Commentary page

Chullin 14b

This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

Read the full text in the reader

Babylonian Talmud · folio map

Chullin 14b

Chullin 14b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 298 words — with the classic commentaries printed on the page.

Rashi

התם טעמא לאו משום דאין ברירה הוא אלא דחייש לשמא יבקע הנוד והוברר שלא היה עתיד לבא לידי הפרשה ושתה טבלים למפרע:

לכשיבקע נראה כלומר דלא חיישינן להכי:

איו שם חכם:

אין אדם מתנה בעירובין (דף לו:) אמרינן מתנה אדם על עירובו ומניח שני עירובין אחד בסוף אלפים למזרח עירו ואחד בסוף אלפים למערב ואומר אם בא חכם למזרח שהיה חכם עתיד לבא ממקום אחר ולשבות חוץ לתחום ולדרוש עירובי של מזרח יקנה לי שביתה למזרח ואהיה בשבת במקום עירובי ויש לי משם והלאה אלפים ואם יגידו לי שבא חכם למערב יקנה עירובי שבמערב בא לכאן ולכאן אם יבאו שני חכמים זה למזרח וזה למערב לאיזה מהם שארצה אבחר הליכתי ועל שם ברירה של מחר יקנה לי עירובי היום דכל קניית עירוב בין השמשות היא ותני איו דפליג רבי יהודה אסיפא דקתני בא לכאן ולכאן וקאמר רבי יהודה אין אדם מתנה על שני דברים שני חכמים:

אלא אם בא חכם כו' על חכם אחד שבא ואין ידוע לו לאיזו רוח יבא מתנה:

והוינן בה מאי שנא כו' דאין ברירה כשיבא למחר למזרח שמא בין השמשות לא היתה דעתו לכך וקנה לו עירובו של מערב והרי הוא כמי ששבת במערב וממקום אותה שביתה יש לו אלפים לכל רוח ונמצאו האלפים האחרונות המזרחיות כלות לביתו ואין לו מביתו ולמזרח אפי' פסיעה אחת:

מזרח ומערב נמי כשהתנה על חכם אחד ותלה תנאו בביאת חכם נמי אין ברירה דאם בא חכם למזרח לאחר שקדש היום שמא כשקדש היום היה בדעתו למערב וזה תלה בדעתו של חכם והחכם יכול לילך בשבת ארבעת אלפים אמה כדאמרינן בעירובין (דף מט:) אם ראה שחשכה והיה מכיר אילן או גדר שהוא בסוף אלפים אמה אומר שביתתי בעיקרו ומהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ומעיקרו ולהלן אלפים והכא נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב:

ואמר רבי יוחנן וכבר בא חכם מתניתין בהכי עסקינן שכבר בא חכם קודם קנין העירוב אבל זה לא ידע להיכן בא ואין כאן צריך ברירה שכך מתנה לצד שהחכם בא יהא עירובי קונה ואין הדבר תלוי אלא גלויי מילתא כשיגידו למחר שבמזרח בא נמצא שקנה עירוב המזרחי:

22 more comments on this page.

Rashi on Chullin 14b · Sefaria

Tosafot

התם כדקתני טעמא וכו' קשיא לי דהכא אליבא דרב קיימינן ורב לית ליה דטעמא משום בקיעת הנוד בפ' בכל מערבין (עירובין דף לו:) דקאמר ליתא למתניתין מקמי איו והלוקח יין ואית ליה דטעמא דרבי יהודה משום דאין ברירה ורבינו שמשון מקוצי הקשה דהיכי מייתי הכא ההוא דאיו אחר שדוחה ההיא דהלוקח הא בפ' בכל מערבין (גם זה שם) משמע דאי לאו ההיא דהלוקח הוה אמינא דליתא לדאיו מקמי מתניתין דפריך התם לרב אדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס"ד דשמעינן ליה לרבי יהודה דלית ליה ברירה דתניא הלוקח יין כו' ונ"ל דהכא דיחויא בעלמא הוא דקאמר התם כדקתני טעמא ועיקר סמיך אדאיו דאין להוכיח מההיא דהלוקח דלית ליה ברירה כל כמה דלא מייתי לדאיו דליתיה מקמי מתניתין דעירובין להכי מייתי לדאיו דהשתא ליתא מתניתין מקמי תרווייהו:

מודה רבי יהודה בסלי זתים וענבים תימה בלאו הכי אמאי לא מדמה למשקים דגזרינן שמא יסחוט ה"נ גבי בהמה לגזור שמא ישחוט ועוד אמאי נסבין חבריא למימר דרבי יהודה היא כ"ש דאתיא כרבנן דגזרי שמא יסחוט אפי' בשאר פירות ועוד דהיכי מדמה שמא יסחוט לשמא ישחוט שקל הרבה לסחוט מלשחוט וי"ל דודאי לא דמי ולהכי לא מדמה לה למשקין אבל מדמה שמא ישחוט דבהמה העומדת לשחיטה לשמא יסחוט דפירות העומדות לאכילה אבל כרבנן לא אתיא דלא אשכחן דגזרינן שמא יסחוט אלא בעומדים למשקין והא דאסרי לכולהו משום דגזרינן עומדין לאכילה אטו עומדין למשקין אבל לרבי יהודה דשרי בשאר פירות העומדין לאכילה ואסר בזיתים וענבים ואף על גב דעומדים לאכילה משום דמימלך וסחיט וה"ה בבהמה דגזרינן:

אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס כו' דיחויא בעלמא הוא דמוקצה מחמת איסור יותר חמור ממוקצה מחמת מיאוס דהא לקמן אמר עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא ובהדיא שמעינן ליה לרבי מאיר בפרק כירה (שבת דף מד.) דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס דקאמר כל הנרות מטלטלין אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותה שבת ומוקי מתני' כרבי יהודה דמבשל משום דלא מיתוקמא מתניתין משום מוקצה מחמת איסור דמשמע ליה שבת דומיא דיום הכפורים אפילו היה לו חולה והבריא כמו שאפרש בסמוך:

Tosafot on Chullin 14b · Sefaria

Rashba

אלא ר' יהודה דכלים היא וכו' איכא למידק אמאי לא מייתינן ליה מכמה דוכתי דאית ליה לר"י מוקצה, כגון כרכי דזוגי דמסכת שבת (כ, ב), ועז לחלבה וקליפין ועצמו (ו)בשבת (קנו, ב), וכן הרבה. ויש לומר דכל הנך אינן מוקצה מחמת איסור אלא מחמת שמקצה אדם אותה מדעתו מחמת מיאוס או מחמת חסרון כיס וכיוצא בזה, אבל מחמת איסור (בבהמה) [כבהמה] שנשחטה לא אשכחן, והיינו דכי אתי לקמן למימר דרבי יהודה דנרות היא אקשינן אימר דשמעת ליה לר"י מוקצה מחמת מיאוס מוקצה מחמת איסור מי שמעת ליה.

מעין מלאכתן אין מעין מלאכת אחרת לא אלמא וכו' הכא נמי כיון דלא איתכן מאתמול אסירי. ואם תאמר אכתי מי דמי, התם מעיקרא לא קיימו לכסות בהן את החבית ופי הפך ולא איתכן להאי מלאכה עד השתא, אבל בהמה מעיקרא מוכן לאדם והשתא מוכן לאדם כדדחי אביי לעיל (חולין יד ע"א), ותירץ רבינו ז"ל נ"ר דהכי קאמר רמי להו רב יוסף ערבה זו מעיקרא מוכן לתשמיש אדם והשתא נמי מוכן לתשמיש אדם ואפילו הכי כיון דלא איתכן ממש מערב שבת להאי מלאכה אסורה, וכל שכן בבהמה דלא איתכן כלל לאכילה מאתמול, כלומר שלא היתה מתוקנת לכך שיש לנו לאסרה כיון שנתחדש בה ענין המתקן אותה עכשיו למה שלא היתה מתוקנת מערב שבת.

מי דמי התם מעיקרא כלי והשתא שבר כלי והוה ליה נולד דאין שבר כלי דומיא לכלי. ומיהו כשהוא ראוי למלאכתו הראשונה אינו נחשב נולד.

הכא מעיקרא אוכלא והשתא אוכלא דמעיקרא ועד סוף לאכילה היתה עומדת.

ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי ואם תאמר למה הוצרך עוד להאריך ולומר אוכלא דאפרת הוא ושמעינן ליה לרבי יהודה וכו', והלא כבר חלק והפריש ביניהם בטעם נכון. יש לומר כדי שלא יקשה עליך דמכל מקום גם כאן בא ענין מחודש בשבת, דהיינו השחיטה, ועל ידי אותו חדוש נתקנה לאכילה, דמעיקרא לא היתה נראית לאכילה, ועכשיו נתקנה ונראית לאכילה, ואילו בכלי מעיקרא היה ראוי להשתמש בו אדם ועכשיו ראוי לתשמיש אדם, לפיכך הוצרך לפרש דבאוכלין לא שייך ביה נולד כלל, ואפילו נשתנו לכמה שינוין בין מאכילה לאכילה אפילו מאכילה לשתייה דשמעינן ליה לר"י דאמר אוכלא דאפרת שפיר דמי, כך פירש רבינו. וק"ל. ולי נראה דהכי קאמר וכי תימא דהכא נמי לא אפשר ליה למיכלה בלא איסור, וכל שתיקונו בא לו בענין שאי אפשר לו להביא אותו תיקון מדעת אלא באיסור מוקצה הוא, הא שמעינן ליה לר"י דאוכלא דאפרת בשבת אפילו בענין שאי אפשר לו להשיג אותו אוכל מדעת בלא איסור שהוא מותר, דהא פירות העומדין לאכלה משקה הבא מהן מותר, ואף על פי שאי אפשר לו להביא אותו משקה בלא איסור.

לאו איתמר עלה אמר ר"י אמר שמואל מודה ר"י לחכמים בסלי זיתים וענבים כיון דלסחיטה קיימי יהיב דעתיה הכי נמי כיון (דלסחיטה) [דלשחיטה] קיימי יהיב דעתיה. כלומר והיינו דנסבין חבריא למימר דר"י היא. ואם תאמר אם כן אמאי נסבין חבריא דר"י היא, וכל שכן דאתיא כרבנן, כיון דשחיטה בהמה לסחיטת פירות מדמינן לה, ועוד מאי האי דדחינן מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב חלוק היה ר"י אפילו בסלי זתים וענבים דמכל מקום בלמשקין היוצא מהן אסור מודה ר"י, ובהמה לעומדין למשקין דמיא, דהא נמי לשחיטה קיימא. תירץ רבינו ז"ל דלרבנן דאסרי אף לאוכלין לא דמיא, דרבנן גזירה הוא דגזרי לאוכלין (אף) [אטו] משקין, דכולה חדא גזירה היא, דאפילו ביצה גזרינן אטו משקין שזבו, כדאיתא בריש פרק קמא דביצה (ג, א) ולמשקין ליכא לדמוייה כלל, דסחיטת פירות קלה היא, וכיון דקיימי להכי אי שרית ליה היוצא מהן אתו למסחט מינייהו לכתחלה, אבל שחיטת בהמה אינה קלה, ואפילו אי שרית ליה בדיעבד לא אתי למשחט לכתחלה, וכל מה שגזרו חכמים בדומין לענינים אלו על הענין הזה גזרו. תדע דקיימא לן (שבת קכב, א) נכרי שעשה כבש לעצמו ירד אחריו ישראל, וכן נכרי שהדליק את הנר לעצמו ישתמש לאורו ישראל, ור"מ לא גזר מבשל בשוגג אטו מזיד, לפי שכל אלו מלאכתו שאין רגילות וקלות לעשותן, ובמשקין שזבו, בלמשקין כולי עלמא מודו דאסור, לפי שהסחיטה רגילה וקלה, ואילו שרית ליה כשזבו אתי למסחט לכתחלה ולאו אדעתיה. ומיהו לסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין, אי גזר בהו ר"י הוא דאיכא לדמויינהו, דכיון דר"י לא גזר בלעומדין לאכילה, ואפילו הכי בסלי זתים וענבים שהכניסן לאוכלין גזר, אף על פי שהדבר רחוק שיבא לידי סחיטה, דכיון דהקצה אותן לאכילה, עד שיתן לבו לעקור דעתו מהן מאוכלין ולסחטן יהיב דעתיה שיש אסור בדבר ונזכר ונמנע, ואפילו הכי גזר בהו ר"י לדידיה, הכא נמי דאיכא למגזר בשחיטת בהמה, דכיון דקיימא לאכילה אי שרית ליה בדיעבד אתי למשחט לכתחלה בשוגג. והרמב"ן ז"ל תירץ דטעמא דלמשקין שאסור, היינו משום נולד, אבל לשמא יסחוט לא חייש רב לדעת ר"י, אבל לאוכלין אינו משום נולד, המשקה הבא שלא לרצון לא הוי משקה, והכי איתא בשבת (קמג, ב) הילכך אוכלא דאפרת הוא, ולרבנן נמי דחיישי שמא יסחוט, לא דמי לשחיטת בהמה, דהתם הוא דחיישינן דכיון דאתי ממילא אי שרית ליה ועבדית ליה התירא במילתא מעיקרא אתי למיעבד בידים, אבל שחיטה דלא אתיא ממילא, אפילו שרית להו בדיעבד, ליכא למגזר דילמא שחיטה לכתחלה, דהא לא עבדינן ליה התירא במילתא מעיקרא. וקצת אני מסתפק בתירוץ זה, דאם כן מאי קא מקשה ואזיל מדר"י אמר שמואל דאמר מודה היה ר"י בסלי זיתים וענבים, דכי מודו בהא ר"י מאי הוי, והא לא דמי דהתם אתי ממילא והכא תלוי במעשיו, ואי מקשינן מדר"י ולא מחלקין בטעמייהו, אם כן תהדר קושיא לדוכתה, אמאי נסבין חבריא למימר רבי היא כל שכן לרבנן. ושמא לטעמיה דאביי דמקיש להו ולא מיפלג בטעמייהו קא פריך, אבל לדידיה לא דמי כלל. והרב בעל המאור ז"ל כתב דמשום הכי לא אקשי ליה הא לא דמיא (למכניסין) [למכניסו] לאוכלין, אלא (דמכניסין) [למכניסו] למשקה [ד]היוצא מהן אסור, משום איכא לאקשויי עלה בהא ר"י ולא לרבנן והא כל שכן [לרבנן] דמחמרי טפי ואמאי נסבין חבריא למימר ר"י היא, משום הכי שבקינן לכל הדין שקלא וטריא, משום דלא דמיא שחיטה בהמה לסחיטת פירות כלל, ואתאן עלה מצד אחר למימר רב יהודה דנרות היא.

Rashba on Chullin 14b · Sefaria

Meiri

מניח אדם שני עירובין מערב שבת או מערב יום טוב בשתי רוחות אחד למערב ואחד למזרח ואומר אם יבא חכם למזרח יהא עירובי שבמזרח עירוב ואם למערב יהא עירובי שבמערב עירוב ואם יבאו שני חכמים אחד למערב ואחד למזרח לאיזה שארצה אלך ואם לא יבא לא לכאן ולא לכאן לא יהא עירובי עירוב ואהא כבני עירי לילך אלפים אמה לכל רוח והכל לפי תנאו מפני שלמחר כשבירר לו רוח שהוא הולך הוברר הדבר שלאותו רוח קנה שביתה שכל שהוא מדברי סופרים יש ברירה ואחר שכן אין צריך לפרשה כר' יהודה שאינו מתיר שיתנה על שני חכמים דהיינו לכאן ולכאן אלא באחד שאם בא למזרח או למערב ואף זו לדעתו בשכבר בא חכם שאין שם צורך ברירה וגלויי מילתא בעלמא הוא אלא אף בשנים ואף בשלא בא בשעת העירוב וכן אף בשלא יבא עד למחר וכבר ביארנו ענין זה בכדי הצורך במקומו במסכת עירובין פרק שלישי:

כל הכלים הראויים לטלטל בשבת שנשברו בין שנשברו קודם השבת בין שנשברו בשבת אם היו השברים ראויים לשום מלאכה אע"פ שאינן ראויים למעין מלאכתן הראשונה מותר לטלטלם כגון שברי עריבה לכסות בהן את החבית שברי זכוכית לכסות בהם את פי הפך וכן כל כיוצא בזה ואם לא היו השברים ראויים לשום מלאכה אסור לטלטלם ויש בקצת דברים אלו חולקים וכבר ביררנו הענין במסכת שבת פרק כל הכלים במשנה הרביעית:

כבר ידעת שהסחיטה אב מלאכה ומתוך כך אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקה ואם יצאו מעצמן אסורין כל אותו היום גזירה שמא יסחוט ודבר זה אין כל הפירות שוים בו וכיצד הוא הדין זיתים וענבים אין סוחטין אותן בשבת ואם יצא מהן משקה מעצמן אסור לשהותו עד מוצאי שבת אפי' היו אותן זיתים וענבים עומדים לאכילה שאינו רוצה בכך הואיל ועיקרן של אלו לסחיטה הן עומדין גזירה שמא יסחוט תותים ורמונים אסור לסחטן ואם יצאו מעצמן אם היו עומדים לאכילה מותרין בשבת עצמו ואם הכניסן לצורך משקה אסורים עד מוצאי שבת שמא יתן דעתו לסחוט ושאר פירות כגון תפוחים וכיוצא בהם מותר לסחטם לכתחלה בשבת שלא בכונת הוצאת משקה שאין זה אלא כמפרד אוכל מתוך אוכל ומותר אף לתוך קערה שאין בה אוכל ומ"מ בכונת הוצאת משקה אסור ויש מתירים וכבר ביארנו טעם מחלוקתם עם שאר דברים הצריכים בביאור השמועה בראשון של יום טוב ובמסכת שבת:

Meiri on Chullin 14b · Sefaria

Maharsha (Chidushei Halachot)

בד"ה אימר דשמעת כו' אפילו נר ישן חוץ מנר שהדליקו בה באותו שבת עכ"ל ומהך דנר שהדליקו בה באותו שבת ליכא לאוכחי דר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור דאיכא למימר דאיירי בנר של חרס דתרתי אית ביה מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור וכה"ג כתבו בתוספות פרק כירה ע"ש:

Chidushei Halachot on Chullin 14b · Sefaria

Maharam

ברש"י ד"ה מזרח ומערב נמי וכו' והחכם יכול לילך ד' אלפים אמה וכו'. טעמו של רש"י דהוכרח לכתוב זה משום שהוקשה לו הא ע"כ צ"ל שכבר בא חכם בשעה שקידש היום לתוך ב' אלפים של בהמ"ד דאל"כ היאך יכול לבא בשבת לדרוש שם בבהמ"ד וא"כ הואיל והיה בתוך התחום של בהמ"ד הוי כאלו כבר בא לכך כתב שלעולם בשעה שקדש היום עדיין לא בא לתוך התחום של ב"ה והחכם יכול לילך ד' אלפים וכו' אלא שמה שכתב רש"י אחר זה והכי נמי איכא למימר חכם זה בשעת קניית עירוב לא בא למזרח עדיין ודעתו היה למערב וכו' קשה דהיאך אפשר לומר כן והלא מב"ה שבמזרח העיר לשבמערב העיר יותר מח' אלפים אמה שהרי ע"כ כל ב"ה רחוק מן העיר לערך ד' אלפים שהרי בשביל זה הוא מניח העירוב כדי שיכול לבא לשם בשבת והפירוש הנכון הוא כמו שפרש"י בסוף מס' ביצה דאפ"ל בשעת כניסת השבת לא היה בדעת החכם לבא לכאן לב"ה אלא היה בדעתו לישאר שם במקום שהוא ע"ש והתוס' הקשו קושיא זו שם בסוף ביצה על פרש"י ונראה שגירסת חספרים נתחלפה ששם ברש"י היה כתיב כלשון שכתב רש"י כאן והכא צ"ל כלשון שכתב רש"י שם וק"ל:

בתוס' ד"ה אימר דשמעת ליה וכו' ומוקי מתני' כר' יהודה דמבשל ר"ל ולמה ליה למהדר מכל הני שנויי דלעיל דהוה מוקי טעמא דמתניתין מטעם מוקצה כר"י לוקמי למתניתין במוקצה כדמעיקרא ומטעם מוקצה מחמת איסור משום דלא מתוקמא משום מוקצה וכו' ועיין בדף שאחר זה בתוס' ד"ה כי שרי ר"מ וכו':

Maharam on Chullin 14b · Sefaria

Original text

Segment 1

הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: ״אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד וְנִמְצָא שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ?״ אָמַר לָהֶן: ״לִכְשֶׁיִּבָּקַע״.

The Gemara comments: That is no proof, as there, the reason for the opinion of Rabbi Yehuda is as is taught in the latter clause of the baraita : The Rabbis said to Rabbi Meir: Don’t you concede that perhaps the wineskin will burst before he manages to separate the teruma , and this person will have been found retroactively to be drinking untithed produce? Rabbi Meir said to the Rabbis: The mere possibility that this may occur is not a concern. When it actually bursts, I will be concerned. Evidently, Rabbi Yehuda’s opinion is not due to his rejection of the principle of retroactive designation, but due to his concern that the wineskin will burst before the tithes are actually separated.

Segment 2

אֶלָּא מִדְּתָנֵי אַיּוֹ.

Rather, the fact that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation is learned from that which Ayo teaches with regard to the joining of Shabbat boundaries in a case where one knows that two Torah scholars are planning to deliver lectures on Shabbat outside the city limits, one east of the city and one west of the city, and on Shabbat eve one has not yet decided which of the lectures he wishes to attend. In that case, he may place the food for the joining of boundaries on both sides of the city and stipulate that he will be able to go beyond the city limits in whichever direction he chooses.

Segment 3

דְּתָנֵי אַיּוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אָדָם מַתְנֶה עַל שְׁנֵי דְּבָרִים כְּאֶחָד, אֶלָּא אִם בָּא חָכָם לַמִּזְרָח – עֵירוּבוֹ לַמִּזְרָח, לַמַּעֲרָב – עֵירוּבוֹ לַמַּעֲרָב, וְאִילּוּ לְכָאן וּלְכָאן – לָא.

As Ayo teaches that Rabbi Yehuda says: A person may not stipulate that his joining of the boundaries will take effect on two matters as one. Rather, he may stipulate that if one Sage comes to the east, his joining of the boundaries takes effect to the east, and if he comes to the west, his joining takes effect to the west, while if he stipulates that it should take effect to here or to there and he will go in whichever direction he chooses, in that case, the joining does not take effect.

Segment 4

וְהָוֵינַן בַּהּ: מַאי שְׁנָא לְכָאן וּלְכָאן דְּלָא, דְּאֵין בְּרֵירָה? מִזְרָח וּמַעֲרָב נָמֵי אֵין בְּרֵירָה!

And we discussed this baraita : What is different in a case where one stipulates that it should take effect to here or to there such that the joining does not take effect? It is because there is no retroactive designation. If so, stipulating that the joining will take effect to the east or west, depending upon where the Sage goes, should also not take effect because there is no retroactive designation.

Segment 5

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּכְבָר בָּא חָכָם.

And Rabbi Yoḥanan said: This is a case where when he makes the stipulation, the Sage has already come to either the east or the west, and the joining takes effect in that direction. He makes a stipulation because he does not know where the Sage came. The joining takes effect without the principle of retroactive designation. Nevertheless, since it is clear from the first case of Ayo that Rabbi Yehuda does not accept the principle of retroactive designation, the question remains: From where is it derived that an animal that is slaughtered on Shabbat or Yom Kippur is forbidden for the day that it was slaughtered?

Segment 6

אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יְהוּדָה דְּכֵלִים הִיא, דִּתְנַן: כׇּל הַכֵּלִים הַנִּיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, שִׁבְרֵיהֶן נִיטָּלִין, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלָאכָה. שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה – לְכַסּוֹת בָּהֶן פִּי חָבִית, שִׁבְרֵי זְכוּכִית – לְכַסּוֹת בָּהֶן פִּי הַפַּךְ.

Rather, Rav Yosef said: When Rav said that the halakha that consumption of the animal is prohibited for that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to vessels, as we learned in a mishna ( Shabbat 124b): With regard to all vessels that may be moved on Shabbat, their shards may be moved as well, provided that they are suited for some type of labor. Shards of a large bowl may be used to cover the mouth of a barrel. Shards of a glass vessel may be used to cover the mouth of a cruse.

Segment 7

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מֵעֵין מְלַאכְתָּן, שִׁבְרֵי עֲרֵיבָה – לָצוּק לְתוֹכָן מִקְפָּה, שִׁבְרֵי זְכוּכִית – לָצוּק לְתוֹכָן שֶׁמֶן.

Rabbi Yehuda says: And it is permitted to use the shards provided that they are suited for a type of labor similar to their original use. In the case of shards of a large bowl, it must be possible to pour a thick broth into them, and in the case of shards of a glass vessel, it must be possible to pour oil into them.

Segment 8

מֵעֵין מְלַאכְתָּן – אִין, מֵעֵין מְלָאכָה אַחֶרֶת – לָא; אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל לְהָךְ מְלָאכָה – אֲסִירִי; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא אִיתְּכַן מֵאֶתְמוֹל – אֲסוּרָה.

The Gemara infers: If they are suited for a type of labor similar to their original use, yes, they may be moved; but if they are suitable for another type of labor, they may not be moved. Apparently, since the shard was not prepared from yesterday for this type of labor, it is prohibited to move it. Here too, since the animal that was slaughtered was not prepared from yesterday, it is prohibited to eat it.

Segment 9

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם מֵעִיקָּרָא כְּלִי, וְהַשְׁתָּא שֶׁבֶר כְּלִי, וְהָוֵה לֵיהּ נוֹלָד, וְאָסוּר. הָכָא מֵעִיקָּרָא אוּכְלָא, וּלְבַסּוֹף אוֹכֶל, אוּכְלָא דְּאִיפְּרַת הוּא.

Abaye said to Rav Yosef: Are the cases comparable? There, in the mishna with regard to vessels, initially it was a vessel and now it is the shard of a vessel, and it is a case of an item that came into being, and it is therefore prohibited to move it. Here, in the case of an animal slaughtered on Shabbat, initially, during its lifetime, it was designated as food, and ultimately, after slaughter, it is food, so it is merely food that was separated [ de’ifrat ].

Segment 10

וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: אוּכְלָא דְּאִיפְּרַת שַׁפִּיר דָּמֵי, דִּתְנַן: אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּירוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין, וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן – אֲסוּרִין.

And we heard that it is Rabbi Yehuda who says: Food that was separated is permitted, as we learned in a mishna ( Shabbat 143b): One may not squeeze fruits on Shabbat in order to extract liquids from them. And if liquids seeped out on their own, it is prohibited to use them on Shabbat, lest one come to squeeze fruit on Shabbat.

Segment 11

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לָאֳכָלִין – הַיּוֹצֵא מֵהֶן מוּתָּר, וְאִם לְמַשְׁקִין – הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר.

Rabbi Yehuda says: If the fruits were designated for eating, the liquid that seeped from them on Shabbat is permitted. And if the fruits were designated for their liquids, the liquids that seeped from them on Shabbat are forbidden, lest he come to squeeze them on Shabbat. With regard to fruits that are designated for consumption, the liquid is considered food that was separated and is permitted. The same halakha applies with regard to an animal slaughtered on Shabbat: Since it was designated for consumption, its meat is food that was separated and should be permitted according to Rabbi Yehuda.

Segment 12

לָאו אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יְהוּדָה לַחֲכָמִים בְּסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים.

The Gemara rejects that interpretation and states that, on the contrary, there is proof that Rabbi Yehuda would prohibit eating an animal that was slaughtered on Shabbat. Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rav Yehuda says that Shmuel says: Rabbi Yehuda conceded to the Rabbis in the case of baskets of olives and grapes that are typically designated for their liquids, even though one had planned to eat them, that liquid that seeps from them is forbidden?

Segment 13

אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלִסְחִיטָה קָיְימִי – יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלִשְׁחִיטָה קָיְימָא – יָהֵיב דַּעְתֵּיהּ.

Apparently, since olives and grapes are typically designated for squeezing, one sets his mind to use them for their liquids, and were it permitted for him to use their liquids that seep out on Shabbat, the concern is that he will come to squeeze them on Shabbat. Therefore, the Sages decreed that the liquids are forbidden. Here too, since the animal is designated for slaughter, a person sets his mind to eat it. Therefore, were it permitted for him to eat the meat on Shabbat, the concern is that he will come to slaughter it on Shabbat. Consequently, the Sages decreed that the meat is prohibited.

Segment 14

מִידֵּי הוּא טַעְמָא, אֶלָּא לְרַב, הָאָמַר רַב: חָלוּק הָיָה רַבִּי יְהוּדָה אֲפִילּוּ בְּסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים.

The Gemara justifies Abaye’s interpretation of the mishna: This explanation is valid only according to Rav, who said that the ruling that it is prohibited to eat an animal slaughtered on Shabbat until after Shabbat is according to the opinion of Rabbi Yehuda. Didn’t Rav say: Rabbi Yehuda was in disagreement with the Rabbis even in the case of baskets of olives and grapes? According to Rav himself, just as Rabbi Yehuda deems permitted liquids that seeped from olives and grapes on their own, Rabbi Yehuda should have also deemed an animal that was slaughtered on Shabbat permitted for that day.

Segment 15

אֶלָּא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: רַבִּי יְהוּדָה דְּנֵרוֹת הִיא, דְּתַנְיָא: מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ, אֲבָל לֹא יָשָׁן, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

Rather, Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: When Rav said that the halakha that it is prohibited to consume the animal that day is the opinion of Rabbi Yehuda, the reference is to the opinion of Rabbi Yehuda with regard to lamps, as it is taught in a baraita : One may move, for purposes other than lighting it, a new earthenware lamp that was never used. But one may not move an old lamp covered with residue of oil and soot, because a person sets it aside from use due to repugnance. Since it was set aside at the beginning of Shabbat, it is set aside for the entire Shabbat and it may not be moved even if a need to move it arises; this is the statement of Rabbi Yehuda. The same halakha applies with regard to an animal slaughtered on Shabbat: Since it was prohibited when Shabbat began as the limb of a living being, it remains prohibited for the entire Shabbat.

Segment 16

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס, מוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אִין, דִּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

The Gemara rejects that analogy. Say that you heard Rabbi Yehuda rule that it is prohibited for the entire Shabbat in a case where it is set aside due to repugnance, like the old lamp. Did you hear that he said that it is prohibited for the entire Shabbat in a case where it is set aside due to a prohibition, like the animal? The Gemara answers: Yes, as we learned in a baraita that Rabbi Yehuda says:

Chullin 14b

Chullin 14b

Rashi

Tosafot

Rashba

Meiri

Maharsha (Chidushei Halachot)

Maharam

What this page contains

Continue the sequence

Parallel sources

Lessons and study tools

Sages named on this page

Original text