Talmud Builders

    Chullin 94a

    Chapter 7 - Gid HaNasheh

    גם: חולין דף צ״ד ע״א, פרק ז׳ גיד הנשה

    English translation - Chullin 94a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Consequently, it should also be permitted to send to a gentile a thigh that has been cut, because Jews will not come to purchase it from him. Rather, if the mishna is referring to a place where all the butchers are Jewish, and they announce every time they sell a tereifa to a gentile, in which case Jews may purchase meat from the local gentiles when such an announcement is not made, one should not be permitted to send even a whole thigh to a gentile, due to the concern that he might cut it up and sell it to Jews who would not realize that it still contains the sciatic nerve.

    2The Gemara offers two answers: If you wish, say that the mishna is referring to a place where they announce every time they sell a tereifa ; and if you wish, say that the mishna is referring to a place where they do not announce every time they sell a tereifa .

    3The Gemara explains: If you wish, say that the mishna is referring to a place where they announce every time they sell a tereifa , and nevertheless it is permitted to send a whole thigh of meat to a gentile. There is no concern that the gentile will sell the thigh to a Jew, because the Jew would know that it is non-kosher by the manner of cutting of the gentile. Jewish butchers would cut the meat in a distinctive manner that would not be replicated by a gentile who cut the meat.

    4And if you wish, say that the mishna is referring to a place where they do not announce every time they sell a tereifa , and nevertheless it is prohibited to give the gentile a thigh that has been cut up. The Sages issued a decree against doing so, lest he give it to the gentile in the presence of another Jew, who will think that it is kosher and purchase it from the gentile.

    5And if you wish, say that there is an entirely different reason why one may not send a gentile a cut-up thigh without removing the sciatic nerve: Because he thereby deceives the gentile. The gentile will think that the Jew has exerted himself to cut up the leg and remove the sciatic nerve and that although the Jew could have eaten the meat himself he decided to send it to the gentile. The gentile will therefore be more appreciative of the gift than he would be if he realized that the sciatic nerve had not been removed. This is as Shmuel said: It is prohibited to deceive people, and even to deceive a gentile.

    6And the Gemara points out that this ruling of Shmuel was not stated explicitly; rather, it was stated by inference, i.e., it was inferred based upon the following incident: Shmuel was once crossing a river in a ferry [ mavra ]. He said to his attendant: Compensate the ferryman with an appropriate gift. The attendant compensated him, but Shmuel became angry with his attendant.

    7The Gemara asks: What is the reason that Shmuel became angry? Abaye said: The compensation that the attendant gave the ferryman was a chicken that was a tereifa , and he gave it to him as though it were a slaughtered, kosher chicken. Rava said: Shmuel told him to give the ferryman wine for drinking in an anpaka , i.e., a utensil that holds a quarter- log and which was generally used for undiluted wine, but he gave him diluted wine for drinking. According to both Abaye and Rava, Shmuel was upset that his attendant deceived the gentile ferryman.

    8The Gemara asks: And if Shmuel’s opinion was derived by inference, what of it? The story clearly demonstrates that according to Shmuel it is prohibited to deceive a gentile. The Gemara answers that it cannot be ascertained with certainty that this is the reason Shmuel became angry. According to the one who said it was a chicken that was a tereifa that was given as compensation, perhaps Shmuel became angry and said to his attendant: Why did you retain in your possession an animal that is forbidden for consumption? This could have led to a Jew accidentally eating it.

    9Similarly, according to the one who said that Shmuel told him to give the ferryman wine to drink in an anpaka , since anpaka indicates undiluted wine and the attendant gave the ferryman diluted wine, perhaps Shmuel became angry simply because his attendant disobeyed his instruction.

    10§ Apropos the prohibition against acting deceitfully, the Gemara cites other statements on this topic. It is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: A person may not importune [ yesarhev ] another to eat with him, making it seem as though he genuinely wants his company, but in reality he entreats him only because he knows that the other will not eat with him, i.e., will not accept the invitation. And similarly, one may not send another person many gifts merely because he knows that the other will not accept them.

    11And one may not open barrels of wine for a guest if they have already been sold to a storekeeper, unless he notifies the guest beforehand that the barrel had been sold. And he may not say to another: Anoint yourself with oil, and place an empty jug before him with the knowledge that he will not attempt to anoint himself. But if he does so for the guest’s honor, to show that he holds his guest in high esteem, rather than to deceive the guest so that he will feel indebted to him, it is permitted.

    12The Gemara asks: Is that so? But didn’t Ulla happen to come to the house of Rav Yehuda, and Rav Yehuda opened barrels of wine for Ulla that had already been sold to a storekeeper? The Gemara answers: Rav Yehuda notified Ulla that he was not opening the barrels especially for him. And if you wish, say that Ulla is different from an ordinary guest because he was very dear to Rav Yehuda, so that even without this, i.e., even if he had not already sold the barrels to a storekeeper, Rav Yehuda would have opened the barrels for him.

    13The Sages taught in a baraita : A person may not go to a house of mourning with a wine jug [ lagin ] in his hand that is mostly empty and where the small amount of wine rattles about, because the mourner will think that his visitor is bringing him a full jug of wine. And he may not fill up that jug of wine with water, because he thereby misleads the mourner into thinking he has brought him a full jug of undiluted wine. But if there is a crowd of people [ ḥever ir ] and the guest wants to honor the mourner in their presence, it is permitted.

    14The Sages taught in a baraita : A person may not sell to another a sandal made from the hide of an animal that died of natural causes as though it were a sandal made from the hide of a healthy animal that was slaughtered. This is prohibited due to two factors: One, because he misleads the customer into thinking that the leather is of higher quality than it really is; and another, because of the danger involved, as it is possible that the animal died from a snakebite and the poison seeped into the part of the animal’s hide from which the sandal is made.

    15And furthermore a person may not send a barrel of wine to another with oil floating at its mouth, such that the recipient thinks that it is a barrel of oil. There was an incident involving a certain individual who sent a barrel of wine to another with oil floating at its mouth, and that recipient, thinking it was a barrel of oil, went and invited guests to share it with him, and the guests arrived. When the host went to bring them oil, he found that it was a barrel of wine rather than oil, and in his shame at not having oil for them, he hanged himself and died.

    16The baraita continues: And guests are not permitted to give some of the food that is placed before them to the son or to the daughter of the host unless they first receive permission from the host.

    17And there was an incident involving a certain individual who invited three guests during years of famine, and he had enough to place only three eggs before them. The son of the host came, and one of the guests took his portion and gave it to the son. And similarly the second guest gave his portion to the son, and similarly the third guest. The father of the child came and found that his son was holding one egg in his mouth and two in his hand. The father became so angry with his son for taking all the food that he hit the son to the ground, and the son died. When his mother saw what had happened, she ascended to the roof and fell down to the ground and died. And when the father saw that both his son and his wife were dead he also ascended to the roof and fell down to the ground and died.

    18Rabbi Eliezer ben Yaakov said: For this matter of giving food to the child of the host, three Jewish souls were killed. The Gemara asks: What does this statement teach us? It is obvious from the incident that three people were killed. The Gemara answers: It teaches that the entire baraita is taught by Rabbi Eliezer ben Yaakov.

    19§ The Sages taught in a baraita : In the case of one who sends a whole thigh of an animal to another, he is not required to first remove the sciatic nerve from it. This is because the recipient can see that it has not yet been removed and will not eat it until he removes the sciatic nerve himself. But if one sends a thigh that has been cut up, he is required to first remove the sciatic nerve from it so that the recipient does not eat it unwittingly. And in the case of one who sends a thigh to a gentile, regardless of whether it is cut or whole he is not required to remove the sciatic nerve from it.

    20And it was due to two factors that the Sages said that one may not sell meat from unslaughtered animal carcasses or tereifot to a gentile: One, because it misleads him, as he thinks that it is kosher meat, which is more desirable; and another factor is the concern lest the gentile then sell the meat to another Jew, who will think it is kosher since it originally was sold by a Jew.

    21And similarly, a person may not say to a gentile: Purchase meat for me from a Jewish butcher with this dinar, due to two factors:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    חתוכה נמי לישדר - עם גידה דליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דהא לא זבני מיניה דחיישינן לטרפה:

    אלא במקום שמכריזין - שישראל מותר ליקח שם באותו מקום מן העובד כוכבים כיון שלא הכריזו דלמאי ניחוש לה הטבחים ישראלים הם ולטרפה ליכא למיחש דהא לא הכריזו היום:

    שלימה נמי לא לישדר ליה - עד שיטול גידה דאע"פ שמקומו ניכר איכא למיחש דלמא חתיך לה עובד כוכבים ומזבין וסבור זה שנטל גידה:

    חיתוכא דעובד כוכבים - בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח. ועל דא סמיך רבי בשולח ירך לחבירו על יד עובד כוכבים ולא עשה בה חותם דכשרה היא אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד אבל באבר אחר שחיתוך עובד כוכבים וחיתוך ישראל שוין בו אסור עד שיהא בו חותם:

    ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין - ודקשיא לך חתוכה נמי לישדר דהא לא זבין לה ישראל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואותו הרואה שזה נתנה לו לוקח הימנו וכסבור ניטל גידה:

    ואיבעית אימא - טעמא דמתני' דאמר חתוכה לא לישדר עם גידה:

    משום דגונב דעתו - דעובד כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידה עד שנראית לעצמו ואח"כ נתנה לו והוא לא נטלו ונמצא מחזיק לו טובה חנם:

    מברא - ספינה רחבה שעוברין בה את הנהר:

    פייסיה למבוריה - תן שכרו לבעל המעבורת:

    במר דשחוטה - בחילוף שחוטה בחזקת שחוטה וחבירו בבכורות (דף ל.) ההוא טבחא דמזבין תרבא דאטמא במר דכנתא. ולי נראה דלשון תמורה הוא. דהאי דטרפה לאו דוקא דטרפה בשחוטה לא מיחלפא אלא כלומר טרפה שחוטה נתן לו במר דכשרה שחוטה:

    ואשקייה חמרא מזיגא - והעובד כוכבים סבור שהיין חי:

    וכי מכללא מאי - מה לנו אי איתמר מכלל אי בפירוש הא מהא כללא שפיר שמעינן ואמאי אשמעינן גמרא דלאו בפירוש אתמר ומה יש לנו לגמגם בכלל זה:

    למ"ד טרפה הואי - איכא למימר דלאו משום גניבות דעת איקפיד אלא משום דאשהייה גביה עד השתא:

    אנפקא חייא משמע - משום יקרא דידיה איקפיד שעבר על דבריו:

    לא יסרהב - לא יפציר בו הואיל ויודע שלא יעשה משום דגונב דעתו להחזיק לו טובה בחנם כסבור שמן הלב מסרהב לו כן:

    ולא יפתח לו כו' - כל חביותיהם מגופות היו וכשבא אדם חשוב אצלו פותח לו חבית להשקותו יין חזק ואם מכר חבית לחנוני שלמה ועדיין היא אצלו לא יפתחנה לאורח הבא לו מפני שגונב לבו להחזיק לו טובה חנם כסבור זה הפסד גדול נפסד ע"י שהרי תשאר חבית זו חסרה ותתקלקל יינה וזה ימסרנה מיד לחנוני שימכרנה לו:

    אא"כ הודיעו - מכרתיה לחנוני ואיני נפסד:

    לא יביא לו פך ריקן ויאמר לו סוך שמן - מפני שיודע בו שאינו סך וגונב דעתו כסבור שיש בו שמן:

    ואם בשביל כבודו - של אורח להודיע לבריות שחביב הוא עליו מותר:

    המתקשקש - חסר. לפי שזה סבור שהוא מלא:

    שמתעהו - גונב דעתו:

    ואם יש שם חבר עיר - חבורות עיר שיש שם רבים וזה מתכוין להחשיב את האבל בעיניהן שיאמרו כמה חשוב זה שזה מכבדו כ"כ:

    מותר - דגדול כבוד הבריות:

    סנדל - של עור בהמה שמתה חיה מאליה אין עורה חזק כשל בריאה שחוטה:

    חיה שחוטה - בריאה שחוטה:

    הסכנה - שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור:

    ושמן צף על פיה - כסבור שהכל שמן ומזמן עליו אורחים ובטוח שיש לו שמן הרבה לצרכם:

    וחנק את עצמו - שלא היה לו מה להאכילם ובוש מהם:

    שעוזק - סוגר כמו ויעזקהו (ישעיהו ה):

    שלימה אין צריך ליטול - מפני שניכר שלא ניטל והאוכלה נוטלו:

    ובעובד כוכבים בין שלימה כו' - לקמיה מפרש לה:

    אין מוכרין טרפה לעובד כוכבים - בסתם אא"כ הודיעו שהיא טרפה דתו ליכא גניבת דעת. ובמקום שאין מכריזין דליכא למיחש לשמא ימכרנה לישראל או במקום שמכריזין וביום שהכריזו הכי מתוקמא לקמן:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    חולין 94 עמוד א

    1חתוכה נמי לישדר ליה, דהא לא אתו למזבן מיניה! אלא במקום שמכריזין, שלימה נמי לא לישדר ליה, דחתיך ליה ומזבין ליה.

    2אי בעית אימא במקום שמכריזין, ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין.

    3איבעית אימא במקום שמכריזין חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע.

    4ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר.

    5ואי בעית אימא, משום דקא גניב ליה לדעתיה, דאמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים׃

    6והא דשמואל, לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דשמואל הוה קא עבר במברא, א"ל לשמעיה פייסיה למבוריה פייסיה ואיקפד׃

    7מ"ט איקפד אמר אביי תרנגולת טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה רבא אמר אנפקא אמר ליה לאשקויי ואשקייה חמרא מזיגא׃

    8וכי מכללא מאי למ"ד טרפה הואי א"ל אמאי תשהא איסורא׃

    9למ"ד אנפקא א"ל לאשקויי אנפקא חייא משמע׃

    Baraita

    10תניא היה ר' מאיר אומר אל יסרהב אדם לחבירו לסעוד אצלו ויודע בו שאינו סועד ולא ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל׃

    11ולא יפתח לו חביות המכורות לחנוני אא"כ הודיעו ולא יאמר לו סוך שמן מפך ריקן ואם בשביל כבודו מותר׃

    12איני והא עולא איקלע לבי רב יהודה פתח לו חביות המכורות לחנוני אודועי אודעיה ואיבעית אימא שאני עולא דחביב ליה לרב יהודה דבלאו הכי נמי פתוחי מפתח ליה׃

    Baraita

    13ת"ר לא ילך אדם לבית האבל ובידו לגין המתקשקש ולא ימלאנו מים מפני שמתעהו ואם יש שם חבר עיר מותר׃

    Baraita

    14ת"ר לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה מפני ב' דברים: א' מפני שמתעהו וא' מפני הסכנה׃

    15ולא ישגר אדם לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה ומעשה באחד ששיגר לחבירו חבית של יין ושמן צף על פיה והלך וזימן עליה אורחין ונכנסו מצאה שהיא של יין וחנק את עצמו׃

    16ואין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעה"ב אא"כ נטלו רשות מבעה"ב׃

    17ומעשה באחד שזמן ג' אורחין בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים בא בנו של בעה"ב נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי בא אביו של תינוק מצאו שעוזק א' בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה אף הוא עלה לגג ונפל ומת׃

    18א"ר אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל מאי קמ"ל דכולה ר"א בן יעקב היא׃

    Baraita

    19ת"ר השולח ירך לחבירו שלימה אינו צריך שיטול הימנה גיד הנשה חתוכה צריך ליטול הימנה גיד הנשה ובעובד כוכבים בין חתוכה ובין שלימה א"צ ליטול הימנה גיד הנשה׃

    20ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטרפות לעובד כוכבים אחד מפני שמתעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר׃

    21ולא יאמר אדם לעובד כוכבים קח לי בדינר זה בשר מפני ב' דברים׃

    Tosafot

    חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע - פירש בקונטרס דחיתוך דעובד כוכבים בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח ועל דא סמיך רבי בשולח ירך על יד עובד כוכבים לחבירו ולא עשה בו חותם דכשרה היא אם חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת גיד עכ"ל ותימה דאם כן לוקמיה אף כשאין מכריזין וחתוכה לא לישדר ליה דלמא אתי ליזדבוני לישראל דכיון דחיתוך דישראל מידע ידיע לא יחוש ישראל הבא לקנותה שמא טרפה היא דאם כן למה פתחה וחתכה כדרך שעושין כדי ליטול הגיד וכי תימא דחייש ישראל שמא אחר כך נודע לו שהיא טרפה דא"כ מטעם זה נאסור בשולח ירך לחבירו ע"י עובד כוכבים שמא נזדמנה לעובד כוכבים ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה טרפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת וי"ל דכולי האי לא חיישינן דלא שכיח שיזדמן כך ליד עובד כוכבים אבל היכא דישראל שלח לעובד כוכבים חייש ישראל במקום שאין מכריזין אע"פ שניטל גידה דלמא דלכך שלחה לעובד כוכבים לפי שנודע לו אחר ניקור דטרפה היא:

    טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה - וא"ת לעולם אימא לך דמותר לגנוב דעתו של עובד כוכבים ואיקפד משום דאמר לו לעובד כוכבים שחוטה היא ואיכא למיגזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה ממנו וי"ל דמ"מ איכא למידק מיניה דאסור לגנוב דעתו דאי שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של עובד כוכבים אומר כן:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    איבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואיבעית אימא משום דגניב ליה לדעתיה. נראה דמדקאמר ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה, דהכי קאמר ואיבעית אימא בדליכא גזירה אלא משום גניבת דעת. וקשיא לן אי אית ליה אכתי ההיא גזרה, אלא דמתני' דהכא בדליכא למיגזר ה"ד אי במקום שאין מכריזין דסלקינן מינה, הא איכא משום ההוא גזירה, ואי במקום שמכריזין ולא הכריזו דאיירי' בי' בשמעתין, כ"ש דאיכא משום טעמא אחרינא דאתי ישראל למזבן מיניה, ועוד דאי במקום שמכריזין על אוקמתא דמוקמינן לה במקום שמכריזין הל"ל האי ואיב"א משום דגניב לדעתיה, ואי במקום שמכריזין ואכרזו היינו מקום שאין מכריזין, ואיכא נמי משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא הכי כיון דהשתא [מוקמינן] במאי דלא איירינן ביה עד השתא בכולה שמעתיה. אלא ודאי נראה דבמקום שאין מכריזין דסליק מינה מיירי, והכי קאמר ואיבעית אימא משום גזירה ליכא, דכיון דמקום שאין מכריזין הוא כולי עלמא ידעי דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן להו וכענין שכתוב או מכור לנכרי, ואף על גב דמיחזי חזי ישראל חבריה דמזבן או יהיב בשרא לגר, לא אתיא למזבן מינה, דמימר אמר דלמא טריפה נבילה היא, והיינו דקאמר איבעית אימא דגניב לדעתיה, כלומר אבל משום גזרה ליכא, דלית דחש לה, והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה עבר אמברא וכו', ואמרינן אמאי איקפד ואמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה, ופרכינן ואי מכללא מאי הוי, כלומר הא לא כללא הוא, אלא בפירוש אמר שמואל (דא"כ) [דאל"כ] מאי עביד דאיקפד, ואי אמרת דחיישינן לההוא גזירה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל היכא מתמיהינן, ואי מכללא מאי דילמא משום דיהבה ניהליה ולא חש לגזירה הוא דאיקפד, דהא קיימא לן דגזרינן שמא ימכרנו לו בפני ישראל, ועוד דאפילו תאמר דטפי הוה משמע לן דאיקפד משום דגניב לדעתיה משום דגנבת הדעת קא עבר עליה מהשתא, וגזירה אינה מעכשו אלא חשש דילמא אתא לידי כך, מכל מקום כי אמרינן ואי מכללא מאי הוו ואמרינן דילמא איכא למימר הא דאיקפד משום דאמר ליה לא איבעית לך (להשוייה) [לשהויי] טפי הל"ל משום דאמר ליה לא איבעי לך למיתביה ניהליה גזירה שמא יראה ישראל ואתי לזבונה מיניה, אלא ודאי שמעינן דמפשט פשיטא להו דלא גזרינן כלל כדאמרן, כך נראה לי, ולקמן נאריך בה בע"ה, ובזה עמד מנהגנו שנהגו העולם למכור נבלות וטרפות לנכרי במקולין ובפני רבים ואינן חוששין, וכן נותנין ומוכרין להן עופות טרפות או נבלות ואינן נמנעין כלל.

    תנו רבנן השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה - כלומר מפני שמקומו ניכר. כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו, ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו אם הוא מנוקר יפה אם לא, ואותו המנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור או לא, שהוא מותר, ותולין בו שיפה ניקר ובקי הוא בניקור, דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אכיל מיניה לעולם עד דמיחזי לה לבקי, והבקי ודאי יודע בו בין חתוכה בין שלימה בלא שום (סיפוק) [ספק], אלא שמע מינה כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא, וכל שכן ירך מנוקר שאין צריכין לחזור אחר המנקר, ואינו דומה למה שאמרו לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, כי הבהמה בחייה אין בה היתר, לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד, הילכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן לעיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בהלכות שחיטה ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה, ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן שיש לנו לומר כן, ע"כ. ואם תאמר דכי קאמרינן חתוכה לא דילמא אתא למיכל מינה ולא מחזי לה לבקי, משום גזרה היא, משום פושעין ומקילין במעט סמך לומר מכיון שאנו רואין אותה חתוכה כחיתוך של מנקרי בשר בודאי מנוקרת היא יפה, ואף על פי שאין זה מן הדין לסמוך בכך, ואם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק אותה על ידי בקי ידוע, דהא ודאי משמע לעיל בריש שמעתין דמשום פושע ומיקל הוא דאסרינן לשלוח חתוכה, מדמקשינן לעיל במאי עסקינן אילימא במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו, שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך לה ומזבן לה, ופרקינן חתוכה דנכרי מידע ידיע, אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דלא ידיע, ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר, דילמא מחתך לה ומזבן לה, ואי חתוכה דנכרי לא ידיע מדינא, היכי סמיך ישראל אחתוכה היוצאה מתחת יד הנכרי לומר שהיא מנוקרת, דדילמא נכרי זה הוא דחתך ליה ולא חשש הנכרי להוציא, ואם הוציאו לא חטט אחריו כישראל, אלא ודאי אית לן למימר על כרחין דמשום חשש פושע ומיקל קאמר, הכא נמי דחיישינן שמא יעבור קאמר ולאו משום דדינא הכי, ומעתה אין לנו ראיה מכאן להתיר בלא בדיקת בקי. וכן אין ראיה ממה שאמרו (לעיל חולין ג, ב) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דשאני הכא דאיכא טירחא יתירא ואין הכל בקיאין בו. ויש לומר דהא ודאי לאו משום חשש עובר ופושע קאמר דתקנתא לרשיעי לא עבדינן. ובכמה מקומות בתלמוד אמרו אטו בשופטני עסקינן (ב"ק פה, א), אטו ברשיעי עסקינן (יומא ו, א), והכא נמי לאו ברשיעי עסקינן, והא דאקשי לעיל שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה, מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחתיכה (לנכרי) [דנכרי] לא ידיע, ואפילו הכי קא אסר תנא דמתני' לשדורי חתוכה, ועל כרחין אי חתוכה דנכרי לא ידיע טעמא דתנא אית לן למימר דהוה משום דחאיש לרשיעי, ומשום שמא יעבור ויפשע הוא דקאמר בחתוכה, והילכך מקשה ואזיל לטעמיה, כלומר לתנא דמתניתין דחאיש לרשיעי שלימה לא לישדר, דילמא מחתך לה ופשע ישראל וסמיך עליה ולא מחזי לה לבקי, ואהדר ליה דחתוכה נמי מידע ידיע, והילכך ישראל לא סמך על חתך זה כלל, ותנא דקא אסר בחתוכה נמי לאו לפושע חאיש, אלא לכולי עלמא שרי דחתוכה דישראל מידע ידיע ורוב הבקיאין במצוות בקיאין הן בדקדוקיהן כך נראה לי. ועוד הביא שם ראיה לדבריו הראב"ד זצ"ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום, דאמרינן לעיל (חולין יד, א) אין חזקתו תורם, ומפרש טעמא דאמרינן דילמא אינש אחריני שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים, טעמא דשוייה שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן, שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ולא קרי שם וקא שריא טבלא, אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל המצוות מומחין הן, דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי, וכן הניקור הזה ע"כ. והא דתניא [שולח ירך] לנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול ממנה גיד הנשה, דקתני אל יאמר לנכרי קח לי בדינר בשר, מפני שני דברים, אחד שמתעהו ואחד שמא ימכרו לו נבלה, בין לאביי דאוקמה רישא וסיפא בשהכריזו ומציעתא בשלא הכריזו, בין רבא דאוקמה כולה במקום שאין מכריזין, לתנא דברייתא לית ליה גזרה דלעיל שמא יתננה לו בפני ישראל ואתא ישראל למזבן מינה, ואפילו רב אשי דאמר דמציעתא בשלא הכריזו ובשמכרה בפני ישראל דחייש לרואין, ברישא מיהא דשולח לנכרי בין שלמה בין חתוכה לא חייש לשמא יתננה לו בפני ישראל, וכתב רש"י ז"ל דתנא דברייתא פליג אתנא דמתניתין דלית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה, דבשלמא גבי מכירת טבח באטליז קא מזבין התם טובא ישראל קיימי וחזו, וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר זבין לה מיניה, אבל שולח לנכרי בביתא מי יראה, ואם תמצא לומר יראנה אדם, לא גזרינן כולי האי, שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבנא, ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל, איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גניבת דעת בנכרי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמיה ודשמואל מכירה הוה, דהא שכר מעברא קא יהיב, וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר, ואי נמי יש לומר דלית ליה גנבת דעת בגיד אלא בטריפה ונבלה דמאיסה להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתני', מתני' דלא כהאי תנא דברייתא, יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתניתין במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דנכרי מידע ידיע לכולהו. ולענין פסק ההלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, והלכך לפי שיטתו של רש"י ז"ל ירך כשירה במקום שאין מכריזין, אי נמי במקום שמכריזין והכריזו בין חתוכה בין שלמה משלחין לו לנכרי לביתו במתנה, דלגנבת דעת בגיד ליכא. אבל נבלות וטרפות איכא למימר דאסור משום גנבת דעת, ואיכא למימר דאין במתנה משום גניבת הדעת כלל. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו, שלמה משלחין חתוכה אין מלשחין, וכל שכן במכר דבמתנה ליכא משום גנבת הדעת כלל. ולמכור להם נבילות וטריפות, במקום שמכריזין ולא הכריז אסור, מפני שני דברים אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל, ואפשר דאיכא נמי משום גניבת הדעת כמו שכתבנו, ובמקום שמכריזין והכריזו אי נמי במקום שאין מכריזין אפילו בינו לבינו אסור למכור משום גנבת הדעת בלבד, אלא אם פירש לו בפירוש דטריפה או נבילה הוא, אבל במתנה מותר, אבל באטליז שיש שם ישראלים הרבה בין במכר בין במתנה אסור, אלא אם כן פירש לו שהיא טריפה או נבילה, דאי לא אסור מפני שני דברים, אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל העומד שם, והיינו מציעתא דברייתא אליבא דרב אשי. נמצא שטבח ישראל אסור למכור במקולין בשר נבלה או טריפה לנכרי שלא כמנהג העולם שאין הטבחין נזהרין בכך, וכן מה שנהגו למכור נבילת עוף או טריפה לנכרי בסתם במקום שאין רואין אסור מן הטעם הזה, דאפילו בינו לבינו בסתם אסור משום גניבת הדעת, דבמכר איכא משום גניבת דעת ואיכא למימר דאף במתנה בינו לבינו אסור בטריפה ונבילה כמו שכתבנו [וצ"ע] מה שאין העולם נזהרין בכך. והרב אלפסי ז"ל כתב אותן לשונות דאיתמר לעיל על מתני' במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, אי נמי גניבת דעת, וזה מן התימה, דלפי מה שפירשנו לא אתי לא כאביי ולא כרב ור' אשי, וראיתי לרמב"ן ז"ל שטרח להעמיד דברי רבינו ז"ל וכתב דילמא (ד)[כ]רבא אית ליה (ל)האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, וברייתא במקום שמכריזין [וליכא למיגזר בה כלל, וכן נמי אית ליה לרבא לישנא בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההוא במקום שאין מכריזין, אבל במקום שמכריזין] והכריזו, הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנין לנכרים טרפות ונבלות הן ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות ומן הטריפות, וכיון דסוגיין בהנהו לישנא (דאוקמתיה) [כאוקמתא] דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו עד כאן, ולפי שיטה זו כ"ש שמנהגינו שלא כהלכה ואסור למכור ולתת לנכרי נבילה וטריפה לעולם בין בצנעה בין בפרהסיא. ומיהו לא מיחוור, דההיא סוגיא דלעיל לא עמדה כלל ודחויה מתוכה היא כמו שכתבתי, ועוד דקשיא ליא היאך אפשר לומר דרבא אית ליה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא דאמרינן בע"ז (סה, ב) פרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא, שרייה רבא לזבוני לנכרים, ואותבין עלה מהא דתנן (פסחים מ, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל, ואמרינן הדר שרייה רבא למחטניה ולמפייה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל, כלומר כדי שלא יכול הנכרי לחזור ולמכור אותה לישראל, דהא אין לוקחין פת מן הנכרי, אבל בפני ישראל לא, פירוש שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה, אלמא מדשרא לזבוני שלא בפני ישראל אף על גב דבפני ישראל אסור, שמע מינה דלית ליה לרבא גזירה כלל. כך נראה לי(ה) ור"ת ז"ל הקשה להנהו לישנא דלעיל דמשום גזרה ומשום גנבת דעת ליקשי להו מתוך ברייתא, דהא על כרחין לא מתוקמה ברייתא בהכי. ומשום כך פירש הוא ז"ל דמתני' במפרש כשירה היא ומותרת, ומש"ה חתוכה לא, דבמפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן, וכל שכן במוכר, ואי אמר ליה בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למגזר שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה, והלכך אפילו שלא בפני ישראל אסור לעשות כן, גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ובשלימה מותר משום גיד, אף על פי שאמר לו כן לפי שמקומו ניכר לכל, אבל בטריפה אסור, וברייתא רישא וסיפא בסתם, והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזירה, דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבין ויהיב ליה לנכרי כעין שפרט לך הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה, ומציעתא דקתני ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטריפות לנכרי כדמפרש במתני', והלכך איכא מפני שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל, וה"ה דהוה מצי לאשמועינן בגיד, אלא תנא חדא וה"ה לאידך דסתמא דמילתא מוכר משביח מקחו ומוכר טריפות במקום כשירות. ונמצא מנהגינו על מלאת לפי שיטתו של ר"ת ז"ל דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם, אבל במפרש אסור, והוא הנכון ומסכים על המנהגים. והשתא נמי ניחא מאי דקא מייתי ראיה מדשמואל לגניבת דעת דמתני', אבל אי אמר דמתני' בסתם נמי מאי קא מייתינן ראיה מדשמואל, דהא דשמואל ודאי איכא גניבת דעת משום דפריש ליה בהדיא דשחוטה הות, וכדאמרינן יהבה ניהליה במר דשחוטה, אבל מתנית' דמיירי בסתמא ואיכא למימר דאיהו הוא דמטעי נפשיה לא, כך נ"ל. ומיהו אכתי קשיא לי דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג, היכי תלינן הא דשמואל בגניבת דעת, דילמא משום גזירה היא, דהא במפרש ודאי איכא משום גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, (ובברייתא מציעתא) [ובמציעתא דברייתא] ועוד רב אשי דקאמר ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל לא הוה ליה למימר בשמכרה אלא גזירה שמא ימכרנה, דהא בכולא שמעתתא בשמא נסבינן לה. ומכל מקום זו אינה קשיא, דברוב הספרים מצאתי שגורסין בדרב אשי גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל [וכן] נראה שגורס רבינו שלמה ז"ל, ומיהו ומכל מקום קשה דהא אמרינן דבמפרש ליכא מאן דפליג עליה, [ו]עוד דההיא דבפרק השוכר דעבודה זרה (סה, ב) קשיא לי דפת סתמא כבשר כדמפרש דמי דליכא דמסיק אדעתיה בפת הניתן מיד הישראל ליד נכרי שנפל על החטין יין נסך, והילכך כמפרש דמי, ואפילו הכי לא חש רבא לגזירה כלל, אלא כיון דליכא ישראל כשמכרה לו מישרא שרי ליה רבא, מכל הני משמע לי דטעמא דגזירה דנסבינן ליה בריש שמעתין לית לן כלל, דכולי האי לא חיישינן שמא יתננה בפני ישראל, ואם יתננה שמא יחזור וימכרנה לאותו ישראל הרואה, זו חשש רחוק הוא ולא חיישינן לה כלל וכדכתבינן לעיל, והיינו דלא בעינן למיתלי טעם קפידת שמואל בהא אלא משום גניבת דעת, אלא מיהו בנותן לו בפני ישראל ובמפרש אסור שמא יחזור ישראל זה ויקחנו, והיינו דפריש רב אשי בשמכרה לו בפני ישראל, דמשמע הא שלא בפני ישראל שרי. והלכך ליכא למיסר אלא במוכר בפני ישראל ובמפרש לו כשרה ומותרת היא, דאז איכא למיחש ודאי, אבל במוכר סתם ואפילו בפני ישראל או במפרש שלא בפני ישראל ליכא גזירה, אלא דבמפרש איכא גניבת דעת, כך נ"ל. מעשה דההיא טבחא דאמר ליה לחבריה אי מפייסת ליה וכו'. איכא לאוקומי בסתם מקומות שלא נהגו להכריז ושלא להכריז, אלא שנשאר הענין אדיניה דכל מקום שרוב הטבחין שבו ישראלין ומקולין ישראל לוקחין בשר מנכרי ואין מוכרין לו נבלות וטריפות כמ"ש למעלה, וזה עשה שלא כהוגן כשמכר טריפה לנכרי (כלל) וא"ר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן למכור נבילה לנכרי אנו נאסר כל המקולין, כלומר כל הבשר הנמצא ביד נכרי היום שלקחהו מן המקולין שלנו, דהא רוב דבשרא כשרה היא [אי] נמי במקום שמכריזין וזה פשע ולא הכריז ומכר בלא הכרזה, וכן פירשה רבי' שלמה ז"ל, וכתב בתוס' דהא דאמר רבי דלא נאסר המקולין בשביל שוטה זה, היינו מה שקנה כבר קודם שנולד ספק זה במקולין, וכן ודאי נראה דלקנות מכאן ואילך ביום זה אסור, דהא ה"ל אחר שנודע ללישנא קמא דמהמנין ליה במקום שמכריזין והכריזו דאין לוקחין בשר מנכרי כלל באותו היום, ומיהו מה שלקח כבר מנכרי ואפילו במקולין מותר, דליכא למימר כל קבוע כמחצה על מחצה אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח, אי נמי כשנודע בברור קודם שלקח זה שהיה שם טריפה ודאית, כענין ט' חנויות שאחת מהן מוכרה בשר נבילה, אבל אם בשעה שלקח מן המקולין עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שם ספק, בהא לא אמרינן כל קבוע, שהרי בשעה שלקחו מן הקבוע לא היה שם ספק ולא נולד הספק מעולם בקבוע אלא בשפירש, ואז איכא למימר כל דפריש מרובא פריש, והיינו דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב. ולפי דברי בעלי התוס' ז"ל אלו [כ]שלוקחין בשר מן המקולין בחזקת כשר ומותר ואחר כך נמצא טריפות באחת מן הבהמות במקולין, ואין יודע מאיזה לקח אם מן הטריפה אם מן הכשרות, כל מה שלקח כבר מותר, דהא לא נולד ספק זה בקביעות אלא בפירש, וכל דפריש מרובא פריש, אלא (רבי) [איכא] דקשיא ליה הא דאמר ללישנא בתרא דהיכא דלא איכוון לצעוריה אסור משום דאיתחזק איסורא, וכי איתחזק איסורא נמי אמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנגלה הספק, ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן לקמן (חולין צה, א) בנמצא הלך אחר הרוב. ול"נ דהא לא קשיא, דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מיד הנכרי המוכר שם, אבל מה שלקחו קודם לכן מותר, ומשום דאתחזק איסורא וה"ל מכאן ולהבא אסור קבוע, ואם תאמר אם כן פשיטא ומאי קא מקשה מדתניא רבי אומר בשר הנמצא ביד נכרי מותר, וכי מסבר קא סבר דרבי אפילו מן הקבוע קאמר, והא מתני' (פסחים ט, ב) תנן תשע חנויות וכו' משום דכל קבוע כמחצה על מחצה, יש לומר דהוה סבירא ליה למקשה דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא בשיש שם ודאי טריפה, דומיא דאחת מוכרת בשר נבילה, משום דאז הוה ליה איסורא קבוע בין שמקומו של איסור נודע וניכר כעין תשע חנויות, אי נמי בדבר חשוב כבעלי חיים או חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אף על פי שאין מקומו של איסור ניכר כעין שור הנסקל שנתערב בין השורים, אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא למימר דלא מכר לאחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו כי הא לא אמרינן קבוע, דאם אין שם איסור ברור היאך נאמר בו קבוע, ואהדר ליה שאני הכא דאתחזק איסורא במקולין דלנכרי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע במקולין, הלכך כל המוכרין במקולין דכיון דפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה כך מכר לכל שאר הנכרים המוכרין בשר המקולין, וכן פירש רש"י ז"ל, ואף על גב דחדא טריפה היא כיון דברוב חנויות שבמקולין מוכרין ממנה ה"ל כרוב טריפה אי נמי כמחצה על מחצה כנ"ל.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 94a

    Chullin 94a. The full printed text of this folio side - 21 numbered segments, about 420 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 94a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026