Talmud Builders

    Chullin 60b

    Back to index

    English translation — Chullin 60b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1what is the halakha according to Rabbi Ḥanina bar Pappa? Shall one say that since the phrase “after its kind” is not written as a mitzva with regard to them, one is not liable for transgressing the prohibition against mixing diverse kinds? Or perhaps, since God agreed with them after the fact, as the verse states: “Let the Lord rejoice in His works,” it is as if the mitzva “after its kind” is written with regard to them. The Gemara responds: The dilemma shall stand unresolved.

    2§ Rabbi Shimon ben Pazi raises a contradiction between two verses. It is written: “And God made the two great lights” (Genesis 1:16), and it is also written in the same verse: “The greater light to rule the day, and the lesser light to rule the night,” indicating that only one was great. Rabbi Shimon ben Pazi explains: When God first created the sun and the moon, they were equally bright. Then, the moon said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, is it possible for two kings to serve with one crown? One of us must be subservient to the other. God therefore said to her, i.e., the moon: If so, go and diminish yourself.

    3She said before Him: Master of the Universe, since I said a correct observation before You, must I diminish myself? God said to her: As compensation, go and rule both during the day along with the sun and during the night. She said to Him: What is the greatness of shining alongside the sun? What use is a candle in the middle of the day? God said to her: Go; let the Jewish people count the days and years with you, and this will be your greatness. She said to Him: But the Jewish people will count with the sun as well, as it is impossible that they will not count seasons with it, as it is written: “And let them be for signs, and for seasons, and for days and years” (Genesis 1:14). God said to her: Go; let righteous men be named after you. Just as you are called the lesser [ hakatan ] light, there will be Ya’akov HaKatan, i.e., Jacob our forefather (see Amos 7:2), Shmuel HaKatan the tanna , and David HaKatan, i.e., King David (see I Samuel 17:14).

    4God saw that the moon was not comforted. The Holy One, Blessed be He, said: Bring atonement for me, since I diminished the moon. The Gemara notes: And this is what Rabbi Shimon ben Lakish says: What is different about the goat offering of the New Moon, that it is stated with regard to it: “For the Lord” (Numbers 28:15)? The Holy One, Blessed be He, said: This goat shall be an atonement for Me for having diminished the size of the moon.

    5§ Rav Asi raises a contradiction between two verses. It is written: “And the earth brought forth grass” (Genesis 1:12), on the third day of the week of Creation. And it is also written: “No shrub of the field was yet in the earth” (Genesis 2:5), on Shabbat eve, the sixth day of Creation, immediately before Adam was created. Rav Asi explains: This teaches that the grasses emerged on the third day and stood at the opening of the ground, but they did not grow until Adam, the first man, came and prayed for mercy upon them, and rain came, and they sprouted. And this is meant to teach you that the Holy One, Blessed be He, desires the prayers of the righteous.

    6The Gemara recounts: Rav Naḥman bar Pappa had a certain garden. He planted seeds but they did not sprout. He prayed for mercy, and rain came, and they sprouted. He said: This is what is meant by the statement of Rav Asi, that the Holy One, Blessed be He, desires the prayers of the righteous.

    7§ In one of the passages discussing kosher and non-kosher animals, the Torah states: “Nevertheless, these you shall not eat of them that only chew the cud, or of them that have split hooves that are cloven [ hashesua ]: The camel, and the hare, and the hyrax” (Deuteronomy 14:7). Rav Ḥanan bar Rava said: “ Hashesua ” is not a redundant description of the split hooves but a distinct creature, which has two backs and two spines and therefore looks like an entirely cloven animal. One might ask: But was Moses our teacher a hunter, or was he an archer, who was familiar with the most exotic animals? Rather, from here there is a refutation to those who say that the Torah is not from Heaven, since Moses could not have known of the existence of such an animal save by divine revelation.

    8Rav Ḥisda said to Rav Taḥlifa bar Avina: Go write this statement about the hunter [ kinnigi ] and the archer [ ballisteri ] in your book of aggada , and explain those two words, since some are unfamiliar with them.

    9The Gemara relates another statement. The verse states: “The five lords of the Philistines: The Gazite, and the Ashdodite, the Ashkelonite, the Gittite, and the Ekronite; also the Avvim” (Joshua 13:3). The verse is difficult, since it first said there are five lords of the Philistines, but it then lists six. Rabbi Yonatan said: There were in fact six lords, but the greatest of them were only five. Rav Ḥisda said to Rav Taḥlifa bar Avina: Write this statement about the greatest [ arunekei ] in your book of aggada , and explain that word. The Gemara notes: And this statement disagrees with the opinion of Rav, as Rav says: The Avvim were not Philistines; rather, they came from Teiman.

    10This is also taught in a baraita : The Avvim came from Teiman. And why were they called Avvim and not Teimanim? Because they corrupted [ ivvetu ] and destroyed their place of origin when they left. Alternatively, they were called Avvim since they desired [ ivvu ] many deities. Alternatively, they were called Avvim since they were so fearsome that all who saw them were seized by convulsions [ avit ]. Rav Yosef said: And each one of them has sixteen rows of teeth.

    11The Gemara cites another statement related to the Avvim: Rabbi Shimon ben Lakish says: There are many verses that are seemingly fit to be burned as books of the heretics, since they appear redundant or frivolous, and yet they are themselves the essence of Torah. For example, the verse states: “And the Avvim, that dwelt in villages as far as Gaza, the Caphtorim, that came forth out of Caphtor, destroyed them, and dwelt in their stead” (Deuteronomy 2:23). What practical difference does this make for us?

    12The verse teaches the following: Since Abimelech, king of the Philistines, administered an oath to Abraham: “That you will not deal falsely with me, nor with my son, nor with my grandson” (Genesis 21:23), the Jewish people were prohibited from conquering the land of the Philistines until four generations had passed. Therefore, the Holy One, Blessed be He, said: Let the Caphtorim come and remove the land from the Avvim, who are the same as the Philistines, and let Israel come and remove it from the Caphtorim, circumventing the prohibition.

    13Similarly, you say with regard to another apparently unnecessary verse, describing a city that the Israelites conquered: “For Heshbon was the city of Sihon, the king of the Amorites, who had fought against the former king of Moab, and taken all his land out of his hand” (Numbers 21:26). What is the practical difference in knowing this information? It teaches that since the Holy One, Blessed be He, said to Israel: “Be not at enmity with Moab” (Deuteronomy 2:9), the Jewish people were prohibited from conquering the land of Moab. Therefore, the Holy One, Blessed be He, said: Let Sihon come and remove the land from Moab, and let Israel come and remove it from Sihon. The Gemara notes: And this is what Rav Pappa says: The lands of Ammon and Moab were purified by Sihon, i.e., rendered permitted for conquest.

    14The Gemara cites another seemingly superfluous verse, describing Mount Hermon: “Which Hermon the Sidonians call Sirion, and the Amorites call it Senir” (Deuteronomy 3:9). A Sage taught: Senir and Sirion are mountains of Eretz Yisrael. The verse teaches that every one of the nations of the world went and built itself a great city on Mount Hermon, and named it after one of the mountains of Eretz Yisrael, teaching you that even the mountains of Eretz Yisrael are beloved by the nations of the world.

    15Similarly, a difficult verse describes Joseph’s treatment of the Egyptians: “And as for the people, he removed them city by city” (Genesis 47:21). What is the practical difference of this information? It teaches Joseph’s love for his brothers, as he transferred the entire Egyptian population so that they would not call his brothers exiles.

    16§ The mishna states: The signs of the kosher bird were not explicitly stated in the Torah. The Gemara asks: And is it true that they were not stated in the Torah? But isn’t it taught in a baraita : “The nesher ” (Leviticus 11:13) is a non-kosher bird.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לר' חנינא בר פפאדאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך:

    מהולהרכיב זה בזה:

    אידיהוהקב"ה הסכים על ידם:

    כתיב הגדוליםדמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן:

    לך ומשול ביום ובלילהנחמה היא:

    שרגא בטיהראנר בצהרים אינו מאיר:

    יומאחמה:

    תקופותנמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין (דף יא:):

    יעקב הקטןמי יקום יעקב כי קטן הוא (עמוס ז):

    דוד הקטןמקרא הוא בשמואל (א יז):

    בכולהו רגלים כתיב (במדבר כח) ושעיר חטאת אחד ולא כתיב בהו לה':

    טרם יהיה בארץעדיין לא היה בארץ:

    ועמדו על פתח קרקעמתאוים למי גשמים כדכתיב (בראשית ב) כי לא המטיר עד שנברא אדם בששי:

    ביזרניזרעים:

    היינו דרב אסישהקדוש ב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים:

    שיש לה שני גביןולכך נקראת שסועה תאומה:

    וכי משה רבינו קניגי היהצד חיות בקניגון:

    או בליסטרימורה בקשת לחיות ובלע"ז בלישטדי"ר. ומנין היה בקי בחיות הללו שאין אדם בקי בהם:

    כתוב קניגי ובליסטריאגדה זה כתוב שיש בה תיבות יפין ולשון צח:

    ופרשהמאי קניגי ובליסטרי באגדתיך. ומשום דנקט כתוב באגדתיך נקט נמי להאי קרא דסרני פלשתים:

    ארונקי שלהםחשובים שלהם ה':

    מתימןבן אליפז בן עשו באו ואיוו לאלהי פלשתים ויצאו ממקומם ובאו לגור ביניהם ולהכי לא חשיב ששה סרני פלשתים:

    שעיוו את מקומןיצאו משם ונתעוות שחרב:

    עויתרתת וחלחלה בלע"ז קרנפ"א:

    שיתסר דרי שינישורות של שינים:

    הרבה מקראותיש שדומה לקוראיהן שהן ראוין לישרף שלא היה לו לכותבם שאין להם צורך בתורה וגנאי הוא לחברן עם הקדושה:

    והן הן גופי תורהטעמים גדולים תלויין בהם. והשתא קא חשיב ואזיל להו עד סוף שמעתא:

    חצרים עד עזהארץ ישראל:

    מאי נפקא לן מינהאי לאו מקומן של אלו היה אלא מקום אחרים ואלו גרשום:

    ולניני ולנכדיועדיין לא עברו הדורות:

    כפתוריםלאו מפלשתים נינהו:

    ליתו וליפקוארעא מפלשתים וליתו ישראל וליפקו מינייהו. וקסבר ריש לקיש עוים מפלשתים היו ולמאן דאמר מתימן היו להך מילתא נמי אצטריך משום דאזהרינהו שלא להתגרות בבני עשו אמר רחמנא ליתו כפתורים וליפקו מעוים וניתו ישראל וניפקו מינייהו. ושאר מקראות הדומין לזה באלה הדברים כגון ובשעיר ישבו החורים ובמואבים ובעמונים כתיב רפאים ישבו בה כולהו טעמא אית בהו דבכולהו כתיב ארץ רפאים תחשב לפי שנאמר לאברהם אבינו בין הבתרים לזרעך נתתי וגו' וקחשיב ואת הרפאים וכשיצאו ממצרים ועברו דרך הר שעיר ועמון ומואב שנקראו כבר ארץ רפאים היה עולה על דעתם להתגרות בהם כסבורים זו היא שניתנה לאברהם ומנעם הקדוש ברוך הוא ואמר להם ארץ רפאים ודאי נחשבת שהרפאים ישבו בה מקדם אבל לא זו היא שנתתי לאברהם אלא לאלו נתתיה שגרשום משם וישבו תחתיהם בשכר אברהם שיצאו בני עשו הימנו ולוט היה קרוב לאברהם וכשהגיעו לחבל ארגוב כתיב (דברים ג) ההוא יקרא ארץ רפאים זו היא שנתתי לאביכם:

    והוא נלחם במלך מואבלמה לו לאשמועינן אלא משום דכתיב אל תצר את מואב וגו':

    והיינו דאמר רב פפאבמסכת גיטין (דף לח.):

    עמון ומואב טהרו בסיחוןע"י סיחון טהרו ארצם לישראל במואב כתיב (במדבר כא) והוא נלחם וגו' ובעמון מפורש בנחלת בני גד בספר יהושע (יג) ויהי להם הגבול יעזר וכל ארץ הגלעד וחצי ארץ בני עמון וקא חשיב ואזיל וכתיב בסיפיה יתר ממלכות סיחון אלמא סיחון כבש לארץ בני עמון ועוד מצינו במלך בני עמון שאמר למלאכי יפתח כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבוק אלמא ארץ בני עמון הוא והם מסיחון כבשוה דכתיב בו וירשו את ארצו מארנון ועד היבוק אבל מהנשאר בידם לא לקחו כלום:

    צידונים יקראו וגו'ל"ל:

    תנא שניר ושריון הרי ארץ ישראל הןוחרמון קרוב לצידונים ולאמורי ובנו עליו כרכים זה קרא לו שריון וזה קרא לו שניר:

    העביר אותו לעריםמאי אשמועינן:

    כי היכי דלא ליקרומצרים לאחיו לאחר זמן גולים בני גולים לכך הגלם:

    חולין 60 עמוד ב

    1לר' חנינא בר פפא מהו? כיון דלא כתב בהו ״למינהו״ לא מיחייב, או דילמא כיון דהסכים אידיהו כמאן דכתיב בהו ״למינהו״ דמיא? תיקו.

    2רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב ״(בראשית א״, טז) ״ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב ״את המאור הגדול ואת המאור הקטן״. אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך.

    3אמרה לפניו: רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי?! אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה: מאי רבותיה? דשרגא בטיהרא מאי אהני? אמר לה: זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה: יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב ״(בראשית א״, יד) ״והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים״. זיל ליקרו צדיקי בשמיך: (עמוס ז, ב) ״יעקב הקטן״, ״שמואל הקטן״, (שמואל א יז, יד) ״דוד הקטן״.

    4חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר ״בו (במדבר כח״, טו) ״לה'״? אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

    5רב אסי רמי, כתיב: ״(בראשית א״, יב) ״ותוצא הארץ דשא״ בתלת בשבתא וכתיב: ״(בראשית ב״, ה) ״וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ״ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים, וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.

    6רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא גינתא, שדי ביה ביזרני ולא צמח. בעא רחמי, אתא מיטרא וצמח. אמר: היינו דרב אסי.

    7אמר רב חנן בר רבא: (דברים יד, ז) ״השסועה״ בריה בפני עצמה היא, שיש לה שני גבין ושני שדראות. וכי משה רבינו קניגי היה או בליסטרי היה? מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים.

    8א"ל רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא זיל כתוב קניגי ובליסטרי באגדתיך ופרשה׃

    9(יהושע יג, ג) (ואת) חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים אמר חמשה וחשיב שיתא אמר ר' יונתן ארונקי שלהן חמשה א"ל רב חסדא לר' תחליפא בר אבינא כתוב ארונקי באגדתיך ופרשה ופליגא דרב דאמר רב עוים מתימן באו׃

    Baraita

    10תניא נמי הכי עוים מתימן באו ולמה נקרא שמן עוים שעיותו את מקומן ד"א עוים שאיוו לאלהות הרבה ד"א עוים שכל הרואה אותם אוחזתו עוית א"ר יוסף ואית להו שיתסרי דרי שיני לכל חד וחד׃

    11אמר ר"ש בן לקיש הרבה מקראות שראויין לשרוף כספרי מינין והן הן גופי תורה (דברים ב, כג) והעוים היושבים בחצרים עד עזה מאי נפקא לן מינה?

    12מדאשבעיה אבימלך לאברהם (בראשית כא, כג) אם תשקור לי ולניני ולנכדי אמר הקב"ה ליתו כפתורים ליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל ליפקו מכפתורים׃

    13כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, כו) כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב וגו' מאי נפקא מינה דאמר להו הקב"ה לישראל (דברים ב, ט) אל תצר את מואב אמר הקב"ה ליתי סיחון ליפוק ממואב וליתו ישראל וליפקו מסיחון והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון׃

    14(דברים ג, ט) צידונים יקראו לחרמון שריון תנא שניר ושריון מהרי ארץ ישראל מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם׃

    15כיוצא בו (בראשית מז, כא) ואת העם העביר אותו לערים מאי נפקא מינה דלא ליקרו לאחיו גלוותא.

    16סימני העוף לא נאמרו, ולא? והתניא: (ויקרא יא, יג) ״נשר״,׃

    Tosafot

    אמרה ירחבלשון תורה לשון זכר הוא דכתיב (יהושע י פי"ג) וירח עמד:

    וכי משה קניגי היה או בליסטרי היהשהיה יודע להכיר השסועה וא"ת והא אמרינן בהמפלת (נדה כד.) דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג ואם כן יכול להיות שבהמה טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה ולא אצטריך למהוי קניגי וי"ל דשמא שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה מצויה בינינו:

    עוים מתימן באו כו'ב' מקראות הם בספר יהושע (יג) והכי כתיב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים והדר כתיב מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי והשתא מפרשה רב והעוים דכתיב בסוף קרא קמא קאי אתימן דבראש קרא דבתריה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    השסועה האמורה בתורה היא שנולדה מן הבהמה הכשרה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות והיא אסורה באכילה אע"פ שיצתה מן הכשרה וקורא אותה שסועה מפני שנולדה שסועה לשתי בהמות ואין צריך לומר בהמה שנמצאת בעלמא על תכונה זו אלא שאנו פוסקים כדברי האומר שאי אפשר שתמצא כמו שיתבאר במסכת נדה ומ"מ סוגיא זו מוכחת שהוא מין בפני עצמו וכן פסקו במסכת נדה על אשה שהפילה על תכונה זו שאינו ולד ואינה טמאה לידה:

    השור כריסו רחבה ופרסותיו רחבים וראשו וזנבו גדולים מכר לחברו שור סתם ומסר לו שור שתכונותיו הפכיות לאלו שהזכרנו אין זה שור וחוזר והפך הדברים בחמור ויש חולקין שלא לפסוק דבר זה:

    לעולם יזהר אדם שלא יבוז בלבו על מה שרואה בתורה דברים וספורים שהם נראים כאלו נכתבו ללא צורך שאין לך ספור בתורה שהוא בא בחנם אלא ללמד ולהועיל אם במדות אם בשאר ענינים והרי הם נקראים גופי תורה מצד מה שיגיע לאדם תועלת בידיעת המובן מענינם דרך הערה אמרו הרבה מקראות יש שהם נראין כאלו נכתבו ללא צורך כדברים שבספרים החיצוניים והן הן גופי תורה העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור וגו' מה לנו בידיעת דבר זה אלא מתוך שהשביעו אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי ועדין לא כלו הדורות אמר הקב"ה יבאו כפתורים ויטלוה ויבאו ישראל ויטלוה מיד כפתורים וכן סיחון בארץ עמון ומואב והוא שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון:

    המשנה השביעית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במה שלפניה ולבאר בפרט סימני עופות טהורים ואמר על זה סימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר כל העוף החולק את רגליו טמא אמר הר"מ פי' דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל אותו וכן עושים כל הבעלי חיים הטורפים ובתוך הקורקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא ואין אנו צריכים לכלם אפי' אחד מהם אם נמצא בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי זה עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא דין כולל ומה שאמר ר' אליעזר בר' צדוק אמת וענינו שעוף טמא כשעומד על חבל או על שרביט דק ונתן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר עד שיהיה השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהם וכשנדע שהבהמה הזאת מותרת באכילה בשני סימנין הנאמרין בתורה חייבין אנו לידע אם חיה הוא ומותר לאכל חלבה וטעונה כסוי הדם או היא בהמה וחלבה אסור ודמה אינו טעון כסוי והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאים מראש אותה הבהמה קרנים ואחר כך צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל והרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שום דבר צומח בהם רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע מתוקן הקצוות ר"ל שיהיו קרנותיו על זויות שוות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע ואחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפי' כל שהוא הרי זה חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים אין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ומפותלין אבל נפתוליהם כמו שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה:

    אמר המאירי סימני העוף לא נאמרו בתורה ר"ל שלא נתפרשו סימנין שלהם בתורה עד שמי שאינו מכיר באותם הכתובים בתורה לאיסור יהא מכיר מתוך סימנין איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור אלא שחכמים למדום מענין פרטי העופות שהוזכרו בתורה לאיסור ומענין אותם שהוזכרו להיתר ותחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו ופירושה וענינים היוצאים ממנה מבולבלים הרבה ביד מפרשים ופסקים שבה משתנים לפי שנוי הפירושים והריני מודיעך רוב הענינים האמורים בה דרך פסק ומה שראוי לנהוג בהם בדורות הללו:

    כבר ידעת שהנשר הוא תחלה לעופות טמאים הנזכרים במקרא וטהורים הוזכרו להיתר הואיל ונבחרו לקרבן והרי שני אלו הפכים בארבעה דברים שהתור אינו דורס ויש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף והנשר דורס ואין לו אצבע יתרה ולא זפק ואין קורקבנו נקלף ומתוך כך למדו רבותינו ששלשה סימנין אלו הם סימני טהרה ר"ל זפק וקורקבן נקלף ואצבע יתרה והרביעי סימן טומאה ר"ל דריסה וראו בשאר עופות טמאים הנזכרים בכתוב שיש בהם קצת סימני טהרה וקצת סימני טומאה ומתוך כך נתנו כלל במשנה זו שכל עוף הדורס הואיל וברור לנו שהוא דורס טמא ואין לו עוד בדיקה בשאר סימנין שאין הטהור דורס לעולם והילכך הרי זה טמא אפי' בא בשלשה סימני טהרה ואפי' ראו כבר שנאכל במסורת שאין אחר הדריסה כלום ושכל עוף שיש בו שלשה סימני טהרה הנזכרים טהור אפי' לא היה להם מסורת עליו ובלבד בשאינו דורס שנמצאו עכשיו בו כל סימני טהרה אבל אם לא היו שם אלא קצת סימני טהרה הן שיהא אותו סימן שאינו דורס הן שיהא מן הסימנין האחרים אינו נכלל בגדר זה וצריך לעיין בו אם הוא משאר עופות הנזכרים בתורה לטומאה או ממיניהם שהרי יש בהם אחד שאינו דורס ויש בהם שיש להם קצת סימני טהרה האחרים כמו שנבאר ואין נאכלין אלא במסורת או על פי התנאים שנזכיר בגמרא ופירש ר' אלעזר בר' צדוק שכל עוף החולק את רגליו טמא ר"ל שאם נעמידהו על רגליו על חוט אחד הוא נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתי אצבעותיו מכאן וזהו סימן טומאה לדריסה ואין הלכה כדבריו אלא אין אנו קורין לו דורס אלא בדריסה ודאית ויש מפרשים שר' אליעזר בר' צדוק על אצבע יתרה הוא רומז דכיון שחולק את רגליו אין האצבע האחרון נקרא יתר הואיל וסומך עליו כל כך ששאר עופות טהורים אינם סומכים אלא על שלשה הראשונים וראשון נראה יותר:

    וענין הדריסה נחלקו בה קדמונינו והוא שגדולי המפרשים כתבו שכל שהוא תוחב צפרניו בבשר ואוכלו בפיו מבין רגליו הרי זה דורס אע"פ שאינו הורג וממית וראיה להם מן העורב שאין רואין אותו הורג או אוכל עוף החי ונכלל בדורסים ומ"מ אחרוני הרבנים פירשוה דוקא בשהוא הורג ואוכל או שאוכל עוף חי או שהורג אע"פ שאינו אוכל מיד והוא שאמרו בארי דרס ואכל ואין דריסה זו כעין דריסה שהוזכרה בנץ למעלה שאותה דריסה ענינה בהטלת ארס אבל זו אף בלא ארס כל שדורס לאכילתו והראיה שהרי בדריסת ארס אמרו ודריסת הזאב ובדריסה לאכילה אמרו בב"ק בא ארי ודרס זאב וטרף אלמא שאין דרכו בדריסה ואף בהדיא אמרוה שם דזאב אינו דורס אלא טורף ואוכל ועורב שהוא בכלל הדורסים איפשר שאף הוא דורס בקצת עופות ואוכל ואין ספק שקליטת זבובים וכיוצא בהם מן האויר ואין צריך לומר אכילת שקצים ורמשים אינו בכלל דריסה:

    זהו באור המשנה ומה שאנו צריכים לכלול בה לפי סוגית הגמרא להשלמת ענין זה ולהמשך מה שפירשנו במשנה כך הוא עשרים וארבעה מיני עופות טמאים הוזכרו בתורה עשרים ושנים מהם נזכרו בפירוש אלא ששנים מהם נכללים באחד והם דאה וראה ועוד שנים אחרים והם איה ודיה ולא נשארו אלא עשרים וכתוב שם למינה למינו למינה למינהו ארבעה פעמים הרי כאן כ"ד ואין לך עוף טמא בעולם חוץ מאלו או ממיניהם שהם כמה וכמה ודבר ידוע בנשר שאין לו שום סימן טהרה ודורס ופרס ועזניה יש לכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואין אנו יודעין איזה הוא ומ"מ את שישנו בפרס אינו בעזניה וכמו שאמרו דאיתיה בהאי ליתיה בהאי וכן אחד שבאחד מהם אינו בכל האחרים כמו שאמרו חד לא משכחת ליה אלא בפרס או בעזניה ואם כן את של אחד מהם הוא נמצא באחרים עורב וכל מיניו יש לו שני סימני טהרה שאר עופות הדבר [מבולבל] ביותר ביד הפוסקים כמו שביארנו וקבלנו פירושה על אחד מארבעה דרכים הראשונה לגדולי הרבנים ואף גדולי קדמונינו הסכימו בה עם קצת גאוני ספרד ואע"פ שגדולי הרבנים אינם שוים מכל וכל עמהם בפי' הסוגיא וכן שאני מוסיף בה לישבה מ"מ לענין פסק זה וזה שוים והוא שהם סוברים על שאר עופות שכלם דורסים ויש להם שלשה סימני טהרה ואם כן על כל פנים הם זפק ואצבע יתרה וקורקבן נקלף ואחר שכן הדבר ידוע שאותו סימן שאמרנו עליו שהוא בפרס או בעזניה שאינו באחרים הוא שאינו דורס ואין לך לדעתם עוף טמא שאינו דורס אלא אחד מן השנים שהם בני חד חד ר"ל או פרס או עזניה אבל עורב והנשאר מאלו השנים ר"ל פרס או עזניה ושאר עופות טמאים כלם דורסים הם וקבלו ממקצת גאונים לשיטה זו שהפרס הוא הוא שדורס אלא שיש לה אחד מסימני טהרה האחרים והעזניה היא היא שאינה דורסת ואין לה עוד סימן טהרה ונמצא לדעת זה שאם בא לפנינו עוף שנתברר לנו שאינו דורס אין לספק בו אלא בעזניה ומן הדין היה לאסרו מספק עזניה כמו שביארנו במשנה אלא שפירשו בגמרא בפרס ועזניה שאין מצויים ביישוב ואין לחוש להם ואם כן כל עוף שיתברר לנו שאינו דורס מותר ונמסר לנו בו סימן מפי הגאונים שכל שרגליו רחבים ובעלי מחיצות כרגלי האווז או שחרטומו רחב אינו דורס ונמצא שכל עוף כיוצא בזה אין אנו צריכים בו לבדיקה אחרת אלא שאין ראוי לסמוך בענינים אלו מפני שאנו מוצאים לפעמים בצורות אלו שהם נכללים בכלל הדורסים ואין בירור בענין זה אלא במסורת או בנסיון:

    בא לפנינו עוף בסימן אחד לבד מן השלשה ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו אין לספקו אלא בפרס והוא אינו מצוי בישוב ומותר וכן כתבוה גדולי המפרשים בהדיא אלא שכתבו בשם הגאונים שלא היו סומכין בכך אלא בקורקבן נקלף מצד שסימן אצבע יתרה וזפק לא נתברר ענינם והרבה יש שאדם סבור עליו שיש להם אצבע יתרה וזפק (לא נתברר ענינם) ואין להם או שאין להם ויש להם כמו שנבאר:

    בא לפנינו עוף בשני סימנין ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו יש לספקו בעורב וכל מיניו ואין לנו היכר בכל מיני העורב ואוסרין אותו מספק מין עורב:

    בא לפנינו עוף בשלשה סימני טהרה ואין ידוע לנו אם דורס אם לאו יש לספקו בכל שאר עופות הטמאים שאין לנו היכר בכלם ואוסרין אותו נתברר לנו בזה שדורס אסור על כל פנים שאם בא בשלשה סימני טהרה אסור מספק שאר עופות בא לו בשנים טמא מספק עורב ומיניו בא לו באחד טמא מספק פרס ואע"פ שאינה מצויה ביישוב על כרחנו יצאה לה ממקומה ובאה לה על ידי גלגול שאי אפשר לטהור בדריסה ויש אומרים לשטה זו שזה טהור הואיל ופרס אינו מצוי ואין זה כלום שאין לאחר דריסה כלום בא לו שלא בשום סימן טהרה טמא מספק נשר בא לפנינו עוף בשני סימנין ואין ידוע שדורס שאנו מספקין בו ממין עורב קצת גאונים כתבו שאין בזה הפרש בין שאותם שני הסימנין הם אותם שבעורב או שהם סימנים אחרים שכל שהוא שוה לו במנין הסימנין הרי הוא ממינו אע"פ שאינו שוה לו בעצמן של סימנין שהרי הזרזיר וסנונית לבנה מין עורב ואינו שוה לו בסימנין והלא אנשי תמרתא היו אוכלין אותה מפני שיש לה זפק והם מפרשים בה מה שאין כן בעורב וכן סנונית לבנה שבני גליל היו אוכלין אותה מפני שקורקבנה נקלף כלומר מה שאין כן בעורב ואי אפשר לומר כן לשיטה זו שאם כן נשארו שני סימני טהרה של עורב אצבע יתרה ושאינו דורס ולשיטה זו על כל פנים דורס הוא ושאף הציידים מעידין בו כן אלא שאנו מפרשים לשטה זו היו אוכלין אותה בסימן זה ובמסורת שאף המסורת צריכה סימן אחד כמו שיתבאר ועורב מיהא יש לו שנים מסימני הגוף אלא שדברי הגאונים אמתיים הם שמיני העורב אע"פ שכלם שוים במינם אינם שוים בסימנין עצמן וכן העידו בהם רבים כמו שיתבאר ועורב המצוי אצלינו מיהא בדקו בו חכמי הדורות ומצאו בו קורקבן נקלף ואצבע יתרה ואין לו זפק כלל וכן שהוא דורס זו היא שיטת גדולי קדמונינו וחכמי דורם בהסכמת גדולי המפרשים ופי' הסוגיא לשיטה זו הוא ששאל תחלה וכי לא נתפרשו סימנין בתורה עד שאף מי שאינו מכיר עופות הכתובים בתורה יהא מכיר הבא לפניו מכח סימנין והתניא נשר מה נשר מיוחד שאין לו שום סימן טהרה ודורס וטמא אף כל כיוצא בו טמא:

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 60b

    Chullin 60b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 531 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לר' חנינא בר פפא דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך:

    מהו להרכיב זה בזה:

    אידיהו הקב"ה הסכים על ידם:

    כתיב הגדולים דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן:

    לך ומשול ביום ובלילה נחמה היא:

    שרגא בטיהרא נר בצהרים אינו מאיר:

    יומא חמה:

    תקופות נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין (דף יא:):

    31 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 60b · Sefaria

    Tosafot

    אמרה ירח בלשון תורה לשון זכר הוא דכתיב (יהושע י פי"ג) וירח עמד:

    וכי משה קניגי היה או בליסטרי היה שהיה יודע להכיר השסועה וא"ת והא אמרינן בהמפלת (נדה כד.) דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג ואם כן יכול להיות שבהמה טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה ולא אצטריך למהוי קניגי וי"ל דשמא שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה מצויה בינינו:

    עוים מתימן באו כו' ב' מקראות הם בספר יהושע (יג) והכי כתיב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים והדר כתיב מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי והשתא מפרשה רב והעוים דכתיב בסוף קרא קמא קאי אתימן דבראש קרא דבתריה:

    Tosafot on Chullin 60b · Sefaria

    Meiri

    השסועה האמורה בתורה היא שנולדה מן הבהמה הכשרה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות והיא אסורה באכילה אע"פ שיצתה מן הכשרה וקורא אותה שסועה מפני שנולדה שסועה לשתי בהמות ואין צריך לומר בהמה שנמצאת בעלמא על תכונה זו אלא שאנו פוסקים כדברי האומר שאי אפשר שתמצא כמו שיתבאר במסכת נדה ומ"מ סוגיא זו מוכחת שהוא מין בפני עצמו וכן פסקו במסכת נדה על אשה שהפילה על תכונה זו שאינו ולד ואינה טמאה לידה:

    השור כריסו רחבה ופרסותיו רחבים וראשו וזנבו גדולים מכר לחברו שור סתם ומסר לו שור שתכונותיו הפכיות לאלו שהזכרנו אין זה שור וחוזר והפך הדברים בחמור ויש חולקין שלא לפסוק דבר זה:

    לעולם יזהר אדם שלא יבוז בלבו על מה שרואה בתורה דברים וספורים שהם נראים כאלו נכתבו ללא צורך שאין לך ספור בתורה שהוא בא בחנם אלא ללמד ולהועיל אם במדות אם בשאר ענינים והרי הם נקראים גופי תורה מצד מה שיגיע לאדם תועלת בידיעת המובן מענינם דרך הערה אמרו הרבה מקראות יש שהם נראין כאלו נכתבו ללא צורך כדברים שבספרים החיצוניים והן הן גופי תורה העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור וגו' מה לנו בידיעת דבר זה אלא מתוך שהשביעו אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי ועדין לא כלו הדורות אמר הקב"ה יבאו כפתורים ויטלוה ויבאו ישראל ויטלוה מיד כפתורים וכן סיחון בארץ עמון ומואב והוא שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון:

    המשנה השביעית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במה שלפניה ולבאר בפרט סימני עופות טהורים ואמר על זה סימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר כל העוף החולק את רגליו טמא אמר הר"מ פי' דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל אותו וכן עושים כל הבעלי חיים הטורפים ובתוך הקורקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא ואין אנו צריכים לכלם אפי' אחד מהם אם נמצא בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי זה עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא דין כולל ומה שאמר ר' אליעזר בר' צדוק אמת וענינו שעוף טמא כשעומד על חבל או על שרביט דק ונתן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר עד שיהיה השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהם וכשנדע שהבהמה הזאת מותרת באכילה בשני סימנין הנאמרין בתורה חייבין אנו לידע אם חיה הוא ומותר לאכל חלבה וטעונה כסוי הדם או היא בהמה וחלבה אסור ודמה אינו טעון כסוי והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאים מראש אותה הבהמה קרנים ואחר כך צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל והרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שום דבר צומח בהם רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע מתוקן הקצוות ר"ל שיהיו קרנותיו על זויות שוות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע ואחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפי' כל שהוא הרי זה חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים אין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ומפותלין אבל נפתוליהם כמו שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה:

    אמר המאירי סימני העוף לא נאמרו בתורה ר"ל שלא נתפרשו סימנין שלהם בתורה עד שמי שאינו מכיר באותם הכתובים בתורה לאיסור יהא מכיר מתוך סימנין איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור אלא שחכמים למדום מענין פרטי העופות שהוזכרו בתורה לאיסור ומענין אותם שהוזכרו להיתר ותחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו ופירושה וענינים היוצאים ממנה מבולבלים הרבה ביד מפרשים ופסקים שבה משתנים לפי שנוי הפירושים והריני מודיעך רוב הענינים האמורים בה דרך פסק ומה שראוי לנהוג בהם בדורות הללו:

    כבר ידעת שהנשר הוא תחלה לעופות טמאים הנזכרים במקרא וטהורים הוזכרו להיתר הואיל ונבחרו לקרבן והרי שני אלו הפכים בארבעה דברים שהתור אינו דורס ויש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף והנשר דורס ואין לו אצבע יתרה ולא זפק ואין קורקבנו נקלף ומתוך כך למדו רבותינו ששלשה סימנין אלו הם סימני טהרה ר"ל זפק וקורקבן נקלף ואצבע יתרה והרביעי סימן טומאה ר"ל דריסה וראו בשאר עופות טמאים הנזכרים בכתוב שיש בהם קצת סימני טהרה וקצת סימני טומאה ומתוך כך נתנו כלל במשנה זו שכל עוף הדורס הואיל וברור לנו שהוא דורס טמא ואין לו עוד בדיקה בשאר סימנין שאין הטהור דורס לעולם והילכך הרי זה טמא אפי' בא בשלשה סימני טהרה ואפי' ראו כבר שנאכל במסורת שאין אחר הדריסה כלום ושכל עוף שיש בו שלשה סימני טהרה הנזכרים טהור אפי' לא היה להם מסורת עליו ובלבד בשאינו דורס שנמצאו עכשיו בו כל סימני טהרה אבל אם לא היו שם אלא קצת סימני טהרה הן שיהא אותו סימן שאינו דורס הן שיהא מן הסימנין האחרים אינו נכלל בגדר זה וצריך לעיין בו אם הוא משאר עופות הנזכרים בתורה לטומאה או ממיניהם שהרי יש בהם אחד שאינו דורס ויש בהם שיש להם קצת סימני טהרה האחרים כמו שנבאר ואין נאכלין אלא במסורת או על פי התנאים שנזכיר בגמרא ופירש ר' אלעזר בר' צדוק שכל עוף החולק את רגליו טמא ר"ל שאם נעמידהו על רגליו על חוט אחד הוא נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתי אצבעותיו מכאן וזהו סימן טומאה לדריסה ואין הלכה כדבריו אלא אין אנו קורין לו דורס אלא בדריסה ודאית ויש מפרשים שר' אליעזר בר' צדוק על אצבע יתרה הוא רומז דכיון שחולק את רגליו אין האצבע האחרון נקרא יתר הואיל וסומך עליו כל כך ששאר עופות טהורים אינם סומכים אלא על שלשה הראשונים וראשון נראה יותר:

    וענין הדריסה נחלקו בה קדמונינו והוא שגדולי המפרשים כתבו שכל שהוא תוחב צפרניו בבשר ואוכלו בפיו מבין רגליו הרי זה דורס אע"פ שאינו הורג וממית וראיה להם מן העורב שאין רואין אותו הורג או אוכל עוף החי ונכלל בדורסים ומ"מ אחרוני הרבנים פירשוה דוקא בשהוא הורג ואוכל או שאוכל עוף חי או שהורג אע"פ שאינו אוכל מיד והוא שאמרו בארי דרס ואכל ואין דריסה זו כעין דריסה שהוזכרה בנץ למעלה שאותה דריסה ענינה בהטלת ארס אבל זו אף בלא ארס כל שדורס לאכילתו והראיה שהרי בדריסת ארס אמרו ודריסת הזאב ובדריסה לאכילה אמרו בב"ק בא ארי ודרס זאב וטרף אלמא שאין דרכו בדריסה ואף בהדיא אמרוה שם דזאב אינו דורס אלא טורף ואוכל ועורב שהוא בכלל הדורסים איפשר שאף הוא דורס בקצת עופות ואוכל ואין ספק שקליטת זבובים וכיוצא בהם מן האויר ואין צריך לומר אכילת שקצים ורמשים אינו בכלל דריסה:

    זהו באור המשנה ומה שאנו צריכים לכלול בה לפי סוגית הגמרא להשלמת ענין זה ולהמשך מה שפירשנו במשנה כך הוא עשרים וארבעה מיני עופות טמאים הוזכרו בתורה עשרים ושנים מהם נזכרו בפירוש אלא ששנים מהם נכללים באחד והם דאה וראה ועוד שנים אחרים והם איה ודיה ולא נשארו אלא עשרים וכתוב שם למינה למינו למינה למינהו ארבעה פעמים הרי כאן כ"ד ואין לך עוף טמא בעולם חוץ מאלו או ממיניהם שהם כמה וכמה ודבר ידוע בנשר שאין לו שום סימן טהרה ודורס ופרס ועזניה יש לכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואין אנו יודעין איזה הוא ומ"מ את שישנו בפרס אינו בעזניה וכמו שאמרו דאיתיה בהאי ליתיה בהאי וכן אחד שבאחד מהם אינו בכל האחרים כמו שאמרו חד לא משכחת ליה אלא בפרס או בעזניה ואם כן את של אחד מהם הוא נמצא באחרים עורב וכל מיניו יש לו שני סימני טהרה שאר עופות הדבר [מבולבל] ביותר ביד הפוסקים כמו שביארנו וקבלנו פירושה על אחד מארבעה דרכים הראשונה לגדולי הרבנים ואף גדולי קדמונינו הסכימו בה עם קצת גאוני ספרד ואע"פ שגדולי הרבנים אינם שוים מכל וכל עמהם בפי' הסוגיא וכן שאני מוסיף בה לישבה מ"מ לענין פסק זה וזה שוים והוא שהם סוברים על שאר עופות שכלם דורסים ויש להם שלשה סימני טהרה ואם כן על כל פנים הם זפק ואצבע יתרה וקורקבן נקלף ואחר שכן הדבר ידוע שאותו סימן שאמרנו עליו שהוא בפרס או בעזניה שאינו באחרים הוא שאינו דורס ואין לך לדעתם עוף טמא שאינו דורס אלא אחד מן השנים שהם בני חד חד ר"ל או פרס או עזניה אבל עורב והנשאר מאלו השנים ר"ל פרס או עזניה ושאר עופות טמאים כלם דורסים הם וקבלו ממקצת גאונים לשיטה זו שהפרס הוא הוא שדורס אלא שיש לה אחד מסימני טהרה האחרים והעזניה היא היא שאינה דורסת ואין לה עוד סימן טהרה ונמצא לדעת זה שאם בא לפנינו עוף שנתברר לנו שאינו דורס אין לספק בו אלא בעזניה ומן הדין היה לאסרו מספק עזניה כמו שביארנו במשנה אלא שפירשו בגמרא בפרס ועזניה שאין מצויים ביישוב ואין לחוש להם ואם כן כל עוף שיתברר לנו שאינו דורס מותר ונמסר לנו בו סימן מפי הגאונים שכל שרגליו רחבים ובעלי מחיצות כרגלי האווז או שחרטומו רחב אינו דורס ונמצא שכל עוף כיוצא בזה אין אנו צריכים בו לבדיקה אחרת אלא שאין ראוי לסמוך בענינים אלו מפני שאנו מוצאים לפעמים בצורות אלו שהם נכללים בכלל הדורסים ואין בירור בענין זה אלא במסורת או בנסיון:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Chullin 60b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אָמַר הַיְנוּ דְּרַב אַסִי. לאו מצד יוהרא ח"ו אמר כן אלא להורות בחסד הבורא יתברך וגם כדי לאמת ולברר דברי חכמים בעיני המון העם.

    זִיל כְּתֹב קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ וּפֵרְשָׁהּ (דברים יד, ז) יש להקשות על מה חרד כל כך על שתי מילות אלו ועל מה ערבו עליו כל כך? ונראה לי בס"ד רמז לו בזה דבר אחר לפי דרכו דידוע אף על פי שבכל דברי תורה שלמד האדם יעשה בירור ניצוצי קדושה הנה בדברי תורה של אגדה יעשה בירור יותר וכמו שאמרו המקובלים ז"ל מפני שבהם ישמח הלב יותר ולכן אמרו רבותינו ז"ל (סוטה מט.) עלמא קאים על קדיש של אגדה, ולכן נקראו אגדה מלשון המשכה כמו 'נָגֵיד וְנָפֵיק מִן קֳדָמוֹהִי' (תיקוני זהר ד:) שיש בהם כח למשוך ניצוצי קדושה לבררם ולהעלותם אך ידוע כי דברי אגדה בפשט מושכין מקרוב דהיינו ממקום שיושב בו הלומד אבל דברי אגדה שבסוד מושכין ומבררין ניצוצי קדושה ממקום רחוק. והנה ' קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי ' שניהם ענין צידה אך קַנִיגִי עניינו במצודה ורשת שצידתם מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי הוא כמו קשת שצד מרחוק ולכן קַנִיגִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הפשט שצד מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הסוד שצד מרחוק ולזה אמר לו ברמז כתוב 'קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ' דייקא שרמז לו בזה על האמור. וכן נמי מה שאמר לו עוד ' כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ ' רמז לו בזה אף על פי שדברי תורה שבעל פה לא נתנו להכתב מכל מקום דבר יקר וחשוב תכתבהו שמא ישתכח ולא ימצא אחר כך ואמר הכתוב עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, קכו) ועל כן היו כותבים סודות מזמן התנאים קודם שעשו היתר לכתוב תורה שבעל פה.

    הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת שֶׁרְאוּיִן לְהִשָּׂרֵף, וְהֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה (דברים ב, כג) קשא אף על פי שאין בהם צורך אם נדונין בשריפה כספרי צדוקין? ונראה לי אין הכונה ראויין להשרף בידים אלא רצונו לומר אם באה האש אצלם בשבת מניחין אותם להשרף ואין מצילין אותם מפני הדליקה אם היו כתובין לבדם ואינם בכלל ספר תורה. ומה שאמר ' הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה ' כלומר אנחנו למידין שהם הלכתא לדינא וכהך דמביא הכא דנלמוד מהם דין לענין שבועות ונדרים דאם נשבע או נדר שלא יכנס לבית ראובן ונאסר לו הבית מכח שבועתו ואחר כך מכר ראובן אותו בית לשמעון הותר לו להכנס בו מפני שעתה נקרא על שם שמעון ולא על שם ראובן וכן כיוצא בזה.

    אָדוֹנְקִי שֶׁלָּהֶם פירש רש"י ז"ל חשובין שלהם. ונראה לי בס"ד כי היא מלה מורכבת משתי מילות שהוא 'אדון נקי' ולכן ערבה לרב חסדא ואמר לרב תחליפא 'כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ וּפֵרְשָׁהּ'.

    אָמַר רַב יוֹסֵף וְאִית לְהוּ שִׁית סְרֵי דָּרֵי שִׁינֵי לְכָל חַד וְחַד. נראה לשון גוזמא נקיט מפני שהיה להם כמה שורות שינים זה בזה נקיט שית סרי מפני כי האדם יש לו שורה אחת שיש בה שית סרי שינים ואמר אלו יש להו שית סרי שורות של שינים וכבר אמרו בגמרא (חולין צ:) דברה תורה לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי ואין זה חידוש.

    Ben Yehoyada on Chullin 60b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 60, Amud Bet, about 531 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 123 words

      Opens “לר' חנינא בר פפא מהו? כיון דלא…”

    2. Segment 239 words

      Opens “רבי שמעון בן פזי רמי: כתיב (בראשית…”

      Named: רבי שמעון.

    3. Segment 369 words

      Opens “אמרה לפניו: רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר…”

      Named: שמואל.

    4. Segment 440 words

      Opens “חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה…”

    5. Segment 547 words

      Opens “רב אסי רמי, כתיב: (בראשית א, יב)…”

      Named: רב אסי.

    6. Segment 622 words

      Opens “רב נחמן בר פפא הויא ליה ההיא…”

      Named: רב נחמן בר פפא, רב אסי.

    7. Segment 734 words

      Opens “אמר רב חנן בר רבא: (דברים יד,…”

      Named: רב חנן בר רבא, רבא.

    8. Segment 813 words

      Opens “״א"ל רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא…”

      Named: רב חסדא, רב תחליפא בר אבינא.

    9. Segment 941 words

      Opens “(יהושע יג, ג) ״(ואת) חמשת סרני פלשתים…”

      Named: רב חסדא, רב דאמר, רב עוים.

    10. Segment 1035 words

      Opens “תניא נמי הכי עוים מתימן באו ולמה…”

      Named: רבה.

    11. Segment 1126 words

      Opens “אמר ר"ש בן לקיש הרבה מקראות שראויין…”

      Named: רבה.

    12. Segment 1223 words

      Opens “מדאשבעיה אבימלך לאברהם (בראשית כא, כג) אם…”

    13. Segment 1351 words

      Opens “כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, כו)…”

      Named: רב פפא.

    14. Segment 1441 words

      Opens “(דברים ג, ט) צידונים יקראו לחרמון שריון…”

    15. Segment 1517 words

      Opens “כיוצא בו (בראשית מז, כא) ואת העם…”

    16. Segment 1610 words

      Opens “סימני העוף לא נאמרו, ולא? והתניא: (ויקרא…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Chullin 60b · Segment 3 — “…ב) ״יעקב הקטן״, ״שמואל הקטן״, (שמואל א יז, יד)…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 60b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026