Talmud Builders

    Chullin 50a

    Chapter 3 - Ellu Terefot

    גם: חולין דף נ׳ ע״א, פרק ג׳ אלו טרפות

    English translation - Chullin 50a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and to us, the residents of Babylonia, not only is it forbidden but it also does not seal a perforation? It cannot be that this fat is forbidden by Torah law if they permit it for consumption. Even though we are stringent with regard to its consumption, we may still maintain that it effectively seals a perforation.

    2The Gemara explains: The abomasum is shaped like a bow. The side facing outward is curved like the bow itself, while the side facing inward is flat and straight like the bowstring. With regard to the fat that is on the bow, everyone agrees, even the residents of Eretz Yisrael, that it is forbidden for consumption. This fat, then, is the ḥimtza , which does not seal a perforation according to Rav Naḥman. When they disagree, it is with regard to the fat that is on the bowstring. The residents of Eretz Yisrael permit it for consumption, while those of Babylonia prohibit it. According to Rav Naḥman, the residents of Babylonia should concede that it is nevertheless an effective seal. This, then, is the bar ḥimtza .

    3There are those who say that with regard to the fat that is on the bowstring, everyone agrees that it is permitted. This, then, is the bar ḥimtza . When they disagree, it is with regard to the fat that is on the bow. The residents of Eretz Yisrael permit it, but the residents of Babylonia prohibit it. This, then, is the ḥimtza .

    4The Gemara adds: When it was stated that only the residents of Eretz Yisrael permit the fat on the bowstring for consumption, this means that they would eat it in a manner like that which Rav Avya says that Rabbi Ami says: One takes a handful of the fat that lies above the fat on the bowstring, since this is the fat prohibited by the verse: “And all the fat that is upon the innards” (Leviticus 3:3), and the rest is permitted for consumption. And so says Rabbi Yannai, also a resident of Eretz Yisrael, in the name of a certain elder: One takes a handful. Rav Avya said: I was standing before Rabbi Ami. The people there took a handful of the fat on the bowstring and gave him the remaining fat, and he ate from it.

    5The Gemara relates: The attendant of Rabbi Ḥanina was standing before Rabbi Ḥanina, a resident of Eretz Yisrael. Rabbi Ḥanina said to him: Take off a handful from that fat on the bowstring and give me the rest so that I will eat from it. Rabbi Ḥanina saw that the attendant was hesitating, so he said to him: You are a Babylonian and usually consider all of this fat forbidden. If so, cut off all the fat and throw it away.

    6§ The mishna states that if the small intestines are perforated, the animal is a tereifa . With regard to this, it is taught in a baraita : Rabban Shimon ben Gamliel says: If the intestines were perforated but mucus seals the perforated intestines, the animal is kosher. The Gemara asks: What is this mucus? Rav Kahana said: It is the mucus of the intestines that comes out under pressure, when one scrapes with a knife.

    7The Gemara relates: The colleagues of Rabbi Abba learned a tradition from Rabbi Abba. And who are they? The phrase: Colleagues of Rabbi Abba, is referring to Rabbi Zeira. And some say the colleagues of Rabbi Zeira learned it from Rabbi Zeira. And who are they? Rabbi Abba. This is the tradition: Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said that this is what Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to a tereifa , and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to the halakhot of mourning.

    8The Gemara elaborates: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to a tereifa ; this is the halakha that we stated above, that mucus forms an effective seal in the intestines. The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to mourning; what is this halakha ? As we learned in a baraita : If one learns of the death of an immediate relative after other relatives have already begun their period of mourning, the halakha is as follows: During the entire first three days of mourning, if a mourner comes to the house of mourning from a nearby place, he counts his days of mourning with the other mourners and completes his mourning with them.

    9The baraita continues: If he came from a distant place, he counts seven days on his own from the time that he was informed of the death. From this point forward, i.e., after the first three days, even if he comes from a nearby place, he counts seven days on his own. Rabbi Shimon says: Even on the seventh day, if he comes from a nearby place, he counts and completes his mourning with the other mourners.

    10Someone whose name was not given said: May I merit to go up to Eretz Yisrael and learn this halakha from the mouth of its Master. When he went up from Babylonia to Eretz Yisrael, he found Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, and said to him: Is it true that the Master said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to a tereifa ? Rabbi Abba said to him: This is not true. Rather, I said just the opposite, that the halakha is not in accordance with Rabban Shimon ben Gamliel, and even if mucus seals the perforation of the intestine, the animal is a tereifa .

    11The anonymous man asked Rabbi Abba again: What about the other ruling reported in your name, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to mourning; is this accurate? Rabbi Abba said to him: There are conflicting opinions with regard to this matter, as it was stated that Rav Ḥisda says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, and so says Rabbi Yoḥanan: That is the halakha . But Rav Naḥman says: That is not the halakha .

    12The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to a tereifa , and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon with regard to mourning, in accordance with the statement of Shmuel, who says: The halakha is in accordance with the statement of the more lenient authority in matters relating to mourning.

    13§ Rav Shimi bar Ḥiyya says: One may compare perforations in the intestines. If one is unsure whether a perforation occurred before or after slaughter, one may make an additional perforation and compare the two. If their appearance is similar, one may conclude that the perforation occurred after slaughter, and the animal is kosher.

    14The Gemara relates: There were certain perforated intestines that came before Rava. Rava made other perforations and compared them, but they were not similar. Rav Mesharshiyya, his son, came and rubbed the new perforations, and they were similar. Rav Mesharshiyya therefore deemed the animal kosher. Rava said to him: From where did you know to do this? Rav Mesharshiyya said to him: I reasoned: How many hands rubbed these earlier perforations before they came before the Master? Therefore, I thought that if I handled the new ones, perhaps they would look similar. Rava said to him: My son is as wise in matters of tereifot as Rabbi Yoḥanan.

    15Similarly, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: One may compare perforations in the lung to determine whether they occurred after slaughter. Rava said: We said this only when the two perforations are on the same side of the lungs. But one may not compare perforations from one side to the other side. The Gemara rules: And the halakha is: One may compare even from one side to the other side, and even from a small animal to another small animal, or from a large animal to another large animal, but not from a large animal to a small animal, and not from a small animal to a large animal.

    16Similarly, Abaye and Rava both say: One may compare severed or perforated areas in the windpipe. Rav Pappa said: We said this only when the two areas are in the same segment of the windpipe. But one may not compare from one segment to another segment. The Gemara rules: And the halakha is: One may even compare from one segment to another segment, and from one subsegment, i.e., a thin segment between the main segments, to another subsegment, but not from a segment to a subsegment, and not from a subsegment to a segment.

    17§ Ze’eiri says: If the rectum was perforated, the animal is kosher, since the hips hold it up and seal the perforation. And to how much of the rectum does this apply? Rabbi Ilai says that Rabbi Yoḥanan says: If the rectum was perforated in the place where it is attached to the hips, even if it was perforated in its majority, the animal is kosher. If the perforation was not in the place where it is attached to the hips, the animal is a tereifa if it was perforated in any amount.

    18The Sages said this halakha before Rava in the name of Rav Naḥman. Rava said to them: Have I not told you not to hang on Rav Naḥman

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ולדידן אפילו מיסתם נמי לא סתים - בתמיה. לדידן בני בבל נהי דלא אכלי ליה להכי מיהא מחזקינן ליה בחלב טהור להיות סותם. שמע מינה ההיא דפליגי ביה בני א"י ובני בבל קרי ליה רב נחמן בר חימצא והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומבפנים לעוגל קרי דאייתרא חבל ובדאייתרא פליגי כדמפרש ואזיל:

    דאקשתא כולי עלמא לא פליגי - דבין לבני בבל ובין לבני מערבא אסור דאפילו רבי עקיבא דאמר לעיל (חולין דף מט:) תותב קרום ונקלף אסור דהאי נמי לתותב דמי שאינו מחובר אלא באמצע הקשת שקורין פישט"א:

    כי פליגי דאייתרא - בני בבל סברי לה כר' ישמעאל דאמר כל קרום ונקלף חלב טמא הוא והאי נמי קרום ונקלף הוא ובני מערבא כר' עקיבא דבעי תותב קרום ונקלף והאי לאו תותב הוא:

    איכא דאמרי דאייתרא כולי עלמא [לא פליגי] דשרי - דכר' עקיבא סברי להו:

    כי פליגי דאקשתא - מאן דאסר סבר תותב הוא ומאן דשרי סבר כיון דמחובר במקצת לאו תותב הוא. ולהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן דכיון דבאקשתא דפליגי ביה אמר רב נחמן דסתים כ"ש דאייתרא דכולהו שרו ואם כן מאן לא סתים ודרב נחמן אלישנא קמא והכי מסתברא כלישנא קמא כדאמרינן במקום שנהגו (פסחים דף נא.) כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא עול לגביה רב אויא וכסייה מן קמיה משום דבני בבל אסרי לה. ולדידן תרווייהו אסירי דבתר בני בבל גררינן דאנן בני גולה אנן וכלישנא קמא ולחומרא דכל היכא דאיכא תרי לישני בגמרא אי מידי דאורייתא הוא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא:

    כי הא - אלישנא קמא קאי:

    רבי אמי - מערבאה הוא ואמר מקמצין נוטלין ממנו מעט למעלה מההיא דאייתרא מפני שחלב הקרב שוכב עליו ואוכלין השאר:

    מחסם - לשון (דברים כה) לא תחסום. מגמגם:

    בבלאה את - שנהגו בו איסור:

    גום - חתוך עד עיקרו כולו והשלך. גום כמו גוממו עם השופי לקמן (חולין דף צב:):

    ליחה - מבפנים היא:

    שירקא דמעייא - גליד"א ואדוקה בהן מבפנים ומוציאין אותה מהם בדוחק:

    גמירי חבריא דרבי אבא מרבי אבא - הא שמעתא לקמן דרבי אבא בריה דרבי חייא ולאו היינו רבי אבא קמא:

    כל שלשה ימים הראשונים - של אבלות:

    בא ממקום קרוב - אם לא היה אחד מן האבלים בבית והיה במקום קרוב בתוך מהלך יום אחד וראוי הוא לדעת בו ביום אע"פ שלא ידע חל אבלות עליו ובלבד שיבא בתוך שלשה ימים ומונה אבלותו מיום ראשון:

    אמר מאן דהוא - אחד מן התלמידים ולא היו זכורין אלו שסידרו הגמרא מי הוה:

    אזכי ואיסק - לארעא דישראל לאתריה דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא:

    ואגמרה - לשמעתא דרבי חייא בר אבא ואגמרה משמיה אי אמר הלכה כר' שמעון או לא:

    ואין הלכה כרבן שמעון [ב"ג] - הש"ס קא פסיק לה:

    מקיפין בבני מעיים - אם נמצאו נקובים ואין אנו יודעין אם קודם שחיטה ואם לאחר שחיטה נוקבין נקב אחר בצידו ורואין אם מראיהן שוין כשרה דבידוע שלאחר שחיטה היה:

    ממשמש בהו - ממשמש בהן בנקבים האחרים ונהפכו למראה אחד:

    ואדמו - ואכשרה:

    מנא לך הא - שידעת לעשות חכמה זו:

    א"ל - מעצמי הבינותי דאמינא כמה ידי ממשמשות בנקבין קמאי מקמי דליתי קמיה דמר:

    כר' יוחנן - בכל מילי. לישנא אחרינא רבי יוחנן חכים בטרפות דאמרינן לקמן שדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי דטריפתא בפרק גיד הנשה (לקמן חולין דף צה:):

    מקיפין בריאה - היכא דליכא למיתלי בטבחא:

    ערוגה - דופן הריאה ימיני או שמאלי:

    מדקה לדקה - אפילו בהמה אחרת דוגמתה. לישנא אחרינא מגסה לגסה מאומה לאומה ומדקה לדקה מאונא לאונא וזאת נראית לי שאין מקילין כל כך:

    מקיפין בקנה - אם נמצאת פסוקה לאחר זמן או קדורה כאיסר:

    באותה חוליא - לענין קדורה כאיסר נקט לה. חוליא שלש טבעות דטבעת אחת אין עוגל כאיסר וקודרין עוד אחרת באותה חוליא עצמה ומקיפין:

    בר חוליא - הוא קלישות הקנה מן הצדדין ומתחתיה שרצועות הבשר מחברת ראשי הטבעות ואף התנוך הולך ודק מעוביו מאמצעיתו ולצדדין לכאן ולכאן על פני כל הקנה:

    מחוליא לבר חוליא - ממקום עוביה של זו למקום קלישותה של זו:

    חלחולת - היא כרכשא טבחיי"א:

    מעמידות - סותמות אותה שהרי אדוקה בהן:

    מקום הדבק - שהיא דבוקה בירכים:

    ברובו - אפילו נקדר וניטל דופנה עליון או תחתון ברובו כשרה שאין דרך הריעי היוצא דרך הנקב לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף מפני שמקום דחוק הוא השדרה מלמעלה ועצמות האליה שקורין הנקא"ש ומכאן ולמטה הן מחוברין בחסחוס:

    חולין 50 עמוד א

    1ולדידן מיסתם נמי לא סתים.

    2דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי דאייתרא.

    3איכא דאמרי, דאייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי דאקשתא.

    4כי הא דאמר רב אויא אמר רבי אמי: מקמצין, וכן אמר רבי ינאי משום זקן אחד: מקמצין. אמר רב אויא: הוה קאימנא קמיה דרבי אמי, קמצו והבו ליה, ואכל.

    5שמעיה דרבי חנינא הוה קאי קמיה דרבי חנינא, א"ל קמוץ, הב לי דאיכול. חזייה דהוי קמחסם, אמר ליה: בבלאה את, גום שדי.

    Baraita

    6תניא: רשב"ג אומר: בני מעיין שניקבו, וליחה סותמתן כשרה. מאי ליחה? אמר רב כהנא: שירקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא.

    7גמירי חבריא דרבי אבא מרבי אבא, ומנו? רבי זירא, ואמרי לה חבריא דרבי זירא מר' זירא ומנו רבי אבא (אמר רבי אבא) בריה דרבי חייא בר אבא הכי אמר (רבי חייא בר אבא אמר) רבי יוחנן: הלכה כרשב"ג בטרפה והלכה כרבי שמעון באבל׃

    8הלכה כרשב"ג בטרפה הא דאמרן כרבי שמעון באבל מאי היא דתנן כל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן׃

    9ממקום רחוק מונה לעצמו מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו רבי שמעון אומר אפילו ביום השביעי בא ממקום קרוב מונה עמהן׃

    10אמר: מאן דהוא איזכי ואיסק ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה כי סליק אשכחיה לרבי אבא בריה דר' חייא בר אבא א"ל אמר מר הלכה כרשב"ג בטרפה א"ל הא אין הלכה אמרי׃

    11כרבי שמעון באבל מאי א"ל פלוגתא נינהו דאיתמר רב חסדא אמר הלכה וכן אמר רבי יוחנן הלכה ורב נחמן אמר אין הלכה׃

    12ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה והלכה כרבי שמעון באבל דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל׃

    13אמר רב שימי בר חייא מקיפים בבני מעיים׃

    14הנהו בני מעיים דאתו לקמיה דרבא אקפינהו ולא אידמו אתא רב משרשיא בריה ממשמש בהו ואידמו אמר ליה מנא לך הא אמר ליה כמה ידי ממשמשו בהני מקמי דליתי לקמיה דמר אמר ליה חכים ברי בטרפות כרבי יוחנן׃

    15רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו מקיפים בריאה אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה לא והלכתא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה׃

    16אביי ורבא דאמרי תרוייהו מקיפין בקנה אמר רב פפא לא אמרן אלא באותה חוליא אבל מחוליא לחוליא לא והלכתא אפילו מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא׃

    17אמר זעירי חלחולת שניקבה כשרה הואיל ויריכים מעמידות אותה וכמה אמר רבי אילעי אמר רבי יוחנן מקום הדבק ברובו שלא במקום הדבק במשהו׃

    18אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב נחמן אמר לאו מי אמינא לכו לא תתלו ביה׃

    Tosafot

    כי פליגי דאייתרא - ההיא דפסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נא.) כי סליק רבה בר בר חנה אכל דאייתרא מיתוקם כי האי לישנא:

    דאייתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי - ולהאי לישנא מפרש מילתא דרב נחמן בניחותא אינהו מיכל קא אכלי ליה השתא לדידן דלא אכלינן אפי' סותם אינו ולא כפירוש הקונטרס דפירש דלהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מילתיה דרב נחמן:

    אפילו ביום שביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם - לכאורה היה נראה דיום שביעי לאו דוקא אלא בלילה של שביעי דאכתי לא פסק אבלות מינייהו דאי ביום השביעי הא מקצת היום ככולו ואין שייך לומר מונה עמהם ומיהו אפילו ביום שביעי ממש איירי דבמועד קטן (דף כב.) מוקי לה כשעדיין המנחמים אצלו דאכתי קאי באבלותיה עד שילכו להם:

    מדקה לדקה ומגסה לגסה - פירש רבינו חננאל מסתמא מבהמה דקה לבהמה דקה להקל דאי באונא ואומא הוה ליה למימר קטנה וגדולה כדאמר רבי יהודה גבי כרס:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    איכא דאמרי דאייתרא כולא עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא - מקצת נוסחאות יש שאין בה האי איכא דאמרי כלל, ומקצת ספרים יש דגרסי ליה, ומכל מקום אפילו לספרים דגרסי ליה נקטינן כלישנא קמא, חדא דבדאורייתא הלך אחר המחמיר, ועוד דרב נחמן דאמר חד סתים וחד לא סתים, ופירש ואמר אינהו לא אכלי ליה אנן מסתם נמי לא סתים בתמיהא, ודאי ללישנא קמא אתיא, דאילו ללישנא בתרא חד לא סתים היכי משכחת ליה, ועוד דסוגיין דפסחים (נא, א) כלישנא קמא אזלא, דאמרינן כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא על לגביה רב אויא וכסייה, אלמא אפילו דאייתרא נמי לא אכלי בני בבל, ובדאייתרא הוא דפליגי, אבל באקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר, וכתב רש"י ז"ל ולדידן תרוייהו אסירן דבתר בני בבל גרירינן דאנן בני גולה אנן. אבל רבינו אלפסי ז"ל כתבה להא דרבי יצחק בר נחמני אמר רבי הושעיא דאמר חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל דאמר משום אבותיו, וקיימא לן כותייהו, והני מילי דאייתרא אבל דאקשתא אסור. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאשכחן ליה לר' עקיבא ולר' ישמעאל משום אבותיו דשרו וכהנים נהגו בה היתר. וכמה רבנן סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי, ואף על גב דבבלאי נהגו בו איסור, אנן לא חיישינן למנהגא אלא היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג שרי. ולענין סתימת חלב, קיימא לן כרב דאמר טהור סותם טמא אינו סותם, דהא רבא סבר למעבד בה עובדא כרב ששת דשרי אפילו בחלב טמא, ואמר ליה רב פפא רב(ו) [ו]איסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל, ושתיק ליה רבא ולא אהדר ליה ולא כלום, אלמא קבלה מיניה (וטריפה) דאינו סותם אלא חלב טהור בלבד, וכתב הב"ה ז"ל דלא אמרו חלב טהור סותם אלא בחלב הגדל אם אותו אבר בעצמו כגון שומן הדקין וכיוצא בזה, לפי שהוא מחובר בה ושוכב עליו תמיד, אבל ריאה שניקבה ושומן הלב הסמוך לה סותמה טריפה דאין השומן ההוא מחובר לריאה וכן כל כיוצא בזה. וכן הדין נותן, שהרי אפילו בחלב טמא אמרו שאינו סותם אף על פי ששוכב עליו תמיד אלא שאינו מהודק בו היטב, כל שכן זה שאינו מעצמו ופעמים שוכב עליו פעמים מתפרד ממנו, [ו]בשעה ששכב עליו גם כן אי אפשר שיהא מהודק במקום הנקב אפילו (ב)[כ]הידוק של חלב טמא. אלא שלא הבנתי עדיין טרפשא דליבא דנראה שהטרפשא אינו מחובר ללב אלא ששוכב עליו תמיד ככובע על הראש, ואפילו הכי איצטרכינן למימר דאינו סותם.

    קמוץ והבו ליה ואכל - פירש רבינו שלמה ז"ל קמוץ שהיו נוטלין ממנו מעט מלמעלה מההוא דאייתרא, מפני שחלב (הקורקבן) [שעל הקרב] שוכב עליו ואוכלין השאר.

    בני מעים שניקבו וליחה סותמן כשירה - ואסיקנא דלית הילכתא כותיה ואין ליחה סותמתן כלל.

    אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעים - כתב הרב בעל העיטור ז"ל דנראה דהוא הדין דמקיפין בלב וכבד והקורקבן דאינהו נמי בני מעים איקרו, כדאמרינן לקמן (חולין נו, ב) בנחמרו בני מעיה לא שנו אלא לב וכבד וקורקבן. אבל רבינו ז"ל אומר דאין דרך האמוראין להזכיר לב וכבד וקורקבן וריאה בכלל מעים, אבל במשנה או בברייתא מזכירין הכל בלשון בני מעיים. ותדע שהרי הוצרך רבי יוחנן ור' אליעזר למימר מקיפין בריאה, אלמא ריאה אינה בכלל בני מעים, ולא היו בכלל דברי רב שימי בר חייא, ועוד דאמר בענין נפולה דלקמן (נא, ב) נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים, אמר ליה מר זוטרא הכי אמרינן משמיה דרב צריכה בדיקה כנגד כל החלל, אלמא בכלל [דברי] אמימר דאמר כנגד בני מעים לא היה אלא כרס ודקין, ואתא מר זוטרא ואוסיף לב וקורקבן וכבד וריאה שאף הם בכלל החלל, וכן נמי לענין דרוסה כי האי גוונא, וכן דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל לקמן (חולין נד, א) גבי דרוסה. והילכך הכי דאיתמר מקיפין כגון בני מעים, דהיינו כרס ודקין, וכגון ריאה דאמר רבי יוחנן ורבי אליעזר דמקיפין בה נמי התם הוא דסמכינן אהקפה, אבל בשאר טרפיות כגון בלב וכבד וקורקבן, לא סמכינן אהקפה כלל.

    הא דאמרינן - אפילו מערוגה לערוגה אבל לא מדקה לגסה ולא מגסה לדקה. פירש רש"י ז"ל ערוגה אומא או אונא של צד ימין או של צד שמאל, כלומר שאפילו נקובת אומא או אונא שבערוגות ימין מקיפין אותה בערוגת צד ימין אומא לאומא ואונא לאונא, אבל לא מדקה לגסה, כלומר לא מאומא שהיא גסה לאונא שהיא דקה וכן להפך. והלשון אינו מתחוור בזה, דהוה ליה למימר אבל לא מקטנה לגדולה, וכענין ששנינו במשנתינו בגדולה טפח ובקטנה ברובה אבל גסה ודקה בהמה דקה ובהמה גסה משמע, וכן פירש רבינו אלפסי ז"ל מערוגה לערוגה, כלומר מריאה זו לריאה אחרת אבל לא ממין בהמה זו למין בהמה אחרת, וכן פירש ר"ח ז"ל.

    הא דאמר - מקיפין בקנה. נראה שהיא במקום שאי אפשר שנגע בו סכין בשעת שחיטה שאפילו מותחין את הקנה לא מתרמי כנגד חתך העור, אי נמי שיש היכר בדבר שלא נעשה בסכין אלא בחתך עץ או קנה, שאם לא כן הא תלינן בסכין דדילמא בב' וג' מקומות (אשחי') [ונשחט] דכשרה בלא הקפה כלל, אי נמי בנקדרה הקנה.

    אמר זעירי חלחולת שניקבה כשירה - אוקימנא משמיה דרב נחמן דבמקום הדבק. שהוא מקום שהירכים מעמידין אותה, אפילו ניטל כולו ולא נשתייר ממנו אלא כמלא בטדא בשור גדול דהיינו ד' אצבעות כשירה, אבל שלא במקום הדבק אפילו בכל שהו טריפה דפרשו נוקב ושותת דרך אותו נקב לחללי הגוף הלכך טריפה. ותימה הוא היכי נקט זעירי לשון ניקבה דאפילו ניטל כוו קאמר דכשירה, והא לא משמע דפליגי זעירי ורב נחמן כלל, ומיהו אשכחן שקורין פעמים לפלוש גדול נקב כאותה שאמרו בסוכה (לו, א) ניקב נקב מפולש בכל שהוא שאינו מפולש בכאיסר, ולעיל נמי (מה, א) אמר נקבים שיש בהן חסרון, אבל לנטילה לגמרי לא אשכחן דקרי ליה נקב אלא חסרון או נטילה, וצ"ע.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 50a

    Chullin 50a. The full printed text of this folio side - 18 numbered segments, about 403 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 50a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026