Talmud Builders

    Chullin 55a

    Back to index

    English translation — Chullin 55a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1their measure in order to be susceptible to ritual impurity is that they can hold enough oil with which to anoint a small child. If they cannot hold this amount, they are considered useless and are not susceptible to impurity. And this measure applies only to vessels that held up to a log when they were whole; if they had originally held more, they must hold more when broken in order to be susceptible to impurity. What, is it not teaching that if it originally held exactly one log it is treated as though it had held below that amount? If so, the term: Up to, means up to and including. The Gemara responds: No, if it held exactly one log it is treated as though it held above that amount, and if broken it must be capable of holding a greater measure in order to be susceptible to impurity.

    2The Gemara suggests: Come and hear proof from the continuation of the same mishna: If the vessel originally held from a log up to a se’a , its broken-off base or sides must hold a quarter- log in order to be susceptible to impurity. What, is it not teaching that if it originally held exactly a se’a it is treated as though it had held below that amount? The Gemara responds: No, if it held exactly a se’a it is treated as though it had held above that amount, and its base or sides must hold a greater measure in order to be susceptible to impurity.

    3The Gemara suggests: Come and hear proof from the continuation of the same mishna: If the vessel had originally held from a se’a up to two se’a , its broken-off base or sides must hold half a log to be susceptible to impurity. What, is it not teaching that if it had originally held exactly two se’a it is treated as if though it had held below that amount? The Gemara responds: No, if it had held exactly two se’a it is treated as though it had held above that amount.

    4The Gemara asks: How can one explain the mishna in this manner? But isn’t it taught explicitly in a baraita : If the vessel had originally held exactly a log it is treated as though it had held below that amount; if it had held exactly a se’a it is treated as though it had held below that amount; if it had held exactly two se’a it is treated as though it had held below that amount? Evidently, the term: Up to, means up to and including the given measure, in contradiction to Rav Naḥman’s opinion that it means up to and not including the measure.

    5The Gemara responds: The term: Up to, is always interpreted in the more stringent manner. Accordingly, there, with regard to the impurity of vessels, the term: Up to, is interpreted as up to and including in order to rule stringently, since the vessel is then more easily susceptible to impurity. As Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: All measures of the Sages must be interpreted stringently, except for the measure of a groat as a standard for stains of blood found on a woman’s clothing, which is interpreted leniently. Even if the stain is exactly the size of a groat, the woman remains pure. Here, it is more stringent to interpret the phrase: Up to, as up to and including, because an animal is then more susceptible to being rendered a tereifa .

    6The Gemara notes: The language is also precise, i.e., it is evident that the phrase: Up to, is always interpreted stringently, as the mishna ( Kelim 19:2) states that if a rope extending from a rope bed is of any length up to five handbreadths, it is not susceptible to ritual impurity, but if it is of any length from five up to ten handbreadths, it is susceptible. And a baraita teaches with regard to that mishna: If the rope was exactly five handbreadths long, it is treated as though its length were above that; if the rope was exactly ten handbreadths long, it is treated as though its length were below that. In both cases, the measure is interpreted stringently.

    7§ The mishna states: If the spleen was removed the animal remains kosher. Rav Avira says in the name of Rava: The Sages taught that it is kosher only when the spleen was removed, but if it was perforated, it is a tereifa .

    8Rabbi Yosei bar Avin, and some say Rabbi Yosei bar Zevida, raises an objection from a mishna in the next chapter (68a): If, prior to slaughtering an animal, one severs pieces from a fetus that is in the womb and leaves those pieces in the womb, their consumption is permitted by virtue of the slaughter of the mother animal (see 69a). By contrast, if one severs pieces of the spleen or of the kidneys of an animal and then slaughters it, then even if those pieces are left inside the animal their consumption is prohibited, because an organ severed from a living being is not permitted by the subsequent slaughter of the animal. One can infer from the mishna that the animal itself is permitted even when part of the spleen was severed. Evidently, such an animal is not a tereifa .

    9The Gemara responds: The same is true of the animal, and even the animal is prohibited. But since the mishna taught in the first clause, with regard to the parts of the fetus: Their consumption is permitted, it taught in the last clause with regard to the parts of the spleen: Their consumption is prohibited, to contrast between them. Or, if you wish, say instead that a perforated spleen is a discrete case, in which the animal is a tereifa , and a cut spleen is a discrete case, in which the animal is not.

    10§ The mishna states: If the kidneys were removed the animal remains kosher. Rakhish bar Pappa said in the name of Rav: If an animal was diseased in even one kidney, the animal is a tereifa . In the West, Eretz Yisrael, they say: And this applies only in a case where the disease reached

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    עד לוגשיעור זה ניתן לשברי כלים שלא היה תחלתן אלא עד לוג דאם היה תחלתן יותר מלוג הוי שיעור שבריו ברביעית הלוג כדלקמן:

    מלוג עד סאהכלי שהיה תחלתו יותר מלוג כגון שנים או שלשה לוגין או יותר על סאה שיעור שבריו ברביעית הלוג:

    סאה כלמעלהושיעור שבריו בחצי לוג כדלקמן:

    סאתים כלמעלהושיעור שבריו בתורת כהנים ובמסכת כלים (פ"ב מ"ב) בלוג שלם:

    והתניא לוג כלמטה כו'אלמא בכולהו עד ועד בכלל:

    התם לחומראמשום הכי אמרינן בהו עד ועד בכלל דאזלינן לחומרא דמטמינן לשברים בשיעור זוטא אבל כסלע וכאיסר דרב נחמן אי הוה אמרינן בהו עד ועד בכלל הוי קולא לאכשורה ואשמועינן רב נחמן דכל היכא דקתני עד זיל ביה לחומרא ואי עד ועד בכלל קולא היא אימא עד ולא עד בכלל:

    כל שיעורים של חכמים להחמיראי מצומצם חומרא הוא שערינהו במצומצם ואי מצומצם קולא שערינהו בשוחק:

    חוץ מכגריס של כתמיםששנינו בנדה (דף נח:) דהרואה כתם של דם בבגדה כגריס טמא דמספקינן לה בדם נדה אע"ג דכי משערת ליה במצומצם חומרא הוי לא הויא טמאה אלא ביותר מכגריס אבל כגריס עצמו מחזקינן ליה בדם מאכולת והיינו להקל דאע"ג דכגריס שעורו בעינן כגריס ועוד והכי תניא בהרואה כתם (שם נח:) וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מגופה כדכתיב (ויקרא טו) דם יהיה זובה בבשרה:

    דיקא נמידהא דקתני לוג כלמטה סאה כלמטה משום חומרא הוא ולאו דנימא נמי במקום קולא עד ועד בכלל:

    דקתני עלה דההיאדחבל היוצא חמשה טפחים כלמעלה טמא דעד דקתני עד חמשה טהור ולא עד בכלל:

    עשרה כלמטהדהאי עד דקתני ועד עשרה טמא ועד בכלל קאמר אלמא בתר חומרא אזיל:

    חותך מעוברשבמעי הבהמה ולא יצא מתוכה:

    מותראבר באכילה וניתר בשחיטתה כעובר עצמו וטעמא מפרש בבהמה המקשה (לקמן חולין סט.) מכל בבהמה תאכלו:

    מן הטחול ומן הכליותשל בהמה אם נחתך מהם אף על פי שלא הוציא החתיכה מתוכה אסור באכילה משום אבר מן החי והתם קא יליף טעמא מאותה תאכלו שלמה ולא חסרה כלומר כשהיא שלמה הוא דקאמינא לך כל בבהמה תאכלו להתיר דבר אחר שבגופה אבל כשהיא חסרה דהנמצא בתוכה מחסרונה הוא לא שרינא לך כל בבהמה דהיינו הנמצא בה. ומכל מקום שמעינן מינה דהיא עצמה שריא אף על גב דנחתך מן הטחול ואין חיתוך בלא נקב דכל נקב משום חיתוך הוא:

    הוא הדין דבהמה נמי אסיראדחמיר ניקב ונחתך מניטל לגמרי שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה:

    איידי דתנא רישא מותרבחתיכה עצמה דאיצטריך לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא תנא איסורא דסיפא נמי בחתיכה:

    לקתה בכוליאכגון מליא מוגלא:

    בכוליא אחתוכ"ש בשתיהן:

    חולין 55 עמוד א

    1שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג. מאי לאו לוג כלמטה? לא, לוג כלמעלה.

    2ת"ש מלוג עד סאה ברביעית, מאי לאו סאה כלמטה? לא, סאה כלמעלה.

    3ת"ש מסאה ועד סאתים בחצי לוג, מאי לאו סאתים כלמטה? לא, סאתים כלמעלה.

    4והתניא: לוג כלמטה, סאה כלמטה, סאתים כלמטה.

    5התם לחומרא, דא"ר אבהו א"ר יוחנן: כל שיעורי חכמים להחמיר, חוץ מכגריס של כתמים להקל.

    6דיקא נמי, דקתני עלה דההיא: חמשה כלמעלה, עשרה כלמטה.

    7ניטל הטחול, אמר רב עוירא משמיה דרבא: לא שנו אלא ניטל, אבל ניקב טרפה.

    8מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא ר' יוסי בר זבידא: חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. הא בהמה גופא שריא!

    9הוא הדין דאפילו בהמה נמי אסירא, איידי דתנא רישא ״מותר באכילה״, תנא נמי סיפא ״אסור באכילה״. ואיבעית אימא: ניקב לחוד, ונחתך לחוד.

    10ניטלו הכליות. אמר רכיש בר פפא משמיה דרב: לקתה בכוליא אחת טרפה. אמרי במערבא: והוא דמטאי לקותא׃

    Tosafot

    שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוגאבל אם היה תחלתן יותר מלוג בעינן שיעור גדול לשברים יותר מכדי סיכת קטן ואפילו יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד דאין דרך ליחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן וכן נראה דע"י יחוד מיירי הכא דהיאך יקבלו שברים טומאה אם לא ע"י יחוד הא אמרינן בסוף המצניע (שבת צה:) דכלי חרס שניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים ושם פירש בקונטרס כלומר טהור הוא מלקבל טומאה עוד משום סתם כלי חרס ששיעורו בזיתים וגם אם היתה עליו טומאה נטהר ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים שאם יחדו שוב לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם מתחלה היה מיוחד לרמונים לא נטהר אלמא בעינן יחוד וא"ת דתנא בתוספתא דכלים בשלהי פרק מחט וטבעת שולי המחצין ושולי הפחתין וקרקרות הכלים ודופנותיהם [מאחוריהן] אין ממלאין בהן ואין מקדשין בהן ואין מזין מהן וכו' שפן ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא דברי ר' מאיר וחכ"א כל כלי חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם ואי בעינן יחוד לקבל בו רמונים כשניקב כמוציא זית הא מיד כשניקב נטהר וכשיחדו לרמונים אחר כך איך יקבל טומאה מכאן ולהבא אבל אי לא בעינן יחוד אתי שפיר דלא נטהר כל זמן שהוא ראוי לרמונים וי"ל דההיא דתוספתא מיירי בדלא חזי על ידי יחוד בלי תיקון ולהכי בשברים הפחותין מכשיעור המפורש כאן בשמעתין דמחמת גריעותא לא מהני יחוד אבל היכא דלא בעי תיקון דאין מחוסר אלא יחוד לא אמרן דכיון שטיהר שוב לא יקבל טומאה לעולם והא דתנן במסכת כלים (פ"ה מ"ח) חתכו חוליות פחות מארבעה טפחים טהור מירחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות בו סופגנין משמע דאתא ביה טומאה ע"י תקון שאני התם דחשיב כלי גמור ע"י שנעשה אחר כך שלם כמתחילה ע"י תקון אבל שברים קטנים אין נחשבים להיות עוד כלים ע"י שום תקון וא"ת לפי מה שפירש דלא מהני ראויות לשברים לקבל טומאה עד שיחד הא בפרק כל הכלים (שבת דף קכד:) פליגי ר"מ ור' יהודה בכלי שנשבר בשבת וראוי למלאכה אחרת לענין טלטול דר' יהודה אוסר לטלטל משום נולד ור"מ שרי דלית ליה נולד אבל כ"ע מודו שאם נשבר מערב שבת דלא הוי נולד ושרי לטלטולי בשבת הואיל וראוי למלאכה אחרת אלמא מנא הוא לענין שבת ואם כן לענין טומאה נמי מנא הוא כדאמר רבא בפרק כל הכלים (שבת דף קכג.) גבי מחט של יד מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא ועוד מוכח התם דלא בעינן יחוד לענין שבת גבי רבא דאיתווס מסאניה בטינא ואתא שמעיה ושקל חספא וקא מכפר ליה ומפרש טעמא משום דאילו הוה בחצר חזי לאיכסויי ביה מנא וי"ל דלעולם בעינן יחוד לענין טומאה והא דקאמר רבא מדלענין טומאה לאו מנא הוא היינו אפילו ע"י יחוד דכיון דניטל חודה או עוקצה לא מהני בה יחוד והא דתנן במסכת כלים פרק י"ג (מ"ה) מחט שניטל חודה או עוקצה טהורה ואם התקינה למיתוח טמאה לאו יחוד בעלמא קאמר אלא שעשה שום תיקון אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד לענין שבת לא תקנו יחוד וכן משמע התם בההיא דתרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דאע"ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עליה אפילו הכי מותר לטלטלה הואיל וראויה להיות כלי ע"י יחוד ומיהו קשה מההיא דאמר בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף נח:) העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחת תינוקות יש להם עינבל טמאים אין להם עינבל טהורים נטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם ומפרש ר' יוסי בר' חנינא הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס רבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמוע בו מים לתינוק אלמא בראויות בעלמא בלא יחוד מקבל טומאה אע"פ שלא יחדו לגמוע דעל כרחך בלא יחדו מיירי מדפליג עלה ר' יוסי בר' חנינא ולא מטמא משום גימוע דבעינן מעין מלאכה ראשונה ועוד אי יחדו מה לי לא היה לו עינבל מעולם מה לי היה לו עינבל וניטל ועוד מדפריך עליה ורבי יוחנן לא בעי מעין מלאכה ראשונה והא תניא יכול כפה סאה וישב עליה כו' וא"ר אלעזר אומרים במדרסות עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ורבי יוחנן אמר אף אומר בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו וההיא ע"כ בלא יחוד דומיא דכפה סאה וישב עליה דאיירי כשלא יחדו לישיבה דממעט ליה מדכתיב אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וי"ל דשאני גבי זגין דכיון שגם הדיוט יכול להחזיר העינבל כדקאמר התם אית לן למימר דחשיב כלי ע"י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע קודם חזרת עינבל ואפילו בלא יחוד ולמ"ד הואיל וראוי להקישו על גבי כלי חרס ניחא ממה נפשך אי בעלמא בעי מעין מלאכה ראשונה הכא נמי לא מהני לגמוע מים דהיינו מלאכה אחרת ואפילו את"ל דבעלמא טמא בלא יחוד הכא שעומד למלאכה ראשונה ע"י חזרת העינבל אי לא דראוי להקישו לא הוי טמא ולא סגי ליה בגימוע מים דהוי כמו עמוד ונעשה מלאכתנו:

    התם לחומראהשתא חוזר בו מכל מה שתירץ והוי כמו אלא:

    כל שיעורי חכמים להחמירוא"ת בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) דקאמר רבי יהודה עד ד' שעות ובעי בגמרא אי עד ועד בכלל אי לא עד ועד בכלל ופשיט דעד ועד בכלל דומיא דההיא דקאמר רבי יהודה גבי תפלת המוספים עד ו' שעות דהוי עד ועד בכלל כדמוכח התם והיינו קולא שיכול להמתין ולהתפלל עד סוף ארבע וי"ל דאיכא נמי חומרא דלא אמרינן עבר זמנו וחייב עדיין להתפלל כל שעה רביעית וא"ת והיכי פשיט ליה דעד ארבע שעות מתפלת המוספין דלמא האי עד ועד בכלל והאי עד ולא עד בכלל כדקאמר הכא גבי ההיא דחבל היוצא מן המטה דחמשה כלמעלה ועשרה כלמטה וי"ל דשאני הכא דשניהם שוים דתרוייהו לחומרא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אלא ההיא לחומרא דאמר ר' אבהו (ו)אמר ר' יוחנן כל ששיערו חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים. ונראה דדוקא באיסורי תורה כגון טומאה וטריפה וכיוצא בהן, אבל באיסורין דרבנן אין הולכין בו להחמיר אלא להקל, כענין שאמרו בכתמים, ומה שאמרו חוץ מכגריס של כתמים להקל, לאו דווקא אלא כעין קאמר, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב ואף על גב דגריס שיערום חכמים בעינן כגריס, ועוד הכי תניא במס' נדה (נח, ב) וטעמא משום דכתמים עצמן מדרבנן, דמדאורייתא עד דחזיא מגופה דכתיב בזבה (ויקרא טו, יט) דם יהיה זובה בבשרה, ע"כ לשונו. משמע דטעמא משום דרבנן היא, וכן לכל שיעורי איסורי דרבנן.

    ניטל הטחול כשרה אמר רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה ואותבינן עליה מהא דתניא חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור ופרקינן בדין הוא דליתני אסור ו איידי דתני רישא מותר תני סיפא נמי אסור ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה אלא בשניקב בסומכיה, אבל בקולשיה כשירה, ובסומכיה נמי דוקא בדלא אשתייר ביה כעובי דינר זהב, אבל נשתייר ביה כעובי דינר זהב דלא איבזע אפילו בסומכי כשירה. ולענין נחתך אי הוי כניקב או לא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין טחול) דאיכא מאן דאמר דחותך כשירה כלישנא בתרא דאמר ניקב לחוד ונחתך לחוד דומיא דכליות, ואיני יודע טעם לדבר זה, דכיון דאיכא תרי לישני ואיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא ואפילו נחתך נמי אסור כלישנא קמא, והילכך אם נחתך בסומכיה ספק טריפה היא ואסור מספק.

    לקתה בכוליא אחת טרפהפירש רש"י ז"ל לקתה מליא מוגלא. ולא מיחוור דהא לקותא אסור אפילו בריאה, ומליא מוגלא כשרה. ועוד דבהדיא אמרינן לקמן יש פסול בזה ובזה לקותא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, אלמא לקותא לאו היינו מליא מוגלא ולקותא היינו בשר שנתמסמס עד שהרופא גורר ומעמידו על בשר החי, והא אפילו בריאה פסול. וכדאמרינן לעיל (חולין נג, ב) אמר ר' סימי כי הוינן בי רב כהנא כדהוה מייתו קמן ריאה ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלינן לה היה מתחלה ונפלה תחלי תחלי טריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, ואסיקנא והוא דמטי לקותא במקום חריץ היכא חזורא דתותי מתני, והוא החוט הלבן הנכנס באמצע בכוליא. ונראה דדוקא לקותא הוא דפוסל בו כשמגיע למקום חריץ, אבל נקב אפילו בשהגיע למקום חריץ או שנחתך עד מקום חריץ כשרה, דלקותא הוא שפוסל בה, משום דמכאב כאיב ליה, אבל ניקב וחתך לא. והכי משמע מדאמרינן במערבא משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא כל הפסול בריאה כשר בכוליא, שהרי נקב שפוסל בריאה וכשר בכוליא, ואם היה הנקב פוסל בכוליא בשום ענין לא היה אומר כן, שהרי אף הנקב פוסל בכוליא, ואף על גב דבעינן שיגיע למקום חריץ, משום כך לא שייך למימר שאין הנקב פוסל, בו שהרי בלב דבעינן עד שיגיע לחלל או ריאה לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות לא שייך למימר בזו שאין הנקב פוסל בהן, ואדרבה כולהו בנקובי מנינן להו ובחדא מנינן להו לתנא דבי רבי ישמעאל, ועוד דאמר לעיל (חולין נד, א) דר' יוסי רישבא הוה מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים, ואם איתא דכי מטי למקום חריף טריפה, מאי קושיא, דילמא מטי נקב למקום חריץ הא [הוי] משום הכי מייתו להו, אלא ודאי בכל ענין כשרה, אלא אי אתמר הכי אתמר יש כשר בזה ובזה מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא דהיינו נפלה תחלי תחלי כמו שפירשנו למעלה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 55a

    Chullin 55a. The full printed text of this folio side — 10 numbered segments, about 147 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    עד לוג שיעור זה ניתן לשברי כלים שלא היה תחלתן אלא עד לוג דאם היה תחלתן יותר מלוג הוי שיעור שבריו ברביעית הלוג כדלקמן:

    מלוג עד סאה כלי שהיה תחלתו יותר מלוג כגון שנים או שלשה לוגין או יותר על סאה שיעור שבריו ברביעית הלוג:

    סאה כלמעלה ושיעור שבריו בחצי לוג כדלקמן:

    סאתים כלמעלה ושיעור שבריו בתורת כהנים ובמסכת כלים (פ"ב מ"ב) בלוג שלם:

    והתניא לוג כלמטה כו' אלמא בכולהו עד ועד בכלל:

    התם לחומרא משום הכי אמרינן בהו עד ועד בכלל דאזלינן לחומרא דמטמינן לשברים בשיעור זוטא אבל כסלע וכאיסר דרב נחמן אי הוה אמרינן בהו עד ועד בכלל הוי קולא לאכשורה ואשמועינן רב נחמן דכל היכא דקתני עד זיל ביה לחומרא ואי עד ועד בכלל קולא היא אימא עד ולא עד בכלל:

    כל שיעורים של חכמים להחמיר אי מצומצם חומרא הוא שערינהו במצומצם ואי מצומצם קולא שערינהו בשוחק:

    חוץ מכגריס של כתמים ששנינו בנדה (דף נח:) דהרואה כתם של דם בבגדה כגריס טמא דמספקינן לה בדם נדה אע"ג דכי משערת ליה במצומצם חומרא הוי לא הויא טמאה אלא ביותר מכגריס אבל כגריס עצמו מחזקינן ליה בדם מאכולת והיינו להקל דאע"ג דכגריס שעורו בעינן כגריס ועוד והכי תניא בהרואה כתם (שם נח:) וטעמא משום דכתמים עצמן דרבנן דמדאורייתא עד דחזיא מגופה כדכתיב (ויקרא טו) דם יהיה זובה בבשרה:

    10 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 55a · Sefaria

    Tosafot

    שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג אבל אם היה תחלתן יותר מלוג בעינן שיעור גדול לשברים יותר מכדי סיכת קטן ואפילו יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד דאין דרך ליחד שברים הבאים מכלי גדול לצורך סיכת קטן וכן נראה דע"י יחוד מיירי הכא דהיאך יקבלו שברים טומאה אם לא ע"י יחוד הא אמרינן בסוף המצניע (שבת צה:) דכלי חרס שניקב כמוציא זית טהור מלקבל בו זיתים ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים ושם פירש בקונטרס כלומר טהור הוא מלקבל טומאה עוד משום סתם כלי חרס ששיעורו בזיתים וגם אם היתה עליו טומאה נטהר ועדיין כלי הוא לקבל בו רמונים שאם יחדו שוב לרמונים מקבל טומאה מכאן ולהבא או אם מתחלה היה מיוחד לרמונים לא נטהר אלמא בעינן יחוד וא"ת דתנא בתוספתא דכלים בשלהי פרק מחט וטבעת שולי המחצין ושולי הפחתין וקרקרות הכלים ודופנותיהם [מאחוריהן] אין ממלאין בהן ואין מקדשין בהן ואין מזין מהן וכו' שפן ועשה מהן כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא דברי ר' מאיר וחכ"א כל כלי חרס שטהר שעה אחת שוב אין לו טומאה לעולם ואי בעינן יחוד לקבל בו רמונים כשניקב כמוציא זית הא מיד כשניקב נטהר וכשיחדו לרמונים אחר כך איך יקבל טומאה מכאן ולהבא אבל אי לא בעינן יחוד אתי שפיר דלא נטהר כל זמן שהוא ראוי לרמונים וי"ל דההיא דתוספתא מיירי בדלא חזי על ידי יחוד בלי תיקון ולהכי בשברים הפחותין מכשיעור המפורש כאן בשמעתין דמחמת גריעותא לא מהני יחוד אבל היכא דלא בעי תיקון דאין מחוסר אלא יחוד לא אמרן דכיון שטיהר שוב לא יקבל טומאה לעולם והא דתנן במסכת כלים (פ"ה מ"ח) חתכו חוליות פחות מארבעה טפחים טהור מירחו בטיט מקבל טומאה משיסיקנו לאפות בו סופגנין משמע דאתא ביה טומאה ע"י תקון שאני התם דחשיב כלי גמור ע"י שנעשה אחר כך שלם כמתחילה ע"י תקון אבל שברים קטנים אין נחשבים להיות עוד כלים ע"י שום תקון וא"ת לפי מה שפירש דלא מהני ראויות לשברים לקבל טומאה עד שיחד הא בפרק כל הכלים (שבת דף קכד:) פליגי ר"מ ור' יהודה בכלי שנשבר בשבת וראוי למלאכה אחרת לענין טלטול דר' יהודה אוסר לטלטל משום נולד ור"מ שרי דלית ליה נולד אבל כ"ע מודו שאם נשבר מערב שבת דלא הוי נולד ושרי לטלטולי בשבת הואיל וראוי למלאכה אחרת אלמא מנא הוא לענין שבת ואם כן לענין טומאה נמי מנא הוא כדאמר רבא בפרק כל הכלים (שבת דף קכג.) גבי מחט של יד מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא ועוד מוכח התם דלא בעינן יחוד לענין שבת גבי רבא דאיתווס מסאניה בטינא ואתא שמעיה ושקל חספא וקא מכפר ליה ומפרש טעמא משום דאילו הוה בחצר חזי לאיכסויי ביה מנא וי"ל דלעולם בעינן יחוד לענין טומאה והא דקאמר רבא מדלענין טומאה לאו מנא הוא היינו אפילו ע"י יחוד דכיון דניטל חודה או עוקצה לא מהני בה יחוד והא דתנן במסכת כלים פרק י"ג (מ"ה) מחט שניטל חודה או עוקצה טהורה ואם התקינה למיתוח טמאה לאו יחוד בעלמא קאמר אלא שעשה שום תיקון אבל היכא דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד לענין שבת לא תקנו יחוד וכן משמע התם בההיא דתרגמא אביי אליבא דרבא בגולמי דזימנין דמימליך עלייהו ומשוי להו מנא משמע דאע"ג דטהורה היא דאכתי לא מימלך עליה אפילו הכי מותר לטלטלה הואיל וראויה להיות כלי ע"י יחוד ומיהו קשה מההיא דאמר בפרק במה אשה יוצאה (שבת דף נח:) העושה זגין למכתשת ולעריסה ולמטפחת תינוקות יש להם עינבל טמאים אין להם עינבל טהורים נטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם ומפרש ר' יוסי בר' חנינא הואיל וראוי להקישו ע"ג כלי חרס רבי יוחנן אמר הואיל וראוי לגמוע בו מים לתינוק אלמא בראויות בעלמא בלא יחוד מקבל טומאה אע"פ שלא יחדו לגמוע דעל כרחך בלא יחדו מיירי מדפליג עלה ר' יוסי בר' חנינא ולא מטמא משום גימוע דבעינן מעין מלאכה ראשונה ועוד אי יחדו מה לי לא היה לו עינבל מעולם מה לי היה לו עינבל וניטל ועוד מדפריך עליה ורבי יוחנן לא בעי מעין מלאכה ראשונה והא תניא יכול כפה סאה וישב עליה כו' וא"ר אלעזר אומרים במדרסות עמוד ונעשה מלאכתנו ואין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו ורבי יוחנן אמר אף אומר בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו וההיא ע"כ בלא יחוד דומיא דכפה סאה וישב עליה דאיירי כשלא יחדו לישיבה דממעט ליה מדכתיב אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו וי"ל דשאני גבי זגין דכיון שגם הדיוט יכול להחזיר העינבל כדקאמר התם אית לן למימר דחשיב כלי ע"י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע קודם חזרת עינבל ואפילו בלא יחוד ולמ"ד הואיל וראוי להקישו על גבי כלי חרס ניחא ממה נפשך אי בעלמא בעי מעין מלאכה ראשונה הכא נמי לא מהני לגמוע מים דהיינו מלאכה אחרת ואפילו את"ל דבעלמא טמא בלא יחוד הכא שעומד למלאכה ראשונה ע"י חזרת העינבל אי לא דראוי להקישו לא הוי טמא ולא סגי ליה בגימוע מים דהוי כמו עמוד ונעשה מלאכתנו:

    התם לחומרא השתא חוזר בו מכל מה שתירץ והוי כמו אלא:

    כל שיעורי חכמים להחמיר וא"ת בפרק תפלת השחר (ברכות דף כו.) דקאמר רבי יהודה עד ד' שעות ובעי בגמרא אי עד ועד בכלל אי לא עד ועד בכלל ופשיט דעד ועד בכלל דומיא דההיא דקאמר רבי יהודה גבי תפלת המוספים עד ו' שעות דהוי עד ועד בכלל כדמוכח התם והיינו קולא שיכול להמתין ולהתפלל עד סוף ארבע וי"ל דאיכא נמי חומרא דלא אמרינן עבר זמנו וחייב עדיין להתפלל כל שעה רביעית וא"ת והיכי פשיט ליה דעד ארבע שעות מתפלת המוספין דלמא האי עד ועד בכלל והאי עד ולא עד בכלל כדקאמר הכא גבי ההיא דחבל היוצא מן המטה דחמשה כלמעלה ועשרה כלמטה וי"ל דשאני הכא דשניהם שוים דתרוייהו לחומרא:

    Tosafot on Chullin 55a · Sefaria

    Rashba

    אלא ההיא לחומרא דאמר ר' אבהו (ו)אמר ר' יוחנן כל ששיערו חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים. ונראה דדוקא באיסורי תורה כגון טומאה וטריפה וכיוצא בהן, אבל באיסורין דרבנן אין הולכין בו להחמיר אלא להקל, כענין שאמרו בכתמים, ומה שאמרו חוץ מכגריס של כתמים להקל, לאו דווקא אלא כעין קאמר, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל שכתב ואף על גב דגריס שיערום חכמים בעינן כגריס, ועוד הכי תניא במס' נדה (נח, ב) וטעמא משום דכתמים עצמן מדרבנן, דמדאורייתא עד דחזיא מגופה דכתיב בזבה (ויקרא טו, יט) דם יהיה זובה בבשרה, ע"כ לשונו. משמע דטעמא משום דרבנן היא, וכן לכל שיעורי איסורי דרבנן.

    ניטל הטחול כשרה אמר רב עוירא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה ואותבינן עליה מהא דתניא חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור ופרקינן בדין הוא דליתני אסור ו איידי דתני רישא מותר תני סיפא נמי אסור ואיבעית אימא ניקב לחוד ונחתך לחוד. ואסיקנא דלית הילכתא כותיה אלא בשניקב בסומכיה, אבל בקולשיה כשירה, ובסומכיה נמי דוקא בדלא אשתייר ביה כעובי דינר זהב, אבל נשתייר ביה כעובי דינר זהב דלא איבזע אפילו בסומכי כשירה. ולענין נחתך אי הוי כניקב או לא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין טחול) דאיכא מאן דאמר דחותך כשירה כלישנא בתרא דאמר ניקב לחוד ונחתך לחוד דומיא דכליות, ואיני יודע טעם לדבר זה, דכיון דאיכא תרי לישני ואיסורא דאורייתא נקטינן לחומרא ואפילו נחתך נמי אסור כלישנא קמא, והילכך אם נחתך בסומכיה ספק טריפה היא ואסור מספק.

    לקתה בכוליא אחת טרפה פירש רש"י ז"ל לקתה מליא מוגלא. ולא מיחוור דהא לקותא אסור אפילו בריאה, ומליא מוגלא כשרה. ועוד דבהדיא אמרינן לקמן יש פסול בזה ובזה לקותא יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא, אלמא לקותא לאו היינו מליא מוגלא ולקותא היינו בשר שנתמסמס עד שהרופא גורר ומעמידו על בשר החי, והא אפילו בריאה פסול. וכדאמרינן לעיל (חולין נג, ב) אמר ר' סימי כי הוינן בי רב כהנא כדהוה מייתו קמן ריאה ומותבינן לה והוה יתבה שפיר, וכי הוה מדלינן לה היה מתחלה ונפלה תחלי תחלי טריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, ואסיקנא והוא דמטי לקותא במקום חריץ היכא חזורא דתותי מתני, והוא החוט הלבן הנכנס באמצע בכוליא. ונראה דדוקא לקותא הוא דפוסל בו כשמגיע למקום חריץ, אבל נקב אפילו בשהגיע למקום חריץ או שנחתך עד מקום חריץ כשרה, דלקותא הוא שפוסל בה, משום דמכאב כאיב ליה, אבל ניקב וחתך לא. והכי משמע מדאמרינן במערבא משמיה דר' יוסי ב"ר חנינא כל הפסול בריאה כשר בכוליא, שהרי נקב שפוסל בריאה וכשר בכוליא, ואם היה הנקב פוסל בכוליא בשום ענין לא היה אומר כן, שהרי אף הנקב פוסל בכוליא, ואף על גב דבעינן שיגיע למקום חריץ, משום כך לא שייך למימר שאין הנקב פוסל, בו שהרי בלב דבעינן עד שיגיע לחלל או ריאה לר"ש דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות לא שייך למימר בזו שאין הנקב פוסל בהן, ואדרבה כולהו בנקובי מנינן להו ובחדא מנינן להו לתנא דבי רבי ישמעאל, ועוד דאמר לעיל (חולין נד, א) דר' יוסי רישבא הוה מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דרבי אבא אמר להו וכי להוסיף על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים, ואם איתא דכי מטי למקום חריף טריפה, מאי קושיא, דילמא מטי נקב למקום חריץ הא [הוי] משום הכי מייתו להו, אלא ודאי בכל ענין כשרה, אלא אי אתמר הכי אתמר יש כשר בזה ובזה מים זכים יש פסול בזה ובזה לקותא דהיינו נפלה תחלי תחלי כמו שפירשנו למעלה.

    Rashba on Chullin 55a · Sefaria

    Meiri

    היה הכלי מסאתים ולמעלה עד חמש סאין או עד כמה שיעור שבריו לקבל טומאה בלוג:

    מגדולי המחברים פירשו סיכת קטן כדי סיכת אדם קטן כלו והוא שיעור מרובה ופסקו בענין זה שאם היה הכלי כשהיה שלם מחזיק מכדי סיכת קטן עד סאה שיעור שבריו כרביעית מסאה עד סאתים בחצי לוג מסאתים ולמעלה בלוג נראה שהם מפרשים שיעורם כדי סיכת קטן עד לוג כלומר שיהא הכלי מתחלתו לפחות שבשיעורין מחזיק כדי סיכת קטן ושיעור השבר לגדול שבשיעורין עד לוג ואין גורסין מלוג עד סאה ברביעית אלא עד סאה ברביעית כלומר כשמחזיק מכדי סיכת קטן עד סאה ברביעית על הדרכים שביארנו:

    אע"פ שהאשה מיטמאה בכתם הנמצא בחלוקה עד כגריס כמו שיתבאר במקומו לא אמרו בשיעור זה להחמיר אלא להקל וגריס מצומצם כפחות מכגריס בענין זה ותולין הכתם במאכולת או באיזה דבר כמו שיתבאר במקומו:

    ניטל הטחול מכל וכל כשרה ניקב אם ניקב בראש הדק שבו והוא מחציו ולמטה בחציו שמצד הזנב כשרה ואם ניקב בראש העבה והוא מחציו ולמעלה בחציו שמצד ראש הבהמה טרפה אף ראשו העבה אם לא עבר הנקב מעבר לעבר אפי' לא נשתייר אלא כעובי דינר זהב כשרה והוא שאמרו בסמוך ולית הלכתא כרב עוירא ולא אמרן אלא בקולשיה אבל בסומכיה טרפה ואי אישתייר כעובי דינר זהב דלא איבזע כשרה ודינר זהב זה קבלנו מרבותינו שיעור עוביו כעובי דינר זהב שבידינו שהוא עובי מועט ויש בזה חולקים ומצריכים שישאר שם כעובי מחציתו של טחול ואין דבריהם נראין:

    נחתך הטחול דינו כניקב ואם בצד הדק כשרה ובצד העבה טרפה ויש מי שמדמה נחתך לניטל ואף מצד העבה כשרה וממה שאמרו כאן בלישנא בתרא ניקב לחוד ונחתך לחוד כלומר דניקב הוא מכאיבה יותר ואינה חיה אבל נחתך דינו כניטל וכשרה וכן כתבוה גדולי פורווינצא בחבוריהם אלא שראוי להחמיר באיסורי תורה וכל שכן בטעמא דמיסתבר וכל שכן שלשון ואיבעית אימא אינו קרוי לישנא בתרא:

    שני טחולים שנמצאו אם לא היה היתר סמוך לעקר כשרה שהרי אף אם תפרש שכל היתר הרי הוא כמי שניטל אף העקר הרי ניטל הטחול כשר ואם תפרש כניטל היתר הרי נשאר הראשון:

    היה היתר סמוך לעקר אף זו כשרה שאף אם תפרש כל יתר כנטול כביטל היתר ונשאר העקרי נקוב אע"פ שהיה סמוך לו מצד עביו שאתה דן עובי הטחול בנקוב הרי נשאר בו כעובי דינר זהב ומ"מ יש מי שאוסר בזה והוא שמפרש כל יתר כנטול כניטל העקר עם מקומו והרי הוא כמי שניטל עם כל העובי ונחתך העובי הרי פרשנו לדעתנו שטרפה:

    טחול של עוף עגול הוא כמו ענב ואין בו לא עובי ולא קלישות ומתוך כך כתבו מגדולי המחברים שאין נקב פוסל בו כלל ולא נאמר כל טרפות שבבהמה כנגדן בעוף אלא באיברים הדומים משל זה לזה ויש מי שמחמיר ליאסר בנקב בכל מקום שבה:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Chullin 55a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה שיעורן בכדי כו' לאו יחוד בעלמא קאמר אלא שעשה שום תיקון כו' עכ"ל וצ"ל נמי דע"י תיקונו נעשה שלם כמתחלה כההיא דחוליות התנור דאל"כ כיון דנטהר לא יקבל שום טומאה וק"ל:

    בא"ד ועוד אי יחדו מה לי לא היה לו עינבל מעולם מה לי היה לו כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה כל שיעורי כו' המוספין עד ז' שעות דהוי עד ועד בכלל כו' עכ"ל ומההיא דמוספין ה"מ להקשות בפשיטות אלא דאיכא למימר דהיכא דמוכח שאני דבמוספין מוכח דההוא עד ועד בכלל לקולא ע"ש וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 55a · Sefaria

    Maharam

    תד"ה שיעורן בכדי סיכת קטן וכו' וי"ל רההיא דתוספתא מיירי בדלא חזי ע"י יחוד בלי תיקון כגון בשברים הפחותים מכשיעור כנ"ל להגיה:

    בא"ד ואם התקינה למיתוח טמאה לאו יחוד בעלמא קאמר אלא שעשה שום תיקון וצ"ל דמיירי דחשיב כלי גמור ע"י התיקון השני דאל"כ כיון דנטהר שוב לא יקבל טומאה כדלעיל:

    Maharam on Chullin 55a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' כל שיעורי חכמים וכו' עיין לעיל מו ע"א תוס' ד"ה עד:

    תוס' ד"ה שיעורן וכו' דע"י יחוד מיירי עיין לקמן דף עב ע"ב תוס' ד"ה בשעת:

    Gilyon HaShas on Chullin 55a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 55, Amud Aleph, about 147 words in 10 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 10 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 113 words

      Opens “שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג. מאי…”

    2. Segment 212 words

      Opens “ת"ש מלוג עד סאה ברביעית, מאי לאו…”

    3. Segment 313 words

      Opens “ת"ש מסאה ועד סאתים בחצי לוג, מאי…”

    4. Segment 47 words

      Opens “והתניא: לוג כלמטה, סאה כלמטה, סאתים כלמטה.…”

    5. Segment 515 words

      Opens “התם לחומרא, דא"ר אבהו א"ר יוחנן: כל…”

    6. Segment 69 words

      Opens “דיקא נמי, דקתני עלה דההיא: חמשה כלמעלה,…”

    7. Segment 714 words

      Opens “ניטל הטחול, אמר רב עוירא משמיה דרבא:…”

      Named: רב עוירא, רבא.

    8. Segment 825 words

      Opens “מתיב רבי יוסי בר אבין, ואיתימא ר'…”

      Named: רבי יוסי בר אבין.

    9. Segment 922 words

      Opens “הוא הדין דאפילו בהמה נמי אסירא, איידי…”

    10. Segment 1017 words

      Opens “ניטלו הכליות. אמר רכיש בר פפא משמיה…”

      Named: רבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Chullin 55a · Segment 5 — “התם לחומרא, דא"ר אבהו א"ר יוחנן: כל שיעורי חכמים…

    • Rabbi Abbahu · Amoraim · Second and third generation Amoraim

      Rabbi Abbahu was a prominent Amora in the Land of Israel, known for his wisdom, humility, and defense of Judaism against heretics.

      Source: Chullin 55a · Segment 5 — “התם לחומרא, דא"ר אבהו א"ר יוחנן: כל שיעורי חכמים…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 55a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026