא דאייתית דמא לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה ואייתית קמיה דרב יצחק בר' יהודה ודכי לה ופריך עליה מחכם שטימא כו' ומשני דמעיקרא טמי טמוי לה כיון דאמרה כל יומא הוה דכי לי רבה בב"ח כה"ג וההוא יומא חש בעיניה הוה דכי לה ובעי התם כזה התיר לי פלוני חכם מהו פירוש נאמנת או אינה נאמנת ובעי למיפשט מעובדא דילתא דנאמנת ומשני רב יצחק בר' יהודה אגמריה סמך ופירש שם בקונטר' דהדר ביה מאידך שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה דכיון דאגמריה סמך רשאי להתיר מה שאסר חבירו וכי אמר דאין חבירו רשאי להתיר היינו מסברא ולפירושו בשמעתין נמי למאי דמסיק דאגמריה סמך לא צריך למאי דמשני רב לא אסר ולא מידי אלא דהאמת מתרץ ולכאורה היה נראה פשט ההלכה דנדה אגמריה סמך ולכן האמין לדבריה ולעיל צריכין לשנוייא קמא דמעיקרא טמויי טמי לה וההיא עובדא דלקמן (חולין דף מט.) דמחט שנמצאת בסמפונא דכבדא שמא היו שניהם בבית המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם אי נמי לא ידע שאסר חבירו:

    וכן העדים שהעידו כולם רשאין ליקח כו' דשנים אינם חשודים כדאמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה:) ומ"מ לבעל נפש טוב להרחיק ואם תאמר ועדים היאך רשאין ליקח כו' בשלמא חתומים על גט אשה או על שטר מקח לא חשו חכמים למעשה דמעשה לא עבדי אבל דבורא אמרי כדאמרינן בפרק התקבל (גיטין דף סז.) אמר לעדים אמרו לסופר לכתוב ולעדים ויחתמו לא תעשה בישראל כזאת דחיישינן שמא תשכיר עדים וכן מיאנה או שחלצה בפניו היאך ישאנה הא לא עבדי התם מעשה ויש לומר דכל דבר שנגמר על פיהם חשיב מעשה אבל התם שאינו אלא דבור בעלמא שאומר מן הבעל אל הסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפשר שהם לא יעשו ולא תתגרש וגם אם אין גומרין הדבר אינם חוששין ואם תאמר דן את הדין דהכא היאך רשאי ליקח והלא יחיד הוה מדקתני דן דמכח מתני' דבכורות (דף כח:) דתנן דן את הדין מייתי בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דשנים שדנו דיניהם דין ולאו דוקא ב' אלא ה"ה אחד ואין לומר דדיין לא חשיד דהא אמרינן בפ"ב דיבמות (דף כה:) החכם שאסר את האשה בנדר דלא ישאנה ושמא חיישינן התם טפי שמא עיניו נתן בה ועוד יש לומר דההיא דבכורות מוכחא טפי דביחיד איירי דקתני רישא מי שאינו מומחה וראה את הבכור כו' בפרק עד כמה (בכורות דף כח:) ולהכי דייק מינה בסנהדרין:

    איזהו תלמיד חכם דמהדרי ליה אבידתו בטביעת עין זה הרואה טרפה לעצמו:

    Tosafot on Chullin 44b · Sefaria

    Rashba

    הכא מתקלא מוכח הלכך במקום דמזדבן בשומא מאן דשרי טריפתא לא ליזבין מינה, דהא איכא משום חשדא, ואפילו במקום דמזדבן במתקלא אי גברא דלא משדרי ליה כל יומא אומצא מעליא מיבעי ליה לאיזדהורי משום חשדא ולא ליזבין מינה. ונראה דדוקא על ידי עצמו, אבל על ידי אחר שלא מדעת הטבחים, שפיר דמי, דמאי חשדא איכא.

    והא דתניא חכם שטמא אין חברו רשאי לטהר אסר אין חברו רשאי להתיר. הארכתי בה במסכת ע"ז. ושם כתב הראב"ד ז"ל דאינו רשאי, ואם התיר דאינו מותר קאמר, ולא משום כבודו של ראשון, אלא הואיל ונפק עלה שם איסורא הוה לה חתיכא דאיסורא, ודוקא בדבר התלוי בשקול הדעת, אבל בטעות המתברר מדבר משנה מטהר ומתיר, ואריך (ב)[כ]ההיא פרתו של בית מנחם (סנהדין לג, א) שנטלה האם שלה וטרפה רבי טרפון, ובא מעשה לפני חכמים והתירו דטועה בדבר משנה הוה, דתנן נטלה האם שלה כשרה, ובתוס' [כתבו] דאי נמי גמרה גמיר לה מרביה מתיר וסמי אגמריה כדאיתא בפרק ב' דנדה (כ, ב) בסופו גבי ילתא דאתיא דמא לקמיה דרבה בר בר חנא וטמי לה, קמי דר' יצחק ודכי לה, ופריך עלה מחכם שטמא אין חברו רשאי לטהר, ומשני מעיקרא טמויי טמי ליה, כיון דאמרה ליה כל יומא הוי מטהר לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה, הדר דכי לה, ואבעיא להו התם כזה טהר לי פלוני חכם מהו, פירוש נאמנת או לא, ובעי למפשט מההוא עובדא דנאמנת, דהא ר' יצחק עלה סמך ודכי לה(ו), [ו]משני ר' יצחק אגמריה סמיך, ופירש שם רש"י ז"ל דהדר ביה מההיא שנויא דשני מעיקרא טמויי טמי לה, ומשני דמעיקרא נמי דכי לה, ומשום דאגמריה סמוך, ולפיכך היה רשאי לטהר אף דטמי לה רבה מעיקרא, והא דלא משני הכא בשמעתיה רבה בר בר חנה אגמריה סמך, משום דעדיפא מינה שני ליה, דרב גופיה לא אסרה. ובהאי תירוצא ניחא לן הא דאמרינן לקמן (חולין מט, א) בפירקין ההיא חטא דאישתכח בסימפונה רבה דכבדא, הונא מר בר רב אידי טריף רב אחא בר מניומי מכשר, דרב אחא כי אכשר אגמריה סמיך, ולא כן דעת רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאפילו במקום דגמרי לה אינו רשאי להתיר, וההיא דנדה הכי קאמר ר' יצחק אגמריה סמיך ולפיכך האמינה בכך, ולעולם איצטריכא לשנויא קמא, דאי לאו דאמרה ליה הכי לא הוה מדכי ליה, וההיא דלקמן בשנשאל שאלה בפני שניהם זה אסר וזה הכשיר, אי נמי שהכשיר ולא ידע שחברו אסר ראשונה, ונראה ליה דההיא דלקמן לא אותה הבהמה עצמה הכשיר לאכילה, אלא הורה בה שמותרת היתה, וכן נראה, דהא משמע דהתם אסר רב הונא והאכילוה לכלבים, אלא שהיו התלמידים (מונררין) [אולי צ"ל: מסופקין] בדבר ושואלין אם אסרה כדין אם לאו, ואמר להו רב אחא דכשירה הות, והדר אתו ושיילו לרבינא ואמר להו דכשירה הואי, ואמר להו שקולו גלמיהו דטרופאי, דאלמא משמע דכבר האכילוה לכלבים כנ"ל.

    Rashba on Chullin 44b · Sefaria

    Meiri

    חכם שטמא או שאסר אין שכנגדו רשאי לטהר או להתיר אא"כ טעה האחר בדבר ידוע בתלמוד ובזמן הזה בדבר ידוע לראשונים מאותן שמומחים לסמוך עליהן אבל מסברא אינו רשאי להורות על מה שהורה חברו ואם היה הראשון חוכך לאסור הואיל ומ"מ לא אסר עדין הרי חברו רשאי להתיר ובמסכת ע"ז והוריות יתבאר מזה בכדי הצורך:

    ספק איסור שהוא בא לפני חכם ואין לו בו היתר מן התלמוד או מן הקבלה אלא מן הסברא לבד ראוי לו להרחיק ממנו ואם הורה בה להיתר מותר אלא שאין יוהרא למי שנמנע מלאכלה ולא עוד אלא שמדת השלמים היא שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם על דרך זה ושלא לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה ר"ל זרוע לחיים וקיבה כמו שיתבאר ענינם במסכתא זו ומ"מ דבר הנודע מן הקבלה אע"פ שאין זכר לדבר מותר ואין לימנע מאכילתה מצד שהוזקקה להוראת חכם:

    חכם שבא ספק איסור לפניו והתיר רשאי ליקח מאותו דבר שהתיר אלא שהדבר מכוער וכן אם דן את הדין וזכה את האחד או העדים שהעידו כלם רשאין ליקח אלא שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו במה דברים אמורים בדבר שנמכר בשומא אבל דבר הנמכר במשקל או במדה ובמנין אין כאן חשד כלל אחר שפורע לאלתר ואינו לוקח בהקפה אפי' יש לחשוד בו בברירת היפה אין זה חשד לאדם חשוב שכך ראוי לעשות לו בכל יום:

    כבר ביארנו במסכת יום טוב שכל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונמכרין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר כמו שביארנו שם הטעם אחר שכן חכם שהראו לו מומו של בכור ודן אותו במום קבוע והתירו הדבר נאה לו שלא ליקח ממנו אחר שאינו נמכר במשקל על הדרך שביארנו:

    תלמיד חכם ראוי לו שיראה טרפה לעצמו ר"ל שאם נולד בה ספק והיא שלו ויש לו בה צדדין להיתר וצדדין לאיסור ראוי לו להיות נוטה לאיסור ושלא לחוס על ממון עצמו ואם שמש תלמידי חכמים הרבה עד שאפשר לו להודיע היתרה לכל בבירור עד שלא ישאר עליו שום חשד הרי זה רשאי לעשות כן בלי פקפוק אע"פ שאחרים פקפקו בה ועליו הכתוב אומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך:

    תלמיד חכם ראוי לו לעטר את עצמו במדת השררה וכל שכן להזהר כפי כחו שלא יקבל מתנות ואף מן החשובים ומ"מ אם נהנה מבני אדם החשובים בדבר שהנאתו כבוד להם רשאי ואין כאן חסרון מדה:

    Meiri on Chullin 44b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמ' והתניא חכם שטימא כו' דא"נ לא ידע רבה בב"ח שאסר רב כמו שכתבו התוס' בההיא דסמפונא דכבדא מכל מקום רב דשדר קמי' לא ה"ל למעבד הכי כיון דאין בהתירו כלו' שהרי הוא כבר (אסור) [אסר]:

    שם ותיפוק ליה משום חשדא כו' אף לתירוץ א' של התוס' דבדיין א' איסורא נמי איכא יש לומר דרבה בב"ח אחריני נמי הוו בהדיה דשרו כמ"ש הר"ן:

    בפרש"י בד"ה משום חשדא דלא לימרו משום דשריא ניהליה מוזיל גביה ונראה כנוטל שכרו כו' עכ"ל מפירושו זה נראה דודאי שלא יחשדוהו שלא דן דין אמת אלא שיחשדוהו שנוטל שכר על הוראתו אבל ממה שפי' הרחק מן הכיעור שלא יאמרו בשביל כך זיכהו כו' עכ"ל מפורש שיחשדוהו שדן שקר כדי שיתן לו בזול וצ"ל דה"פ כיון דנוטל שכר על הוראתו שאסור לעשות כן יחשדוהו דמוזיל גביה משום משוא פנים שזיכה את החייב ודו"ק:

    בד"ה רב חסדא כהן הוה כדאמרי' כו' עכ"ל דאל"כ דלמא לאו משום חשדא לא היה זבין אלא דמחמיר על עצמו היה לעשות כן כב"ש דאית להו פ"ה דבכורות לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור א"נ משום דאיכא מ"ד בפ"ק דתמורה דאסור לישראל לקנות בשר בכור מכהן משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות ע"ש:

    Chidushei Halachot on Chullin 44b · Sefaria

    Maharam

    ברש"י ד"ה משום חשדא וכו' ונראה כנוטל שכר על הוראתו והא דלא פי' רש"י כדי שלא יאמרו שבשביל כך התירה לו כדפי' לקמן גבי דן את הדין אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור וכו' משום דהכא לא חשדינן ליה דיתיר האיסור כדי שיאכל ממנו ע"כ הוכרח לפרש דהחשד הוא שלא יהא נראה כנוטל שכר על הוראתו:

    בתוס' ד"ה היכי עביד הכי כו' ופירש שם בקונטרס דהדר ביה מאידך שנויא וכו'. ברש"י שלפנינו שם אינו כן אלא שמפרש כמו שמפרשים התוס' בסמוך בדבור זה אגמרי' סמך ולכן האמין לדבריהם ע"ש:

    Maharam on Chullin 44b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אָמַר רַב חִסְדָּא אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ. קשא מה שאלה זו כל מי שיש לו חכמה בתורה זה נקרא תלמידי חכמים? ונראה לי בס"ד כי בעל תורה נקרא חכם על שם החיים שלוקח מן התורה דכתיב בה כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים (משלי ח, לה) ולזה אמר רבותינו ז"ל גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ (משנה אבות ו, ז) לכן נקרא חָכָם דאות כ' יהיה ממנה שני יודי"ן ואז אותיות חכם הם אותיות חַיִּים. אמנם על תואר חכם שיש לו לפי טעם זה בעבור החיים קשא והלא כתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' (משלי טו, כז) ורוב החכמים לוקחים הספקה מן העשירים ונזונין מן המתנות והלוקח מתנות אין לו חיים, ואיך כולם נקראים בשם חכם? אמנם ישוב דבר זה הוא דאם הוא לוקח המתנות מצד הכרח כדי שיהיה לו ישוב הדעת ללמוד תורה ובלבו שונא המתנות הנה זה אף על פי שלוקח מתנות יחיה דהא שונא אותם ומה שלוקח הוא מצד ההכרח ואם לא היו נותנים לו הספקה גם כן היה עוסק בתורה אבל אם הוא אוהב המתנות ולומד תורה כדי שיתנו לו מתנות על זה אמרו אין לו חיים כיון דאינו שונא מתנות. אמנם דבר זה צפון בלב ואיך יתברר? אבל אם רואה טריפה לעצמו דהיינו שהיה יכול לעשות טעמים של היתר על פי חכמתו להתיר הבהמה ועם כל זה עשה טעמים לאיסור והטריף אותה נמצא זה אין לו חימוד ממון על כן מסתמא אינו לומד בשביל ממון ומה שלוקח ממון הוא מצד הכרח ולכן זה חיו יחיה ושפיר נקרא חכם על שם החיים כנזכר לעיל דמספר חָכָם הוא מספר חַיִּים. וזהו שאמר אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם דהיינו שנקרא חכם על שם החיים אף על גב דחזינן שהוא לוקח מתנות וכתיב 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' ומהיכא מוכח דזה לוקח המתנות מצד ההכרח והוא שונא אותם? לזה אמר זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ דמוכח דאין לו חימוד ממון דאם יש לו היה יכול להתיר הבהמה על פי טעמים של היתר וכיון דאין לו חימוד ממון נמצא מה שלוקח מתנות הוא מחמת הכרח וליכא למימר שהוא לומד תורה בשביל המתנות אם כן זה חיו יחיה אף על פי שלוקח מתנות ושפיר נקרא תלמידי חכמים על שם החיים. ובזה מובן נמי דברי רב חסדא במה שאמר אֵיזֶהוּ ' וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה '? זֶה הָרוֹאֶה טְרֵפָה לְעַצְמוֹ דגם על זה המאמר קשא מה שאלה זו כל שאינו מקבל הרי זה שונא מתנות וגם זה מובן על פי האמור דיש מקבל מתנות והוא שונא אותם ומה שמקבל הוא מצד הכרח ובמה יוודע הדבר הזה לזה אמר אם רואה טריפה לעצמו אף על פי שהיה יכול למצוא לה טעמים להתורה דמזה מוכח דאין לו חמוד ממון ואז ממילא מוכח מה שמקבל המתנות אינו אוהב אותם אלא שונא אותם ומקבל מצד הכרח. ובזה יובן בס"ד נמי מה שאמר עוד דאם רואה טריפה לעצמו עליו הכתוב אומר ' יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל ' (תהלים קכח, ב) וקשא והא קחזינן דאוכל מן הספקה ולא מן יגיע כפיו? אך בזה ניחא כיון דרואה טריפה לעצמו דהיינו שהיה יכול למצוא לה היתר על פי איזה טעם של חריפות והוא לא עשה חריפות של הבל להתיר אלא הלך בדרך ישר למצוא טעם לאסור והטריף אם כן זה מוכח שהוא לומד תורה לשמה וידוע דמה שאמרו רבותינו ז"ל העולם קיים ועומד בעבור עסק התורה היינו תורה לשמה ונמצא זה הלומד תורה לשמה אינו אוכל ונהנה משל עשו אלא אוכל מיגיע כפיו כי על ידי לימודו מקיים העולם ואז זוכה בטוב עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים.

    Ben Yehoyada on Chullin 44b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 44, Amud Bet, about 338 words in 12 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 12 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “רוב עוביה, ואמרי לה: רוב חללה.…”

    2. Segment 239 words

      Opens “ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב, יתיב…”

      Named: רב כהנא, רב אסי, רבה.

    3. Segment 321 words

      Opens “והיכי עביד הכי? והתניא: חכם שטימא אין…”

      Named: רב לא.

    4. Segment 432 words

      Opens “וכיון דאורי בה חכם, היכי אכל מינה?…”

    5. Segment 542 words

      Opens “״הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום…”

    6. Segment 611 words

      Opens “הני מילי מילתא דתליא בסברא, רבה בר…”

      Named: רבה.

    7. Segment 729 words

      Opens “ותיפוק ליה משום חשדא, דתניא: דן את…”

    8. Segment 827 words

      Opens “ה"מ מידי דמזבין משומא, הכא מתקלא מוכח,…”

      Named: רב חסדא, רבה, אבא.

    9. Segment 920 words

      Opens “אמר לה: ה"מ בוכרא דאשומא מזדבן, הכא…”

    10. Segment 1024 words

      Opens “אמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם? זה…”

      Named: רב חסדא.

    11. Segment 1147 words

      Opens “דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל…”

      Named: רב חסדא, רב זביד.

    12. Segment 1240 words

      Opens “ר' אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי…”

      Named: רבי זירא.

    Sages named on this page

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Chullin 44b · Segment 11 — “…אשריך וטוב לך רב זביד אמר: זוכה ונוחל שני…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Chullin 44b · Segment 2 — “…עוביה. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לימדתנו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 44b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026