Talmud Builders

    Chullin 15b

    Back to index

    English translation — Chullin 15b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1it is in a case where one had a critically ill person in his household while it was still day, before Shabbat, as it is permitted to slaughter the animal for such a person even on Shabbat. Therefore, the unslaughtered animal was not set aside from use.

    2The Gemara asks: If so, what is the reason that Rabbi Yehuda prohibited consumption of the meat on Shabbat? The Gemara answers: He issued this ruling in a case where one had a critically ill person in his household before Shabbat and that person recovered. In that case, although the unslaughtered animal was not set aside from use when Shabbat began, it is prohibited to slaughter it on Shabbat. According to Rabbi Yehuda, if he slaughtered it unwittingly, its consumption is prohibited on Shabbat.

    3And that which Rav silenced the tanna for not stating that an unslaughtered animal is set aside from use, even when the prohibited labor of slaughter was performed unwittingly, is in accordance with that which Rav Aḥa bar Adda says that Rav says, and some say it is that which Rabbi Yitzḥak bar Adda says that Rav says: In the case of one who slaughters an animal to feed an ill person on Shabbat, it is prohibited for a healthy person to partake of the slaughtered animal on Shabbat. In a case of one who cooks food to feed an ill person on Shabbat, it is permitted for a healthy person to partake of that food.

    4What is the reason for this distinction? This food was fit to be chewed before it was cooked, and therefore it was not set aside from use when Shabbat began, and the meat of that animal was not fit to be chewed before the animal was slaughtered, and therefore it was set aside from use when Shabbat began.

    5Rav Pappa says: There are times when one slaughters for an ill person on Shabbat and it is permitted for a healthy person to eat the meat on Shabbat, such as where he had a critically ill person in his household before Shabbat and the animal was designated for slaughter while it was still day, before Shabbat; in that case, it was not set aside from use. And there are times when one cooks on Shabbat for an ill person and it is prohibited for a healthy person to eat the food on Shabbat, such as where one cut a gourd that was attached to the ground for the ill person on Shabbat. Because it is prohibited to detach the gourd on Shabbat, it is set aside from use and forbidden.

    6Rav Dimi of Neharde’a says that the halakha is: In the case of one who slaughters for an ill person on Shabbat, it is permitted for a healthy person to eat the raw meat [ be’umtza ]. What is the reason that it is permitted? Since it is impossible for an olive-bulk of meat to be permitted without slaughter of the entire animal, when he slaughters the animal, he slaughters it with the ill person in mind. Since slaughter of the animal was permitted, all its meat is permitted even for a healthy person. In the case of one who cooks for an ill person on Shabbat, it is prohibited for a healthy person to eat the food on Shabbat. What is the reason that it is prohibited? It is due to a rabbinic decree lest he increase the amount of food that he is cooking on behalf of the healthy person.

    7MISHNA: In the case of one who slaughters an animal with the smooth side of a hand sickle, which has both a smooth and a serrated side, or with a sharpened flint, or with a reed that was cut lengthwise and sharpened, his slaughter is valid.

    8All slaughter [ hakkol shoḥatin ], and one may always slaughter, and one may slaughter with any item that cuts, except for the serrated side of the harvest sickle, a saw, the teeth of an animal when attached to its jawbone, and a fingernail, because they are serrated and they consequently strangle the animal and do not cut its windpipe and gullet as required.

    9GEMARA: The Gemara notes that the language of the mishna, which states: One who slaughters an animal with a hand sickle, with a flint, or with a reed, rather than: One may slaughter, indicates that after the fact, yes, the slaughter is valid, but one may not slaughter with those blades ab initio . The Gemara asks: Granted, one may not slaughter it with a hand sickle, lest he come to perform the slaughter with the other, serrated, side; but as a flint and a reed have no serrated side, is it so that one may not slaughter with those ab initio ? And the Gemara raises a contradiction from a baraita : One may slaughter with any item that cuts, whether with a flint, or with glass shards, or with the stalk of a reed.

    10The Gemara answers: This is not difficult. There, where the baraita permits slaughter ab initio , it is referring to slaughter with a flint and a reed when they are detached. Here, where the mishna says that the slaughter is valid only after the fact, it is referring to slaughter with a flint and a reed when they are attached to the ground, as Rav Kahana says: In the case of one who slaughters with a blade that is attached to the ground, Rabbi Yehuda HaNasi deems the slaughter not valid and Rabbi Ḥiyya deems it valid. The Gemara infers: Even Rabbi Ḥiyya deems the slaughter valid only after the fact; but one may not do so ab initio .

    11In accordance with which opinion did you interpret the mishna? Is it in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and the slaughter is valid after the fact? But if so, with regard to that which is taught in a baraita : One may slaughter with any item that cuts, whether with a blade that is detached from the ground or with a blade that is attached to the ground, whether the knife is above and the neck of the animal is below or the knife is below and the neck of the animal is above; in accordance with whose opinion is it? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with the opinion of Rabbi Ḥiyya. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, he says: After the fact, yes, the slaughter is valid, but it is not permitted to slaughter in this manner ab initio . If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, he says: Even after the fact, the slaughter is not valid.

    12The Gemara answers: Actually, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, and he permits slaughter with these blades even ab initio . And the fact that the opinions of Rabbi Yehuda HaNasi and Rabbi Ḥiyya were formulated such that they disagree concerning the halakha after the fact is to convey to you the far-reaching nature of the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi that the slaughter is not valid even after the fact.

    13But rather, the mishna here, which teaches: With regard to one who slaughters, after the fact, yes, it is valid, but it is not ab initio , in accordance with whose opinion is it? It is in accordance neither with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi nor with the opinion of Rabbi Ḥiyya. If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, he says: The slaughter is permitted even ab initio . If one would claim that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, he says: Even after the fact, the slaughter is not valid.

    14The Gemara answers: Actually, Rabbi Ḥiyya holds that it is permitted to slaughter with these blades, and even ab initio ; and the mishna here, which teaches: One who slaughters, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi.

    15The Gemara objects: This is difficult, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda HaNasi and another statement of Rabbi Yehuda HaNasi, as in his dispute with Rabbi Ḥiyya he holds that the slaughter is not valid. The Gemara answers: This contradiction is not difficult. There, in his dispute with Rabbi Ḥiyya, Rabbi Yehuda HaNasi holds that slaughter is not valid in a case where the blade was attached from the outset; here, in the mishna, Rabbi Yehuda HaNasi deems the slaughter valid after the fact in a case where the blade was detached and ultimately he reattached it.

    16The Gemara asks: And from where do you say that there is a difference for us between a blade that was attached from the outset and a blade that was detached and ultimately he reattached it? As it is taught in a baraita : With regard to one who slaughters with a mechanism [ bemukhni ] of a wheel with a knife attached to it, his slaughter is valid; with an item that is attached to the ground, his slaughter is valid; if one embedded a knife in a wall and slaughtered with it, his slaughter is valid. If there was a flint emerging from a wall or a reed arising from the ground on its own and he slaughtered with it, his slaughter is not valid.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שהיה לו חולהמע"ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת:

    מ"ט דרבי יהודההא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ"ש בשוגג:

    והבריאהיום בשבת איסור מוקצה ליכא דהא בין השמשות חולה היה הלכך לר"מ דלאו משוי שוגג דאיסור שבת שרי ולרבי יהודה אסור דאיסור שבת דשוגג איכא דהא הבריא:

    וכי האכלומר הא דאוקימנא דמשום איסור מוקצה שתקיה רב לתנא ואע"ג דבאיסור שבת שוגג הוה היינו כי הא דאמר רב:

    השוחט לחולהשנחלה ביום השבת:

    אסורלאכול בריא מאותה בהמה בו ביום דאע"ג דאיסור שבת ליכא דפיקוח נפש דוחה את השבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת דהא עדיין לא היה חולה:

    המבשלבשר שהיתה שחוטה מאתמול ובשלה היום לחולה שנחלה היום מותר לבריא:

    מ"ט האיבשר הוה חזי להאי בריא בין השמשות לכוס חי הילכך אין כאן איסור מוקצה ואיסור שבת נמי אין כאן דהא לחולה בשלה:

    והאישוחט לא היה בין השמשות ראוי לכוס ואיכא איסור מוקצה אע"ג דאיסור שבת ליכא:

    פעמים שהשוחטלחולה מותר לבריא לכוס כגון שהיה לו חולה מבעוד יום דאין כאן לא איסור מוקצה ולא איסור שבת:

    והמבשללחולה שנחלה היום אסור לבריא:

    כגון שקצץ דלעתמן המחובר ובשלה לו דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה ומוקצה דידה משום דקשה היא ולא היא חדא דדלעת רכה היא יותר מן הבשר ועוד קצץ מן המחובר משמע דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חיתוך כגון (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפני הבהמה:

    הלכתא השוחט לחולה בשבתלחולה מבעוד יום:

    באומצאלכוס:

    אדעתא דחולה קא שחיטוליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה:

    מתני' במגל ידרפש"א בלע"ז ויש לה שתי פיות האחת חלקה כסכין והאחת יש בה פגימות:

    הכל שוחטין ובכל שוחטיןכולה מפרש בגמרא:

    מגל קצירשקוצרין בה התבואה פלציל"א בלע"ז שפגימותיה נוטות כולן לצד אחד בשיפוע:

    מגירהסכין מלא פגימות ואין משופעות כשל מגל קציר אלא מכוונות שיש לפגימה מורשא מכאן ומכאן כסתם פגימות אוגרת. ומגירה בלעז סייג"א:

    שיניםהתחובים בלחי של בהמה:

    והצפורןמחוברת:

    שהם חונקיןשאין חותכין אלא קורעין מחמת הפגימות. והאי חונקין אשארא קאי ולאו אצפורן דטעמא דצפורן מפרש בגמרא משום מחובר:

    גמ' דלמא אתי למעבד באידך גיסאבמקום הפגימות. ושמעינן מהא דסכין פגומה ויש בה כדי לשחוט מן הפגם ולהלן אסור לשחוט בה לכתחלה דהא הכא גזרינן משום אידך גיסא וכל שכן הכא דבההיא גיסא גופה פגומה:

    קרומיתצלע של קנה:

    רבי פוסללקמן נפקא לן מויקח את המאכלת:

    ורבי חייא מכשירומתניתין דקתני שחיטתו כשרה לא מתוקמא כרבי אלא כרבי חייא ולכתחלה מיהת לא שחטינן ואשמועינן מתני' דעד כאן כו':

    בין שהסכין למעלהכעין כל השחיטות:

    ובין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלהולא חיישינן שמא יכבד הצואר על הסכין ויתיז בבת אחת קודם שיוליך ויביא:

    לעולם רבי חייא ואפי' לכתחלהנמי מכשר:

    קשיא דרבי אדרבידהא קתני בברייתא רבי פוסל דמשמע דיעבד:

    מחובר מעיקרופוסל ואפילו בדיעבד:

    במוכניגלגל שקורין טו"ר והשכיב בו הסכין חודו למעלה וגלגל ושחט:

    נעץ סכין בכותלוהוליך והביא צואר בהמה עליה:

    צור יוצא מן הכותלהיינו מחובר מעיקרו דמוקמי' ליה לקמן בכותל מערה שלא נבנה הכותל ע"י אדם אלא חוקק בקרקע והכותל עומד מאליו ורישא בתלוש ולבסוף חברו והאי דהדר תנא נעץ סכין בכותל איצטריך לאשמועינן דאף על גב דלא מבטל ליה אפילו הכי לכתחלה לא ישחוט. קנה עומד מאליו שלא נטעו אדם שם אלא מעצמו עלה:

    חולין 15 עמוד ב

    1כגון שהיה לו חולה מבעוד יום.

    2אי הכי, מאי טעמא דרבי יהודה דאסר? כגון שהיה לו חולה והבריא.

    3וכי הא דאמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה אמר רבי יצחק בר אדא אמר רב: השוחט לחולה בשבת אסור לבריא, המבשל לחולה בשבת מותר לבריא.

    4מאי טעמא? האי ראוי לכוס, והאי אינו ראוי לכוס.

    5אמר רב פפא: פעמים שהשוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום; מבשל אסור, כגון שקצץ לו דלעת.

    6אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא: השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, מ"ט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. המבשל לחולה בשבת אסור לבריא, גזירה שמא ירבה בשבילו.

    Mishna

    7השוחט במגל יד, בצור, ובקנה שחיטתו כשרה.

    8הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין, חוץ ממגל קציר, והמגירה, והשינים, והציפורן, מפני שהם חונקין.

    Gemara

    9השוחט דיעבד אין, לכתחלה לא. בשלמא במגל יד דלמא אתי למעבד באידך גיסא, אלא צור וקנה לכתחלה לא? ורמינהי: בכל שוחטין, בין בצור, בין בזכוכית, בין בקרומית של קנה!

    10לא קשיא: כאן בתלוש, כאן במחובר. דאמר רב כהנא: השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ור' חייא מכשיר; עד כאן לא קא מכשיר רבי חייא אלא בדיעבד, אבל לכתחלה לא.

    11במאי אוקימתא כרבי חייא ודיעבד? אלא הא דתניא: בכל שוחטין, בין בתלוש בין במחובר, בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה, בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה מני? לא רבי ולא ר' חייא! אי ר' חייא דיעבד אין, לכתחלה לא; אי רבי דיעבד נמי לא.

    12לעולם רבי חייא, ואפילו לכתחלה, והאי דקמיפלגי בדיעבד להודיעך כחו דרבי.

    13ואלא, מתניתין דקתני ״השוחט״, דיעבד אין, לכתחלה לא, מני? לא רבי ולא רבי חייא, אי רבי חייא אפילו לכתחלה, אי רבי דיעבד נמי לא.

    14לעולם רבי חייא, ואפילו לכתחלה, ומתניתין דקתני ״השוחט״ רבי היא.

    15קשיא דרבי אדרבי? לא קשיא: כאן במחובר מעיקרו, כאן בתלוש ולבסוף חיברו.

    16ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חיברו? דתניא: השוחט במוכני שחיטתו כשרה, במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה, היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה.

    Tosafot

    כגון שהיה לו חולה והבריאוא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר"מ בשוחט לחולה והבריא ור' יהודה נמי אמאי לא אסר משום מוקצה דלא אסר אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאמרינן בהניזקין (גיטין נג:) דבעיא היא בשילהי אין צדין (ביצה דף כו:) אם יש מוקצה לחצי שבת אם לאו וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם דשרי התם אי נמי רב גופיה מספקא ליה דשמא אין מוקצה לחצי שבת ולהכי לא אוקמיה כר"מ אלא כר' יהודה דאסר משום דקניס שוגג אטו מזיד:

    כגון שקצץ לו דלעתפירש בקונטרס מדנקט קצץ משמע דאיירי מן המחובר וקשה דא"כ מאי איריא מבשל אפילו כי לא נתבשל נמי אסור ואומר ר"ת דבתלושה איירי ושייך נמי בתלושה לשון קציצה כמו כאן קיצץ בן עזאי תורמוסי תרומה בפ' במה מדליקין (שבת דף לד.) ובריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג:) אדמוקדך יקוד קוץ קרך וצלי דבתלושה איירי והא דלא נקט לשון חתיכה כדתנן (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפי שדרך לקוצצן בחתיכות גדולות כשבאין לבשל שייך בו לשון קציצה ומבשל אסור משום דדלעת לא חזיא לכוס כדאמרינן במס' תמיד (דף כז:) כל מידי לא תפלט קמי רבך בר מקרא חייא דכפתילה של אבר דמיא וא"ת והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם כדמסיק בפ"ק דביצה (דף ו:) גבי אפרוח שנולדה בי"ט וי"ל כיון דדלעת עומדת לאדם ואינה ראויה לאדם הוי מוקצה אע"ג דחזיא לבהמה:

    אלא צור וקנה לכתחלה לאוא"ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד כדאשכחן בריש כל הפסולין (זבחים דף לב.) דנקט ששחט משום טמא אע"ג דזרים ונשים ועבדים שוחטין לכתחלה וי"ל דהתם ניחא ליה למינקט כל הפסולין בעבודה יחד דשחיטה כשרה אבל כאן מה לו לשנות יחד כשרים לכתחלה עם כשרים בדיעבד וא"ת דבפ' חבית (שבת קמז.) קתני הרוחץ דיעבד משום מי מערה אע"ג דחמי טבריא אפי' לכתחלה וי"ל דמש"ה קתני חמי טבריא בהדי מי מערה למידק נמי דמי מערה חמין דומיא דמי טבריא כדאמר התם:

    ורמינהי בכל שוחטין בין בצורהוה מצי למימר בשלמא קנה אקנה לא קשיא הא בסימוניא דאגמא הא בשאר קנה כמו שמחלק לקמן (חולין דף טז:) אלא צור אצור קשיא:

    להודיעך כחו דרביולא חייש לאשמועי' כח דהיתרא דרבי חייא דכבר אשמועינן בברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר:

    כאן במחובר מעיקרולעיל גבי רבי חייא לא הוה מצי לשנויי הכי דכיון דמחובר מעיקרו כשר בדיעבד למה יאסור לכתחלה דאי משום שמא ידרוס א"כ תלוש ולבסוף חיברו נמי:

    או שהיה קנה עומד מאליולאו למעוטי נטעו אדם קאתי דההוא נמי חשיב מחובר מעיקרו דאפי' למאן דאמר המשתחוה לבית אסרו המשתחוה לאילן לא אסרו אלא תוספת דוקא ולא נקט הכא עולה מאליו אלא לגלות על צור היוצא מן הכותל דאיירי בכותל מערה דומיא דקנה העומד מאליו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    המבשל לחולה בשבת אסור לבריאגזירה שמא ירבו בשבילו, פירש הרב ז"ל גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו, ומשום הכי גזרינן שמא יעשה כך. לפי שיבא לידי איסור סקילה בכך. אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש, דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא, אלא דרבנן לבד, שהרי ביום טוב מותר לכתחלה בכי האי גוונא, כדתניא במסכת ביצה (יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך, והתם נמי אמרינן אין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, ועל כרחך אית לן לפרושי כי האי גוונא שמא יתן בקדרה אחר שהיא על האש חתיכה נוספת על שאר חתיכה, דאילו ליתן שם חתיכות הרבה בבת אחת קודם הנחתה על האש שרי, כדתניא ממלאה אשה קדרה בשר, אלא ודאי בזו אחר זו קאמר, ובאפיית הפת גזרו אפילו בבת אחת, לפי שדרך האפיה ליתן זה אחר זה, ומיהו קיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר דשריא אפילו בפת, מפני שהפת [נאפית] יפה בשעה שהתנור מלא. ואם תאמר כיון דביום טוב נמי אסור להרבות בזה אחר זה, אמאי לא גזרינן ביום טוב כדרך שגזרו בשבת. יש לומר דכיון שלצורך היום מותר לו לבשל כל מה שצריך לו, ליכא למגזר שמא ירבה בזו אחר זו, אלא אם כן זימן את הנכרי, דהשתא איכא למיגזר דפעמים שיזמנו אחר נתינת קדרה על האש וירבה בשבילו. ומסתברא דביום טוב אפילו נתן בקדרה חתיכות נוספות זו אחר זו ואחר נתינת הקדרה על האש מותר, דלא גרע מפת דשרי ר"ש לפי שהפת יפה בשעה שהתנור מלא וכל שכן בשר, וההיא דאין מזמנין את הנכרי גזירה שמא ירבה בקדרה אחרת קאמר כן נראה לי. ובשם רבינו יצחק ז"ל ובשם רבינו יצחק ז"ל אף על פי שהתירו ביום טוב למלאות חבית מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד. בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אף על פי שמבשל לחולה, משום חומרא דשבת, והיינו דאיבעיא להו במסכת מנחות (סד, א) פרק רבי ישמעאל אמדוהו לב' גרוגרת ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה וג' גרוגרות בעוקץ אחר הי מינייהו מייתינן, מכלל דפשיטא לן שאם יש ב' בעוקץ וג' בעוקץ זה שאסור להביא את הג'. ואם תאמר והא אמרינן בערובין (סח, א) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נשיילה לאימיה, ואי צריכה ניחמו ליה אגב (אותה) [אימיה], אלמא אפילו בשבת לרבות בשיעור שרי. יש לומר ניחמו ליה על ידי נכרי קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל.

    הא דאמר רבא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יוםפירש רש"י ז"ל ועדיין לא הבריא, דאין כאן איסור מוקצה ולא איסור שבת, הלכך מותר לבריא לכוס. והמבשל לחולה שנחלה היום אסור לבריא, כגון שקצץ לו דלעת מן המחובר ובשלה לו, דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה, ומוקצה דידה משום דקשה היא. ולא היא [חדא ד]דלעת רכה היא יותר מן הבשר, ועוד קצץ מן המחובר משמע, דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חתוך, כגון מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, עכ"ל. ור"ת ז"ל פירש בתלושה, דאי במחוברת מאי איריא משום בישול, כי לא נתבשלה נמי אסירא משום מחובר, ושפיר שייך קציצה בתלושה כדאמרינן בסנהדרין (לג, ב) אדמוקדך יקוד קוץ קראך וצלי, ובשבת (לד, א) אמרינן כאן קצץ בן זכאי תורמוסי תרומה, ותרומה לא שייכא אלא בתלוש, (קידושין סא, ב) והא דלא נקיט לשון חתיכה, לפי שדרך לקצצה בחתיכות קטנות כשרוצין לבשלה, ולאותו חתוך קרי קציצה. אבל כשמחתכה לפני בהמה מחתכה חתוך גדול, וההיא קרי חתיכה. וטעמא דמבשל דאסור משום דדלעת לכוס לא חזיא, כדאמרינן במסכת נדרים (מט, ב) כל מידי לא תפלוט קמיה רבך בר מקרא ודיסא. ואי קשה לך כיון דחזיא לכלבים מוכן לאדם קרי ליה כדאמרינן בסמכת ביצה (ו, ב) גבי אפרוח שנולד ביום טוב דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, יש לומר דשאני דלעת, דכיון שעומדת לאכילת אדם ואינה עכשיו ראויה לאדם, אף על גב דחזיא לבהמה, מוקצת היא, ומוקצת קריא לה. זו היא שיטתו של ר"ת ז"ל. ולעיקר פירושו של רש"י ז"ל שפירשה מבשל אסור בחולה שנחלה בו ביום, ומשום הכי אסור בשקיצץ לו דלעת מן המחובר, דבין השמשות מוקצה היתה, אם כן לא הוה ליה לרבא למיסתם לישניה ולמימר מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת, אלא הוה ליה למימר מבשל אסור כגון שחלה בו ביום וקצץ לו דלעת, ועוד דלשון שקצץ לו דלעת משמע דקאי אאותו חולה דאיירי ביה שהיה חולה מבעוד יום, ואם בא רבא לקצר את לשונו, היה לו להפך דבריו ולומר פעמים שהמבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת שוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, דאז ודאי היה במשמע שחלה בו ביום, כיון שחדש בשוחט שחלה מבעוד יום, ועוד שסמך דבריו לדברי רב דמיירי בחולה שחלה בו ביום, ועוד דאם כדברי רבינו ז"ל אין חלוק בין שוחט למבשל אלא בין חלה מבעוד יום לחלה היום, ולא הוה ליה לרבא למימר אלא פעמים ששוחט ומבשל מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ושוחט ומבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל מפני מה לא העמידה כולה בחולה שחלה מבעוד יום, ואפילו הכי בשקצץ לו דלעת מן המחובר אסור, משום גזירת פירות הנושרין, דהא איכא התם מאן דאסר ביצת תרנגולת העומדת לאכילה משום גזירת פירות הנושרין, ואף על גב דתרנגולת עצמה מוכנת ועומדת לאכילה, והכא נמי לא שנא, דאף על גב דדלעת זו מוכנת לחולה, אפילו הכי אסירא לבריא משום פירות הנושרין. אלא שעדיין לא יתיישב הענין בכך אמאי נקט מבשל, שהרי אין איסורו מחמת בישולו אלא מחמת הקצאת חיבורו. על כן נראה לי דרבא כולה בחולה שחלה מבעוד יום נקט לה, וקוצץ לו דלעת מערב שבת קאמר, והכא נמי משמע לישנא דנקיט שקוצץ לו, כלומר שקצץ לו כבר, ומאי דנקט דלעת ושבקיה לשוחט ולא אמר מבשל אסור כגון שבישל לו בשר, משום דבשר ראויה לכוס ודלעת אינה ראויה לכוס, כדאמרינן בשבת (קנה, ב) נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני היכי משכחת לה בבשר פילא, אלמא סתם דלועין אינן ראוין לכוס כבשר. ואם תאמר אי בשחלה מבעוד יום מאי שנא משוחט בהמה דבחייה אינה ראויה לכוס לבריא, ואפילו הכי אגב הכנתו של חולה נתכנה לו לבריא, דלעת נמי כיון דאיתכנה לחולה ולחולה אינה ראויה אלא על ידי בשול, כשנתבשלה מיהא לישתרי אף לבריא, דאיסור שבת ליכא ומשום מוקצה ליכא, דהא איתכנה בבשולה אף לבריא על ידי החולה, ולא היא דהתם על כרחך איתכנה כולה בהמה על ידי החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל דלעת אפשר להכין ממנה מה שצריך לחולה לבד והשאר אסור הקצאתו רביע עליה, וכיון שכן נמצאת שהיא מוקצה לבריא, כן נראה לי.

    ולענין פסק הלכה במבשל בשבתיש מי שפוסק כרבי מאיר דהא כי מורה רב לתלמידוי כרבי מאיר מורה להו. אבל הרב בעל ההלכות ורבי אחא משבחא ז"ל פסקו כרב יהודה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו שם הכ"ג), חדא דהא רב הכי דרש בפירקא משום עמי הארץ, והשתא ליכא לאורויי כרבי מאיר דהא נפישי עם הארץ, ועוד דעל כרחך לא מורה רב כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה כרבי מאיר ורב יהודה לית הילכתא כרב יהודה במטין איתמר וכדאיתא התם בעירובין (מו, ב), אבל אנן כרבי יהודה סבירא לן, דאמר התם דכי אמרינן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרב יהודה הלכה אתמר, ועוד דסתם מתניתין דהכא על כרחך רבי יהודה, ועוד נראה לי ראיה מדאמר רב דימי מנהרדעי הילכתא המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, ומי עדיף מבשל באיסור שוגג ממבשל לחולה בהיתר דאפילו הכי אסרינן לבריא, אלא שיש לדחות דאין הכי נמי דטפי עדיף שוגג ממבשל לחולה, דהתם איכא למיגזר הכא ליכא למגזר דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ולרבי יוחנן הסנדלר לא חיישינן דאפילו בפירקא לא דריש רב כותיה, והלכך ליתא כלל, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ולענין מה שאמרו מותר למוצאי שבת, כבר כתבתי למעלה (טו, א) שיש מי שמפרש דלערב צריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים ואפילו בעושה בשוגג, וכן דעת רש"י ז"ל. ויש אומרים שלא הוזכר בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי. אי נמי בדבר הנעשה ממילא על ידי מלאכת ישראל שמערב שבת, כאותה שאמרו בשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עששית ותורמסין מערב שבת וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו לכולי עלמא במבשל לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לבריא למוצאי שבת מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במחלל את השבת או בשוגג או במזיד. אבל כאן שעשה ברשות ואין כאן אלא אי משום מוקצה אי משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו. והשוחט לחולה ואפילו חלה בו ביום, איכא מאן דאמר שמותר לבריא באומצא, לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בשבת, דלית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס ועששית שהדליקו בו באותו שבת. ויש מי שאומר דאף רבי שמעון מודה בשוחט אף על פי שאיסור הבא מאליו הוא, כיון שאינו מצפה אימתי תשח(ו)ט בהמתו בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ולפי הדעת הזו הא דאמר רב דימי בחולה שח(ו)לה מבעוד יום היא, ואההיא דרבא דלעיל מינה קא סמיך. והמבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו.

    ועד כאן לא קא שרי רבי חייא אלא דיעבד אבל לכתחלה לאוהאי מחובר דקאמרינן, לאו מחובר מעיקרו קאמר, אלא תלוש ולבסוף חברו, דאי במחובר מעיקרו מאי טעמא דרבי חייא, אי סבירא ליה דמחובר מעיקרו דאורייתא אפילו דיעבד נמי לא, ואי לאו דאורייתא אפילו לכתחלה אמאי לא, דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזור עליה.

    לעולם רבי חייא אפילו לכתחלהוברייתא דקתני רבי חייא מכשיר דיעבד, [לאו] דוקא קאמר, אלא משום דקתני רבי פוסל תנא רבי חייא מכשיר, אבל לדידיה אפילו לכתחלה נמי שרי.

    לא קשיא כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברוקשיא לי אמאי נדי מאוקימתא דאוקימנא כרבי חייא, לימא מתניתין נמי רבי חייא, ורבי חייא במחובר מעיקרו מיפסל פסיל, ומתניתין וברייתא דשרו בדיעבד בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, וברייתא דקתני הכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר בשלא בטלו, והיינו דנקט סכין, משום דלא מבטיל ליה. ויש לומר דלא בעי לאיפלוגי בלכתחלה בין ביטלו לשלא בטלו, דהא ברייתא דהשוחט במוכני בתרוייהו קא תני שחיטתו כשרה. והאי מתרץ על ההיא ברייתא קסמיך כדאמרינן ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, דאלמא על ההיא ברייתא קא סמיך במאי דמתרץ. עוד יש לומר דכיון דאשכח אוקימתא למיתני כרבי, ניחא ליה לאוקמיה כותיה, דאיהו הוא דקא סתים להו. ועוד דלא ניחא ליה למימר דרבי חייא מודי ליה לרבי במחובר מעיקרו, דאיהו מסתמא עיקר דינה פליג עליה, וכדתני בברייתא דבסמוך (טז, א) ויו דקאי אאפותא קאמר. דקרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן, דאלמא לרבי חייא לית ליה פוסל במחובר כלל, ולפי מה שכתבתי ניחא לי מאי דלא אוקי כולהו מתניתין ומתניתין כרבי ולימא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, ומתניתא דרבי פוסל במחובר מעיקרו, ומתניתין דהכל שוחטין בשלא בטלו, דהא איהו אברייתא דהשוחט במוכני קא סמיך, וההיא לא חלק בין בטלו, הילכך לרבי דפוסל מחובר מעיקרו אפילו בדיעבד לא שנא תלוש ולבסוף חברו ובטלו ולא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט, כן נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 15b

    Chullin 15b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 330 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    שהיה לו חולה מע"ש דכיון דשוגג הוא כדאוקמינן וליכא איסור שבת איסור מוקצה נמי ליכא דעומדת לשחיטה היתה בין השמשות ואפילו בשבת משום דחולי דפיקוח נפש דוחה את השבת:

    מ"ט דרבי יהודה הא אפי' במזיד איסור שבת ליכא וכ"ש בשוגג:

    והבריא היום בשבת איסור מוקצה ליכא דהא בין השמשות חולה היה הלכך לר"מ דלאו משוי שוגג דאיסור שבת שרי ולרבי יהודה אסור דאיסור שבת דשוגג איכא דהא הבריא:

    וכי הא כלומר הא דאוקימנא דמשום איסור מוקצה שתקיה רב לתנא ואע"ג דבאיסור שבת שוגג הוה היינו כי הא דאמר רב:

    השוחט לחולה שנחלה ביום השבת:

    אסור לאכול בריא מאותה בהמה בו ביום דאע"ג דאיסור שבת ליכא דפיקוח נפש דוחה את השבת איסור מוקצה מיהא איכא דבין השמשות מוקצה הואי ולא היתה ראויה לישחט בשבת דהא עדיין לא היה חולה:

    המבשל בשר שהיתה שחוטה מאתמול ובשלה היום לחולה שנחלה היום מותר לבריא:

    מ"ט האי בשר הוה חזי להאי בריא בין השמשות לכוס חי הילכך אין כאן איסור מוקצה ואיסור שבת נמי אין כאן דהא לחולה בשלה:

    26 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 15b · Sefaria

    Tosafot

    כגון שהיה לו חולה והבריא וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר"מ בשוחט לחולה והבריא ור' יהודה נמי אמאי לא אסר משום מוקצה דלא אסר אלא משום דקניס שוגג אטו מזיד כדאמרינן בהניזקין (גיטין נג:) דבעיא היא בשילהי אין צדין (ביצה דף כו:) אם יש מוקצה לחצי שבת אם לאו וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם דשרי התם אי נמי רב גופיה מספקא ליה דשמא אין מוקצה לחצי שבת ולהכי לא אוקמיה כר"מ אלא כר' יהודה דאסר משום דקניס שוגג אטו מזיד:

    כגון שקצץ לו דלעת פירש בקונטרס מדנקט קצץ משמע דאיירי מן המחובר וקשה דא"כ מאי איריא מבשל אפילו כי לא נתבשל נמי אסור ואומר ר"ת דבתלושה איירי ושייך נמי בתלושה לשון קציצה כמו כאן קיצץ בן עזאי תורמוסי תרומה בפ' במה מדליקין (שבת דף לד.) ובריש פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג:) אדמוקדך יקוד קוץ קרך וצלי דבתלושה איירי והא דלא נקט לשון חתיכה כדתנן (שבת דף קנו:) מחתכין את הדילועין לפי שדרך לקוצצן בחתיכות גדולות כשבאין לבשל שייך בו לשון קציצה ומבשל אסור משום דדלעת לא חזיא לכוס כדאמרינן במס' תמיד (דף כז:) כל מידי לא תפלט קמי רבך בר מקרא חייא דכפתילה של אבר דמיא וא"ת והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם כדמסיק בפ"ק דביצה (דף ו:) גבי אפרוח שנולדה בי"ט וי"ל כיון דדלעת עומדת לאדם ואינה ראויה לאדם הוי מוקצה אע"ג דחזיא לבהמה:

    אלא צור וקנה לכתחלה לא וא"ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד כדאשכחן בריש כל הפסולין (זבחים דף לב.) דנקט ששחט משום טמא אע"ג דזרים ונשים ועבדים שוחטין לכתחלה וי"ל דהתם ניחא ליה למינקט כל הפסולין בעבודה יחד דשחיטה כשרה אבל כאן מה לו לשנות יחד כשרים לכתחלה עם כשרים בדיעבד וא"ת דבפ' חבית (שבת קמז.) קתני הרוחץ דיעבד משום מי מערה אע"ג דחמי טבריא אפי' לכתחלה וי"ל דמש"ה קתני חמי טבריא בהדי מי מערה למידק נמי דמי מערה חמין דומיא דמי טבריא כדאמר התם:

    ורמינהי בכל שוחטין בין בצור הוה מצי למימר בשלמא קנה אקנה לא קשיא הא בסימוניא דאגמא הא בשאר קנה כמו שמחלק לקמן (חולין דף טז:) אלא צור אצור קשיא:

    להודיעך כחו דרבי ולא חייש לאשמועי' כח דהיתרא דרבי חייא דכבר אשמועינן בברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר:

    כאן במחובר מעיקרו לעיל גבי רבי חייא לא הוה מצי לשנויי הכי דכיון דמחובר מעיקרו כשר בדיעבד למה יאסור לכתחלה דאי משום שמא ידרוס א"כ תלוש ולבסוף חיברו נמי:

    או שהיה קנה עומד מאליו לאו למעוטי נטעו אדם קאתי דההוא נמי חשיב מחובר מעיקרו דאפי' למאן דאמר המשתחוה לבית אסרו המשתחוה לאילן לא אסרו אלא תוספת דוקא ולא נקט הכא עולה מאליו אלא לגלות על צור היוצא מן הכותל דאיירי בכותל מערה דומיא דקנה העומד מאליו:

    Tosafot on Chullin 15b · Sefaria

    Rashba

    המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבו בשבילו, פירש הרב ז"ל גזירה שמא אחר שיניח הקדרה על האש ירבה שם חתיכה בשבילו, ומשום הכי גזרינן שמא יעשה כך. לפי שיבא לידי איסור סקילה בכך. אבל אין לפרש שמא ירבה חתיכות בקדרה קודם שיתן אותה על האש, דאפילו עביד הכי לית כאן איסורא דאורייתא, אלא דרבנן לבד, שהרי ביום טוב מותר לכתחלה בכי האי גוונא, כדתניא במסכת ביצה (יז, א) ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ממלא נחתום חביות של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד, אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך, והתם נמי אמרינן אין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו, ועל כרחך אית לן לפרושי כי האי גוונא שמא יתן בקדרה אחר שהיא על האש חתיכה נוספת על שאר חתיכה, דאילו ליתן שם חתיכות הרבה בבת אחת קודם הנחתה על האש שרי, כדתניא ממלאה אשה קדרה בשר, אלא ודאי בזו אחר זו קאמר, ובאפיית הפת גזרו אפילו בבת אחת, לפי שדרך האפיה ליתן זה אחר זה, ומיהו קיימא לן כרבי שמעון בן אלעזר דשריא אפילו בפת, מפני שהפת [נאפית] יפה בשעה שהתנור מלא. ואם תאמר כיון דביום טוב נמי אסור להרבות בזה אחר זה, אמאי לא גזרינן ביום טוב כדרך שגזרו בשבת. יש לומר דכיון שלצורך היום מותר לו לבשל כל מה שצריך לו, ליכא למגזר שמא ירבה בזו אחר זו, אלא אם כן זימן את הנכרי, דהשתא איכא למיגזר דפעמים שיזמנו אחר נתינת קדרה על האש וירבה בשבילו. ומסתברא דביום טוב אפילו נתן בקדרה חתיכות נוספות זו אחר זו ואחר נתינת הקדרה על האש מותר, דלא גרע מפת דשרי ר"ש לפי שהפת יפה בשעה שהתנור מלא וכל שכן בשר, וההיא דאין מזמנין את הנכרי גזירה שמא ירבה בקדרה אחרת קאמר כן נראה לי. ובשם רבינו יצחק ז"ל ובשם רבינו יצחק ז"ל אף על פי שהתירו ביום טוב למלאות חבית מים אף על פי שאין צריך אלא לקיתון אחד. בשבת לא התירו להרבות בשביל הבריא אף על פי שמבשל לחולה, משום חומרא דשבת, והיינו דאיבעיא להו במסכת מנחות (סד, א) פרק רבי ישמעאל אמדוהו לב' גרוגרת ויש גרוגרת בעוקץ זה וגרוגרת בעוקץ זה וג' גרוגרות בעוקץ אחר הי מינייהו מייתינן, מכלל דפשיטא לן שאם יש ב' בעוקץ וג' בעוקץ זה שאסור להביא את הג'. ואם תאמר והא אמרינן בערובין (סח, א) ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה אתו לקמיה דרבא אמר להו נשיילה לאימיה, ואי צריכה ניחמו ליה אגב (אותה) [אימיה], אלמא אפילו בשבת לרבות בשיעור שרי. יש לומר ניחמו ליה על ידי נכרי קאמר, וכן פירש שם רש"י ז"ל ור"ח ז"ל.

    הא דאמר רבא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום פירש רש"י ז"ל ועדיין לא הבריא, דאין כאן איסור מוקצה ולא איסור שבת, הלכך מותר לבריא לכוס. והמבשל לחולה שנחלה היום אסור לבריא, כגון שקצץ לו דלעת מן המחובר ובשלה לו, דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ואית דמפרשי בדלעת תלושה, ומוקצה דידה משום דקשה היא. ולא היא [חדא ד]דלעת רכה היא יותר מן הבשר, ועוד קצץ מן המחובר משמע, דאי בתלושה לא שייך קציצה אלא חתוך, כגון מחתכין את הדלועין לפני הבהמה, עכ"ל. ור"ת ז"ל פירש בתלושה, דאי במחוברת מאי איריא משום בישול, כי לא נתבשלה נמי אסירא משום מחובר, ושפיר שייך קציצה בתלושה כדאמרינן בסנהדרין (לג, ב) אדמוקדך יקוד קוץ קראך וצלי, ובשבת (לד, א) אמרינן כאן קצץ בן זכאי תורמוסי תרומה, ותרומה לא שייכא אלא בתלוש, (קידושין סא, ב) והא דלא נקיט לשון חתיכה, לפי שדרך לקצצה בחתיכות קטנות כשרוצין לבשלה, ולאותו חתוך קרי קציצה. אבל כשמחתכה לפני בהמה מחתכה חתוך גדול, וההיא קרי חתיכה. וטעמא דמבשל דאסור משום דדלעת לכוס לא חזיא, כדאמרינן במסכת נדרים (מט, ב) כל מידי לא תפלוט קמיה רבך בר מקרא ודיסא. ואי קשה לך כיון דחזיא לכלבים מוכן לאדם קרי ליה כדאמרינן בסמכת ביצה (ו, ב) גבי אפרוח שנולד ביום טוב דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, יש לומר דשאני דלעת, דכיון שעומדת לאכילת אדם ואינה עכשיו ראויה לאדם, אף על גב דחזיא לבהמה, מוקצת היא, ומוקצת קריא לה. זו היא שיטתו של ר"ת ז"ל. ולעיקר פירושו של רש"י ז"ל שפירשה מבשל אסור בחולה שנחלה בו ביום, ומשום הכי אסור בשקיצץ לו דלעת מן המחובר, דבין השמשות מוקצה היתה, אם כן לא הוה ליה לרבא למיסתם לישניה ולמימר מבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת, אלא הוה ליה למימר מבשל אסור כגון שחלה בו ביום וקצץ לו דלעת, ועוד דלשון שקצץ לו דלעת משמע דקאי אאותו חולה דאיירי ביה שהיה חולה מבעוד יום, ואם בא רבא לקצר את לשונו, היה לו להפך דבריו ולומר פעמים שהמבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת שוחט מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום, דאז ודאי היה במשמע שחלה בו ביום, כיון שחדש בשוחט שחלה מבעוד יום, ועוד שסמך דבריו לדברי רב דמיירי בחולה שחלה בו ביום, ועוד דאם כדברי רבינו ז"ל אין חלוק בין שוחט למבשל אלא בין חלה מבעוד יום לחלה היום, ולא הוה ליה לרבא למימר אלא פעמים ששוחט ומבשל מותר, כגון שהיה לו חולה מבעוד יום ושוחט ומבשל אסור כגון שקצץ לו דלעת. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל מפני מה לא העמידה כולה בחולה שחלה מבעוד יום, ואפילו הכי בשקצץ לו דלעת מן המחובר אסור, משום גזירת פירות הנושרין, דהא איכא התם מאן דאסר ביצת תרנגולת העומדת לאכילה משום גזירת פירות הנושרין, ואף על גב דתרנגולת עצמה מוכנת ועומדת לאכילה, והכא נמי לא שנא, דאף על גב דדלעת זו מוכנת לחולה, אפילו הכי אסירא לבריא משום פירות הנושרין. אלא שעדיין לא יתיישב הענין בכך אמאי נקט מבשל, שהרי אין איסורו מחמת בישולו אלא מחמת הקצאת חיבורו. על כן נראה לי דרבא כולה בחולה שחלה מבעוד יום נקט לה, וקוצץ לו דלעת מערב שבת קאמר, והכא נמי משמע לישנא דנקיט שקוצץ לו, כלומר שקצץ לו כבר, ומאי דנקט דלעת ושבקיה לשוחט ולא אמר מבשל אסור כגון שבישל לו בשר, משום דבשר ראויה לכוס ודלעת אינה ראויה לכוס, כדאמרינן בשבת (קנה, ב) נבלה דומיא דדלועין מה דלועין דאשוני אף נבלה דאשוני היכי משכחת לה בבשר פילא, אלמא סתם דלועין אינן ראוין לכוס כבשר. ואם תאמר אי בשחלה מבעוד יום מאי שנא משוחט בהמה דבחייה אינה ראויה לכוס לבריא, ואפילו הכי אגב הכנתו של חולה נתכנה לו לבריא, דלעת נמי כיון דאיתכנה לחולה ולחולה אינה ראויה אלא על ידי בשול, כשנתבשלה מיהא לישתרי אף לבריא, דאיסור שבת ליכא ומשום מוקצה ליכא, דהא איתכנה בבשולה אף לבריא על ידי החולה, ולא היא דהתם על כרחך איתכנה כולה בהמה על ידי החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. אבל דלעת אפשר להכין ממנה מה שצריך לחולה לבד והשאר אסור הקצאתו רביע עליה, וכיון שכן נמצאת שהיא מוקצה לבריא, כן נראה לי.

    ולענין פסק הלכה במבשל בשבת יש מי שפוסק כרבי מאיר דהא כי מורה רב לתלמידוי כרבי מאיר מורה להו. אבל הרב בעל ההלכות ורבי אחא משבחא ז"ל פסקו כרב יהודה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ו שם הכ"ג), חדא דהא רב הכי דרש בפירקא משום עמי הארץ, והשתא ליכא לאורויי כרבי מאיר דהא נפישי עם הארץ, ועוד דעל כרחך לא מורה רב כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה כרבי מאיר ורב יהודה לית הילכתא כרב יהודה במטין איתמר וכדאיתא התם בעירובין (מו, ב), אבל אנן כרבי יהודה סבירא לן, דאמר התם דכי אמרינן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרב יהודה הלכה אתמר, ועוד דסתם מתניתין דהכא על כרחך רבי יהודה, ועוד נראה לי ראיה מדאמר רב דימי מנהרדעי הילכתא המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו, ומי עדיף מבשל באיסור שוגג ממבשל לחולה בהיתר דאפילו הכי אסרינן לבריא, אלא שיש לדחות דאין הכי נמי דטפי עדיף שוגג ממבשל לחולה, דהתם איכא למיגזר הכא ליכא למגזר דלא קנסינן שוגג אטו מזיד. ולרבי יוחנן הסנדלר לא חיישינן דאפילו בפירקא לא דריש רב כותיה, והלכך ליתא כלל, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ולענין מה שאמרו מותר למוצאי שבת, כבר כתבתי למעלה (טו, א) שיש מי שמפרש דלערב צריך להמתין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים ואפילו בעושה בשוגג, וכן דעת רש"י ז"ל. ויש אומרים שלא הוזכר בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי. אי נמי בדבר הנעשה ממילא על ידי מלאכת ישראל שמערב שבת, כאותה שאמרו בשבת (יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עששית ותורמסין מערב שבת וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו לכולי עלמא במבשל לחולה או שקצץ לו דלעת מותר לבריא למוצאי שבת מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במחלל את השבת או בשוגג או במזיד. אבל כאן שעשה ברשות ואין כאן אלא אי משום מוקצה אי משום גזירה שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו. והשוחט לחולה ואפילו חלה בו ביום, איכא מאן דאמר שמותר לבריא באומצא, לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בשבת, דלית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת איסור אלא באיסור שדחאו בידים ואינו עומד ומצפה לו ככוס ועששית שהדליקו בו באותו שבת. ויש מי שאומר דאף רבי שמעון מודה בשוחט אף על פי שאיסור הבא מאליו הוא, כיון שאינו מצפה אימתי תשח(ו)ט בהמתו בשבת וכמו שכתבנו למעלה. ולפי הדעת הזו הא דאמר רב דימי בחולה שח(ו)לה מבעוד יום היא, ואההיא דרבא דלעיל מינה קא סמיך. והמבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו.

    ועד כאן לא קא שרי רבי חייא אלא דיעבד אבל לכתחלה לא והאי מחובר דקאמרינן, לאו מחובר מעיקרו קאמר, אלא תלוש ולבסוף חברו, דאי במחובר מעיקרו מאי טעמא דרבי חייא, אי סבירא ליה דמחובר מעיקרו דאורייתא אפילו דיעבד נמי לא, ואי לאו דאורייתא אפילו לכתחלה אמאי לא, דהא ליכא מידי מדאורייתא דנגזור עליה.

    לעולם רבי חייא אפילו לכתחלה וברייתא דקתני רבי חייא מכשיר דיעבד, [לאו] דוקא קאמר, אלא משום דקתני רבי פוסל תנא רבי חייא מכשיר, אבל לדידיה אפילו לכתחלה נמי שרי.

    לא קשיא כאן במחובר מעיקרו כאן בתלוש ולבסוף חברו קשיא לי אמאי נדי מאוקימתא דאוקימנא כרבי חייא, לימא מתניתין נמי רבי חייא, ורבי חייא במחובר מעיקרו מיפסל פסיל, ומתניתין וברייתא דשרו בדיעבד בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, וברייתא דקתני הכל שוחטין בין בתלוש ובין במחובר בשלא בטלו, והיינו דנקט סכין, משום דלא מבטיל ליה. ויש לומר דלא בעי לאיפלוגי בלכתחלה בין ביטלו לשלא בטלו, דהא ברייתא דהשוחט במוכני בתרוייהו קא תני שחיטתו כשרה. והאי מתרץ על ההיא ברייתא קסמיך כדאמרינן ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו, דאלמא על ההיא ברייתא קא סמיך במאי דמתרץ. עוד יש לומר דכיון דאשכח אוקימתא למיתני כרבי, ניחא ליה לאוקמיה כותיה, דאיהו הוא דקא סתים להו. ועוד דלא ניחא ליה למימר דרבי חייא מודי ליה לרבי במחובר מעיקרו, דאיהו מסתמא עיקר דינה פליג עליה, וכדתני בברייתא דבסמוך (טז, א) ויו דקאי אאפותא קאמר. דקרא זריזותיה דאברהם קא משמע לן, דאלמא לרבי חייא לית ליה פוסל במחובר כלל, ולפי מה שכתבתי ניחא לי מאי דלא אוקי כולהו מתניתין ומתניתין כרבי ולימא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, ומתניתא דרבי פוסל במחובר מעיקרו, ומתניתין דהכל שוחטין בשלא בטלו, דהא איהו אברייתא דהשוחט במוכני קא סמיך, וההיא לא חלק בין בטלו, הילכך לרבי דפוסל מחובר מעיקרו אפילו בדיעבד לא שנא תלוש ולבסוף חברו ובטלו ולא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט, כן נראה לי.

    Rashba on Chullin 15b · Sefaria

    Ritva

    קשיא דרבי אדרבי לא קשיא כאן בתלוש ולבסוף חיברו כאן במחובר מעיקרא כתב בעל המאור ז"ל אבל לר' חייא א"א למוקמינהו דכיון דלית לי' לר"ח שחיטה בתלוש מן התורה כדאמר לי' לרב וי"ו דכתב אאופתא קאמר אלא ס"ל דהכל מותר וקי"ל כרבי הילכך מחובר מעיקרא אפילו בדיעבד שחיטתו פסולה וכן תלוש ולבסוף חיברו בדבר שמבטל אותו ואין דעתו לעקרו משם שחיטתו פסולה והיינו בעי' דרבא וכיון דלא איפשיטא לחומרא נקטה ואם הוא תלוש ולבסוף חיברו בדבר שאין מבטל אותו כגון סכין שדעתו לעוקרו ממקום נעיצתה לכתחלה לא ישחוט גזירה משום שחיטה במחובר ואם שחט שחיטתו כשרה:

    אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכבר נפשטה בעיא דרבא לקולא ממה ששנו בברייתא צור דומיא דקנה עולה מאיליו אלמא במחובר מעיקרא הוא ש"מ בתלוש ולבסוף חברו אפילו דומיא דמחובר מעיקרא דקא מבטל לי' שחיטתו כשרה והיינו מסקנא דבעיין ומה דאתמר ת"ש בתר כי פשטה בתר פשטה לומר מרישא נמי שמעת מיני' דתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה וסיפא במחובר מעיקרא וכדשני' ודחי לה על דרך מההיא ליכא למשמע מיני' דדילמא שאני לן סכין דלא מבטל לי' ומיהו פשטן מצור דומיא דקנה איתא ולפום האי סברא הוא דאוקמינא לעיל במחובר מעיקרא בתלוש ולבסוף חברו תדע שהרי ע"כ רבא ל"ל הנהו אוקימתא דאוקמו' לעיל מתני' ומתניתא דהא קתני צור וצור בכותל דבר מבטל הוא ואין דומה לסכין ואעפ"כ שחיטתו כשרה וכבר ראיתי מי שפי' דרבא מוקי לה בשחיברו חיבור ארעי אבל חברו כדרך בנין היינו בעיין והיינו נעיצת סכין בכותל אינו כדרך וטעמא דלא מבטל לי' משום חשיבותא דסכין ושאין אדם מניחו שם הא בצור דומיא דסכין שחיטתו פסול' לדע' בעי' זו ועוד קתני סיפא והציפורן במחוב' ומדתני הכשר בצור בתלוש ולבסוף חברו ורהיט ותני פסולה בציפורן מחוב' מעיקר' ש"מ כל תלו' ולבסו' חברו שחיטתו כשר' והיינו אוקמת' דמתני' בתר פשטי דבעי כדפרישי' תדע דהא מעיקר' כל תלוש ולבסוף חברו קס"ד דמיבעיא לי לרבא מדקא איירי סכין אלמא צ"ל אוקמית' דלעיל שאם לא היתה בעיא אלא בדבר שהוא מבטל אותו דוקא וכי לא הנ' להם להביא ראי' ממשנתינו ולדחות אותה ולהעמידה בכגון סכין כמו שהביאו מברייתא והאיך אמרו ת"ש נעץ סכין בכותל הרי כל עיקרה של שאלה לא באה אלא על דבר שהוא מבטל אותו אם הוא כסכין דבר שאינו מבטל ששחיטה כשרה בו דהיינו תלוש ולבסוף חברו דמתני אלא רבא ל"ל אוקימתא דלעיל אבל הוא מסתפק במשנתינו שמא ר' חייא הוא ועד כאן לא מכשר ר' חייא אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא כדקס"ד מעיקרא ואפשר שהטעם גזירה שמא יאמרו שחיט' שאינ' באה מכח אדם כשירה או שגזרו בו לכתחלה משום צואר בהמה למעלה שמא ידרוס והך ברייתא דקתני בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בתלוש ולבסוף חברו דתלוש הוא ולא גזרינן והוא הי' שואל לדברי רבי שפוסל במחובר מן התורה בתלוש ולבסוף חברו אם במחובר מעיקרא הוא או לא ואנן השתא אגמרא סמכינן ולסוגיא דשמעתין שמעינן ומסקנא דבתר רבא אסיקנא כאוקמתי' דלעיל דמכשר במתני' אפילו בצור תלוש ולבסוף חברו כשרה וצור יוצא מאיליו פסולה עוד יש מוסיפין סיוע לזה הסברא ואומרין שלא היתה בפי' אלא לפי שהי' סובר בתלוש ולבסוף חברו לענין הכשר זרעים כתלוש לענין ע"א כתלוש ואעפ שהוא להחמיר דברי תורה וכל לענין מעילה כתלוש הוא ולמדוה מע"א ובמס מעילה הרי כל הדברים שוין כתלוש הוה ומ"ש לענין שחיטה דלהוי כמחובר וכרב פפא קי"ל דמתרגם מתני' אליבא דחד תנא ומן הדרך הזה איני רואה בכאן פסק מחוור מפני שר' אליעזר ורבא רבי וסוגיין בעלמא כוותי' דגרסינן בפרק המוכר את הבית בעי ר"י מי גשמים שחשב עליהם להדיח בהן את האצטרוביל מהו וזו הבעיא לדברי האומר כותל כמחובר אלא שיש לומר דטעמא דרב פפא מכולה טבא חדא פלפלתא חריפא ממלי צנא דקרי דאיהו מתרגם מתני' אליבא דחד תנא ופשיטא ליה ואינהו משבשי לי' ותנו ומספקא להו ורב פפא בתרא הוא בתר דאיבעי' לקמן הדר פשטה וגם זה נכון ועכשיו לפי הדרך הזה יכולנו לפרש דרב' אית לי' אוקימתא במתני' דסוגיין דלעיל אלא שלא היה יכול לפשוט בעי' שלו להקל משנתינו לפי שיעמוד אותה לדברי תנא בתרא דזרעי' ומ"מ אפי' לדבריו הו"ל סתם מתני' ומחלוקת בברייתא והלכת' כוותי וכ"ש דלא פשיט' לי' לרב' גופי' מחלוקת בשחיטה כלל:

    Ritva on Chullin 15b · Sefaria

    Meiri

    המשנה החמישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי מן הפרק בענין במה שוחטין ואמר על זה השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה אמר הר"מ פי' מגל יד צדו האחד מגל וצדו האחד סכין והצד שהוא הסכין הוא שאסור לשחוט בו לכתחלה גזרה שמא ישחוט בצד השני ואם שחט בו שחיטתו כשרה לפי שכשאמר השוחט מורה על מי שעבר אבל לא לכתחלה וזה היה צור וקנה שחברן בקרקע או מחוברין מתחלתן ואפי' דיעבד שחיטתו נבלה אבל תלושין מן הקרקע מותר לכתחלה:

    אמר המאירי השוחט במגל יד וכו' פי' מגל יד הוא שיש לו שני פיות מצד אחד חלקה כסכין ומצד אחר יש בו פגימות הרבה ויש מפרשים בה שהוא כלי הנקרא פודאדוייראה בלע"ז ויוצא כמין שן מאחריה שהוא קצר ואין בו שיעור שחיטה וסוף הדברים כל שהוא כלי שמלאכה מצוייה בו משני צדדין וצד אחד ראוי לשחיטה וצד שני אינו ראוי לשחיטה הוא בכלל זה ולכתחלה לא ישחוט בה אף בצד שהוא סכין שמא יפשע וישחוט מן הצד האחר הא בדיעבד שחיטתו כשרה וצור וקנה שמשנה זו מוכחת שאף הם לא ישחוט בהם לכתחלה תנאים יש בה והוא שאם הם תלושים לגמרי שוחט בהם לכתחלה ואם הם מחוברים כגון קנה העומד מאליו וצור היוצא מן ההר אף מכותל מערה (אבל) [אף] בדיעבד שחיטתו פסולה לא נאמרו הדברים לאסור לכתחלה ולהכשיר בדיעבד אלא בתלוש ולבסוף חברו וכן הלכה:

    וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

    תלוש ולבסוף חברו עצמו שאנו מכשירין בדיעבד יש אומרים דוקא בשלא בטלו אלא שדעתו ליטול משם אבל אם בטלו הרי הוא כמחובר מעקרו וראיה לדבריהם שהרי רבא שאל למטה תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מה דינו בדיעבד וודאי צריך לעיין מה שאל והרי העמדנו משנתנו בכך ולדעת ר' אלא ודאי ר' לא דבר אלא בשלא בטלו ואיהו בעי לה בבטלו דומיא דמשתחוה לבית בענין ע"ז וכותל בנין בהכשר זרעים ולא הובררה שאלתו ודנין בה לחומרא וכן כתבוה גדולי הדורות ויש אומרים לענין פסק שבלא בטלו שוחטין לכתחלה ובבטלו כשר בדיעבד ומפני שלדעתם רבא שאלה במה שהיה ר' מתיר בדיעבד ומשום דלא סבירא ליה לתרוצי מתניתין ובריתא בפלוגתא דמחובר לתלוש כלל אלא דמתניתין בצור דק שהוא נפרך וקנה שיהא עדיין רך ביותר ובריתא בדאלימי ובריתא דבמחובר לקרקע ר' פוסל מפרש לה במחובר מעקרו אבל תלוש וחברו לדעת רבא לא איירי בה איהו כלל ומשום הכי בעי לה רבא ובלא בטלו מיהא לא בעי לה כלל ואנן קיימא לן בסוגיא דגמרא דהא דר' פוסל במחובר מעקרו ומשנתינו בתלוש וחברו ודאי בבטלו דאי לאו הכי הוה ליה לאוקומי תרוייהו בתלוש כאן בבטלו כאן בלא בטלו אלא לא בטלו לא איירי בה ואף לכתחלה כשרה ונעץ סכין אע"ג דסתמיה לא מבטלי ליה פירושו שבטלו בהדיא ועקר הדברים שבטלו ולא בטלו לדעת ר' שוים הם וכל שאינו מחובר מעקרו בטלו או לא בטלו בדיעבד כשר וכמו שכלל תלוש וחברו כנגד מחובר מעקרו ורבא הוא שנסתפק בכך ותלמוד ערוך אין מניחים משום ספק בעיא דידיה והילכך לכתחלה אוסרין אף בלא בטלו שהרי שחיטה בתלוש מויקח את המאכלת נפקא ואין קיחה אלא בתלוש ובדיעבד מכשירין אפי' בבטלו ואפי' בצור היוצא מכותל הבנין הואיל ומ"מ תלוש ולבסוף חברו הוא וכן נראה דעת גדולי המחברים תלוש ולבסוף חברו שהכשרנו שחיטתו בדיעבד אם בבטלו אם בלא בטלו דוקא בשהסכין למעלה וצואר בהמה למטה והוא מוליך ומביא צואר הבהמה בחדה של סכין אבל אם היה הסכין למטה וצואר בהמה למעלה פסולה שמא מתוך כובד הבהמה נדחק צואר שלה על הסכין ונחתך הסימן בדריסה ולא הרגיש ואפי' אמר בריא לי שלא דרסתי יראה שאינו נאמן שמא דרס ולא הרגיש וכן דעת גדולי הדור אלא שהם באים בפיסולה מטעם אחר שאינו נראה לי ולקצתם ראיתי בזו שהוא נאמן ומגדולי קדמונינו כתבוה כדעת ראשון ובעוף בין כך ובין כך כשרה וגדולי הדור פוסלין בעוף הגס כגון אוז וכיוצא בו ולא יראה לי כן ולא עוד אלא שמגדולי קדמונינו מתירין אף בגדיים וכיוצא בהם ולא יראה לי כן אלא בכל עוף מותר:

    נעץ הסכין בדבר התלוש ושחט יש מי שאומר שכתלוש הוא נדון וכשרה ובלבד שלא יהא צואר בהמה למעלה וכן כתבוה גדולי המחברים בלחי שנתלש ושן קבועה בו ושחט באותו השן שכשרה:

    ממה שאסרנו במשנה שחיטה במגל יד לכתחלה אף בצד הכשר מגזרת צדו האחר יש מי שאומר כל שכן שאם היתה לו סכין פגומה אע"פ שיש מפגימה ולהלן כשיעור הראוי אין שוחטין בו לכתחלה אף על דעת שיזהר שלא לשחוט אלא מפגימה מאילך שמא יפשע ולא יזהר ומ"מ אם שחט ואמר בריא לי שלא שחטתי אלא מפגימה ואילך כשרה והרבה מפרשים מתירין לכרוך חוט על הפגימה דרך סימן ולשחוט בשיעור הנשאר לכתחלה שמגל יד צורתו כך היא ושמא יבא לטעות אבל כאן שהוא עושה סימן ולפי שעה מותר ומ"מ בבריתא ראיתי במסכתא זו פרק ראשון שאף בלא סימן מותר והוא שאמרו שם סכין שיש בה פגימות הרבה אם יש בין פגם לפגם כמלא צואר חוץ לצואר מותר לשחוט בה אלא שלרוחא דמילתא כל שבלא סימן ראוי לחוש ובסימן מיהא אין פקפוק בהיתרו וכמו שאמרו במסכת יום טוב מתוך שלא התרת לו אלא על ידי דליו זכור הוא כך מכיון שלא התרת לו אלא על ידי סימן זכור הוא:

    Meiri on Chullin 15b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוספות בד"ה כגון שקצץ לו דלעת כו' ואם תאמר והא חזיא לבהמה ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם בו' עכ"ל ומוקצה מחמת איסור בישול ליכא כאן כיון דבלא בישול ליכא איסור כלל לאוכלו אלא משום דלא חזיא ליה לכוס משא"כ גבי השוחט דבלא שחיטה מחמת איסור אבר מן החי אסור לאכלו כך פרש"י לעיל:

    ודע שהרשב"א הקשה לפרש"י דגבי השוחט דמותר נקט חולי מבע"י [וגבי מבשל] דאסור קמיירי דוקא בנחלה היום הא בשוחט נמי אסור בנחלה היום וכן במבשל נמי מותר בחולה מבע"י [ועוד] דמשמע דמבשל נמי אחולה מבעוד יום דנקט קאי וכתב מתוך זה דקיים פיר"ת דבדלעת תלושה איירי ע"ש באורך ולולי פרש"י דבנחלה היום היה נ"ל לפרושי נמי דמבשל אחולה מבע"י קאי אלא דסתם חולה צריך לבשר ולא צריך לאכילת דלעת ולכך אין מקציץ ממנו בשר ומותר לבריא אבל הדלעת המחובר היה מקציץ ממנו בבין השמשות ודו"ק:

    גמ' ורמינהו בכל שוחטין בין בצור כו' בריש מכילתין גבי הכל שוחטין מסיק דאיכא לכתחלה ואיכא דיעבד והכא בכל שוחטין משמע להו בפשיטות לכתחלה ואפשר דהיינו משום דלא תנא הכא בהדייהו נמי מגל יד כדקתני במתני' ועוד הכל שוחטין דבסיפא דמתניתי' נמי מסיק רבא לקמן לאתויי בין בצור בין בזכוכית בין בקנה והיינו ע"כ לכתחלה דמדקתני ברישא שחיטתו כשירה ע"כ הכל שוחטין לכתחלה כדדייק תלמודא נמי בריש מכילתין ודו"ק:

    בפרש"י בד"ה נעץ סכין בכותל והוליך והביא צואר בהמה עליה עכ"ל ר"ל עליה על חודה מיהו צואר בהמה מלמטה והסכין מלמעלה דהכי אוקמינן לה לקמן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 15b · Sefaria

    Maharam

    בגמרא לא קשיא כאן בתלוש כאן במחובר וכו' לפי מאי דס"ד השתא דמתני' אתיא כרבי חייא דמכשיר מחובר בדיעבד קשיא סיפא דמתניתין דקתני והצפורן וטעמא דצפורן הוא מטעם מחובר א"כ ש"מ דמתני' ס"ל דמחובר פסול בדיעבד דומיא דמגל קציר ודאינך דקתני בהדיא והתוספות כתבו לקמן בדף שאחר זה ע"ב ד"ה תלוש ולבסוף חברו וכו' דלא קשיא משום דבמסקנא לא קאי הכי ודוחק הוא ול"נ דהשתא הוה ס"ד דצפורן לא איירי במחובר אלא בתלוש והא דקתני במתני' מפני שהן חונקין קאי אצפורן דהא הכי נמי לקמן בגמרא (חולין דף י"ח) הוה ס"ד דמקשה דמתני' איירי בצפורן תלושה ופריך מינה ארבה בר רב הונא דאמר שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה ע"ש:

    בתוס' ד"ה להודיעך כח דרבי וכו' דכבר אשמועינן בברייתא וכו' מקשין א"כ כח דרבנן דפסלי בדיעבד נמי כבר אשמעינן בברייתא דהשוחט במוכני דקתני בסיפא היה צור יוצא מן הכותל או קנה עולה מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה וי"ל דכחן דרבנן לא אשמעינן כ"כ כבר משום דאי לאו ברייתא דלעיל דקתני פלוגתא דרבי ורבנן אדיעבד ואשמעינן דרבנן פסלי אפילו בדיעבד ה"א דמברייתא דמוכני ליכא למשמע מינה דהא קתני ברישא דההוא ברייתא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה ומאי איריא דתידוק מסיפא דפסולה תידוק מרישא דבשרה ולא הוה מחלקינן בין מחובר מעיקר לתלוש ולבסוף חברו וק"ל:

    ד"ה כאן במחובר מעיקרו לעיל גבי רבי חייא לא המ"ל הכי וכו' דהוה ליה לאוקמא מתני' כר"ח דמכשר בדיעבד ולא לכתחלה איירי במחובר מעיקרו וברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר אפי' לכתחלה איירי בתלוש ולבסוף חברו ד"ה או שהיה קנה עומד מאליו וכו' דאפי' למ"ד המשתחוה לבית וכו' המשתחוה לאילן לא אסרו וכו'. היינו לרבנן דרבי יוסי דכותייהו קי"ל דאילו לר"י אפי' המשתחוה לאילן אסרו ועיין לקמן בדף שאחר זה בתוס' ד"ה לענין ע"ז הוי תלוש וכו':

    Maharam on Chullin 15b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה כגון כו' וי"ל כיון דדלעת עומדת לאדם לפ"ז למאי נדחקו לעיל דף יד ע"א ד"ה מחתכין הא בפשיטות י"ל בתלישה ותליא שפיר בפלוגתא דר"י ור"ש דביה"ש היה עומד לאדם וכיון דא"י לבשל בשבת הוי מוקצה וכשבא בשבת לחתכו לכלבים נעשה עתה מוכן לבהמה והוי כמו נבילה דפליגי אי אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Chullin 15b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 15, Amud Bet, about 330 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “כגון שהיה לו חולה מבעוד יום.…”

    2. Segment 212 words

      Opens “אי הכי, מאי טעמא דרבי יהודה דאסר?…”

      Named: רבי יהודה.

    3. Segment 328 words

      Opens “וכי הא דאמר רב אחא בר אדא…”

      Named: רב אחא בר אדא, רבי יצחק בר אדא.

    4. Segment 49 words

      Opens “מאי טעמא? האי ראוי לכוס, והאי אינו…”

    5. Segment 518 words

      Opens “אמר רב פפא: פעמים שהשוחט מותר, כגון…”

      Named: רב פפא.

    6. Segment 635 words

      Opens “אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא: השוחט לחולה…”

      Named: רב דימי, רבה.

    7. Segment 78 words

      Opens “מתני׳ השוחט במגל יד, בצור, ובקנה שחיטתו…”

    8. Segment 815 words

      Opens “הכל שוחטין, ולעולם שוחטין, ובכל שוחטין, חוץ…”

    9. Segment 930 words

      Opens “גמ׳ השוחט דיעבד אין, לכתחלה לא. בשלמא…”

    10. Segment 1029 words

      Opens “לא קשיא: כאן בתלוש, כאן במחובר. דאמר…”

      Named: רב כהנא, רבי פוסל, רבי חייא.

    11. Segment 1144 words

      Opens “במאי אוקימתא כרבי חייא ודיעבד? אלא הא…”

      Named: רבי חייא, רבי ולא, רבי דיעבד.

    12. Segment 1211 words

      Opens “לעולם רבי חייא, ואפילו לכתחלה, והאי דקמיפלגי…”

      Named: רבי חייא.

    13. Segment 1324 words

      Opens “ואלא, מתניתין דקתני ״השוחט״, דיעבד אין, לכתחלה…”

      Named: רבי ולא, רבי חייא, רבי דיעבד.

    14. Segment 1410 words

      Opens “לעולם רבי חייא, ואפילו לכתחלה, ומתניתין דקתני…”

      Named: רבי חייא, רבי היא.

    15. Segment 1512 words

      Opens “קשיא דרבי אדרבי? לא קשיא: כאן במחובר…”

      Named: רבי אדרבי.

    16. Segment 1639 words

      Opens “ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו…”

    Sages named on this page

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Chullin 15b · Segment 10 — “…כאן במחובר. דאמר רב כהנא: השוחט במחובר לקרקע רבי…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Chullin 15b · Segment 3 — “וכי הא דאמר רב אחא בר אדא אמר רב,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 15b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026