Talmud Builders

    Chullin 94a

    Back to index

    English translation — Chullin 94a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Consequently, it should also be permitted to send to a gentile a thigh that has been cut, because Jews will not come to purchase it from him. Rather, if the mishna is referring to a place where all the butchers are Jewish, and they announce every time they sell a tereifa to a gentile, in which case Jews may purchase meat from the local gentiles when such an announcement is not made, one should not be permitted to send even a whole thigh to a gentile, due to the concern that he might cut it up and sell it to Jews who would not realize that it still contains the sciatic nerve.

    2The Gemara offers two answers: If you wish, say that the mishna is referring to a place where they announce every time they sell a tereifa ; and if you wish, say that the mishna is referring to a place where they do not announce every time they sell a tereifa .

    3The Gemara explains: If you wish, say that the mishna is referring to a place where they announce every time they sell a tereifa , and nevertheless it is permitted to send a whole thigh of meat to a gentile. There is no concern that the gentile will sell the thigh to a Jew, because the Jew would know that it is non-kosher by the manner of cutting of the gentile. Jewish butchers would cut the meat in a distinctive manner that would not be replicated by a gentile who cut the meat.

    4And if you wish, say that the mishna is referring to a place where they do not announce every time they sell a tereifa , and nevertheless it is prohibited to give the gentile a thigh that has been cut up. The Sages issued a decree against doing so, lest he give it to the gentile in the presence of another Jew, who will think that it is kosher and purchase it from the gentile.

    5And if you wish, say that there is an entirely different reason why one may not send a gentile a cut-up thigh without removing the sciatic nerve: Because he thereby deceives the gentile. The gentile will think that the Jew has exerted himself to cut up the leg and remove the sciatic nerve and that although the Jew could have eaten the meat himself he decided to send it to the gentile. The gentile will therefore be more appreciative of the gift than he would be if he realized that the sciatic nerve had not been removed. This is as Shmuel said: It is prohibited to deceive people, and even to deceive a gentile.

    6And the Gemara points out that this ruling of Shmuel was not stated explicitly; rather, it was stated by inference, i.e., it was inferred based upon the following incident: Shmuel was once crossing a river in a ferry [ mavra ]. He said to his attendant: Compensate the ferryman with an appropriate gift. The attendant compensated him, but Shmuel became angry with his attendant.

    7The Gemara asks: What is the reason that Shmuel became angry? Abaye said: The compensation that the attendant gave the ferryman was a chicken that was a tereifa , and he gave it to him as though it were a slaughtered, kosher chicken. Rava said: Shmuel told him to give the ferryman wine for drinking in an anpaka , i.e., a utensil that holds a quarter- log and which was generally used for undiluted wine, but he gave him diluted wine for drinking. According to both Abaye and Rava, Shmuel was upset that his attendant deceived the gentile ferryman.

    8The Gemara asks: And if Shmuel’s opinion was derived by inference, what of it? The story clearly demonstrates that according to Shmuel it is prohibited to deceive a gentile. The Gemara answers that it cannot be ascertained with certainty that this is the reason Shmuel became angry. According to the one who said it was a chicken that was a tereifa that was given as compensation, perhaps Shmuel became angry and said to his attendant: Why did you retain in your possession an animal that is forbidden for consumption? This could have led to a Jew accidentally eating it.

    9Similarly, according to the one who said that Shmuel told him to give the ferryman wine to drink in an anpaka , since anpaka indicates undiluted wine and the attendant gave the ferryman diluted wine, perhaps Shmuel became angry simply because his attendant disobeyed his instruction.

    10§ Apropos the prohibition against acting deceitfully, the Gemara cites other statements on this topic. It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A person may not importune [ yesarhev ] another to eat with him, making it seem as though he genuinely wants his company, but in reality he entreats him only because he knows that the other will not eat with him, i.e., will not accept the invitation. And similarly, one may not send another person many gifts merely because he knows that the other will not accept them.

    11And one may not open barrels of wine for a guest if they have already been sold to a storekeeper, unless he notifies the guest beforehand that the barrel had been sold. And he may not say to another: Anoint yourself with oil, and place an empty jug before him with the knowledge that he will not attempt to anoint himself. But if he does so for the guest’s honor, to show that he holds his guest in high esteem, rather than to deceive the guest so that he will feel indebted to him, it is permitted.

    12The Gemara asks: Is that so? But didn’t Ulla happen to come to the house of Rav Yehuda, and Rav Yehuda opened barrels of wine for Ulla that had already been sold to a storekeeper? The Gemara answers: Rav Yehuda notified Ulla that he was not opening the barrels especially for him. And if you wish, say that Ulla is different from an ordinary guest because he was very dear to Rav Yehuda, so that even without this, i.e., even if he had not already sold the barrels to a storekeeper, Rav Yehuda would have opened the barrels for him.

    13The Sages taught in a baraita : A person may not go to a house of mourning with a wine jug [ lagin ] in his hand that is mostly empty and where the small amount of wine rattles about, because the mourner will think that his visitor is bringing him a full jug of wine. And he may not fill up that jug of wine with water, because he thereby misleads the mourner into thinking he has brought him a full jug of undiluted wine. But if there is a crowd of people [ ḥever ir ] and the guest wants to honor the mourner in their presence, it is permitted.

    14The Sages taught in a baraita : A person may not sell to another a sandal made from the hide of an animal that died of natural causes as though it were a sandal made from the hide of a healthy animal that was slaughtered. This is prohibited due to two factors: One, because he misleads the customer into thinking that the leather is of higher quality than it really is; and another, because of the danger involved, as it is possible that the animal died from a snakebite and the poison seeped into the part of the animal’s hide from which the sandal is made.

    15And furthermore a person may not send a barrel of wine to another with oil floating at its mouth, such that the recipient thinks that it is a barrel of oil. There was an incident involving a certain individual who sent a barrel of wine to another with oil floating at its mouth, and that recipient, thinking it was a barrel of oil, went and invited guests to share it with him, and the guests arrived. When the host went to bring them oil, he found that it was a barrel of wine rather than oil, and in his shame at not having oil for them, he hanged himself and died.

    16The baraita continues: And guests are not permitted to give some of the food that is placed before them to the son or to the daughter of the host unless they first receive permission from the host.

    17And there was an incident involving a certain individual who invited three guests during years of famine, and he had enough to place only three eggs before them. The son of the host came, and one of the guests took his portion and gave it to the son. And similarly the second guest gave his portion to the son, and similarly the third guest. The father of the child came and found that his son was holding one egg in his mouth and two in his hand. The father became so angry with his son for taking all the food that he hit the son to the ground, and the son died. When his mother saw what had happened, she ascended to the roof and fell down to the ground and died. And when the father saw that both his son and his wife were dead he also ascended to the roof and fell down to the ground and died.

    18Rabbi Eliezer ben Yaakov said: For this matter of giving food to the child of the host, three Jewish souls were killed. The Gemara asks: What does this statement teach us? It is obvious from the incident that three people were killed. The Gemara answers: It teaches that the entire baraita is taught by Rabbi Eliezer ben Yaakov.

    19§ The Sages taught in a baraita : In the case of one who sends a whole thigh of an animal to another, he is not required to first remove the sciatic nerve from it. This is because the recipient can see that it has not yet been removed and will not eat it until he removes the sciatic nerve himself. But if one sends a thigh that has been cut up, he is required to first remove the sciatic nerve from it so that the recipient does not eat it unwittingly. And in the case of one who sends a thigh to a gentile, regardless of whether it is cut or whole he is not required to remove the sciatic nerve from it.

    20And it was due to two factors that the Sages said that one may not sell meat from unslaughtered animal carcasses or tereifot to a gentile: One, because it misleads him, as he thinks that it is kosher meat, which is more desirable; and another factor is the concern lest the gentile then sell the meat to another Jew, who will think it is kosher since it originally was sold by a Jew.

    21And similarly, a person may not say to a gentile: Purchase meat for me from a Jewish butcher with this dinar, due to two factors:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    חתוכה נמי לישדרעם גידה דליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דהא לא זבני מיניה דחיישינן לטרפה:

    אלא במקום שמכריזיןשישראל מותר ליקח שם באותו מקום מן העובד כוכבים כיון שלא הכריזו דלמאי ניחוש לה הטבחים ישראלים הם ולטרפה ליכא למיחש דהא לא הכריזו היום:

    שלימה נמי לא לישדר ליהעד שיטול גידה דאע"פ שמקומו ניכר איכא למיחש דלמא חתיך לה עובד כוכבים ומזבין וסבור זה שנטל גידה:

    חיתוכא דעובד כוכביםבירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח. ועל דא סמיך רבי בשולח ירך לחבירו על יד עובד כוכבים ולא עשה בה חותם דכשרה היא אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד אבל באבר אחר שחיתוך עובד כוכבים וחיתוך ישראל שוין בו אסור עד שיהא בו חותם:

    ואיבעית אימא במקום שאין מכריזיןודקשיא לך חתוכה נמי לישדר דהא לא זבין לה ישראל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואותו הרואה שזה נתנה לו לוקח הימנו וכסבור ניטל גידה:

    ואיבעית אימאטעמא דמתני' דאמר חתוכה לא לישדר עם גידה:

    משום דגונב דעתודעובד כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידה עד שנראית לעצמו ואח"כ נתנה לו והוא לא נטלו ונמצא מחזיק לו טובה חנם:

    מבראספינה רחבה שעוברין בה את הנהר:

    פייסיה למבוריהתן שכרו לבעל המעבורת:

    במר דשחוטהבחילוף שחוטה בחזקת שחוטה וחבירו בבכורות (דף ל.) ההוא טבחא דמזבין תרבא דאטמא במר דכנתא. ולי נראה דלשון תמורה הוא. דהאי דטרפה לאו דוקא דטרפה בשחוטה לא מיחלפא אלא כלומר טרפה שחוטה נתן לו במר דכשרה שחוטה:

    ואשקייה חמרא מזיגאוהעובד כוכבים סבור שהיין חי:

    וכי מכללא מאימה לנו אי איתמר מכלל אי בפירוש הא מהא כללא שפיר שמעינן ואמאי אשמעינן גמרא דלאו בפירוש אתמר ומה יש לנו לגמגם בכלל זה:

    למ"ד טרפה הואיאיכא למימר דלאו משום גניבות דעת איקפיד אלא משום דאשהייה גביה עד השתא:

    אנפקא חייא משמעמשום יקרא דידיה איקפיד שעבר על דבריו:

    לא יסרהבלא יפציר בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחנם כסבור שמן הלב מסרהב לו כן:

    ולא יפתח לו כו'כל חביותיהם מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק ואם מכר חבית לחנוני שלמה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם כסבור זה הפסד גדול נפסד ע"י שהרי תשאר חבית זו חסרה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנוני שימכרנה לו:

    אא"כ הודיעומכרתיה לחנוני ואיני נפסד:

    לא יביא לו פך ריקן ויאמר לו סוך שמןמפני שיודע בו שאינו סך וגונב דעתו כסבור שיש בו שמן:

    ואם בשביל כבודושל אורח להודיע לבריות שחביב הוא עליו מותר:

    המתקשקשחסר. לפי שזה סבור שהוא מלא:

    שמתעהוגונב דעתו:

    ואם יש שם חבר עירחבורות עיר שיש שם רבים וזה מתכוין להחשיב את האבל בעיניהן שיאמרו כמה חשוב זה שזה מכבדו כ"כ:

    מותרדגדול כבוד הבריות:

    סנדלשל עור בהמה שמתה חיה מאליה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה:

    חיה שחוטהבריאה שחוטה:

    הסכנהשמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור:

    ושמן צף על פיהכסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצרכם:

    וחנק את עצמושלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם:

    שעוזקסוגר כמו ויעזקהו (ישעיהו ה):

    שלימה אין צריך ליטולמפני שניכר שלא ניטל והאוכלה נוטלו:

    ובעובד כוכבים בין שלימה כו'לקמיה מפרש לה:

    אין מוכרין טרפה לעובד כוכביםבסתם אא"כ הודיעו שהיא טרפה דתו ליכא גניבת דעת. ובמקום שאין מכריזין דליכא למיחש לשמא ימכרנה לישראל או במקום שמכריזין וביום שהכריזו הכי מתוקמא לקמן:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    חולין 94 עמוד א

    1חתוכה נמי לישדר ליה, דהא לא אתו למזבן מיניה! אלא במקום שמכריזין, שלימה נמי לא לישדר ליה, דחתיך ליה ומזבין ליה.

    2אי בעית אימא במקום שמכריזין, ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין.

    3איבעית אימא במקום שמכריזין חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע.

    4ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר.

    5ואי בעית אימא, משום דקא גניב ליה לדעתיה, דאמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים׃

    6והא דשמואל, לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דשמואל הוה קא עבר במברא, א"ל לשמעיה פייסיה למבוריה פייסיה ואיקפד׃

    7מ"ט איקפד אמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה רבא אמר אנפקא אמר ליה לאשקויי ואשקייה חמרא מזיגא׃

    8וכי מכללא מאי למ"ד טרפה הואי א"ל אמאי תשהא איסורא׃

    9למ"ד אנפקא א"ל לאשקויי אנפקא חייא משמע׃

    Baraita

    10תניא היה ר' מאיר אומר אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל׃

    11ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ הודיעו ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן ואם בשביל כבודו מותר׃

    12איני והא עולא איקלע לבי רב יהודה פתח לו חביות המכורות לחנוני אודועי אודעיה ואיבעית אימא שאני עולא דחביב ליה לרב יהודה דבלאו הכי נמי פתוחי מפתח ליה׃

    Baraita

    13ת"ר לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו ואם יש שם חבר עיר מותר׃

    Baraita

    14ת"ר לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה מפני ב' דברים: א' מפני שמתעהו וא' מפני הסכנה׃

    15ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחין ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו׃

    16ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעה"ב אא"כ נטלו רשות מבעה"ב׃

    17ומעשה באחד שזמן ג' אורחין בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעה"ב נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שעוזק א' בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת׃

    18א"ר אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל מאי קמ"ל דכולה ר"א בן יעקב היא׃

    Baraita

    19ת"ר השולח ירך לחבירו שלימה אינו צריך שיטול הימנה גיד הנשה חתוכה צריך ליטול הימנה גיד הנשה ובעובד כוכבים בין חתוכה ובין שלימה א"צ ליטול הימנה גיד הנשה׃

    20ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטרפות לעובד כוכבים אחד מפני שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר׃

    21ולא יאמר אדם לעובד כוכבים קח לי בדינר זה בשר מפני ב' דברים׃

    Tosafot

    חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיעפירש בקונטרס דחיתוך דעובד כוכבים בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח ועל דא סמיך רבי בשולח ירך על יד עובד כוכבים לחבירו ולא עשה בו חותם דכשרה היא אם חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת גיד עכ"ל ותימה דאם כן לוקמיה אף כשאין מכריזין וחתוכה לא לישדר ליה דלמא אתי ליזדבוני לישראל דכיון דחיתוך דישראל מידע ידיע לא יחוש ישראל הבא לקנותה שמא טרפה היא דאם כן למה פתחה וחתכה כדרך שעושין כדי ליטול הגיד וכי תימא דחייש ישראל שמא אחר כך נודע לו שהיא טרפה דא"כ מטעם זה נאסור בשולח ירך לחבירו ע"י עובד כוכבים שמא נזדמנה לעובד כוכבים ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה טרפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת וי"ל דכולי האי לא חיישינן דלא שכיח שיזדמן כך ליד עובד כוכבים אבל היכא דישראל שלח לעובד כוכבים חייש ישראל במקום שאין מכריזין אע"פ שניטל גידה דלמא דלכך שלחה לעובד כוכבים לפי שנודע לו אחר ניקור דטרפה היא:

    טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטהוא"ת לעולם אימא לך דמותר לגנוב דעתו של עובד כוכבים ואיקפד משום דאמר לו לעובד כוכבים שחוטה היא ואיכא למיגזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה ממנו וי"ל דמ"מ איכא למידק מיניה דאסור לגנוב דעתו דאי שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של עובד כוכבים אומר כן:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    איבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואיבעית אימא משום דגניב ליה לדעתיה. נראה דמדקאמר ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה, דהכי קאמר ואיבעית אימא בדליכא גזירה אלא משום גניבת דעת. וקשיא לן אי אית ליה אכתי ההיא גזרה, אלא דמתני' דהכא בדליכא למיגזר ה"ד אי במקום שאין מכריזין דסלקינן מינה, הא איכא משום ההוא גזירה, ואי במקום שמכריזין ולא הכריזו דאיירי' בי' בשמעתין, כ"ש דאיכא משום טעמא אחרינא דאתי ישראל למזבן מיניה, ועוד דאי במקום שמכריזין על אוקמתא דמוקמינן לה במקום שמכריזין הל"ל האי ואיב"א משום דגניב לדעתיה, ואי במקום שמכריזין ואכרזו היינו מקום שאין מכריזין, ואיכא נמי משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא הכי כיון דהשתא [מוקמינן] במאי דלא איירינן ביה עד השתא בכולה שמעתיה. אלא ודאי נראה דבמקום שאין מכריזין דסליק מינה מיירי, והכי קאמר ואיבעית אימא משום גזירה ליכא, דכיון דמקום שאין מכריזין הוא כולי עלמא ידעי דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן להו וכענין שכתוב או מכור לנכרי, ואף על גב דמיחזי חזי ישראל חבריה דמזבן או יהיב בשרא לגר, לא אתיא למזבן מינה, דמימר אמר דלמא טריפה נבילה היא, והיינו דקאמר איבעית אימא דגניב לדעתיה, כלומר אבל משום גזרה ליכא, דלית דחש לה, והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה עבר אמברא וכו', ואמרינן אמאי איקפד ואמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה, ופרכינן ואי מכללא מאי הוי, כלומר הא לא כללא הוא, אלא בפירוש אמר שמואל (דא"כ) [דאל"כ] מאי עביד דאיקפד, ואי אמרת דחיישינן לההוא גזירה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל היכא מתמיהינן, ואי מכללא מאי דילמא משום דיהבה ניהליה ולא חש לגזירה הוא דאיקפד, דהא קיימא לן דגזרינן שמא ימכרנו לו בפני ישראל, ועוד דאפילו תאמר דטפי הוה משמע לן דאיקפד משום דגניב לדעתיה משום דגנבת הדעת קא עבר עליה מהשתא, וגזירה אינה מעכשו אלא חשש דילמא אתא לידי כך, מכל מקום כי אמרינן ואי מכללא מאי הוו ואמרינן דילמא איכא למימר הא דאיקפד משום דאמר ליה לא איבעית לך (להשוייה) [לשהויי] טפי הל"ל משום דאמר ליה לא איבעי לך למיתביה ניהליה גזירה שמא יראה ישראל ואתי לזבונה מיניה, אלא ודאי שמעינן דמפשט פשיטא להו דלא גזרינן כלל כדאמרן, כך נראה לי, ולקמן נאריך בה בע"ה, ובזה עמד מנהגנו שנהגו העולם למכור נבלות וטרפות לנכרי במקולין ובפני רבים ואינן חוששין, וכן נותנין ומוכרין להן עופות טרפות או נבלות ואינן נמנעין כלל.

    תנו רבנן השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשהכלומר מפני שמקומו ניכר. כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו, ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו אם הוא מנוקר יפה אם לא, ואותו המנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור או לא, שהוא מותר, ותולין בו שיפה ניקר ובקי הוא בניקור, דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אכיל מיניה לעולם עד דמיחזי לה לבקי, והבקי ודאי יודע בו בין חתוכה בין שלימה בלא שום (סיפוק) [ספק], אלא שמע מינה כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא, וכל שכן ירך מנוקר שאין צריכין לחזור אחר המנקר, ואינו דומה למה שאמרו לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, כי הבהמה בחייה אין בה היתר, לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד, הילכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן לעיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בהלכות שחיטה ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה, ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן שיש לנו לומר כן, ע"כ. ואם תאמר דכי קאמרינן חתוכה לא דילמא אתא למיכל מינה ולא מחזי לה לבקי, משום גזרה היא, משום פושעין ומקילין במעט סמך לומר מכיון שאנו רואין אותה חתוכה כחיתוך של מנקרי בשר בודאי מנוקרת היא יפה, ואף על פי שאין זה מן הדין לסמוך בכך, ואם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק אותה על ידי בקי ידוע, דהא ודאי משמע לעיל בריש שמעתין דמשום פושע ומיקל הוא דאסרינן לשלוח חתוכה, מדמקשינן לעיל במאי עסקינן אילימא במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו, שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך לה ומזבן לה, ופרקינן חתוכה דנכרי מידע ידיע, אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דלא ידיע, ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר, דילמא מחתך לה ומזבן לה, ואי חתוכה דנכרי לא ידיע מדינא, היכי סמיך ישראל אחתוכה היוצאה מתחת יד הנכרי לומר שהיא מנוקרת, דדילמא נכרי זה הוא דחתך ליה ולא חשש הנכרי להוציא, ואם הוציאו לא חטט אחריו כישראל, אלא ודאי אית לן למימר על כרחין דמשום חשש פושע ומיקל קאמר, הכא נמי דחיישינן שמא יעבור קאמר ולאו משום דדינא הכי, ומעתה אין לנו ראיה מכאן להתיר בלא בדיקת בקי. וכן אין ראיה ממה שאמרו (לעיל חולין ג, ב) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דשאני הכא דאיכא טירחא יתירא ואין הכל בקיאין בו. ויש לומר דהא ודאי לאו משום חשש עובר ופושע קאמר דתקנתא לרשיעי לא עבדינן. ובכמה מקומות בתלמוד אמרו אטו בשופטני עסקינן (ב"ק פה, א), אטו ברשיעי עסקינן (יומא ו, א), והכא נמי לאו ברשיעי עסקינן, והא דאקשי לעיל שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה, מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחתיכה (לנכרי) [דנכרי] לא ידיע, ואפילו הכי קא אסר תנא דמתני' לשדורי חתוכה, ועל כרחין אי חתוכה דנכרי לא ידיע טעמא דתנא אית לן למימר דהוה משום דחאיש לרשיעי, ומשום שמא יעבור ויפשע הוא דקאמר בחתוכה, והילכך מקשה ואזיל לטעמיה, כלומר לתנא דמתניתין דחאיש לרשיעי שלימה לא לישדר, דילמא מחתך לה ופשע ישראל וסמיך עליה ולא מחזי לה לבקי, ואהדר ליה דחתוכה נמי מידע ידיע, והילכך ישראל לא סמך על חתך זה כלל, ותנא דקא אסר בחתוכה נמי לאו לפושע חאיש, אלא לכולי עלמא שרי דחתוכה דישראל מידע ידיע ורוב הבקיאין במצוות בקיאין הן בדקדוקיהן כך נראה לי. ועוד הביא שם ראיה לדבריו הראב"ד זצ"ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום, דאמרינן לעיל (חולין יד, א) אין חזקתו תורם, ומפרש טעמא דאמרינן דילמא אינש אחריני שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים, טעמא דשוייה שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן, שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ולא קרי שם וקא שריא טבלא, אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל המצוות מומחין הן, דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי, וכן הניקור הזה ע"כ. והא דתניא [שולח ירך] לנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול ממנה גיד הנשה, דקתני אל יאמר לנכרי קח לי בדינר בשר, מפני שני דברים, אחד שמתעהו ואחד שמא ימכרו לו נבלה, בין לאביי דאוקמה רישא וסיפא בשהכריזו ומציעתא בשלא הכריזו, בין רבא דאוקמה כולה במקום שאין מכריזין, לתנא דברייתא לית ליה גזרה דלעיל שמא יתננה לו בפני ישראל ואתא ישראל למזבן מינה, ואפילו רב אשי דאמר דמציעתא בשלא הכריזו ובשמכרה בפני ישראל דחייש לרואין, ברישא מיהא דשולח לנכרי בין שלמה בין חתוכה לא חייש לשמא יתננה לו בפני ישראל, וכתב רש"י ז"ל דתנא דברייתא פליג אתנא דמתניתין דלית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה, דבשלמא גבי מכירת טבח באטליז קא מזבין התם טובא ישראל קיימי וחזו, וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר זבין לה מיניה, אבל שולח לנכרי בביתא מי יראה, ואם תמצא לומר יראנה אדם, לא גזרינן כולי האי, שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבנא, ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל, איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גניבת דעת בנכרי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמיה ודשמואל מכירה הוה, דהא שכר מעברא קא יהיב, וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר, ואי נמי יש לומר דלית ליה גנבת דעת בגיד אלא בטריפה ונבלה דמאיסה להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתני', מתני' דלא כהאי תנא דברייתא, יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתניתין במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דנכרי מידע ידיע לכולהו. ולענין פסק ההלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, והלכך לפי שיטתו של רש"י ז"ל ירך כשירה במקום שאין מכריזין, אי נמי במקום שמכריזין והכריזו בין חתוכה בין שלמה משלחין לו לנכרי לביתו במתנה, דלגנבת דעת בגיד ליכא. אבל נבלות וטרפות איכא למימר דאסור משום גנבת דעת, ואיכא למימר דאין במתנה משום גניבת הדעת כלל. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו, שלמה משלחין חתוכה אין מלשחין, וכל שכן במכר דבמתנה ליכא משום גנבת הדעת כלל. ולמכור להם נבילות וטריפות, במקום שמכריזין ולא הכריז אסור, מפני שני דברים אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל, ואפשר דאיכא נמי משום גניבת הדעת כמו שכתבנו, ובמקום שמכריזין והכריזו אי נמי במקום שאין מכריזין אפילו בינו לבינו אסור למכור משום גנבת הדעת בלבד, אלא אם פירש לו בפירוש דטריפה או נבילה הוא, אבל במתנה מותר, אבל באטליז שיש שם ישראלים הרבה בין במכר בין במתנה אסור, אלא אם כן פירש לו שהיא טריפה או נבילה, דאי לא אסור מפני שני דברים, אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל העומד שם, והיינו מציעתא דברייתא אליבא דרב אשי. נמצא שטבח ישראל אסור למכור במקולין בשר נבלה או טריפה לנכרי שלא כמנהג העולם שאין הטבחין נזהרין בכך, וכן מה שנהגו למכור נבילת עוף או טריפה לנכרי בסתם במקום שאין רואין אסור מן הטעם הזה, דאפילו בינו לבינו בסתם אסור משום גניבת הדעת, דבמכר איכא משום גניבת דעת ואיכא למימר דאף במתנה בינו לבינו אסור בטריפה ונבילה כמו שכתבנו [וצ"ע] מה שאין העולם נזהרין בכך. והרב אלפסי ז"ל כתב אותן לשונות דאיתמר לעיל על מתני' במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, אי נמי גניבת דעת, וזה מן התימה, דלפי מה שפירשנו לא אתי לא כאביי ולא כרב ור' אשי, וראיתי לרמב"ן ז"ל שטרח להעמיד דברי רבינו ז"ל וכתב דילמא (ד)[כ]רבא אית ליה (ל)האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, וברייתא במקום שמכריזין [וליכא למיגזר בה כלל, וכן נמי אית ליה לרבא לישנא בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההוא במקום שאין מכריזין, אבל במקום שמכריזין] והכריזו, הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנין לנכרים טרפות ונבלות הן ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות ומן הטריפות, וכיון דסוגיין בהנהו לישנא (דאוקמתיה) [כאוקמתא] דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו עד כאן, ולפי שיטה זו כ"ש שמנהגינו שלא כהלכה ואסור למכור ולתת לנכרי נבילה וטריפה לעולם בין בצנעה בין בפרהסיא. ומיהו לא מיחוור, דההיא סוגיא דלעיל לא עמדה כלל ודחויה מתוכה היא כמו שכתבתי, ועוד דקשיא ליא היאך אפשר לומר דרבא אית ליה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא דאמרינן בע"ז (סה, ב) פרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא, שרייה רבא לזבוני לנכרים, ואותבין עלה מהא דתנן (פסחים מ, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל, ואמרינן הדר שרייה רבא למחטניה ולמפייה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל, כלומר כדי שלא יכול הנכרי לחזור ולמכור אותה לישראל, דהא אין לוקחין פת מן הנכרי, אבל בפני ישראל לא, פירוש שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה, אלמא מדשרא לזבוני שלא בפני ישראל אף על גב דבפני ישראל אסור, שמע מינה דלית ליה לרבא גזירה כלל. כך נראה לי(ה) ור"ת ז"ל הקשה להנהו לישנא דלעיל דמשום גזרה ומשום גנבת דעת ליקשי להו מתוך ברייתא, דהא על כרחין לא מתוקמה ברייתא בהכי. ומשום כך פירש הוא ז"ל דמתני' במפרש כשירה היא ומותרת, ומש"ה חתוכה לא, דבמפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן, וכל שכן במוכר, ואי אמר ליה בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למגזר שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה, והלכך אפילו שלא בפני ישראל אסור לעשות כן, גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ובשלימה מותר משום גיד, אף על פי שאמר לו כן לפי שמקומו ניכר לכל, אבל בטריפה אסור, וברייתא רישא וסיפא בסתם, והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזירה, דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבין ויהיב ליה לנכרי כעין שפרט לך הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה, ומציעתא דקתני ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטריפות לנכרי כדמפרש במתני', והלכך איכא מפני שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל, וה"ה דהוה מצי לאשמועינן בגיד, אלא תנא חדא וה"ה לאידך דסתמא דמילתא מוכר משביח מקחו ומוכר טריפות במקום כשירות. ונמצא מנהגינו על מלאת לפי שיטתו של ר"ת ז"ל דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם, אבל במפרש אסור, והוא הנכון ומסכים על המנהגים. והשתא נמי ניחא מאי דקא מייתי ראיה מדשמואל לגניבת דעת דמתני', אבל אי אמר דמתני' בסתם נמי מאי קא מייתינן ראיה מדשמואל, דהא דשמואל ודאי איכא גניבת דעת משום דפריש ליה בהדיא דשחוטה הות, וכדאמרינן יהבה ניהליה במר דשחוטה, אבל מתנית' דמיירי בסתמא ואיכא למימר דאיהו הוא דמטעי נפשיה לא, כך נ"ל. ומיהו אכתי קשיא לי דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג, היכי תלינן הא דשמואל בגניבת דעת, דילמא משום גזירה היא, דהא במפרש ודאי איכא משום גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, (ובברייתא מציעתא) [ובמציעתא דברייתא] ועוד רב אשי דקאמר ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל לא הוה ליה למימר בשמכרה אלא גזירה שמא ימכרנה, דהא בכולא שמעתתא בשמא נסבינן לה. ומכל מקום זו אינה קשיא, דברוב הספרים מצאתי שגורסין בדרב אשי גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל [וכן] נראה שגורס רבינו שלמה ז"ל, ומיהו ומכל מקום קשה דהא אמרינן דבמפרש ליכא מאן דפליג עליה, [ו]עוד דההיא דבפרק השוכר דעבודה זרה (סה, ב) קשיא לי דפת סתמא כבשר כדמפרש דמי דליכא דמסיק אדעתיה בפת הניתן מיד הישראל ליד נכרי שנפל על החטין יין נסך, והילכך כמפרש דמי, ואפילו הכי לא חש רבא לגזירה כלל, אלא כיון דליכא ישראל כשמכרה לו מישרא שרי ליה רבא, מכל הני משמע לי דטעמא דגזירה דנסבינן ליה בריש שמעתין לית לן כלל, דכולי האי לא חיישינן שמא יתננה בפני ישראל, ואם יתננה שמא יחזור וימכרנה לאותו ישראל הרואה, זו חשש רחוק הוא ולא חיישינן לה כלל וכדכתבינן לעיל, והיינו דלא בעינן למיתלי טעם קפידת שמואל בהא אלא משום גניבת דעת, אלא מיהו בנותן לו בפני ישראל ובמפרש אסור שמא יחזור ישראל זה ויקחנו, והיינו דפריש רב אשי בשמכרה לו בפני ישראל, דמשמע הא שלא בפני ישראל שרי. והלכך ליכא למיסר אלא במוכר בפני ישראל ובמפרש לו כשרה ומותרת היא, דאז איכא למיחש ודאי, אבל במוכר סתם ואפילו בפני ישראל או במפרש שלא בפני ישראל ליכא גזירה, אלא דבמפרש איכא גניבת דעת, כך נ"ל. מעשה דההיא טבחא דאמר ליה לחבריה אי מפייסת ליה וכו'. איכא לאוקומי בסתם מקומות שלא נהגו להכריז ושלא להכריז, אלא שנשאר הענין אדיניה דכל מקום שרוב הטבחין שבו ישראלין ומקולין ישראל לוקחין בשר מנכרי ואין מוכרין לו נבלות וטריפות כמ"ש למעלה, וזה עשה שלא כהוגן כשמכר טריפה לנכרי (כלל) וא"ר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן למכור נבילה לנכרי אנו נאסר כל המקולין, כלומר כל הבשר הנמצא ביד נכרי היום שלקחהו מן המקולין שלנו, דהא רוב דבשרא כשרה היא [אי] נמי במקום שמכריזין וזה פשע ולא הכריז ומכר בלא הכרזה, וכן פירשה רבי' שלמה ז"ל, וכתב בתוס' דהא דאמר רבי דלא נאסר המקולין בשביל שוטה זה, היינו מה שקנה כבר קודם שנולד ספק זה במקולין, וכן ודאי נראה דלקנות מכאן ואילך ביום זה אסור, דהא ה"ל אחר שנודע ללישנא קמא דמהמנין ליה במקום שמכריזין והכריזו דאין לוקחין בשר מנכרי כלל באותו היום, ומיהו מה שלקח כבר מנכרי ואפילו במקולין מותר, דליכא למימר כל קבוע כמחצה על מחצה אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח, אי נמי כשנודע בברור קודם שלקח זה שהיה שם טריפה ודאית, כענין ט' חנויות שאחת מהן מוכרה בשר נבילה, אבל אם בשעה שלקח מן המקולין עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שם ספק, בהא לא אמרינן כל קבוע, שהרי בשעה שלקחו מן הקבוע לא היה שם ספק ולא נולד הספק מעולם בקבוע אלא בשפירש, ואז איכא למימר כל דפריש מרובא פריש, והיינו דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב. ולפי דברי בעלי התוס' ז"ל אלו [כ]שלוקחין בשר מן המקולין בחזקת כשר ומותר ואחר כך נמצא טריפות באחת מן הבהמות במקולין, ואין יודע מאיזה לקח אם מן הטריפה אם מן הכשרות, כל מה שלקח כבר מותר, דהא לא נולד ספק זה בקביעות אלא בפירש, וכל דפריש מרובא פריש, אלא (רבי) [איכא] דקשיא ליה הא דאמר ללישנא בתרא דהיכא דלא איכוון לצעוריה אסור משום דאיתחזק איסורא, וכי איתחזק איסורא נמי אמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנגלה הספק, ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן לקמן (חולין צה, א) בנמצא הלך אחר הרוב. ול"נ דהא לא קשיא, דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מיד הנכרי המוכר שם, אבל מה שלקחו קודם לכן מותר, ומשום דאתחזק איסורא וה"ל מכאן ולהבא אסור קבוע, ואם תאמר אם כן פשיטא ומאי קא מקשה מדתניא רבי אומר בשר הנמצא ביד נכרי מותר, וכי מסבר קא סבר דרבי אפילו מן הקבוע קאמר, והא מתני' (פסחים ט, ב) תנן תשע חנויות וכו' משום דכל קבוע כמחצה על מחצה, יש לומר דהוה סבירא ליה למקשה דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא בשיש שם ודאי טריפה, דומיא דאחת מוכרת בשר נבילה, משום דאז הוה ליה איסורא קבוע בין שמקומו של איסור נודע וניכר כעין תשע חנויות, אי נמי בדבר חשוב כבעלי חיים או חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אף על פי שאין מקומו של איסור ניכר כעין שור הנסקל שנתערב בין השורים, אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא למימר דלא מכר לאחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו כי הא לא אמרינן קבוע, דאם אין שם איסור ברור היאך נאמר בו קבוע, ואהדר ליה שאני הכא דאתחזק איסורא במקולין דלנכרי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע במקולין, הלכך כל המוכרין במקולין דכיון דפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה כך מכר לכל שאר הנכרים המוכרין בשר המקולין, וכן פירש רש"י ז"ל, ואף על גב דחדא טריפה היא כיון דברוב חנויות שבמקולין מוכרין ממנה ה"ל כרוב טריפה אי נמי כמחצה על מחצה כנ"ל.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 94a

    Chullin 94a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 420 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    חתוכה נמי לישדר עם גידה דליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דהא לא זבני מיניה דחיישינן לטרפה:

    אלא במקום שמכריזין שישראל מותר ליקח שם באותו מקום מן העובד כוכבים כיון שלא הכריזו דלמאי ניחוש לה הטבחים ישראלים הם ולטרפה ליכא למיחש דהא לא הכריזו היום:

    שלימה נמי לא לישדר ליה עד שיטול גידה דאע"פ שמקומו ניכר איכא למיחש דלמא חתיך לה עובד כוכבים ומזבין וסבור זה שנטל גידה:

    חיתוכא דעובד כוכבים בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח. ועל דא סמיך רבי בשולח ירך לחבירו על יד עובד כוכבים ולא עשה בה חותם דכשרה היא אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד אבל באבר אחר שחיתוך עובד כוכבים וחיתוך ישראל שוין בו אסור עד שיהא בו חותם:

    ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין ודקשיא לך חתוכה נמי לישדר דהא לא זבין לה ישראל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואותו הרואה שזה נתנה לו לוקח הימנו וכסבור ניטל גידה:

    ואיבעית אימא טעמא דמתני' דאמר חתוכה לא לישדר עם גידה:

    משום דגונב דעתו דעובד כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידה עד שנראית לעצמו ואח"כ נתנה לו והוא לא נטלו ונמצא מחזיק לו טובה חנם:

    מברא ספינה רחבה שעוברין בה את הנהר:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 94a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע פירש בקונטרס דחיתוך דעובד כוכבים בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח ועל דא סמיך רבי בשולח ירך על יד עובד כוכבים לחבירו ולא עשה בו חותם דכשרה היא אם חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת גיד עכ"ל ותימה דאם כן לוקמיה אף כשאין מכריזין וחתוכה לא לישדר ליה דלמא אתי ליזדבוני לישראל דכיון דחיתוך דישראל מידע ידיע לא יחוש ישראל הבא לקנותה שמא טרפה היא דאם כן למה פתחה וחתכה כדרך שעושין כדי ליטול הגיד וכי תימא דחייש ישראל שמא אחר כך נודע לו שהיא טרפה דא"כ מטעם זה נאסור בשולח ירך לחבירו ע"י עובד כוכבים שמא נזדמנה לעובד כוכבים ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה טרפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת וי"ל דכולי האי לא חיישינן דלא שכיח שיזדמן כך ליד עובד כוכבים אבל היכא דישראל שלח לעובד כוכבים חייש ישראל במקום שאין מכריזין אע"פ שניטל גידה דלמא דלכך שלחה לעובד כוכבים לפי שנודע לו אחר ניקור דטרפה היא:

    טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה וא"ת לעולם אימא לך דמותר לגנוב דעתו של עובד כוכבים ואיקפד משום דאמר לו לעובד כוכבים שחוטה היא ואיכא למיגזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה ממנו וי"ל דמ"מ איכא למידק מיניה דאסור לגנוב דעתו דאי שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של עובד כוכבים אומר כן:

    Tosafot on Chullin 94a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    איבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואיבעית אימא משום דגניב ליה לדעתיה. נראה דמדקאמר ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה, דהכי קאמר ואיבעית אימא בדליכא גזירה אלא משום גניבת דעת. וקשיא לן אי אית ליה אכתי ההיא גזרה, אלא דמתני' דהכא בדליכא למיגזר ה"ד אי במקום שאין מכריזין דסלקינן מינה, הא איכא משום ההוא גזירה, ואי במקום שמכריזין ולא הכריזו דאיירי' בי' בשמעתין, כ"ש דאיכא משום טעמא אחרינא דאתי ישראל למזבן מיניה, ועוד דאי במקום שמכריזין על אוקמתא דמוקמינן לה במקום שמכריזין הל"ל האי ואיב"א משום דגניב לדעתיה, ואי במקום שמכריזין ואכרזו היינו מקום שאין מכריזין, ואיכא נמי משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא הכי כיון דהשתא [מוקמינן] במאי דלא איירינן ביה עד השתא בכולה שמעתיה. אלא ודאי נראה דבמקום שאין מכריזין דסליק מינה מיירי, והכי קאמר ואיבעית אימא משום גזירה ליכא, דכיון דמקום שאין מכריזין הוא כולי עלמא ידעי דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן להו וכענין שכתוב או מכור לנכרי, ואף על גב דמיחזי חזי ישראל חבריה דמזבן או יהיב בשרא לגר, לא אתיא למזבן מינה, דמימר אמר דלמא טריפה נבילה היא, והיינו דקאמר איבעית אימא דגניב לדעתיה, כלומר אבל משום גזרה ליכא, דלית דחש לה, והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה עבר אמברא וכו', ואמרינן אמאי איקפד ואמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה, ופרכינן ואי מכללא מאי הוי, כלומר הא לא כללא הוא, אלא בפירוש אמר שמואל (דא"כ) [דאל"כ] מאי עביד דאיקפד, ואי אמרת דחיישינן לההוא גזירה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל היכא מתמיהינן, ואי מכללא מאי דילמא משום דיהבה ניהליה ולא חש לגזירה הוא דאיקפד, דהא קיימא לן דגזרינן שמא ימכרנו לו בפני ישראל, ועוד דאפילו תאמר דטפי הוה משמע לן דאיקפד משום דגניב לדעתיה משום דגנבת הדעת קא עבר עליה מהשתא, וגזירה אינה מעכשו אלא חשש דילמא אתא לידי כך, מכל מקום כי אמרינן ואי מכללא מאי הוו ואמרינן דילמא איכא למימר הא דאיקפד משום דאמר ליה לא איבעית לך (להשוייה) [לשהויי] טפי הל"ל משום דאמר ליה לא איבעי לך למיתביה ניהליה גזירה שמא יראה ישראל ואתי לזבונה מיניה, אלא ודאי שמעינן דמפשט פשיטא להו דלא גזרינן כלל כדאמרן, כך נראה לי, ולקמן נאריך בה בע"ה, ובזה עמד מנהגנו שנהגו העולם למכור נבלות וטרפות לנכרי במקולין ובפני רבים ואינן חוששין, וכן נותנין ומוכרין להן עופות טרפות או נבלות ואינן נמנעין כלל.

    תנו רבנן השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה כלומר מפני שמקומו ניכר. כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו, ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו אם הוא מנוקר יפה אם לא, ואותו המנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור או לא, שהוא מותר, ותולין בו שיפה ניקר ובקי הוא בניקור, דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אכיל מיניה לעולם עד דמיחזי לה לבקי, והבקי ודאי יודע בו בין חתוכה בין שלימה בלא שום (סיפוק) [ספק], אלא שמע מינה כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא, וכל שכן ירך מנוקר שאין צריכין לחזור אחר המנקר, ואינו דומה למה שאמרו לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, כי הבהמה בחייה אין בה היתר, לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד, הילכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן לעיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בהלכות שחיטה ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה, ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן שיש לנו לומר כן, ע"כ. ואם תאמר דכי קאמרינן חתוכה לא דילמא אתא למיכל מינה ולא מחזי לה לבקי, משום גזרה היא, משום פושעין ומקילין במעט סמך לומר מכיון שאנו רואין אותה חתוכה כחיתוך של מנקרי בשר בודאי מנוקרת היא יפה, ואף על פי שאין זה מן הדין לסמוך בכך, ואם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק אותה על ידי בקי ידוע, דהא ודאי משמע לעיל בריש שמעתין דמשום פושע ומיקל הוא דאסרינן לשלוח חתוכה, מדמקשינן לעיל במאי עסקינן אילימא במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו, שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך לה ומזבן לה, ופרקינן חתוכה דנכרי מידע ידיע, אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דלא ידיע, ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר, דילמא מחתך לה ומזבן לה, ואי חתוכה דנכרי לא ידיע מדינא, היכי סמיך ישראל אחתוכה היוצאה מתחת יד הנכרי לומר שהיא מנוקרת, דדילמא נכרי זה הוא דחתך ליה ולא חשש הנכרי להוציא, ואם הוציאו לא חטט אחריו כישראל, אלא ודאי אית לן למימר על כרחין דמשום חשש פושע ומיקל קאמר, הכא נמי דחיישינן שמא יעבור קאמר ולאו משום דדינא הכי, ומעתה אין לנו ראיה מכאן להתיר בלא בדיקת בקי. וכן אין ראיה ממה שאמרו (לעיל חולין ג, ב) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דשאני הכא דאיכא טירחא יתירא ואין הכל בקיאין בו. ויש לומר דהא ודאי לאו משום חשש עובר ופושע קאמר דתקנתא לרשיעי לא עבדינן. ובכמה מקומות בתלמוד אמרו אטו בשופטני עסקינן (ב"ק פה, א), אטו ברשיעי עסקינן (יומא ו, א), והכא נמי לאו ברשיעי עסקינן, והא דאקשי לעיל שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה, מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחתיכה (לנכרי) [דנכרי] לא ידיע, ואפילו הכי קא אסר תנא דמתני' לשדורי חתוכה, ועל כרחין אי חתוכה דנכרי לא ידיע טעמא דתנא אית לן למימר דהוה משום דחאיש לרשיעי, ומשום שמא יעבור ויפשע הוא דקאמר בחתוכה, והילכך מקשה ואזיל לטעמיה, כלומר לתנא דמתניתין דחאיש לרשיעי שלימה לא לישדר, דילמא מחתך לה ופשע ישראל וסמיך עליה ולא מחזי לה לבקי, ואהדר ליה דחתוכה נמי מידע ידיע, והילכך ישראל לא סמך על חתך זה כלל, ותנא דקא אסר בחתוכה נמי לאו לפושע חאיש, אלא לכולי עלמא שרי דחתוכה דישראל מידע ידיע ורוב הבקיאין במצוות בקיאין הן בדקדוקיהן כך נראה לי. ועוד הביא שם ראיה לדבריו הראב"ד זצ"ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום, דאמרינן לעיל (חולין יד, א) אין חזקתו תורם, ומפרש טעמא דאמרינן דילמא אינש אחריני שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים, טעמא דשוייה שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן, שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ולא קרי שם וקא שריא טבלא, אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל המצוות מומחין הן, דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי, וכן הניקור הזה ע"כ. והא דתניא [שולח ירך] לנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול ממנה גיד הנשה, דקתני אל יאמר לנכרי קח לי בדינר בשר, מפני שני דברים, אחד שמתעהו ואחד שמא ימכרו לו נבלה, בין לאביי דאוקמה רישא וסיפא בשהכריזו ומציעתא בשלא הכריזו, בין רבא דאוקמה כולה במקום שאין מכריזין, לתנא דברייתא לית ליה גזרה דלעיל שמא יתננה לו בפני ישראל ואתא ישראל למזבן מינה, ואפילו רב אשי דאמר דמציעתא בשלא הכריזו ובשמכרה בפני ישראל דחייש לרואין, ברישא מיהא דשולח לנכרי בין שלמה בין חתוכה לא חייש לשמא יתננה לו בפני ישראל, וכתב רש"י ז"ל דתנא דברייתא פליג אתנא דמתניתין דלית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה, דבשלמא גבי מכירת טבח באטליז קא מזבין התם טובא ישראל קיימי וחזו, וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר זבין לה מיניה, אבל שולח לנכרי בביתא מי יראה, ואם תמצא לומר יראנה אדם, לא גזרינן כולי האי, שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבנא, ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל, איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גניבת דעת בנכרי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמיה ודשמואל מכירה הוה, דהא שכר מעברא קא יהיב, וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר, ואי נמי יש לומר דלית ליה גנבת דעת בגיד אלא בטריפה ונבלה דמאיסה להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתני', מתני' דלא כהאי תנא דברייתא, יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתניתין במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דנכרי מידע ידיע לכולהו. ולענין פסק ההלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, והלכך לפי שיטתו של רש"י ז"ל ירך כשירה במקום שאין מכריזין, אי נמי במקום שמכריזין והכריזו בין חתוכה בין שלמה משלחין לו לנכרי לביתו במתנה, דלגנבת דעת בגיד ליכא. אבל נבלות וטרפות איכא למימר דאסור משום גנבת דעת, ואיכא למימר דאין במתנה משום גניבת הדעת כלל. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו, שלמה משלחין חתוכה אין מלשחין, וכל שכן במכר דבמתנה ליכא משום גנבת הדעת כלל. ולמכור להם נבילות וטריפות, במקום שמכריזין ולא הכריז אסור, מפני שני דברים אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל, ואפשר דאיכא נמי משום גניבת הדעת כמו שכתבנו, ובמקום שמכריזין והכריזו אי נמי במקום שאין מכריזין אפילו בינו לבינו אסור למכור משום גנבת הדעת בלבד, אלא אם פירש לו בפירוש דטריפה או נבילה הוא, אבל במתנה מותר, אבל באטליז שיש שם ישראלים הרבה בין במכר בין במתנה אסור, אלא אם כן פירש לו שהיא טריפה או נבילה, דאי לא אסור מפני שני דברים, אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל העומד שם, והיינו מציעתא דברייתא אליבא דרב אשי. נמצא שטבח ישראל אסור למכור במקולין בשר נבלה או טריפה לנכרי שלא כמנהג העולם שאין הטבחין נזהרין בכך, וכן מה שנהגו למכור נבילת עוף או טריפה לנכרי בסתם במקום שאין רואין אסור מן הטעם הזה, דאפילו בינו לבינו בסתם אסור משום גניבת הדעת, דבמכר איכא משום גניבת דעת ואיכא למימר דאף במתנה בינו לבינו אסור בטריפה ונבילה כמו שכתבנו [וצ"ע] מה שאין העולם נזהרין בכך. והרב אלפסי ז"ל כתב אותן לשונות דאיתמר לעיל על מתני' במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, אי נמי גניבת דעת, וזה מן התימה, דלפי מה שפירשנו לא אתי לא כאביי ולא כרב ור' אשי, וראיתי לרמב"ן ז"ל שטרח להעמיד דברי רבינו ז"ל וכתב דילמא (ד)[כ]רבא אית ליה (ל)האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, וברייתא במקום שמכריזין [וליכא למיגזר בה כלל, וכן נמי אית ליה לרבא לישנא בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההוא במקום שאין מכריזין, אבל במקום שמכריזין] והכריזו, הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנין לנכרים טרפות ונבלות הן ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות ומן הטריפות, וכיון דסוגיין בהנהו לישנא (דאוקמתיה) [כאוקמתא] דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו עד כאן, ולפי שיטה זו כ"ש שמנהגינו שלא כהלכה ואסור למכור ולתת לנכרי נבילה וטריפה לעולם בין בצנעה בין בפרהסיא. ומיהו לא מיחוור, דההיא סוגיא דלעיל לא עמדה כלל ודחויה מתוכה היא כמו שכתבתי, ועוד דקשיא ליא היאך אפשר לומר דרבא אית ליה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא דאמרינן בע"ז (סה, ב) פרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא, שרייה רבא לזבוני לנכרים, ואותבין עלה מהא דתנן (פסחים מ, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל, ואמרינן הדר שרייה רבא למחטניה ולמפייה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל, כלומר כדי שלא יכול הנכרי לחזור ולמכור אותה לישראל, דהא אין לוקחין פת מן הנכרי, אבל בפני ישראל לא, פירוש שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה, אלמא מדשרא לזבוני שלא בפני ישראל אף על גב דבפני ישראל אסור, שמע מינה דלית ליה לרבא גזירה כלל. כך נראה לי(ה) ור"ת ז"ל הקשה להנהו לישנא דלעיל דמשום גזרה ומשום גנבת דעת ליקשי להו מתוך ברייתא, דהא על כרחין לא מתוקמה ברייתא בהכי. ומשום כך פירש הוא ז"ל דמתני' במפרש כשירה היא ומותרת, ומש"ה חתוכה לא, דבמפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן, וכל שכן במוכר, ואי אמר ליה בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למגזר שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה, והלכך אפילו שלא בפני ישראל אסור לעשות כן, גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ובשלימה מותר משום גיד, אף על פי שאמר לו כן לפי שמקומו ניכר לכל, אבל בטריפה אסור, וברייתא רישא וסיפא בסתם, והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזירה, דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבין ויהיב ליה לנכרי כעין שפרט לך הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה, ומציעתא דקתני ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטריפות לנכרי כדמפרש במתני', והלכך איכא מפני שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל, וה"ה דהוה מצי לאשמועינן בגיד, אלא תנא חדא וה"ה לאידך דסתמא דמילתא מוכר משביח מקחו ומוכר טריפות במקום כשירות. ונמצא מנהגינו על מלאת לפי שיטתו של ר"ת ז"ל דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם, אבל במפרש אסור, והוא הנכון ומסכים על המנהגים. והשתא נמי ניחא מאי דקא מייתי ראיה מדשמואל לגניבת דעת דמתני', אבל אי אמר דמתני' בסתם נמי מאי קא מייתינן ראיה מדשמואל, דהא דשמואל ודאי איכא גניבת דעת משום דפריש ליה בהדיא דשחוטה הות, וכדאמרינן יהבה ניהליה במר דשחוטה, אבל מתנית' דמיירי בסתמא ואיכא למימר דאיהו הוא דמטעי נפשיה לא, כך נ"ל. ומיהו אכתי קשיא לי דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג, היכי תלינן הא דשמואל בגניבת דעת, דילמא משום גזירה היא, דהא במפרש ודאי איכא משום גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, (ובברייתא מציעתא) [ובמציעתא דברייתא] ועוד רב אשי דקאמר ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל לא הוה ליה למימר בשמכרה אלא גזירה שמא ימכרנה, דהא בכולא שמעתתא בשמא נסבינן לה. ומכל מקום זו אינה קשיא, דברוב הספרים מצאתי שגורסין בדרב אשי גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל [וכן] נראה שגורס רבינו שלמה ז"ל, ומיהו ומכל מקום קשה דהא אמרינן דבמפרש ליכא מאן דפליג עליה, [ו]עוד דההיא דבפרק השוכר דעבודה זרה (סה, ב) קשיא לי דפת סתמא כבשר כדמפרש דמי דליכא דמסיק אדעתיה בפת הניתן מיד הישראל ליד נכרי שנפל על החטין יין נסך, והילכך כמפרש דמי, ואפילו הכי לא חש רבא לגזירה כלל, אלא כיון דליכא ישראל כשמכרה לו מישרא שרי ליה רבא, מכל הני משמע לי דטעמא דגזירה דנסבינן ליה בריש שמעתין לית לן כלל, דכולי האי לא חיישינן שמא יתננה בפני ישראל, ואם יתננה שמא יחזור וימכרנה לאותו ישראל הרואה, זו חשש רחוק הוא ולא חיישינן לה כלל וכדכתבינן לעיל, והיינו דלא בעינן למיתלי טעם קפידת שמואל בהא אלא משום גניבת דעת, אלא מיהו בנותן לו בפני ישראל ובמפרש אסור שמא יחזור ישראל זה ויקחנו, והיינו דפריש רב אשי בשמכרה לו בפני ישראל, דמשמע הא שלא בפני ישראל שרי. והלכך ליכא למיסר אלא במוכר בפני ישראל ובמפרש לו כשרה ומותרת היא, דאז איכא למיחש ודאי, אבל במוכר סתם ואפילו בפני ישראל או במפרש שלא בפני ישראל ליכא גזירה, אלא דבמפרש איכא גניבת דעת, כך נ"ל. מעשה דההיא טבחא דאמר ליה לחבריה אי מפייסת ליה וכו'. איכא לאוקומי בסתם מקומות שלא נהגו להכריז ושלא להכריז, אלא שנשאר הענין אדיניה דכל מקום שרוב הטבחין שבו ישראלין ומקולין ישראל לוקחין בשר מנכרי ואין מוכרין לו נבלות וטריפות כמ"ש למעלה, וזה עשה שלא כהוגן כשמכר טריפה לנכרי (כלל) וא"ר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן למכור נבילה לנכרי אנו נאסר כל המקולין, כלומר כל הבשר הנמצא ביד נכרי היום שלקחהו מן המקולין שלנו, דהא רוב דבשרא כשרה היא [אי] נמי במקום שמכריזין וזה פשע ולא הכריז ומכר בלא הכרזה, וכן פירשה רבי' שלמה ז"ל, וכתב בתוס' דהא דאמר רבי דלא נאסר המקולין בשביל שוטה זה, היינו מה שקנה כבר קודם שנולד ספק זה במקולין, וכן ודאי נראה דלקנות מכאן ואילך ביום זה אסור, דהא ה"ל אחר שנודע ללישנא קמא דמהמנין ליה במקום שמכריזין והכריזו דאין לוקחין בשר מנכרי כלל באותו היום, ומיהו מה שלקח כבר מנכרי ואפילו במקולין מותר, דליכא למימר כל קבוע כמחצה על מחצה אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח, אי נמי כשנודע בברור קודם שלקח זה שהיה שם טריפה ודאית, כענין ט' חנויות שאחת מהן מוכרה בשר נבילה, אבל אם בשעה שלקח מן המקולין עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שם ספק, בהא לא אמרינן כל קבוע, שהרי בשעה שלקחו מן הקבוע לא היה שם ספק ולא נולד הספק מעולם בקבוע אלא בשפירש, ואז איכא למימר כל דפריש מרובא פריש, והיינו דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב. ולפי דברי בעלי התוס' ז"ל אלו [כ]שלוקחין בשר מן המקולין בחזקת כשר ומותר ואחר כך נמצא טריפות באחת מן הבהמות במקולין, ואין יודע מאיזה לקח אם מן הטריפה אם מן הכשרות, כל מה שלקח כבר מותר, דהא לא נולד ספק זה בקביעות אלא בפירש, וכל דפריש מרובא פריש, אלא (רבי) [איכא] דקשיא ליה הא דאמר ללישנא בתרא דהיכא דלא איכוון לצעוריה אסור משום דאיתחזק איסורא, וכי איתחזק איסורא נמי אמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנגלה הספק, ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן לקמן (חולין צה, א) בנמצא הלך אחר הרוב. ול"נ דהא לא קשיא, דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מיד הנכרי המוכר שם, אבל מה שלקחו קודם לכן מותר, ומשום דאתחזק איסורא וה"ל מכאן ולהבא אסור קבוע, ואם תאמר אם כן פשיטא ומאי קא מקשה מדתניא רבי אומר בשר הנמצא ביד נכרי מותר, וכי מסבר קא סבר דרבי אפילו מן הקבוע קאמר, והא מתני' (פסחים ט, ב) תנן תשע חנויות וכו' משום דכל קבוע כמחצה על מחצה, יש לומר דהוה סבירא ליה למקשה דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא בשיש שם ודאי טריפה, דומיא דאחת מוכרת בשר נבילה, משום דאז הוה ליה איסורא קבוע בין שמקומו של איסור נודע וניכר כעין תשע חנויות, אי נמי בדבר חשוב כבעלי חיים או חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אף על פי שאין מקומו של איסור ניכר כעין שור הנסקל שנתערב בין השורים, אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא למימר דלא מכר לאחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו כי הא לא אמרינן קבוע, דאם אין שם איסור ברור היאך נאמר בו קבוע, ואהדר ליה שאני הכא דאתחזק איסורא במקולין דלנכרי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע במקולין, הלכך כל המוכרין במקולין דכיון דפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה כך מכר לכל שאר הנכרים המוכרין בשר המקולין, וכן פירש רש"י ז"ל, ואף על גב דחדא טריפה היא כיון דברוב חנויות שבמקולין מוכרין ממנה ה"ל כרוב טריפה אי נמי כמחצה על מחצה כנ"ל.

    Rashba on Chullin 94a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Ritva

    והדרינן לפרש גופא דשמעתא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין לעולם ויש בכללה במקום שמכריזין והכריזו שני אלו הם היפך שורת הדין שאסורין ליקח ומותרין למכור אפילו חתוכה נמי לישדר לגוי בלי מנוקר ואפילו היא טריפה דהא לא יכלי' למזבן ישראל מנייהו כדאמרן אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו ובכללה מקום שעומדין על שורת הדין ששני אלו אסורין למכור ומותרין ליקח אפילו שלימה נמי לא לישדר ואפילו כשרה דילמא מחתך לה נכרי במקו' גיד הנשה ומזבן ליה פי' דלא חיישינן דעביד הכי הנכרי כדי להטעותינו דהא פרישנ' במס' ע"א דלא חיישינן דעביד עכו"ם מידי להעבירנו אלא חיישינן הכא דעביד נכרי הכין להטביחה שיקפצו עליה יותר ללוקחה ממנו לפי שהיא מתוקנת לסעודה.

    איבעית אימא במקום שמכריזין פי' במקום שמכריזין ולא הכריזו או בדוכתא שעומדין על קו הדין כדכתיבנא וחתוכה דעכו"ם מידע ידעו פי' ודקאמרת דניחוש דילמא מחתך לה גוי ומזבן ליה לישראל סמכינן עליה שלא לנקרה יותר להא ליכא למיחש דחתוכה דעכו"ם מידע ידעי וטעמא דחתוכה דגוי מידע ידעו. פירש"י ז"ל משום דגוי אינו יודע לחתכה ולפורעה כדרך שהגיד מונח כמו הישראל שיודע ומכיר מקומו של גיד זה. וכתב עוד ז"ל ועל דא סמיך רבי בשולח לחבירו ירך על יד גוי ולא עשה בה חותם שאם הוא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד היא מותרת ע"כ. פי' לדבריו דהא ליכא למיחש שמא החליפה גוי בירך אחרת שלא היתה משובחת כשל ישראל וחתכה במקום גיד הנשה וחיטטה דהא חתוכה דגוי מידע ידעו שאינו יודע לנקרו כישראל וכתבו רבותי' הצרפתים ז"ל לפי סברא זו ה"ה דהיה מתיר רבינו ז"ל בשר מנוקר מחלבו יפה שהניח ישראל ביד גוי או ששלחו לחבירו בלא חותם דניקור חלב דעכו"ם מידע ידעו ומיהו דוקא בכי הא שהניח ירך או בשר שלו ביד גוי דלא חיישינן לאחלופי מהאי טעמא דאמרינן אבל בשר או ירך הנמצא מנוקר ביד גוי דלא דחיישינן שמא נקרה ישראל לעצמו ואח"כ מצא שהיה טריפה ומכרו לגוי זה משום דבזמני לו בשר הנמצא ביד גוי אסור דהא איכא רוב טבחי עכו"ם או מחצה ולא התיר רבינו ז"ל אלא דלא ניחוש לחלופי ונימא כאן נמצא כאן היה ומעתה מה שהתיר רבי ז"ל בשולח ירך מנוקר לחבירו בלא חותם אין זה אלא כשהודיעו בכתיבו הניכר לו שהוא שולח לו ירך מנוקר בלא חותם ומעתה נסתלקה קושיא גדולה שהיו מקשים על שמעתתינו לפי שיטה זו אמאי אוקמא השתא במקום שמכריזין נוקמא אפילו במקום שאין מכריזין והיינו טעמא דחתוכה לא לישדר משום דכיון שהוא חתוכה על יד ישראל הרי הוא רואה שלא חותכה גוי דחתוכי' מידע ידעו. וכיון שהוא מחותך כדרך ישראל חותכה אתי למיכל מיניה דקסבר שיהא כשירה דאלמא שהיא אינה כשרה לא היה ישראל מחטטה ובמה שכתבנו לא קשיא דבהא וודאי במקום שאין מכריזין שמותר לימכר לגוי נבילות וטריפות מחשי חיישי ישראל. כי אחר שהתחיל ישראל לחותכה נודע לו שהיא טריפה ומוכרה לעכו"ם וכו' דהא לא איתחזק לן התירא ברשות גוי זה והכל מודים לפי שיטה זו דוק' בבשר מנוקר לא חיישי' לחלופי והוי כחות' אבל שחיטה עצמה לא הוי סימן לא בעוף ולא בבהמה כדרך שהי' אומר הרב בעל העיטור ז"ל דבר שחיטה דישראל לדעכו"ם לא ידיע. ותדע דבפ' אלו מציאות לא התירו משום שחיטה אלא במקום טבחי ישראל דבשר הנמצא ביד עכו"ם מותר:

    ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין פי' וה"ה במקום שמכריזין והכריזו דתרווייהו חד דינא אית ליה דמותר למכור טריחה לעכו"ם ואסור ליקח בשר מהם ודקאמרת דחתוכה נמי לישדר דהא לא מיזבן מיניה גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל נר' מפרש"י ז"ל שהוא מפרש גזירה שמא יתננה לנכרי סתם בפני ישר' ואותו ישר' סבור שניטל גידה לגמרי ואוכלה כמות שהיא וזה תימא האיך אינו חושש שמא טריפה היא דהא במקום שאין מכריזין מותר למכור טריפה לגוי סתם ואפילו משום גניבת דעת ליכא שהכל יודעים שאנו מוכרין להם טריפותינו וכ"ש דאכתי לא נחתינן השת' למידע דאיכא בהא משום גניבת דעת וכ"ת דסמיך אותו ישראל שהיא כשרה לפי שרואה אותה חתוכה במקום גיד הנשה בחיתוך ישראל הא כתיבנא לעיל שאף לדעת רש"י ז"ל שאין זה סימן להתיר במקום שאין מכריזין כיון שלא הפקדנוה אנו ברשותו של עכו"ם לכך פי' בתוספת דהכי פירושו שמא יתננה לו בפני ישראל בפירו' בתורת כשירה או שהיה יודע בה אותו ישראל הרואה שהיה כשרה והשתא סמיך שהיא חתוכ' ומחוטטת כראוי ואכיל להו ומה שגזרו כאן שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל מה שלא עשו כן במס' ע"א בענין ההיא ביתא דחוטי דנפל ביה חמרא דיין נסך וכן מה שחשו בכל השמועות שלא ידקדק הרואה שהיא מחוטטת כראוי טעמא דמילתא לפי שהיו מזלזלים בזמן ההוא בענין גיד הנשה כדאמרינן לעיל מעיקר' סברי כרבי יהודה כנ"ל ואי בעית אימא משום דגניב לי' לדעתי' פי' ואיבעית אימא לעולם במקום שאין מכריזין וטעמא דחתוכ' לא לישדר לאו משום דאתי למיזבן מיניה כלל אלא איסורו משום דגניב דעתו דנכרי ופירש"י ז"ל כי עכו"ם סבר שישראל הזה ששולחו לו אוהבו מאוד כיון ששלחו ליה דורון מה שכבר טורח בו ישראל לנקרו לאכילתו ויפה כיון ז"ל דהא ודאי אי לא האי טעמא יותר היה רוצה הנכרי שישלחנה שלמה שיהנה בגיד ושמנו:

    כדאמר שמואל אסור לגנב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי וא"ת מה הוצרך להביא שמואל בזו דהא תניא לה בהדי' במתני' דלקמן אין מוכרין נבלות וטריפות לעכו"ם מפני שמטעהו ולא סגי' דלא הוי ידעי' לה לההיא מתניתא דהא סוגי' דגמרא היא דההיא דרבינא ורב אשי וי"ל דאי מההיא ה"א דוקא במכר כי התם שנכרי נותן דמים אבל בדורון אין בו משום גניבת דעת לגבי גוי קמ"ל דשמואל דאף בזו אסור לגנוב דעת העכו"ם. ואיסור גניבת דעתו של נכרי כתבו קצת רבותי' בשם בעלי התוס' ז"ל שהוא איסור תורה דנפקא לן מדכתיב לא תגנבו ולא תכחשו וגו': וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט הנכרי ההיא דלא תכחשו ולא תשקרו קאי שאין חילול השם בדבר ודיקא נמי דלא כתיב מעמיתו או לעמיתו והיינו נמי דיהביה אנחתא בלא תגנבו ואע"ג דלא אשכחן גניבה סתם על גניבת דעת אלא לשון גניבת לב בכאן נכתב לא תגנבו סתם לכלול אף גניבת ממון ובתוספתא דב"ק איתא שלשה גנבים הם גדול שבכולם גונב דעת הבריות:

    הא דשמואל לאו בפירוש איתמר וכו' עד תרנגולת טריפה הוי ויהבי' ניהלה בסך דשחוטה ויש גורסין במר שחוטה כלומר במקום שחוט' והכל אחד ואמרי' וכי מכללא מאי ומהדרי' למ"ד תרנגולת טריפ' הוי קפיד משום דאמר ליה אמאי תשה' אסורא ותקשו בתו' אמאי נקיטי דקפדי מהאי טעמא נימא דקפיד שמא נתנו לו בפני ישראל ואכיל מיניה כיון דשמא דיהבי' להו בתורת שחיטה ותירצו דא"כ הא ש"מ דאסור לגנוב דעתו של גוי דאי לא מנא ידע אותו ישראל שזה הנותן לגוי קושטא קאמר ולא גניב דעתי' לגוי ולמ"ד אנפקא א"ל אנפקא חיי משמע פי' וכל קפדתו של שמואל לא היה אלא לפי שהעבירו על דעתו שאמר לו ליתן אנפקא חי' ויהיב לי' מזגא:

    ומפני שני דברים אמרו שאין מוכרין נבילות וטריפות לגוי פי' רש"י ז"ל אפי' בסתם ובתוס' פירשו שאין מוכרין אותו בסך שחוטות אבל בסתם מותר דסתמא בחזקת טריפות זבני להו וכן עיקר כדבעי לפרושי לקמן בשמעתין בס"ד.

    Ritva on Chullin 94a · Sefaria · Edition: Chiddushei haRitva, Lemberg 1861 · Public Domain

    Meiri

    גדולי המפרשים למדו מכח סוגיא זו שכל שנקר את הבשר ולא נודע לנו טיבו ואין לנו מי שיכיר אם נתנקרה יפה אם לאו שסומכין עליו ואומרין רוב מצויין אצל ניקור מומחין הם שאל"כ למה אמרו חתוכה לא והרי אי אפשר לו לאכול עד שיראנה לבקר אלא ודאי אין צריך להראותה וסומכין על שרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן וכן בחלב וכן בכל המצות על הדרך שאמרוה בשחיטה ואף לענין תרומה אמרו לעיל י"ב א' שאם אמר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום שמא אחר שמע ותרם שלא מדעת הא אם אמר כל הרוצה לתרום יתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן ואע"פ שאפשר שלא קרא שם שסומכין על שרוב מצויין לתרום מומחין הם וכן בכל המצות:

    גדולי האחרונים למדו ממשנתנו שגיד הנשה מותר בהנאה שאלו היה אסור בהנאה אף נתינתו לגוי היתה אסורה שהמתנה הנאתו היא ויש חולקין בזו מכח שמועות שבתחלת פרק כל שעה ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו למעלה צ"ב ב':

    מי שיש לו דבר שאין ראוי לו לאכילה כגון ירך שלא ניטל גידה ואינו יודע ליטלן וכיוצא בזה לא ישלחנו לגוי על דרך שיהא נראה לו שמשום כבודו הוא שולחה הואיל ואינו שולחה אלא מצד שאינה ראויה לו אלא אם ישלחנה לו יודיענו שמתוך דבר זה הוא שולחה ואם ירצה יקבלנה ואם עשה כן שלא בהודעה הרי זה גניבת הדעת וכבר אמרו אסור לגנוב דעת הבריות אפי' של גוי:

    לעולם אל יסרהב אדם בחברו שיסעוד אצלו ויודע שאינו סועד ואל ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל ואל יפתח לו מחביות שכבר הוא בלבו לפתחן למחר מצד שמכר את יינו לחנוני ויהא חברו זה סבור שלכבודו הוא פותחם אא"כ הודיעו כן ואל יאמר לו סוך שמן מפך ריקן ואם לא כיון לזה לרמותו ולגנוב דעתו להתראות בעיניו שכבדו במה שלא כבדו אלא שעשה כן כדי להחשיבו בעיני הרואים רשאי:

    לא ילך אדם לבית האבל להברותו ובידו לגין שאין בתוכו אלא מעט והרואה סבור שהוא מלא שגם זו גניבת הדעת והתראות בהכנת יתרה והיא מועטת ואם היה שם חבר עיר ר"ל חבורת בני אדם או חכם קובע פרק שבסבתו מתקבצים בני אדם לשם מותר שאין זה אלא להחשיבו בעיני הרואים:

    לא ימכור אדם לחברו סנדל של עור בהמה שמתה מאליה בחזקת של עור חיה שחוטה ולא ישלח לו חבית של יין ושמו צף על פיה שיהא זה סבור שכלה של שמן וכן כל כיוצא בזה:

    האורחים בשעה שאין השבע מצוי ואין ביד בעל הבית להכין לפניהם במדה גדושה אין רשאין ליתן מחלקם לבניו ולבנותיו של בעל הבית אא"כ נטלו ממנו רשות הרבה מתבייש בעל הבית ממה שנתן לפניהם וכבר הוא מתבייש ביותר בשעה שהם נותנין מחלקם לבני חבורה:

    מי שעשה איזה דבר שלא בכונה והיה חברו סבור שלכבודו עשאה והיה מהדרו על כך אין זה צריך להודיעו שלא לכבודו עשה כן אלא הואיל והוא טעה בעצמו יודה לו שכן ויטול כתרו בטעות וילך לו:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Chullin 94a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה טרפה הואי ויהבה וכו' וי"ל דמ"מ כו' דאי שרי ליכא למיחש כו' עכ"ל ולקמן בשמעתין כתבו התוס' לפר"ת דרך אחרת בזה דיודע היה שמואל שבצנעה נתן לו ולא היה לו להקפיד אלא משום גניבת דעת ע"ש והיינו משום דהכא אפשר לפרושי גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר שאינו אומר בפירוש שהיא מנוקרת אלא דנותן לו בסתם וישראל הרואה שנותן הטבח לעובד כוכבים בפניו ואינו חש לומר שהיא טריפה סבור דודאי היא כשרה כנראה מפרש"י לקמן והשתא אף אם היה מותר לגנוב דעתו של עובד כוכבים לא יחוש הישראל דלגנוב דעת העובד כוכבים עושה כן כיון דאינו אומר לו כלום אלא נותן לו בסתם אבל לקמן לפר"ת שפירש דהך גזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל נמי מיירי באומר בפירוש שהיא מנוקרת וע"כ אית לן למימר דלא אסיק אדעתיה שלהטעותו א"ל כן וא"כ בהך דשמואל אידחי תירוצם שכתבו הכא ולכך הוצרכו שם לתרץ בדרך אחרת דיודע היה שמואל שבצנעה כו' ודו"ק. :

    Chidushei Halachot on Chullin 94a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    תַּרְנְגֹלֶת טְרֵפָה הֲוָאִי וִיהָבָהּ נִיהֲלֵיהּ בְּמַר דִּשְׁחוּטָה עיין בחדושינו בס"ד לעיל במסכת עירובין דף ס"ד ע״ב בעובדא דרבן גמליאל דאמר לאותו גוי מגבאי 'טוֹל גְּלוּסְקִין מֵאִלָעִאי' שהקשתי מהאי עובדא דשמואל דקפיד אגניבת דעת דגוי ומה שתרצתי שם ג' תירוצים בס"ד עיין שם.

    אַל יְסַרְהֵב אָדָם לַחֲבֵרוֹ לִסְעֹד אֶצְלוֹ, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹעֵד קשא למה נקיט 'אַל יְסַרְהֵב' דמשמע אם אומר לו פעם אחת לית לן בה כיון דטעמא הוא משום גניבת דעת שלא יחזיק לו טובה בחנם אם כן אפילו פעם אחת אסור לגנוב דעתו ולמה נקיט 'אַל יְסַרְהֵב'? וכן באידך דאל ירבה לו בתקרבת, למה נקיט 'אַל יַרְבֶּה' הא אפילו דבר מועט לא ישלח לו כיון דידע דאינו מקבל וכדמצינו בהך דשמן דאמר אל יאמר לו 'סֹךְ שֶׁמֶן מִפַּךְ רֵיקָן' דמשמע אפילו פעם אחת לא יאמר לו דהא לא אמר אל יסרהב בחבירו לסוך שמן מפך ריקם? ונראה לי בס"ד דהתם גבי שמן הגניבת דעת מפורשת בפיו שאומר לסוך שמן מן הפך והוא ריקם דאין שמן בפך כלל אך כאן הגניבת דעת צפונה בלב דהוא יודע מהשערת שכלו שזה לא יסעוד אצלו ושמא טועה בהשערתו ויסעוד אצלו לכך פעם אחת או שתים יאמר לו אבל לא יסרהב לומר לו יותר כיון שראה שאמר לו ולא קבל. ומה שאמר 'וְאִם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ מֻתָּר' היינו אם בעל הבית יושב על שלחנו והביאו הסעודה לפניו ובא ונכנס חבירו לביתו דודאי משום שורת דרך ארץ צריך להזמינו שיאכל עמהם ואם אינו מזמינו נראה כמזלזל בכבודו ואהבתו אך אם יסרהב הוי זה גניבת דעת ואסור דכיון שהזמינו אפילו פעם אחת או שתי פעמים קיים שורת דרך ארץ מה שראוי לנהוג עם ריעים ואוהבים ומכובדים וכן אם מנהגם לשלוח תקרובת לקרובים ואוהבים כשיהיה אצל המשלח נשואין או ברית מילה אם לא ישלח לחבירו נראה שמבזהו שאינו חושב אותו כלום ולכן אף על פי שיודע בו שאינו מקבל ישלח משום שורת דרך ארץ אבל אם מרבה הוי גניבת דעת.

    וְהָלַךְ וְזִמֵּן עָלֶיהָ אוֹרְחִים פירוש זימן האורחים בשביל סיכה שדרכם היה לסוך בשמן ולא בשביל אכילה וחבירו ששלח לו החבית הוא היה שותף שלו שהיה להם כרמים שיש בהם נטיעות גפנים וזתים וחבירו יושב בכרמים ועוסק בזתים וגפנים למלאת מהם חביות למכור וגם לצורך ביתו ובית שותפו ונזדמן ששלח לבית שותפו חבית יין ושמן צף עליה והוא חשב שכולה שמן מפני שבאמת בכרמים שלהם יש להם זתים וגפנים שעושים מהם שמן ויין והלך וזמן אורחים עליה לסיכה כי כן היה דרכם להזמין אורחים לסיכה בלבד כמו שמזמין לאכילה ולשתיה של יין ובזה נתרצו הקושיות של הרב תורת חיים ז"ל ואין צריך לשנות הגרסא.

    מַאי קָמַשְׁמַע לָן? דְּכוּלָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא פירוש משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי שתופס לשון קצר וכששנה זו המעשה לא שנה אותה באורך זה נחנק וזה נפל מן הגג אלא שנאה בקיצור על דבר זה נהרגו שלשה נפשות ולכן הביא דבריו אלו בברייתא ללמדנו שגם פרטי המעשה השנויים בברייתא מודה בהם רבי אליעזר בן יעקב דכך הוו שגם הוא שמע המעשה בפרטי הדברים האלה אלא שהוא דרכו לשנות בקיצור לכך קצר בה בלשונו.

    Ben Yehoyada on Chullin 94a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 94, Amud Aleph, about 420 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 121 words

      Opens “חתוכה נמי לישדר ליה, דהא לא אתו…”

    2. Segment 211 words

      Opens “אי בעית אימא במקום שמכריזין, ואי בעית…”

    3. Segment 39 words

      Opens “איבעית אימא במקום שמכריזין חיתוכא דעובד כוכבים…”

    4. Segment 412 words

      Opens “ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא…”

    5. Segment 519 words

      Opens “ואי בעית אימא, משום דקא גניב ליה…”

      Named: שמואל.

    6. Segment 619 words

      Opens “והא דשמואל, לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא…”

      Named: שמואל.

    7. Segment 720 words

      Opens “מ"ט איקפד אמר אביי תרנגולת טרפה הואי…”

      Named: אביי, רבא.

    8. Segment 810 words

      Opens “וכי מכללא מאי למ"ד טרפה הואי א"ל…”

    9. Segment 97 words

      Opens “למ"ד אנפקא א"ל לאשקויי אנפקא חייא משמע…”

    10. Segment 1023 words

      Opens “תניא היה ר' מאיר אומר אל יסרהב…”

      Named: רבה.

    11. Segment 1119 words

      Opens “ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ…”

    12. Segment 1228 words

      Opens “איני והא עולא איקלע לבי רב יהודה…”

      Named: רב יהודה, עולא.

    13. Segment 1320 words

      Opens “ת"ר לא ילך אדם לבית האבל ובידו…”

    14. Segment 1421 words

      Opens “ת"ר לא ימכור אדם לחבירו סנדל של…”

    15. Segment 1534 words

      Opens “ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין…”

    16. Segment 1614 words

      Opens “ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו…”

    17. Segment 1755 words

      Opens “ומעשה באחד שזמן ג' אורחין בשני בצורת…”

    18. Segment 1818 words

      Opens “א"ר אליעזר בן יעקב על דבר זה…”

    19. Segment 1928 words

      Opens “ת"ר השולח ירך לחבירו שלימה אינו צריך…”

    20. Segment 2019 words

      Opens “ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבילות…”

    21. Segment 2113 words

      Opens “ולא יאמר אדם לעובד כוכבים קח לי…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Chullin 94a · Segment 5 — “…ליה לדעתיה, דאמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Chullin 94a · Segment 7 — “מ"ט איקפד אמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Chullin 94a · Segment 12 — “איני והא עולא איקלע לבי רב יהודה פתח לו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 94a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026