Talmud Builders

    Chullin 15b

    Chapter 1 - HaKol Shochatin

    גם: חולין דף ט״ו ע״ב, פרק א׳ הכל שוחטין

    English translation - Chullin 15b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1it is in a case where one had a critically ill person in his household while it was still day, before Shabbat, as it is permitted to slaughter the animal for such a person even on Shabbat. Therefore, the unslaughtered animal was not set aside from use.

    2The Gemara asks: If so, what is the reason that Rabbi Yehuda prohibited consumption of the meat on Shabbat? The Gemara answers: He issued this ruling in a case where one had a critically ill person in his household before Shabbat and that person recovered. In that case, although the unslaughtered animal was not set aside from use when Shabbat began, it is prohibited to slaughter it on Shabbat. According to Rabbi Yehuda, if he slaughtered it unwittingly, its consumption is prohibited on Shabbat.

    3And that which Rav silenced the tanna for not stating that an unslaughtered animal is set aside from use, even when the prohibited labor of slaughter was performed unwittingly, is in accordance with that which Rav Aḥa bar Adda says that Rav says, and some say it is that which Rabbi Yitzḥak bar Adda says that Rav says: In the case of one who slaughters an animal to feed an ill person on Shabbat, it is prohibited for a healthy person to partake of the slaughtered animal on Shabbat. In a case of one who cooks food to feed an ill person on Shabbat, it is permitted for a healthy person to partake of that food.

    4What is the reason for this distinction? This food was fit to be chewed before it was cooked, and therefore it was not set aside from use when Shabbat began, and the meat of that animal was not fit to be chewed before the animal was slaughtered, and therefore it was set aside from use when Shabbat began.

    5Rav Pappa says: There are times when one slaughters for an ill person on Shabbat and it is permitted for a healthy person to eat the meat on Shabbat, such as where he had a critically ill person in his household before Shabbat and the animal was designated for slaughter while it was still day, before Shabbat; in that case, it was not set aside from use. And there are times when one cooks on Shabbat for an ill person and it is prohibited for a healthy person to eat the food on Shabbat, such as where one cut a gourd that was attached to the ground for the ill person on Shabbat. Because it is prohibited to detach the gourd on Shabbat, it is set aside from use and forbidden.

    6Rav Dimi of Neharde’a says that the halakha is: In the case of one who slaughters for an ill person on Shabbat, it is permitted for a healthy person to eat the raw meat [ be’umtza ]. What is the reason that it is permitted? Since it is impossible for an olive-bulk of meat to be permitted without slaughter of the entire animal, when he slaughters the animal, he slaughters it with the ill person in mind. Since slaughter of the animal was permitted, all its meat is permitted even for a healthy person. In the case of one who cooks for an ill person on Shabbat, it is prohibited for a healthy person to eat the food on Shabbat. What is the reason that it is prohibited? It is due to a rabbinic decree lest he increase the amount of food that he is cooking on behalf of the healthy person.

    7MISHNA: In the case of one who slaughters an animal with the smooth side of a hand sickle, which has both a smooth and a serrated side, or with a sharpened flint, or with a reed that was cut lengthwise and sharpened, his slaughter is valid.

    8All slaughter [ hakkol shoḥatin ], and one may always slaughter, and one may slaughter with any item that cuts, except for the serrated side of the harvest sickle, a saw, the teeth of an animal when attached to its jawbone, and a fingernail, because they are serrated and they consequently strangle the animal and do not cut its windpipe and gullet as required.

    9GEMARA: The Gemara notes that the language of the mishna, which states: One who slaughters an animal with a hand sickle, with a flint, or with a reed, rather than: One may slaughter, indicates that after the fact, yes, the slaughter is valid, but one may not slaughter with those blades ab initio . The Gemara asks: Granted, one may not slaughter it with a hand sickle, lest he come to perform the slaughter with the other, serrated, side; but as a flint and a reed have no serrated side, is it so that one may not slaughter with those ab initio ? And the Gemara raises a contradiction from a baraita : One may slaughter with any item that cuts, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.

    10The Gemara answers: This is not difficult. There, where the baraita permits slaughter ab initio , it is referring to slaughter with a flint and a reed when they are detached. Here, where the mishna says that the slaughter is valid only after the fact, it is referring to slaughter with a flint and a reed when they are attached to the ground, as Rav Kahana says: In the case of one who slaughters with a blade that is attached to the ground, Rabbi Yehuda HaNasi deems the slaughter not valid and Rabbi Ḥiyya deems it valid. The Gemara infers: Even Rabbi Ḥiyya deems the slaughter valid only after the fact; but one may not do so ab initio .

    11In accordance with which opinion did you interpret the mishna? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and the slaughter is valid after the fact? But if so, with regard to that which is taught in a baraita : One may slaughter with any item that cuts, whether with a blade that is detached from the ground or with a blade that is attached to the ground, whether the knife is above and the neck of the animal is below or the knife is below and the neck of the animal is above; in accordance with whose opinion is it? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with the opinion of Rabbi Ḥiyya. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, he says: After the fact, yes, the slaughter is valid, but it is not permitted to slaughter in this manner ab initio . If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, he says: Even after the fact, the slaughter is not valid.

    12The Gemara answers: Actually, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and he permits slaughter with these blades even ab initio . And the fact that the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Ḥiyya were formulated such that they disagree concerning the halakha after the fact is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that the slaughter is not valid even after the fact.

    13But rather, the mishna here, which teaches: With regard to one who slaughters, after the fact, yes, it is valid, but it is not ab initio , in accordance with whose opinion is it? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with the opinion of Rabbi Ḥiyya. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, he says: The slaughter is permitted even ab initio . If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, he says: Even after the fact, the slaughter is not valid.

    14The Gemara answers: Actually, Rabbi Ḥiyya holds that it is permitted to slaughter with these blades, and even ab initio ; and the mishna here, which teaches: One who slaughters, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

    15The Gemara objects: This is difficult, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda HaNasi and another statement of Rabbi Yehuda HaNasi, as in his dispute with Rabbi Ḥiyya he holds that the slaughter is not valid. The Gemara answers: This contradiction is not difficult. There, in his dispute with Rabbi Ḥiyya, Rabbi Yehuda HaNasi holds that slaughter is not valid in a case where the blade was attached from the outset; here, in the mishna, Rabbi Yehuda HaNasi deems the slaughter valid after the fact in a case where the blade was detached and ultimately he reattached it.

    16The Gemara asks: And from where do you say that there is a difference for us between a blade that was attached from the outset and a blade that was detached and ultimately he reattached it? As it is taught in a baraita : With regard to one who slaughters with a mechanism [ bemukhni ] of a wheel with a knife attached to it, his slaughter is valid; with an item that is attached to the ground, his slaughter is valid; if one embedded a knife in a wall and slaughtered with it, his slaughter is valid. If there was a flint emerging from a wall or a reed arising from the ground on its own and he slaughtered with it, his slaughter is not valid.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שהיה לו חולה - מע"ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת:

    מ"ט דרבי יהודה - הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ"ש בשוגג:

    והבריא - היום בשבת איסור מוקצה ליכא דהא בין השמשות חולה היה הלכך לר"מ דלאו משוי שוגג דאיסור שבת שרי ולרבי יהודה אסור דאיסור שבת דשוגג איכא דהא הבריא:

    וכי הא - כלומר הא דאוקימנא דמשום איסור מוקצה שתקיה רב לתנא ואע"ג דבאיסור שבת שוגג הוה היינו כי הא דאמר רב:

    השוחט לחולה - שנחלה ביום השבת:

    אסור - לאכול בריא מאותה בהמה בו ביום דאע"ג דאיסור שבת ליכא דפיקוח נפש דוחה את השבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת דהא עדיין לא היה חולה:

    המבשל - בשר שהיתה שחוטה מאתמול ובשלה היום לחולה שנחלה היום מותר לבריא:

    מ"ט האי - בשר הוה חזי להאי בריא בין השמשות לכוס חי הילכך אין כאן איסור מוקצה ואיסור שבת נמי אין כאן דהא לחולה בשלה:

    והאי - שוחט לא היה בין השמשות ראוי לכוס ואיכא איסור מוקצה אע"ג דאיסור שבת ליכא:

    פעמים שהשוחט - לחולה מותר לבריא לכוס כגון שהיה לו חולה מבעוד יום דאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור שבת:

    והמבשל - לחולה שנחלה היום אסור לבריא:

    כגון שקצץ דלעת - מן המחובר ובשלה לו דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה ומוקצה דידה משום דקשה היא ולא היא חדא דדלעת רכה היא יותר מן הבשר ועוד קצץ מן המחובר משמע דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חיתוך כגון (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה:

    הלכתא השוחט לחולה בשבת - לחולה מבעוד יום:

    באומצא - לכוס:

    אדעתא דחולה קא שחיט - וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה:

    מתני' במגל יד - רפש"א בלע"ז ויש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות:

    הכל שוחטין ובכל שוחטין - כולה מפרש בגמרא:

    מגל קציר - שקוצרין בה התבואה פלציל"א בלע"ז שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשיפוע:

    מגירה - סכין מלא פגימות ואין משופעות כשל מגל קציר אלא מכוונות שיש לפגימה מורשא מכאן ומכאן כסתם פגימות אוגרת. ומגירה בלעז סייג"א:

    שינים - התחובים בלחי של בהמה:

    והצפורן - מחוברת:

    שהם חונקין - שאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות. והאי חונקין אשארא קאי ולאו אצפורן דטעמא דצפורן מפרש בגמרא משום מחובר:

    גמ' דלמא אתי למעבד באידך גיסא - במקום הפגימות. ושמעינן מהא דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחלה דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכל שכן הכא דבההיא גיסא גופה פגומה:

    קרומית - צלע של קנה:

    רבי פוסל - לקמן נפקא לן מויקח את המאכלת:

    ורבי חייא מכשיר - ומתניתין דקתני שחיטתו כשרה לא מתוקמא כרבי אלא כרבי חייא ולכתחלה מיהת לא שחטינן ואשמועינן מתני' דעד כאן כו':

    בין שהסכין למעלה - כעין כל השחיטות:

    ובין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה - ולא חיישינן שמא יכבד הצואר על הסכין ויתיז בבת אחת קודם שיוליך ויביא:

    לעולם רבי חייא ואפי' לכתחלה - נמי מכשר:

    קשיא דרבי אדרבי - דהא קתני בברייתא רבי פוסל דמשמע דיעבד:

    מחובר מעיקרו - פוסל ואפילו בדיעבד:

    במוכני - גלגל שקורין טו"ר והשכיב בו הסכין חודו למעלה וגלגל ושחט:

    נעץ סכין בכותל - והוליך והביא צואר בהמה עליה:

    צור יוצא מן הכותל - היינו מחובר מעיקרו דמוקמי' ליה לקמן בכותל מערה שלא נבנה הכותל ע"י אדם אלא חוקק בקרקע והכותל עומד מאליו ורישא בתלוש ולבסוף חברו והאי דהדר תנא נעץ סכין בכותל איצטריך לאשמועינן דאף על גב דלא מבטל ליה אפילו הכי לכתחלה לא ישחוט. קנה עומד מאליו שלא נטעו אדם שם אלא מעצמו עלה:

    חולין 15 עמוד ב

    1כגון שהיה לו חולה מבעוד יום.

    2אי הכי, מאי טעמא דרבי יהודה דאסר? כגון שהיה לו חולה והבריא.

    3וכי הא דאמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה אמר רבי יצחק בר אדא אמר רב: השוחט לחולה בשבת אסור לבריא, המבשל לחולה בשבת מותר לבריא.

    4מאי טעמא? האי ראוי לכוס, והאי אינו ראוי לכוס.

    5אמר רב פפא: פעמים שהשוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום; מבשל אסור, כגון שקצץ לו דלעת.

    6אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא: השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מ"ט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. המבשל לחולה בשבת אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו.

    Mishna

    7השוחט במגל יד, בצור, ובקנה שחיטתו כשרה.

    8הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין, חוץ ממגל קציר, והמגירה, והשינים, והציפורן, מפני שהם חונקין.

    Gemara

    9השוחט דיעבד אין, לכתחלה לא. בשלמא במגל יד דלמא אתי למעבד באידך גיסא, אלא צור וקנה לכתחלה לא? ורמינהי: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה!

    10לא קשיא: כאן בתלוש, כאן במחובר. דאמר רב כהנא: השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ור' חייא מכשיר; עד כאן לא קא מכשיר רבי חייא אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא.

    11במאי אוקימתא כרבי חייא ודיעבד? אלא הא דתניא: בכל שוחטין, בין בתלוש בין במחובר, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה מני? לא רבי ולא ר' חייא! אי ר' חייא דיעבד אין, לכתחלה לא; אי רבי דיעבד נמי לא.

    12לעולם רבי חייא, ואפילו לכתחלה, והאי דקמיפלגי בדיעבד להודיעך כחו דרבי.

    13ואלא, מתניתין דקתני ״השוחט״, דיעבד אין, לכתחלה לא, מני? לא רבי ולא רבי חייא, אי רבי חייא אפילו לכתחלה, אי רבי דיעבד נמי לא.

    14לעולם רבי חייא, ואפילו לכתחלה, ומתניתין דקתני ״השוחט״ רבי היא.

    15קשיא דרבי אדרבי? לא קשיא: כאן במחובר מעיקרו, כאן בתלוש ולבסוף חיברו.

    16ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו? דתניא: השוחט במוכני שחיטתו כשרה, במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה.

    Tosafot

    כגון שהיה לו חולה והבריא - וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר"מ בשוחט לחולה והבריא ור' יהודה נמי אמאי לא אסר משום מוקצה דלא אסר אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאמרינן בהניזקין (גיטין נג:) דבעיא היא בשילהי אין צדין (ביצה דף כו:) אם יש מוקצה לחצי שבת אם לאו וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם דשרי התם אי נמי רב גופיה מספקא ליה דשמא אין מוקצה לחצי שבת ולהכי לא אוקמיה כר"מ אלא כר' יהודה דאסר משום דקניס שוגג אטו מזיד:

    כגון שקצץ לו דלעת - פירש בקונטרס מדנקט קצץ משמע דאיירי מן המחובר וקשה דא"כ מאי איריא מבשל אפילו כי לא נתבשל נמי אסור ואומר ר"ת דבתלושה איירי ושייך נמי בתלושה לשון קציצה כמו כאן קיצץ בן עזאי תורמוסי תרומה בפ' במה מדליקין (שבת דף לד.) ובריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג:) אדמוקדך יקוד קוץ קרך וצלי דבתלושה איירי והא דלא נקט לשון חתיכה כדתנן (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפי שדרך לקוצצן בחתיכות גדולות כשבאין לבשל שייך בו לשון קציצה ומבשל אסור משום דדלעת לא חזיא לכוס כדאמרינן במס' תמיד (דף כז:) כל מידי לא תפלט קמי רבך בר מקרא חייא דכפתילה של אבר דמיא וא"ת והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם כדמסיק בפ"ק דביצה (דף ו:) גבי אפרוח שנולדה בי"ט וי"ל כיון דדלעת עומדת לאדם ואינה ראויה לאדם הוי מוקצה אע"ג דחזיא לבהמה:

    אלא צור וקנה לכתחלה לא - וא"ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד כדאשכחן בריש כל הפסולין (זבחים דף לב.) דנקט ששחט משום טמא אע"ג דזרים ונשים ועבדים שוחטין לכתחלה וי"ל דהתם ניחא ליה למינקט כל הפסולין בעבודה יחד דשחיטה כשרה אבל כאן מה לו לשנות יחד כשרים לכתחלה עם כשרים בדיעבד וא"ת דבפ' חבית (שבת קמז.) קתני הרוחץ דיעבד משום מי מערה אע"ג דחמי טבריא אפי' לכתחלה וי"ל דמש"ה קתני חמי טבריא בהדי מי מערה למידק נמי דמי מערה חמין דומיא דמי טבריא כדאמר התם:

    ורמינהי בכל שוחטין בין בצור - הוה מצי למימר בשלמא קנה אקנה לא קשיא הא בסימוניא דאגמא הא בשאר קנה כמו שמחלק לקמן (חולין דף טז:) אלא צור אצור קשיא:

    להודיעך כחו דרבי - ולא חייש לאשמועי' כח דהיתרא דרבי חייא דכבר אשמועינן בברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר:

    כאן במחובר מעיקרו - לעיל גבי רבי חייא לא הוה מצי לשנויי הכי דכיון דמחובר מעיקרו כשר בדיעבד למה יאסור לכתחלה דאי משום שמא ידרוס א"כ תלוש ולבסוף חיברו נמי:

    או שהיה קנה עומד מאליו - לאו למעוטי נטעו אדם קאתי דההוא נמי חשיב מחובר מעיקרו דאפי' למאן דאמר המשתחוה לבית אסרו המשתחוה לאילן לא אסרו אלא תוספת דוקא ולא נקט הכא עולה מאליו אלא לגלות על צור היוצא מן הכותל דאיירי בכותל מערה דומיא דקנה העומד מאליו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    המבשל לחולה בשבת אסור לבריא - גזירה שמא ירבו בשבילו, פירש הרב ז"ל גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו, ומשום הכי גזרינן שמא יעשה כך. לפי שיבא לידי איסור סקילה בכך. אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש, דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא, אלא דרבנן לבד, שהרי ביום טוב מותר לכתחלה בכי האי גוונא, כדתניא במסכת ביצה (יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך, והתם נמי אמרינן אין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, ועל כרחך אית לן לפרושי כי האי גוונא שמא יתן בקדרה אחר שהיא על האש חתיכה נוספת על שאר חתיכה, דאילו ליתן שם חתיכות הרבה בבת אחת קודם הנחתה על האש שרי, כדתניא ממלאה אשה קדרה בשר, אלא ודאי בזו אחר זו קאמר, ובאפיית הפת גזרו אפילו בבת אחת, לפי שדרך האפיה ליתן זה אחר זה, ומיהו קיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר דשריא אפילו בפת, מפני שהפת [נאפית] יפה בשעה שהתנור מלא. ואם תאמר כיון דביום טוב נמי אסור להרבות בזה אחר זה, אמאי לא גזרינן ביום טוב כדרך שגזרו בשבת. יש לומר דכיון שלצורך היום מותר לו לבשל כל מה שצריך לו, ליכא למגזר שמא ירבה בזו אחר זו, אלא אם כן זימן את הנכרי, דהשתא איכא למיגזר דפעמים שיזמנו אחר נתינת קדרה על האש וירבה בשבילו. ומסתברא דביום טוב אפילו נתן בקדרה חתיכות נוספות זו אחר זו ואחר נתינת הקדרה על האש מותר, דלא גרע מפת דשרי ר"ש לפי שהפת יפה בשעה שהתנור מלא וכל שכן בשר, וההיא דאין מזמנין את הנכרי גזירה שמא ירבה בקדרה אחרת קאמר כן נראה לי. ובשם רבינו יצחק ז"ל ובשם רבינו יצחק ז"ל אף על פי שהתירו ביום טוב למלאות חבית מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד. בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אף על פי שמבשל לחולה, משום חומרא דשבת, והיינו דאיבעיא להו במסכת מנחות (סד, א) פרק רבי ישמעאל אמדוהו לב' גרוגרת ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה וג' גרוגרות בעוקץ אחר הי מינייהו מייתינן, מכלל דפשיטא לן שאם יש ב' בעוקץ וג' בעוקץ זה שאסור להביא את הג'. ואם תאמר והא אמרינן בערובין (סח, א) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נשיילה לאימיה, ואי צריכה ניחמו ליה אגב (אותה) [אימיה], אלמא אפילו בשבת לרבות בשיעור שרי. יש לומר ניחמו ליה על ידי נכרי קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל.

    הא דאמר רבא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום - פירש רש"י ז"ל ועדיין לא הבריא, דאין כאן איסור מוקצה ולא איסור שבת, הלכך מותר לבריא לכוס. והמבשל לחולה שנחלה היום אסור לבריא, כגון שקצץ לו דלעת מן המחובר ובשלה לו, דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה, ומוקצה דידה משום דקשה היא. ולא היא [חדא ד]דלעת רכה היא יותר מן הבשר, ועוד קצץ מן המחובר משמע, דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חתוך, כגון מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, עכ"ל. ור"ת ז"ל פירש בתלושה, דאי במחוברת מאי איריא משום בישול, כי לא נתבשלה נמי אסירא משום מחובר, ושפיר שייך קציצה בתלושה כדאמרינן בסנהדרין (לג, ב) אדמוקדך יקוד קוץ קראך וצלי, ובשבת (לד, א) אמרינן כאן קצץ בן זכאי תורמוסי תרומה, ותרומה לא שייכא אלא בתלוש, (קידושין סא, ב) והא דלא נקיט לשון חתיכה, לפי שדרך לקצצה בחתיכות קטנות כשרוצין לבשלה, ולאותו חתוך קרי קציצה. אבל כשמחתכה לפני בהמה מחתכה חתוך גדול, וההיא קרי חתיכה. וטעמא דמבשל דאסור משום דדלעת לכוס לא חזיא, כדאמרינן במסכת נדרים (מט, ב) כל מידי לא תפלוט קמיה רבך בר מקרא ודיסא. ואי קשה לך כיון דחזיא לכלבים מוכן לאדם קרי ליה כדאמרינן בסמכת ביצה (ו, ב) גבי אפרוח שנולד ביום טוב דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, יש לומר דשאני דלעת, דכיון שעומדת לאכילת אדם ואינה עכשיו ראויה לאדם, אף על גב דחזיא לבהמה, מוקצת היא, ומוקצת קריא לה. זו היא שיטתו של ר"ת ז"ל. ולעיקר פירושו של רש"י ז"ל שפירשה מבשל אסור בחולה שנחלה בו ביום, ומשום הכי אסור בשקיצץ לו דלעת מן המחובר, דבין השמשות מוקצה היתה, אם כן לא הוה ליה לרבא למיסתם לישניה ולמימר מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת, אלא הוה ליה למימר מבשל אסור כגון שחלה בו ביום וקצץ לו דלעת, ועוד דלשון שקצץ לו דלעת משמע דקאי אאותו חולה דאיירי ביה שהיה חולה מבעוד יום, ואם בא רבא לקצר את לשונו, היה לו להפך דבריו ולומר פעמים שהמבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת שוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, דאז ודאי היה במשמע שחלה בו ביום, כיון שחדש בשוחט שחלה מבעוד יום, ועוד שסמך דבריו לדברי רב דמיירי בחולה שחלה בו ביום, ועוד דאם כדברי רבינו ז"ל אין חלוק בין שוחט למבשל אלא בין חלה מבעוד יום לחלה היום, ולא הוה ליה לרבא למימר אלא פעמים ששוחט ומבשל מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ושוחט ומבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל מפני מה לא העמידה כולה בחולה שחלה מבעוד יום, ואפילו הכי בשקצץ לו דלעת מן המחובר אסור, משום גזירת פירות הנושרין, דהא איכא התם מאן דאסר ביצת תרנגולת העומדת לאכילה משום גזירת פירות הנושרין, ואף על גב דתרנגולת עצמה מוכנת ועומדת לאכילה, והכא נמי לא שנא, דאף על גב דדלעת זו מוכנת לחולה, אפילו הכי אסירא לבריא משום פירות הנושרין. אלא שעדיין לא יתיישב הענין בכך אמאי נקט מבשל, שהרי אין איסורו מחמת בישולו אלא מחמת הקצאת חיבורו. על כן נראה לי דרבא כולה בחולה שחלה מבעוד יום נקט לה, וקוצץ לו דלעת מערב שבת קאמר, והכא נמי משמע לישנא דנקיט שקוצץ לו, כלומר שקצץ לו כבר, ומאי דנקט דלעת ושבקיה לשוחט ולא אמר מבשל אסור כגון שבישל לו בשר, משום דבשר ראויה לכוס ודלעת אינה ראויה לכוס, כדאמרינן בשבת (קנה, ב) נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני היכי משכחת לה בבשר פילא, אלמא סתם דלועין אינן ראוין לכוס כבשר. ואם תאמר אי בשחלה מבעוד יום מאי שנא משוחט בהמה דבחייה אינה ראויה לכוס לבריא, ואפילו הכי אגב הכנתו של חולה נתכנה לו לבריא, דלעת נמי כיון דאיתכנה לחולה ולחולה אינה ראויה אלא על ידי בשול, כשנתבשלה מיהא לישתרי אף לבריא, דאיסור שבת ליכא ומשום מוקצה ליכא, דהא איתכנה בבשולה אף לבריא על ידי החולה, ולא היא דהתם על כרחך איתכנה כולה בהמה על ידי החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל דלעת אפשר להכין ממנה מה שצריך לחולה לבד והשאר אסור הקצאתו רביע עליה, וכיון שכן נמצאת שהיא מוקצה לבריא, כן נראה לי.

    ולענין פסק הלכה במבשל בשבת - יש מי שפוסק כרבי מאיר דהא כי מורה רב לתלמידוי כרבי מאיר מורה להו. אבל הרב בעל ההלכות ורבי אחא משבחא ז"ל פסקו כרב יהודה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו שם הכ"ג), חדא דהא רב הכי דרש בפירקא משום עמי הארץ, והשתא ליכא לאורויי כרבי מאיר דהא נפישי עם הארץ, ועוד דעל כרחך לא מורה רב כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה כרבי מאיר ורב יהודה לית הילכתא כרב יהודה במטין איתמר וכדאיתא התם בעירובין (מו, ב), אבל אנן כרבי יהודה סבירא לן, דאמר התם דכי אמרינן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרב יהודה הלכה אתמר, ועוד דסתם מתניתין דהכא על כרחך רבי יהודה, ועוד נראה לי ראיה מדאמר רב דימי מנהרדעי הילכתא המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, ומי עדיף מבשל באיסור שוגג ממבשל לחולה בהיתר דאפילו הכי אסרינן לבריא, אלא שיש לדחות דאין הכי נמי דטפי עדיף שוגג ממבשל לחולה, דהתם איכא למיגזר הכא ליכא למגזר דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ולרבי יוחנן הסנדלר לא חיישינן דאפילו בפירקא לא דריש רב כותיה, והלכך ליתא כלל, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ולענין מה שאמרו מותר למוצאי שבת, כבר כתבתי למעלה (טו, א) שיש מי שמפרש דלערב צריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים ואפילו בעושה בשוגג, וכן דעת רש"י ז"ל. ויש אומרים שלא הוזכר בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי. אי נמי בדבר הנעשה ממילא על ידי מלאכת ישראל שמערב שבת, כאותה שאמרו בשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עששית ותורמסין מערב שבת וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו לכולי עלמא במבשל לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לבריא למוצאי שבת מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במחלל את השבת או בשוגג או במזיד. אבל כאן שעשה ברשות ואין כאן אלא אי משום מוקצה אי משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו. והשוחט לחולה ואפילו חלה בו ביום, איכא מאן דאמר שמותר לבריא באומצא, לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בשבת, דלית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס ועששית שהדליקו בו באותו שבת. ויש מי שאומר דאף רבי שמעון מודה בשוחט אף על פי שאיסור הבא מאליו הוא, כיון שאינו מצפה אימתי תשח(ו)ט בהמתו בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ולפי הדעת הזו הא דאמר רב דימי בחולה שח(ו)לה מבעוד יום היא, ואההיא דרבא דלעיל מינה קא סמיך. והמבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו.

    ועד כאן לא קא שרי רבי חייא אלא דיעבד אבל לכתחלה לא - והאי מחובר דקאמרינן, לאו מחובר מעיקרו קאמר, אלא תלוש ולבסוף חברו, דאי במחובר מעיקרו מאי טעמא דרבי חייא, אי סבירא ליה דמחובר מעיקרו דאורייתא אפילו דיעבד נמי לא, ואי לאו דאורייתא אפילו לכתחלה אמאי לא, דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזור עליה.

    לעולם רבי חייא אפילו לכתחלה - וברייתא דקתני רבי חייא מכשיר דיעבד, [לאו] דוקא קאמר, אלא משום דקתני רבי פוסל תנא רבי חייא מכשיר, אבל לדידיה אפילו לכתחלה נמי שרי.

    לא קשיא כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברו - קשיא לי אמאי נדי מאוקימתא דאוקימנא כרבי חייא, לימא מתניתין נמי רבי חייא, ורבי חייא במחובר מעיקרו מיפסל פסיל, ומתניתין וברייתא דשרו בדיעבד בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, וברייתא דקתני הכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר בשלא בטלו, והיינו דנקט סכין, משום דלא מבטיל ליה. ויש לומר דלא בעי לאיפלוגי בלכתחלה בין ביטלו לשלא בטלו, דהא ברייתא דהשוחט במוכני בתרוייהו קא תני שחיטתו כשרה. והאי מתרץ על ההיא ברייתא קסמיך כדאמרינן ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, דאלמא על ההיא ברייתא קא סמיך במאי דמתרץ. עוד יש לומר דכיון דאשכח אוקימתא למיתני כרבי, ניחא ליה לאוקמיה כותיה, דאיהו הוא דקא סתים להו. ועוד דלא ניחא ליה למימר דרבי חייא מודי ליה לרבי במחובר מעיקרו, דאיהו מסתמא עיקר דינה פליג עליה, וכדתני בברייתא דבסמוך (טז, א) ויו דקאי אאפותא קאמר. דקרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן, דאלמא לרבי חייא לית ליה פוסל במחובר כלל, ולפי מה שכתבתי ניחא לי מאי דלא אוקי כולהו מתניתין ומתניתין כרבי ולימא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, ומתניתא דרבי פוסל במחובר מעיקרו, ומתניתין דהכל שוחטין בשלא בטלו, דהא איהו אברייתא דהשוחט במוכני קא סמיך, וההיא לא חלק בין בטלו, הילכך לרבי דפוסל מחובר מעיקרו אפילו בדיעבד לא שנא תלוש ולבסוף חברו ובטלו ולא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט, כן נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 15b

    Chullin 15b. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 330 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 15b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026