Talmud Builders

    Chullin 97b

    Chapter 7 - Gid HaNasheh

    גם: חולין דף צ״ז ע״ב, פרק ז׳ גיד הנשה

    English translation - Chullin 97b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and the Sages said that there are cases where the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food. Therefore, in a case where the mixture is a type of food mixed with food not of its own type, so that there is a difference in taste between the two components, when there are Jews for whom the mixture is permitted, one relies on a Jew tasting the mixture. This is the halakha when teruma is cooked with non-sacred food. When the mixture is potentially forbidden, e.g., in the case of meat cooked with milk, one relies on a gentile cook to taste it.

    2And if the mixture is composed of a type of food mixed with food of its own type, where one cannot ascertain whether the forbidden component has imparted flavor; or if it is composed of a type of food mixed with food not of its own type when the mixture may be forbidden and it is a case where there is no gentile cook available to taste it, the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food.

    3§ The Gemara (96b) cited Shmuel’s opinion with regard to the thigh of an animal that was roasted or cooked with the sciatic nerve still inside. The Gemara relates the following incident: There were those animal thighs that were salted in the home of the Exilarch with the sciatic nerve still inside; Ravina ruled that they were forbidden, whereas Rav Aḥa bar Rav Ashi ruled that they were permitted. They came and asked Mar bar Rav Ashi to render a decision. He said to them: My father permitted the meat in such circumstances.

    4Rav Aḥa bar Rav said to Ravina: What is your reasoning in prohibiting the meat? Is it because of what Shmuel said: A salted food item is considered like a boiling hot food item, and a food item marinated in vinegar, brine, or the like is considered like a cooked food item? Perhaps based on this statement of Shmuel you consider the salted thighs as though they have been cooked with their sciatic nerves, in which case they are forbidden.

    5But didn’t Shmuel also say (96b): They taught that the thigh is entirely forbidden only when it was cooked with the sciatic nerve inside it. But if the sciatic nerve was roasted inside the thigh, one may peel away the meat and eat it until he reaches the sciatic nerve, and then he removes the nerve.

    6And if you would say: What is the meaning of the phrase: Like a boiling hot food item, that Shmuel said? It is like boiling hot food that was cooked rather than hot food that was roasted, and therefore if the thigh was salted with its sciatic nerve the entire thigh becomes forbidden. This is not a convincing claim, because from the fact that Shmuel said: A food item marinated in vinegar, brine, or the like is considered like a cooked food item, it may be understood by inference that when he said that salted food is like boiling hot food he was saying that it is like boiling hot food that is roasted. The Gemara concludes: This poses a difficulty to the opinion of Ravina.

    7§ The Gemara elaborates on the statement that if permitted and forbidden foods are cooked together and there is sixty times as much permitted food as forbidden food, the mixture is permitted. Rabbi Ḥanina says: When they assess whether or not there is sixty times as much permitted food, they assess the volume of the broth, the deposits [ kifa ], the pieces of permitted food cooked in the pot, and the pot itself. The Gemara explains this last point: There are those who say this means that one includes the volume of the material of the pot itself, and there are those who say it means that one includes the volume of that which the pot has absorbed from the permitted food. When meat cooks its volume decreases, and some of the meat that constitutes that discrepancy is absorbed into the sides of the pot.

    8The Gemara continues its discussion of nullification. Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to all forbidden foods that are prohibited in the Torah, if they are cooked with permitted food and one cannot tell whether they have imparted flavor to the permitted food, we assess the mixture as though the forbidden food were onion or leek [ kaflot ]. If that amount of onions or leeks would impart flavor to the permitted food, one must assume that the mixture is forbidden.

    9Rabbi Abba said to Abaye: But let one assess the mixture as though the forbidden food were pepper or other spices, which are even more pungent, in which case they would not be nullified even if they were mixed with a thousand times as much permitted food. Abaye said to him: The Sages ascertained that with regard to forbidden foods, there is nothing that imparts more flavor to a mixture than onion and leek.

    10§ The Gemara continues to discuss the nullification of forbidden foods. Rav Naḥman says: A sciatic nerve that was cooked with kosher food is nullified if the mixture contains permitted food that is sixty times the nerve’s volume, and the sciatic nerve itself is not counted in that number, because it cannot nullify itself. If an udder, which is meat but also contains milk, is cooked with other meat, the milk is nullified if the meat is sixty times its volume, and the udder itself is counted with the rest of the meat. If the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself.

    11Rabbi Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, says: In the case of an udder cooked with meat, even if the meat is sixty times the volume of the milk, so that the meat is permitted, the udder itself is forbidden, because the meat imparts flavor to the milk contained within the udder, which then renders the udder forbidden. And if the udder subsequently falls into another pot, it also renders the contents of that pot forbidden unless they are sixty times the volume of the udder.

    12Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana, a dilemma was raised before us: When we assess whether the contents of the pot are sufficient to nullify the udder, do we assess whether the pot contains sixty times as much permitted food as the entire volume of the meat of the udder itself, or do we assess only that milk which came out from the udder, since the udder itself has been removed from the mixture?

    13The Gemara responds: It is obvious that we assess the entire volume of the meat of the udder itself, as if we were to attempt to assess only that which came out of it, how would we know how much came out? The Gemara objects: If that is so, then if the udder falls into another pot, it should not render the food in that second pot forbidden, because it has been assumed that all the milk in the udder has been released into the first pot.

    14The Gemara explains: Since Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, says that even if there is sixty times as much meat in the pot as there is milk in the udder, the udder itself is forbidden, clearly the Sages equated the udder with a piece of non-kosher meat. Consequently, the reason the udder renders the contents of the second pot forbidden is that the udder is intrinsically forbidden, not because of the milk that is released into the pot while it is being cooked.

    15§ The Gemara addresses Rav Naḥman’s statement that if the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself. Rav Idi bar Avin said to Abaye: Is this to say that the forbidden egg imparts flavor to the food with which it is cooked? But isn’t it true that when people want to indicate that food is tasteless, they say: This is like mere egg-water? This indicates that an egg does not impart flavor.

    16Abaye said to him: Here we are dealing with

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ואמור רבנן בששים - בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף סט.) פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה (בששים) בין בשר בחלב ובין שאר איסורין בששים:

    מין בשאינו מינו - שהאדם יכול להבחין טעמו ושניהם של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה וחולין:

    בטעמא - יטעימנו כהן אם אין תרומה נותנת טעם בחולין יאכל התבשיל אף לזרים:

    דאיסורא - כגון בשר בחלב שאין בן ברית יכול לטעמו סמכינן אקפילא:

    ומין במינו - בין דהיתרא ובין דאיסורא דליכא להבחין טעמו:

    אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא - עובד כוכבים דליטעמיה משערינן בששים:

    מאי דעתיך - דאסרת ליה אי משום דשמואל דאמר כו' והא רותח גיד דהכא שרי דהאמר שמואל קולף ואוכל:

    כבוש - בחומץ ותבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד. שוליני"ר בלע"ז:

    כשהן משערין - האיסור בששים ומשערינן אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב וקיפה ובחתיכות ובקדרה:

    קיפה - פונדריל"א דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה:

    במאי דבלעה קדרה - אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם ואין בהיתר ששים בו אומדים כמה בלעה קדרה מן ההיתר לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה אבל בקדרה עצמה לא משערינן. וכיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרי' לקמן (חולין דף צח.) אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע:

    כל איסורין שבתורה - לבד גיד הנשה דכבשר בלפת הוא:

    משערינן - אותם כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם בהיתר זה שנתבשל עמו אוסרו. ובהך איסורי דלא מצי למיטעמינהו קאמר כגון מין ומינו ואי נמי שאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא ואכתי לא איפסיק הלכתא בששים:

    פלפלין - נותנים טעם באלף כמותן:

    שיערו חכמים - אין באיסורין בנ"ט יותר מבצל וקפלוט:

    ואין גיד מן המנין - דבעינן ששים דהיתר לבד מיניה אבל כחל הואיל ומין היתר הוא אם נתבשל עם הבשר משערינן ליה בששים לבהדי דידיה:

    ביצה - של עוף טמא:

    וכחל עצמו אסור - שהרי הבשר נתן בו טעם והוא לא נתן טעם בבשר לפי שמועט היה:

    בדידיה משערינן - דבעינן שיהא בהיתר ששים כמותו:

    או במאי דנפיק מיניה - אין צריכין שיהא בהיתר אלא בששים מה שפלט זה דהאי מאי דאתי קמן לאו בקדרה הוא ומישדא שדינן ליה לבר:

    אלא מעתה - הואיל ובדידיה משערינן הא איבטיל כוליה שהלך כל עצמו בתבשיל דאי לאו הכי אמאי בעית ששים כמות כולו וכיון דכוליה בטלתיה נפל בקדרה אחרת אל יאסר:

    כיון דאמר רב יצחק כו' - מפני שבתחלה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הקדרה בו טעם מיד נאסר ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה כדאמר במתניתין בזמן שמכירו כו':

    למימרא דיהבה טעמא - כי מבשלה בהדי אחריני:

    חולין 97 עמוד ב

    1ואמור רבנן בששים. הלכך, מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא, דאיסורא בקפילא.

    2ומין במינו, דליכא למיקם אטעמא, אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא, דליכא קפילא בששים.

    3הנהו אטמהתא דאימליחו בי ריש גלותא בגידא נשיא, רבינא אסר, רב אחא בר רב אשי שרי. אתו שיילוה למר בר רב אשי, אמר להו: אבא שרי.

    4א"ל רב אחא בר רב לרבינא: מאי דעתיך דאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל.

    5והאמר שמואל: לא שנו אלא שנתבשל בה, אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד.

    6וכ"ת מאי כרותח דקאמר? כרותח דמבושל! והא מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל, מכלל דרותח דצלי קאמר. קשיא.

    7אמר רבי חנינא: כשהן משערין, משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה. איכא דאמרי: בקדרה עצמה, ואיכא דאמרי: במאי דבלעה קדרה.

    8אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה משערינן כאילו הן בצל וקפלוט.

    9אמר ליה רבי אבא לאביי: ולשערינהו בפלפלין ותבלין, דאפילו באלף לא בטלין! א"ל שיערו חכמים דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט.

    10אמר רב נחמן: גיד בששים, ואין גיד מן המנין; כחל בששים, וכחל מן המנין; ביצה בששים, ואין ביצה מן המנין.

    11אמר רבי יצחק בריה דרב משרשיא: וכחל עצמו אסור, ואי נפל לקדרה אחרת אוסר.

    12אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא, איבעיא לן: כי משערינן בדידיה משערינן, או במאי דנפק מיניה משערינן?

    13פשיטא דבדידיה משערינן, דאי במה דנפק מיניה מנא ידעינן? אלא מעתה, נפל לקדרה אחרת לא יאסר?

    14כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: וכחל עצמו אסור, שויוה רבנן כחתיכה דנבלה.

    15ביצה בששים, ואין ביצה מן המנין. אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי: למימרא דיהבה טעמא? והא אמרי אינשי: כי מיא דביעי בעלמא!

    16א"ל הכא במאי עסקינן?

    Tosafot

    איכא דאמרי בקדרה עצמה - תימה אם שיעור עובי הקדרה כחמשים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובשל באותן המים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסורא בעיניה דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלועה מהיתר ואח"כ חזר ובשל היתר דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה:

    כל איסורין שבתורה משערינן אותן כאילו הן בצל וקפלוט - מדלא נקט כבשר בלפת כדקתני במתניתין (לעיל חולין דף צו:) גבי גיד הנשה משמע דאין שיעורן שוה דגיד לא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערינן כבשר בלפת אבל שאר איסורים דיהבי טעמא טפי משערינן בבצל וקפלוט ומדאמר רב נחמן גיד בששים משמע דבשר בלפת הוה שיעורה בששים ולפי זה פליג רבי יוחנן אדרבא דלעיל דאמר כל איסורין שבתורה בששים וכרבא קיי"ל דהוא בתרא וכן פסקינן בפ' בתרא דמסכת ע"ז (דף סט.) גבי עכברא בשיכרא:

    וכחל מן המנין - וא"ת כיון דכחל עצמו אסור כדאמרינן בסמוך א"כ נימא חתיכה עצמה נעשה נבלה וליבעי ששים לבד מכחל וי"ל דהאי דאסור לאו משום שיהא טעם חלב בכחל יותר מבשאר בשר אלא לפי שיש בו גומות והחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר ואי אפשר להפרישו מן הכחל מאחר שנתבשל דתו לא מהניא ליה קריעה וא"ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כדאמר דמשערינן בכוליה ופריך נמי אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור משמע דפשיטא ליה שיוצא כולו כמו שאפרש בסמוך וי"ל לפי שמתחלת בשולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו ואז לא היה יכול לצאת בקריעה הילכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור ואפילו למ"ד אפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא יאכלנו קודם שיצא כולו ואע"ג דגבי בישרא דאסמיק (לעיל חולין דף צג:) שרינן כי שפדיה בשפודא לבתר שנצלה לגמרי ולא גזרינן דלמא אתי למיכל קודם גמר צלייתו שאני התם שדרך הדם לצאת על ידי מליחה וצלייה ולכך צולהו כדי להוציא דמו גם לבסוף פירש כל הדם לגמרי ונופל לחוץ אבל הכא כשיצא נמי כל החלב מ"מ נשאר הוא בקדרה אלא שמתבטל ואי שריא לבסוף אתי למיכליניה קודם:

    וכחל עצמו אסור - יש ספרים דגרסי אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשר וא"ת כי בשיל ליה נמי לחודיה ליתסר משום טעם בשר הכחל שבחלב שבגומות וי"ל משום לישנא קמא דרב בפ' כל הבשר (לקמן חולין דף קט:) דאמר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר לכך צריך להעמיד כשנתבשל עם הבשר:

    אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור - דכיון דבכוליה משערינן א"כ נפיק כוליה אבל אי במה דנפיק מיניה משערינן א"ש דאוסר קדרה אחרת דלא נפיק כוליה וא"ת ודלמא הא דמשערינן בכוליה משום דמספקא לן אי נפיק כוליה ולכך נפל לקדרה אחרת אוסר משום דדלמא לא נפיק כוליה וי"ל דזה פשוט לו ואין ספק בדבר וידוע היה להם אם יוצא כולו או מקצתו ועוד דמספק לא היה אוסר קדרה אחרת כיון דחלב שחוטה דרבנן ועוד נראה לפרש דאלא מעתה קאי אהא דאמר וכחל מן המנין אלמא לא חשבינן ליה חתיכה דאיסורא ולא אסיר אלא משום חלב הכנוס בגומות שבתוכו וא"כ נפל לקדרה אחרת לא יאסור דכל מה שסופו לצאת מן החלב יצא בקדרה ראשונה:

    נפל לקדרה אחרת אל יאסור - הא לא פריך הוא גופיה לא ליתסר כדפי' לעיל:

    ביצה בס' - וה"ה בשאר איסורין וביצה איצטריך ליה משום דאיכא ביצה טמאה דלא אסרה כדאמרי אינשי דמיא בעלמא הוא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מין ושאינו מינו והתירא בטעמא - והיכי דמי כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין, מכאן יש להוכיח דתרומה שצריכה אחד ומאה דוקא מין במינו, אבל בשאינו מינו בטעמא ובששים כשאר כל (האוסרין) [האיסורין] וכדמוכח נמי במתני' דמין ושאינו מינו להקל ולהחמיר, ומייתי לקמן (חולין צט, א) בשמעתין דזרוע בשלה, דתנן גריסין שנתבשלו עם העדשים [אם יש] (אין) בהם בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותר, ואוקימנא בששים כשאר איסורין, אבל בתוס' כתבו כאן דלא החמירו בבלע של תרומה להצריך אחד ומאה מדבריהם שאפילו במין במינו אין צריך בבלע אחד ומאה, וההיא דעדשים וגריסין רש"י ז"ל פירשה בענין אחר, והראשון נראה עיקר, וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והוא העיקר.

    מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא - כגון שמנונית דגי הנשה בששים, כך היא הגירסא ברוב הספרים, וכן גריס רב אלפסי ז"ל, ודקדק מכאן דשומנו של גיד אוסר תערובתו אף על פי שהגיד עצמו אינו אוסר, שאין בגידין בנותן טעם, ושלא כדברי מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שאומרים שאינו אוסר כדי שלא יהא טפל חמור מן העיקר, וכמו שכתבתי למעלה בריש פירקין.

    מין במינו וכו' - מכאן משמע דסבירא ליה לרבא כרבנן דאמרין דמין במינו בטל בששים. והכי קיימא לן, וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל, ורוב הפוסקים כן כתבו, ויש להם ראיות רבות על מי שיסמכו, ובסוף מסכת עבודה זרה הארכתי בראיותיהם ש"ל.

    ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה ואמרי לה במאי דבלעה קדרה - נראה שרש"י ז"ל מפרש בקדרה עצמה בחרסי הקדרה ובמאי דבלעה קדרה, כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתו, וראינו מה שבקדרה בשעת נפילה, והיה שם רוטב הרבה, ועכשיו כשבא לפנינו לא נמצא בהתר ששים כנגד האיסור שבא לפנינו כגון זה מצטרפין מה שבלעה הקדרה מן ההיתר משעת נפילה עד עכשיו, שבאותה שעת היתרה ככה היה שם, ונשאר האיסור מצומק כמותו כמו שבא לפנינו, אבל בקדרה עצמה לא משערינן. וכתב הוא ז"ל וכיון דאיפלגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה עצמה. ועיקר הדבר כמות שבא לפנינו משערין ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר, לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, וכדאמרינן לקמן (חולין צח, א) אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, נראה שהוא ז"ל דחה תחילה לישנא קמא מפני הלשון השני דאזלינן בהו לחומרא, ואח"כ דחה אף השני מדאמרינן לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, והלכך לא קיימא לן כחד מהני לישני כלל, אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור, ומיהו נראה שאף הוא ז"ל מודה ובא שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר, כגון זה מצטרפין ומשערין ההיתר שנבלע בקדרה וגם האיסור שנבלע והולכין אחר שעת נפילת האיסור לתוך ההיתר, וכן פירשו אחרים דהיינו מאי דבלעה קדרה דאמר ר' חנינא, וזה מן התימה, דכיון שעכשיו אין בהיתר ששים לבטלו למה אינו חוזר האיסור ואוסר את ההיתר שאין בו עכשיו כדי להעלותו, שהרי אילו נפל איסור זה בקדרה אחרת היה אסור בשיעורו ומאי שנא קדרה זו מקדרה דעלמא ובמשנ(ת)[ה] במסכת תרומות (פ"ה, מ"ט) נמי משמע דתבר בסוף אזלינן, דתנן סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה [ו]מותר, טעמא דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה ודאי אסור, ותירץ הרמב"ן ז"ל (דקילא) [דדיקולא] נמתעט' דרך בישול ובלעה קדרה משנפל שם אסור משניטל (הרוב) [הרוטב) או פחתו בידים, דהתם ודאי אסור, ואינו רואה לזה עיקר דמ"ש והרמב"ם ז"ל כתב (פט"ו מהל' מאכלות אסורות הכ"א) שמשערים באומד יפה כמה נבלע ועומד בדופני הקדרה, ואותו הוא שמצטרפין להיתר, מפני שאנו רואין אותו כאלו עומד בעין בחוץ ומצטרף למה שבתוך הקדרה, אבל מה שפחת מחמת האור שכלה ואבד לא, ומה שכתב רש"י ז"ל דהוו להו תרי לישני ובדאורייתא הלך אחר המחמיר. תמיהא לי דהא בדאורייתא חד בתרי בטל, והא דבעינן ששים דרבנן היא ובדרבנן לקולא, ויש לומר כיון דעיקרו מדאורייתא גם (בפסק) [בספק] שיעורו הולכים בו להחמיר. ומקצת ספרים יש שפירשו בקדרה עצמה, כלומר ברוטב ובקיפה ובחתיכות שהן בתוך הקדרה עצמה ובא לפנינו עכשיו, אבל במה שנבלע בתוך דופני הקדרה לא, ופסקו כלישנא בתרא לקולא משום דשיעוריה דרבנן נינהו, וכן נראה יפה. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר בע"ז (נו, א) בפסק המערה מחבית לבור ושם כתבתיו.

    הא ד אמר רב נחמן גיד בששים - אף על גב דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם, לא מעייל רב נחמן נפשיה בפלוגתא, אלא כשתמצא לומר יש בגידין הגיד עצמו בששים ואין גיד מן המניין, ואת"ל אין בגידין שמנו של גיד בששים ואין שומן הגיד מן המנין, ואף על פי שאין איסורו אלא מדבריהם, החמירו עליו כשאר איסורי תורה, דכל מאי דתיקון כעין דאורייתא תיקון, ובאיסורי סופרים הלכו בהן לשיעורין של איסור תורה, והוי יודע דלא אמרו גיד בששים לבטל הגיד עצמו, דהא תנן (צו, ב) בזמן שמכירו בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין משום דבריה הוי, ובריה לא בטלה, אלא לבטל טעמו קאמר, וכעין שאמר נמי בביצה לבטל פליטתה כדמפרש בשמעתא, ואי נמי תאמר דבטל הגיד עצמו כשנפצע ונחתך לחתיכות דאז ודאי מיבטיל בטיל, דלא קרי בריה אלא כשהוא שלם, כדבעינן למכתב לקמן (חולין ק, א) בע"ה.

    כחל בששים וכחל מן המנין - פירוש לפי שהוא עצמו מותר הוא ובשר גמור הוא, ודוקא כשנפל לתוך קדרה של בשר, אבל נפל לתוך יורה של חלב הרי היא כשאר איסורין דבעינן ששים בר מדידיה, וחלב שבתוכו אינו מצטרף לעלותו, דהא לא ידעינן כמה נפק מיניה.

    אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור - ונפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת אוסר, ונראה דלאו בשנפל לתוך חמשים ותשעה דוקא אמרו שהוא עצמו אסור. אלא אפילו נפל לתוך מאה ה"ה והוא הטעם דשויוה רבנן לכחל עצמו כחתיכת נבלה כל זמן שמכירה אפילו באלף לא בטלה וחוזרת ואוסרת כמה קדרות אחרות, וטעמא דמילתא משום שעד שלא נצטמק נתנה הקדרה בו טעם ונאסר, ושויה רבנן כחתיכת נבילה שהיא אוסרה לעולם. וראיתי בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שתמהו כיון דאסיקנא דכחל עצמו אסור כשאין שם ששים בר מיניה, מפני מה אינו חוזר ואוסר הוא את הקדרה, ועלתה להם בתימה, ומיהו כשיש שם ששים אין מן התימה מפני מה לא אמרו חתיכה עצמה נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, דשמא בכחל לא החמירו כל כך מפני שאינו אלא מדבריהם דחלב מתה אינה דבר תורה כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קיא, א), ואי נמי יש לומר דר"נ כרבנן סבירא ליה דמין במינו נמי בששים.

    הא ד איבעיא להו אי בדידיה משערינן אי במאי דנפיק מיניה - כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא כחל [הוא] דאיבעיא להו, משום דכחל עצמו מותר, אבל בחלב או בחתיכת נבלה שנפלה לתוך הקדרה ודאי מפשט פשיטא ליה דבדידיה משערינן, ונכון הוא. ואסיקנא אף בכחל דבדידיה משערינן דאי במאי דנפקא מינה מנא ידעינן, והראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו בדידיה משערינן אלא בכחל ובדומה לו שאינו חוזר להתירו הראשון וכדאמרינן וכחל עצמו אסור, אבל כל דבר שחוזר להכשירו כגון כף חולבת שנתחב בקדרה של בשר או בהפך שחוזרת להכשרה על ידי הגעלה או בשר שנמלח, ואוסר משום דם שחוזר להכשרו על ידי מליחה אין משערין אלא במאי דנפק מיניה ומשערין אותו באומד יפה, וכן הורה למעשה, וכתב וכבר נעזרתי בקבלה זו מפי הרב ר' יוסף אבן פליט ז"ל, ומן הטעם הזה א"ל כל דבר שחוזר להכשרו אין משערין אותו בגופו, וכן הדין לחתיכה של בשר שאין אסור אלא משום דם, שהרי היא חוזרת להכשיר על ידי מליחה, הילכך אין משערין אלא ביוצא ממנו, וזה מן התימה, דכיון שפירשו טעם הענין דמאי דנפק מיניה לא ידעינן מה לי חוזר להכשרו או שאינו חוזר להכשרה והכל אחד, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. וכך כתב הרמב"ן ז"ל, אלא מיהו היכא שניער בכף חדשה כזית חלב ואחר כך תחבה בבשר, אין צריך אלא ששים [כחלב] (בחלבו) שנבלע בו, דהא ידעינן כמה הוי, וכן הדין אם ניער כזית חלב בכף ישנה שאינה בת יומה, אבל אם ישנה בת יומה בזה איכא למימר דחזר כל מה שנבלע בכף חתיכה דאסורה, ובכולה משערינן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דלא אמרינן בבלועה חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואין משערין בין בישנה בין בחדשה אלא במאי דבלעה לבד, ומיהא דאמרינן לעיל קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם ליכא למשמע מינה כלל, דאמאי דנפקי מיניה משערינן, כמו שראיתי למקצת מן המפרשים דההיא בדאיכא קפילא למטעמיה היא, וכן היא ודאי דכל היכא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואיכא קפילא מטעמינ' ליה, ואי ליכא טעמא אף על גב דליכא ששים בדידיה מותר, דכיון דליכא טעמא מידע ידעינן דלא נפיק מיניה טפי מאחד בששים, והלכך שרי, אבל ליכא קפילא ודאי בכולה קדרה משערינן דמאי דנפקא מיניה לא ידעינן. ומיהו קשיא לי כיון דעיקר איסורו של כחל אינו אלא מדבריהם, ושיעורו ששים נמי מדבריהם, דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל, כי לא ידעינן כמה נפיק מיניה מאי הוי, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, ואפילו בקדרה שנבלעה מאיסורי תורה נמי ליכא קפילא, אמאי משערין אותו בדידה, הא שיעורו ששים דרבנן נשער אותו באומד ולקולא, וכל היכא דאיכא טפי מחד בדידיה לישתרי, כיון דנפק ליה מספיקא דאורייתא. ויש לומר דבקדרה שנבלעה מאיסורי תורה ודאי אית לן על כרחין למימר דבדידיה משערינן ולא במאן דנפיק מינה היכא דליכא יותר מאחד בדידיה מיהא, דאי במאי דנפיק מינה מנא ידעינן ודילמא נפיק מיניה טפי ממאי (דאמרינן) [דאמדינן] ליה ואיכא איסורא דאורייתא, וכמאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא, וכיון שיש לך לומר כן עד דאיכא טפי מעל חד בדידיה לצאת ידי ספיקא דאורייתא אית לך למימר נמי הכי אי איכא טפי מעל חד בדידיה כדי שלא תחלוק בו, כיון שכן אפ באיסורין שעיקרן מדבריהם ושיעורן מדבריהם אית לן למימר הכי, דכל מדתן של חכמים כך היא, ולעולם (הוו) [השוו] מדותם ולא פליג רבנן ולא אמרו להקל בספק דרבנן אלא כשאין ההיתר או האיסור לפנינו כגון שנאבד או נשפך קודם שבא לפנינו, משום דאמרינן אלו היו לפנינו היה בו ששים לבטלו, אבל כשהאיסור וההיתר הכל לפנינו ואין הספק אלא שאין יכולין לעמוד על פליטתו של איסור, בהא ודאי לא אמרינן להקל, ואפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר לאו דאורייתא, מכל מקום רבנן שיעורי ששים הסכימו לכל האיסורין מן הזרוע בשלה וששים מובררים הצריכו, כיון שהאיסור וההיתר לפנינו, והלכך כי לא ידעינן מאי דנפק מינה משערין בדידיה כנ"ל.

    אמר ליה הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח אבל טמאה לא - כתב הראב"ד ז"ל מדקא פריך הכא למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח, ולא שני ליה הא דאמרינן ביצה בששים לבטולי גופה קאמרינן, משמע דביצה גופה חשיבא כבריה ולא בטלה, ובביצה (ג, ב) משמע דבטלה אליבא דרבי יוחנן דאמר את שדרכן לימנות שנינו, ואיכא למימר דאינו מקדש ובטל באלף ומאתים. אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ומה שכתב שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ומאתים אינו כדאמרינן במסכת מכות (יז, א) בריה נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמיא ובטלה היא. ומיהו מה שהקשה הרב ז"ל אמאי לא שנינן לבטולי ביצה גופיה, לא תקשי לן ולא מידי לפי סברת רבותינו בעלי התוס' זצ"ל שכתבו שלא אמרו בששים אלא באיסור בלול כגון חלב של איסור שנבלל בחלב טהור או יין במים או מים ביין וקמחים כיוצא בהן שנבלעין, אבל חתיכה קטנה בין חתיכה של היתר בזמן שאין מכיר' אף מדרבנן ברובא בטלה, והילכך אם בא לאכלן זו בפני עצמה וזו בפני עצמה כל אחת מהן כשירה דבטלה לה ברוב, אבל אם בשלן יחד צריך ס' ברוטב בחתיכות לבטל חתיכת האיסור מפני המחוי שנמחה ממנה ונבלל ברוב ההיתר ונבלע בחתיכות ההיתר, ובדבר בלול ונבלע שאינו עומד בפני עצמו הצריכו חכמים ששים. והביאו ראיה ממה שהקשו בגמרא לקמן (חולין צט, ב) גבי מתניתין דחתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות וליבטיל ברובא, דאלמא אפילו מדרבנן בטלה ברוב ואף על פי שנתבשלו יחד, ואי משום הרוטב הא קתני והרוטב בנותן טעם. ומיהו במין בשאינו מינו אף ביבש אסור עד דאיכא ששים, וכדאמר רבה (זבחים עט, א)אמור רבנן ברובא ואמור רבנן בששים מין במינו ברובא מין בשאינו מינו מינו בששים, וטעמא דמלתא משום דאם בא לבשל יחד הרי טעמן של איסור ניכר בו, ולפי' אף ביבש אינו בטל ברובא, ולפי סברא זו תו ליכא לאקשויי אמאי לא מני לבטולי ביצה גופה לא בעינן ששים דברובא בטלא, ואי אמרת לוקמא בביצים טרופות לא משמע ליה הכין דבאיסורין חשובין בעין קאמר דומיא דגיד וכחל, וכן סברת הראב"ד ז"ל באיסור משהו (לרבנן מין בשאינו מינו בלול בטל ברוב) [דמין במינו בשאינו בלול לרבנן בטל ברוב], ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בששים, אבל הראב"ד ז"ל נראה שסובר דאף ביבש לא בטיל חד בתרי עד דאיכא ששים והא דאקשינן לקמן (ויבטיל) ברובה, בששים קאמר. ומשום דמתני' קתני בזמן שאין מכירה כולן אסורות הוא דאקשינן ליה ויבטיל ברובא, כלומר אמאי אינה בטלה לעולם בשרבה עליו היתר ששים הוה לן לבטולה. ומיהו ההיא דאמר רבה אמור רבנן ברובה ואמור רבנן בששים, נראה דקשיא עליה דאלמא מין במינו בטל ברוב. אלא שיש לומר דדלמא מדאורייתא קאמר, דמין במינו ודאי ברובא בטיל, אבל מדרבנן אף מין במינו יבש לא בטיל עד דאיכא ששים, ואינו מחוור כלל דאי מדאורייתא אף מין בשאינו מינו לא בעי ששים, אלא כזית בכדי אכילת פרס דקיל מששים.

    הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח - הוא הדין דהוה מצי לאוקמינהו לכולו בטמאה ובקלופה, דקלופה צריכה שיעור, וכדאיתא בירושלמי וכמו שכתבתי בפרק אלו טריפות (חולין סד, ב) גבי גיעולי ביצים, אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל שהתיר אפילו בקלופות, ולכאורה ודאי הכין משמע (מהכא דלא פליגי) [מדלא פליגי בהכי], אלא שיש לחוש לדברי הירושלמי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 97b

    Chullin 97b. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 266 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 97b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026