Talmud Builders

    Chullin 9a

    Back to index

    English translation — Chullin 9a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1from above too there is a membrane that should prevent the forbidden fat from flowing onto the piece of meat even if the forbidden fat is placed directly upon it. The Gemara explains: Since the hand of the slaughterer touches the upper membrane, that membrane disintegrates and the forbidden fat flows onto the meat.

    2§ And Rav Yehuda says that Rav says: A Torah scholar is required to learn the requisite skills to perform three matters: Writing, so that he will be able to write texts on various occasions, ritual slaughter, and circumcision. And Rav Ḥananya bar Shelamya says in the name of Rav: He must also learn to tie the knot of the phylacteries, and to recite the blessing of the grooms by heart and with the traditional intonation, and to tie ritual fringes to the corners of a garment. The Gemara notes: And the other amora , Rav Yehuda, holds that those skills are commonplace and do not require special training.

    3§ And Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to any slaughterer who does not know the halakhot of ritual slaughter, it is prohibited to eat from his slaughter. And these are the halakhot of ritual slaughter: Interrupting the slaughter, pressing the knife, concealing the knife under the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter, diverting the knife from the place of slaughter, and ripping the simanim from their place before cutting them.

    4The Gemara asks: What is the novelty in what Rav is teaching us? We learned all of them in the mishnayot in the second chapter of this tractate, and therefore it is obvious that a slaughterer who does not know these halakhot is not qualified. The Gemara answers: No, it is necessary in a case where the slaughterer slaughtered before us twice or three times and slaughtered well. Lest you say: From the fact that he slaughtered the other animals well, this animal he also slaughtered well; therefore, Rav teaches us: Since he did not learn the halakhot , sometimes it happens that he interrupts the slaughter or presses the knife, and he does not know that he invalidated the slaughter.

    5§ And Rav Yehuda says that Shmuel says: The slaughterer must examine the simanim , the windpipe and the gullet, after completing the slaughter. Rav Yosef said: We learn in a mishna (32a) as well: Rabbi Shimon says: The slaughter is not valid if he interrupted the slaughter for an interval equivalent to the duration of an examination. What, is it not an interval equivalent to the duration of an examination of the simanim ? Apparently, one is obligated to examine the simanim .

    6Abaye said to him: No, this is what Rabbi Yoḥanan says: It is an interval equivalent to the duration of an examination of the knife, as the Sages instituted that one must take the knife to be examined by a Torah scholar prior to slaughtering the animal. Rav Yosef said to him: If so, you have rendered your statement subject to circumstances, as sometimes the Torah scholar is near and sometimes the Torah scholar is far, and the time required for examination varies accordingly. Rather, it is an interval equivalent to the duration of an examination performed by a slaughterer who is a Torah scholar. In that case, the travel time is not factored, just the time of the examination, which does not vary.

    7The Gemara asks: If the slaughterer did not examine the simanim after completing slaughter of the animal, what is the halakha ? Rabbi Eliezer ben Antigonus says in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Yannai: The halakhic status of the slaughtered animal is that of a tereifa , and it is forbidden for consumption, but it does not impart impurity. It was taught in a baraita : Its halakhic status is that of an unslaughtered carcass, and it imparts impurity by means of carrying it.

    8The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers: They disagree with regard to the application of the halakha stated by Rav Huna, who says: An animal during its lifetime exists with the presumptive status of prohibition, as it is prohibited to eat a living animal, and it continues to have this status even after its death until it will become known to you in what manner it was slaughtered, i.e., whether it was properly slaughtered. Once the animal was slaughtered, it exists with the presumptive status of permissibility until it will become known to you in what manner it was rendered a tereifa .

    9It is with regard to the application of this halakha that Rabbi Elazar, son of Rabbi Yannai, and the tanna of the baraita disagree in a case where the slaughterer did not examine the simanim after completing the slaughter. One Sage holds: Since it has not been verified that the animal was slaughtered properly, the animal exists with the presumptive status of prohibition, and since now it is dead, it assumes the status of an unslaughtered carcass and imparts impurity. And one Sage holds: With regard to the presumptive status of prohibition, we say that the animal is forbidden until it is verified that it was slaughtered properly; with regard to the presumptive status of ritual impurity we do not say that the animal is impure, as a living animal is not ritually impure.

    10§ The Gemara proceeds to analyze the matter itself. Rav Huna says: An animal during its lifetime exists with the presumptive status of prohibition until it will become known to you in what manner it was slaughtered. Once the animal was slaughtered, it exists with the presumptive status of permissibility until it will become known to you in what manner it was rendered a tereifa . The Gemara challenges this: And let us say that once the animal was slaughtered, it became permitted, instead of saying that it exists with the presumptive status of permissibility. The Gemara explains: This teaches us that even if a flaw developed in the animal that raises uncertainty with regard to its permitted status, it retains its presumptive status of permissibility.

    11As Rabbi Abba raised a dilemma before Rav Huna: If a wolf came and took the innards of a slaughtered animal, what is the halakha ?

    12The Gemara asks: Took? In that case the innards are not there, and therefore there is no way of seeing an indication of a flaw. Rather, the dilemma is: In a case where a wolf perforated the innards of a slaughtered animal, what is the halakha ? The Gemara challenges: Perforated? We see that the wolf perforated them and in that case too there is no indication of a flaw. Rather, the dilemma is: In a case where a wolf took the innards and returned them when they are perforated, what is the halakha ? Are we concerned that perhaps the wolf perforated the innards in the place of a preexisting perforation and the animal was a tereifa from the outset, or is that possibility not a concern?

    13Rav Huna said to Rabbi Abba: One is not concerned that perhaps the wolf perforated the innards in the place of a preexisting perforation, because one relies on the presumptive status of permissibility.

    14Rabbi Abba raised an objection to the opinion of Rav Huna: If one saw a bird pecking at a fig or a mouse gnawing at melons,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מעילאי נמיכי סחיף להו על גבי בשר איכא קרמא מפסיק שאין חלב שאין לו קרום דק מלמעלה:

    ממשמשאמניי"ר:

    מפתתלשון פתות אותה פתים (ויקרא ב):

    כתבלכתוב שידע לחתום שמו אילו ישב בדין או לעדות:

    שחיטהלאמן ידו לכך אפילו שבקי בהלכותיה:

    קשר של תפיליןיש בו אומנות שעשוי כמו אות דלי"ת שיהא נראה בה שדי השי"ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי"ן ורצועה קטנה כפולה ותלויה כעין יו"ד והקשר עשוי כעין ד':

    הני שכיחןתפילין וציצית וברכת חתנים מצויין תדיר הלכך הכל בקיאין בהם ואין צריכין לימוד שמעצמו יהיה בקי בהם:

    שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקורבפרק השוחט תנן לכולהו שהייה (לקמן חולין לב.) אם שהה כדי שחיטת בהמה כו'. שחט והתיז הראש בבת אחת שלא הוליך והביא היינו דרסה. שחט הוושט ופסק הגרגרת הרי עיקור. או שהחליד את הסכין הוי חלדה כחולדה זו התחובה בחורין. השוחט מתוך הטבעת הוי הגרמה והתם מפרש לה ואזיל ולשון הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה וכמו היה שוקל עין בעין נותן לו גירומיו גבי הכרעה בבבא בתרא (דף פח:):

    כולהו תנןבמתניתין פרק השוחט שבהמה מתנבלת בהן וכיון שאין בקי בהן פשיטא דאסור לאכול וכי שמואל דאמורא הוא מתני' אתא לאשמועינן שכבר המשנה שנויה ועומדת:

    ולא ידעאינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו:

    אם שהה כדי ביקורוהוא שיעור שהייה:

    לאו כדי ביקור סימניןאלמא יש בהן תורת ביקור:

    כדי ביקור חכםלבדוק הסכין שהטבח צריך להראות הסכין לחכם העיר מפני כבוד החכם כדאמרינן לקמן (חולין דף י:) אע"ג שהטבח בקי בהלכות בדיקה:

    אם כן נתת דבריך לשיעוריםפעמים שהחכם רחוק מהטבח פעמים שהוא קרוב:

    טבח חכםשהשוחט תלמיד חכם ואין מופלא בעיר ממנו כלומר לא תלוי השיעור אלא בשהיית בדיקת סכין לחודיה:

    לא בדקבסימנים מאי:

    טרפה שחוטה אינה מטמאה כדאמרי' בהעור והרוטב (לקמן חולין קכח:) מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצתה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה:

    נבלהדלאו בחזקת שחוטה מחזקינן לה כדרב הונא בפירקין:

    בהמה בחייה בחזקת איסורשהרי אסורה משום אבר מן החי הלכך אם נולד ספק בשחיטה ובאת להעמידה על חזקתה שהרי בכל דבר אתה אומר העמד דבר על חזקתו שהיה מתחלה שאין יכול להוציאה ממנה על ידי ספק נמצאת אומר שבהמה זו אסורה שהרי בחזקת איסור היתה תחלה ומספק אתה בא להתירה שמא נשחטה כראוי אל תתירנה מספק עד שיודע לך שנשחטה כראוי:

    נשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפהולקמן מפרש מאי נפקא מינה. וברישא דמילתיה קמיפלגי דהשתא נולד לנו ספק בשחיטה שמא לא נשחט הרוב:

    מר סבר בחזקת איסורהראשון עומדת שלא היתה שחוטה וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מוקמית לה הרי מתה ומטמאה:

    ומר סבר בחזקת איסור אמרינןולאכילה הוא שנאסרה קודם שחיטה:

    לא אמרינןשהרי בשר מן החי אינה מטמאה:

    ונימא נשחטה הותרהדלשון חזקה לא שייך אלא בדבר ספק דנימא העמד דבר על חזקתו:

    דאע"ג דאיתיליד בה ריעותאשנולד בה ספק טריפות ספק קודם שחיטה היה בה ויש לתלותו בלאחר שחיטה מוקמינן לה אחזקת היתר דסתם בהמה אינה טרפה ותלינן בלאחר שחיטה וכשרה:

    נטל הא ליתנהוולא חזינן בהו שום ריעותא ומאי ספקא איכא:

    מי חיישינן שמא במקום נקבשהיה בו תחלה אתרמי ליה השתא שהכניס בו שיניו וטרפה דנקבו הדקין אחד משמונה עשר טרפות הוא:

    מנקרלשון נקבים קרו"ט בלע"ז:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    חולין ט עמוד א

    1מעילאי נמי קרמא איכא? איידי דממשמשא ידא דטבחא מפתת.

    2ואמר רב יהודה אמר רב: תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים: כתב, שחיטה, ומילה. ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר: אף קשר של תפילין, וברכת חתנים, וציצית. ואידך הני שכיחן.

    3ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור.

    4מאי קמ"ל כולהו תנינהו! לא צריכא, ששחט לפנינו ב' וג' פעמים ושחט שפיר; מהו דתימא: מדאידך שחט שפיר, האי נמי שחט שפיר, קמ"ל כיון דלא גמר, זימנין דשהי ודריס ולא ידע.

    5ואמר רב יהודה אמר שמואל: הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה. אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא, ר"ש אומר: אם שהה כדי ביקור. מאי לאו כדי ביקור סימנין?

    6א"ל אביי: לא, הכי א"ר יוחנן: כדי ביקור חכם. א"כ נתת דבריך לשיעורים! אלא, כדי ביקור טבח חכם.

    7לא בדק, מאי? ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר בר' ינאי אמר: טרפה, ואסורה באכילה. במתניתא תנא: נבלה, ומטמאה במשא.

    8במאי קמיפלגי? בדרב הונא, דאמר: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה הרי היא בחזקת היתר, עד שיודע לך במה נטרפה.

    9מר סבר: בחזקת איסור קיימא, והשתא מתה היא; ומר סבר: בחזקת איסור אמרינן, בחזקת טומאה לא אמרינן.

    10גופא, אמר רב הונא: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ולימא: ״נשחטה הותרה״! הא קמ"ל דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא.

    11כדבעא מיניה רבי אבא מרב הונא: בא זאב ונטל בני מעים, מהו?

    12נטל?! הא ליתנהו, אלא נקב בני מעים מהו? נקב?! הא קא חזינן דהוא נקבינהו! אלא נטלן והחזירן כשהן נקובין, מהו? מי חיישי' שמא במקום נקב נקב, או לא?

    13א"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקב.

    14איתיביה: ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים,׃

    Tosafot

    ואידך הני שכיחןכדאמר (ב"מ דף כט:) תפילין בי בר חבו משכח שכיחי מכאן מדקדק רבינו תם דאין צריך לקשור בכל יום תפילין כשמניחן שרבינו אליהו היה מצריך לקושרן מדקאמר בהקומץ רבה (מנחות לה: ע"ש בתוס' ד"ה משעת) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה ולרבינו תם נראה דההיא קשירה היינו הידוק שמהדקו סביב ראשו כמו (נדה דף כו:) שליא קשורה בו וכמו (ע"ז דף ה.) קשורה בו ככלב דאי קשירה ממש וכי בכל יום ילך אצל בר חבו ועוד דבריש המוצא תפילין (עירובין דף צז. ושם) משמע דאסור לקשור קשר של תפילין בשבת משום דהוי קשר של קיימא דקאמרינן ישנות מכניסן זוג זוג אבל חדשות לא ומפרש בגמרא דחדשות קרי שאינן מקושרות ואם היה עשוי לקשור ולהתיר בכל יום א"כ לא הוי קשר של קיימא:

    כולהו תנינהופירש בקונטרס עקור דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת ותימה דאין זה שייך להלכות שחיטה דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הלכות שחיטה ויש לומר דאיירי ששחט בסכין פגומה או במגל וזה נקרא פסק את הגרגרת ופסולה הוי משום דאין שוחטין אלא חונקין כדתנן בפירקין (לקמן חולין דף טו:) חוץ מן המגל והמגירה כו' ובהלכות גדולות פירש עקור שנעקר הסימן ונשחט חוץ ממקומו ותימה דמה ענין זה להלכות שחיטה והלא לא עשה כלום אלא שהסימן נשמט מאליו ואפילו שחטו בסכין תיפוק ליה מטעם הגרמה ויש לומר דאיירי כשנשמט הסימן ואחר כך שחטו וכולהו תנינהו דקאמר היינו מדתנן בפרק כסוי הדם (לקמן חולין דף פה.) הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואם תאמר פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה שכבר נטרף ויש לומר לדברי הלכות גדולות לאו טרפה היא אלא שכן הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת בסימן שמוט הנשמט חוץ למקום חיבורו בין בושט בין בקנה ואפילו עוף שהכשרו בסימן אחד אם נשמט האחד אין שחיטה מועלת בשני ואם תאמר ולמה אינו מונה בהלכות שחיטה פסק הגרגרת בסכין פגומה כמו שמונה לפירוש הקונטרס ויש לומר דהתם אין כאן שחיטה שאינו אלא חונק ולפירוש הקונטרס ניחא שאינו מונה שמוטה דהלכות גדולות דהוי טרפה ששחטה ואין צריך להזכירו ומיהו לא הוי השתא עקור לפירוש הלכות גדולות מעין שאר הלכות שחיטה שהן בגוף השחיטה ועקור אינו בגוף השחיטה אלא ששוחט סימן שנעקר וגם קצת קשה לשון נוחר ומעקר משמע שאינו אלא מעקר הסימן ואין עושה שחיטה אחרת רק שמיתתו בעיקור כמו בנחירה ואינו כן שבכך לא היה מת ומה שקשה מלקמן לפירוש הקונטרס ומפרק אלו טרפות וליישב הלכות גדולות אפרש כל אחד במקומו בעזרת השם יתברך:

    כדי ביקור טבח חכםואף על פי שיש סכין גדולה וסכין קטנה משערינן לכל בהמה בסכין שיש בה כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר:

    ואסורה באכילהמשום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבלה:

    אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקבואפילו יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיניו מסתברא דתלינן כולהו בזאב כי היכי דמכשרינן (לקמן חולין מט.) היכא דממשמשא ידא דטבחא:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ואלו הן הלכות שחיטה שהייהדרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. פירש רש"י ז"ל עיקור היינו פסיקת הגרגרת, ותנינן לה לקמן (חולין נב, א) במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. וקשיא לן דאם איתא דשמואל מידי דמטרפי סימנים מני בהלכות שחיטה נמני נמי נקובת הושט. ועוד דאמרינן לקמן (חולין כ, א) בפירקן תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, ואילו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא, כדתנן לקמן (חולין נו, א) אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, וכן תני (שם) לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ואם תאמר דדילמא שמואל כרבא בר קיסי סבירא ליה דאמר לקמן (חולין כ, ב) דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, לא אמרינן אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה דמליקה בעיקור סימנין כשרה. ולא היא, חדא דאי אפשר לומר כן, דאטו טרפות אכשר רחמנא למזבח, וכדאקשינן לקמן (שם) וכי מתה עומד ומולק. ועוד דשמואל ודאי לא כרבא בר קיסי סבירא ליה, וכדאמרינן לקמן בהדיא דשמואל פליגי אדרבה בר קיסי, דהא אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר הא פסול פסול, אלמא אי עיקור סימנין פסול בשחיטה במליקה נמי פסול. ועוד דאמרינן התם אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, ואמרינן עלה הא פסול פסול לאתויי מאי, אילימא לאתויי עיקור סימנים, והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, כלומר וכיון שכן אין זה פסול כאן וכאן אלא כשר כאן וכאן, ופרקינן אלא לאתויי ראשו, דאלמא אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה (ואין) [ואי] עיקור היינו פסוקת הגרגרת טרפה היא, ומתניתין היא. ובה"ג מפרש עיקור סימנין כיון שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאין עושין אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין, אף על גב דכשרה היא, לא תהני לה שחיטתה. וכן מוכח לקמן (חולין מד, א) בהא דאמר ר"נ אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ואתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין. שמעינן מינה דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי, והתם משני מלתא דשמואל לא תימא כל אלא אימא רובו, כלומר דהיכא דנטלו כולו אף על פי שיכולה לחיות דלאו טרפה היא, וכדתנן נטל לחי התחתון דכשרה אפילו הכי לא תהני לה שחיטתה, דהכי אגמריה רחמנא למשה, אלא לוקה עליה אחר שחיטתה משום נבלה כאלו הכה על ראשו ומתה, אבל נעקרו רובן כשרה ושחיטתה מתירתה. והא דאמרינן כולהו תנינהו כבר פירש בעל הלכות ז"ל עיקור היכא תנינא דתנן לקמן (חולין מה, א) הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

    מאי קא משמע לן כולהו תנינהו פירש רש"י ז"ל כולהו תנינהו במתניתין, וכיו דאינו בקי פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.

    ולא ידע אינו יודע שאסור לעשות כן והאכילה לנו, ומתוך לשון זה משמע שאם הודיעוהו הלכות שחיטה שהייה כיצד דרסה כיצד ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי, שמותר לאכול משחיטתו. ולפי זה הא דאמרינן הכא דאסור לאכול משחיטתו, דוקא (בדלתיה) [בדליתא] קמן דנישייליה, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (חולין יב, א) ראה אחד ששחט אם ראה אותו מתחילתו ועד סופו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואוקימנא בדידעינן ביה דלא גמיר אסור, בלא בדיקה קאמר, הא בדקינן ליה ואמר כך וכך שחטתי מותר לאכול משחיטתו. וכן אמרו בשם חכמי הצרפתים ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו, דהא בבודקין אותו סגי. ועוד למה לי רואה אותו מתחילתו ועד סופו, בבודקין אותו סגי, וכדאקשינן בריש מכילתין (ג, ב) למה לי אחרים רואים אותו והא אמרת בבודקין אותו סגי, אלא ודאי אסור לגמרי משמע, דדילמא שהה ודרס, וכל מאן דלא ידע עביד ולאו אדעתיה ולא מדכר. ונראה לי שיש להוכיח כן מדלא אוקימנא מתניתין דשחיטתן כשרה בדידעינן ביה דלא גמיר כמו שכתבתי שם בריש פירקין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן הכא מאי קא משמע לן כולהו תנינהו, הא טובא קא משמע לן דלא מהימן לומר לא שהיתיה ולא דרסתי. יש לומר דהאי גופא קא מקשינן, כלומר דכיון דכולהו פסלי שחיטה פשיטא דהאי לא מהימן, דאי שהה ודרס לאו אדעתיה.

    בהמה בחייה בחזקת איסור עומדתכלומר בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת, דרחמנא אמר (דברים יב, כא) וזבחת ואכלת שלא תאכל בשר אלא אם כן נשחטה יפה, בשנים או ברוב שנים, ובעוף באחד או ברובו, ועד שלא נודע לך שיצאתה מידי איסורה בשחיטה מעלייתא באיסורה עומדת, הילכך אם לא בדק בסימנים אסורה. ואי אפשר לפרש בחזקת איסור אבר מן החי עומדת, דכיון דנשחטה בין שחיטתא מעלייתא בין שחיטת מיעוט סימנין הרי יצאה לה מאיסור אבר מן החי. ומיהו אינו קשה כל כך, דאפשר לומר דכיון דמעיקרא בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן, הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור, ויש כיוצא בה ביבמות (ל, ב) וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק חגירושין, ושם כתבתיה.

    מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינןדכיון דמתה לה ועל ידי שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט, דרוב הפעמים רובן של סימנין נשחטין בשחיטת מומחה, אבל באיסור, דרובא דתלוי במעשה, ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא. ובכי הא לא אזלינן בתר רובא, כדאיתא בבכורות (כ, א) וכדכתבינן לקמן בעזרת השם, משום הכי אוקמיה רבנן בחזקת איסור הראשונה, ומיהו בחזקת איסור דהות קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סבר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה, וחיה שמתה נבלה היא, מספק אתה בא להוציא מדי טומאתה אל תוציאנה.

    אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקבכלומר דאף על גב דאיתילד בה ריעותא, כיון דאיכא למיתלי במידי דבתר שחיטה תלינן. בשם רבינו יצחק הלוי ז"ל שאין ריאה בכלל בני מעים, וכדאמרינן לקמן (חולין נ, א) מקיפין בבני מעים ורבי יוחנן אמר מקיפין בריאה. אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא, ואמרינן נמי לקמן (חולין קיג, א) אין מחזיקין דם בבני מעים. ואין ריאה בכלל כדאיתא התם, ומטעם זה היה אוסר בהמה שנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה, לפי שהריאה עלולה אצל הסרכות, מה שאין כן שאר בני מעים. ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים, ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי הבהמה, וההיא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים, אדרבה משם ראיה לזה מדאמרינן עלה תרגימה בכרכשא והדרא דכנתא. וראיה להתיר אף בשנאבדה הריאה, מדאמרינן לקמן (חולין יא, א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובה אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא (דברים כא, ו) הערופה שהיא שלימה. ואמרינן נמי אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, ואמרינן נמי אתיא משעיר המשתלח שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ואמרינן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, מכל הני שמעינן דאף על פי שלא נבדקה הריאה מעמידין אותו בחזקת כשרה. והיינו דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דאלמא בחזקת היתר גמור עומדת משעה שנשחטה, והיינו דאקשינן ונימא נשחטה הותרה דאם איתא דעד שתבדק הריאה אסורה, היאך הותרה, ובביצה פרק אין צדין (ביצה כה, א) מוכח הכי נמי בשמעתא דהפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח לקצבים. ועוד אני אומר דבגמרין מפרש לקמן (חולין מט, א) דאמרינן התם גמרא רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות, אי נקוב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, ואסיקנא דתלינן, דהא תלינן בזאב, דאלמא פשיטא להו לכולהו דבזאב תלינן אפילו בריאה, אלא דבשמוש ידא דטבחא פליגי, ואפילו בהכי אסיקנא דתלינן, וזה מבואר. וכן רבינו שלמה זצ"ל השיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר, ואמר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטריפה. ומה שהשיבו לו על זה דשאני חלב דחדוש הוא, דאף על גב דאתו מן החי מותר דאמרינן בבכורות (ג, א) חלב מנא לן דשרי דכתיב (שמות ג, ח) ארץ זבת חלב ודבש. אין טענה זו מספקת, שהרי חלב טריפה אסור כדתנן לקמן (חולין קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ולא אמרינן כיון דהיתר חלב חדוש הוא אפילו חלב טריפה מותר, וכאן נמי (אי) [אם] אתה מחזיק אותה בטריפה היה לנו לאסור חלבה עד שיודע לך שאינה טריפה, ואי משום דחדש בו רחמנא משכחת לה כגון שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשרה. ובירושלמי דמסכת י"ט פרק אין צדין (ה"ג) גרסינן אם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלוה כשרה, וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר, אלמא משמע דאף ריאה בכלל בני מעים, ואם נאבדה או אכלום זאבים בחזקת כשרה היא. ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, נמי משמע ודאי דאית ליה הכין, מדלא פליג עלייהו דרבנן אלא בקטן וקטנה לבד (יבמות סא, ב) ולא אפליגי (בה) [בזה] כלל, וטעמא דמילתא כדאמרינן לקמן (חולין יב, א) דלרבי מאיר היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, ואף על גב דבחולין אפשר למיבדק, כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן, דלחצאין לא שרא לן רחמנא. אבל ודאי היכא דאיתיה לריאה קמן ואיפשר למיבדק, אסור למיכל מינה עד שתבדק. מדאמרינן במסכת ביצה (כה, ב) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, ומיהא דירושלמי נמי דאייתינן איכא למידק (נמי) [הכי] שאלמלא שהיא צריכה בדיקה בדאיתא קמן היכי מקשה ואזיל חש לומר שמא ניקבה הריאה, מאי אתא לאשמועינן דכשרה היא, פשיטא, דהא בדאיתיה נמי בחזקת כשרה מחזקינן לה ולא בדקינן לה כלל. ועוד התם בירושלמי במסכת ביצה (פ"ג ה"ד) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טרפה מדבריהם, כמה דתימר רואין את הטרפה ביו"ט (דכותים) [דכוותיה] מפרישין את הדמאי ביום טוב, והיינו ודאי בספק טריפות הריאה, שאם תאמר בשראה בה טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא מדבר תורה. ראיה זו מצאתי לרמב"ן ז"ל, ועוד (לן) [לו] בספר המלחמות ובילמדנו (פ' שמיני ח, א) בענין אגד[ה] אמרו כן אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך (משערין) [משמרין] את כל המצות שנתנו להן ועומדין בהן, אחד מהן עומד ונוטע מעדר מנכש טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעות לפניו כשהן מבכרות קופץ ידו ואינו טועם מהן, ועוד בניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז כבש או שור ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ואינו אוכל, הוי אמרת ה' צרופה (תהלים קה, יט) ובודאי בדיקה זו מדבריהם הוא דאלו מדאורייתא אסיקנא במסכת ביצה (כה, א) הפשט וניתוח לעולה ולא לקצבין. ומיהו בשאר טריפות אף לכתחלה אין צריך לבדוק כלל, כדאמרינן לקמן (חולין יא, ב) ודילמא היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, אלמא משמע דלרבנן אפילו היכא דאיפשר נמי אין בודקין כלל. ותו מדאמרינן לקמן (חולין נא, א) דנפלה מן הגג צריכה בדיקה, ואמרינן נמי לקמן (חולין מז, ב) האי עטום בריאה מייתי סכינא וקרעינן לה, אי אית מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא מותבינן עליה (גילא) [גדפא] אי לא מבצבצא טריפה, וכן אמרו (שם) בריאה דאוש', אלמא שמעינן מכל הני דהיכא דליכא ריעותא לא בדקינן לה ולא חיישינן לה כלל, וכן אמרו בהדיא לקמן (חולין נא, א) בההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשרינן ותלינן בשגרוני' ואין צריכה בדיקה, וכל שכן היכא דלא נולד בה ריעותא כלל. ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות. יש מפרש מפני שסירכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו. וכתב רבינו הרב ז"ל שאין טעם זה מספיק, שאם כן תהא כל ריאה צריכה ניפוח, שאין סירכא אסורה אלא מחמת חשש נקב, ואף על פי שיש קצתן (יולדות) [נולדות] מחמת ריר חששו לסירכות הבאות מחמת נקב, ואם לסירכות באות מחמת נקב חיישינן ניחוש לנקב בלא סירכא. והעלה הוא הענין בטעמים נכונים. האחד כדי להסיר המכשולים, לפי שהסירכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות, פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להן חכמים. ועוד טעם אחר (בדבר) [דדבר] שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה, ואינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה, והיינו דתנן במסכת ביצה (כה, א) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום, רבי עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה, ומשמע התם דמותר לאכול קודם בדיקה, מדמוקמינן לה התם כדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואמרינן נמי התם דרב הונא דאמר בחזקת היתר עומדת סבירא ליה דאין הפשט ונתוח לקצבין, משמע דאפילו לכתחלה נמי קאמר, ומיהו אין נכון לעשות כן, ומי שהוא עושה כן הרי זה כפורץ גדר של מנהג ישראל, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר זה. ויש מי שאומר דהא דקאמר רב הונא התם הפשט' ונתוח לעולה ואין הפשט' ונתוח לקצבין מן התורה קאמר, ובמקום הפסד ממונו אוקמא רבי עקיבא אדאורייתא, ואמר דשוחטין את המסוכנת שאם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה ואפילו בלא בדיקה, דכיון דאילו לא שחטה (מפסלא) [מתנבל] לה כדיעבד דמי. וזה נכון וברור. ותדע לך דאפילו סעד ואין דעתו לאכול כלל למאן דאית ליה (פסחים מו, ב) הואיל, אף על גב דבעלמא אסור לאפות מיום טוב לחול הכא מותר משום הפסד ממונו, ולמאן דלית [ליה] הואיל נמי הכא כיון דאיכא הפסד ממון שרינן ליה למיכל בלא בדיקה כלל, דהוי ליה כאי אפשר למבדקה, וסמכינן ארובא כדשרינן חלב וביצים דסמכינן ארובא.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 9a

    Chullin 9a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 291 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מעילאי נמי כי סחיף להו על גבי בשר איכא קרמא מפסיק שאין חלב שאין לו קרום דק מלמעלה:

    ממשמשא מניי"ר:

    מפתת לשון פתות אותה פתים (ויקרא ב):

    כתב לכתוב שידע לחתום שמו אילו ישב בדין או לעדות:

    שחיטה לאמן ידו לכך אפילו שבקי בהלכותיה:

    קשר של תפילין יש בו אומנות שעשוי כמו אות דלי"ת שיהא נראה בה שדי השי"ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי"ן ורצועה קטנה כפולה ותלויה כעין יו"ד והקשר עשוי כעין ד':

    הני שכיחן תפילין וציצית וברכת חתנים מצויין תדיר הלכך הכל בקיאין בהם ואין צריכין לימוד שמעצמו יהיה בקי בהם:

    שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור בפרק השוחט תנן לכולהו שהייה (לקמן חולין לב.) אם שהה כדי שחיטת בהמה כו'. שחט והתיז הראש בבת אחת שלא הוליך והביא היינו דרסה. שחט הוושט ופסק הגרגרת הרי עיקור. או שהחליד את הסכין הוי חלדה כחולדה זו התחובה בחורין. השוחט מתוך הטבעת הוי הגרמה והתם מפרש לה ואזיל ולשון הגרמה שמכריע ידו לצאת חוץ ממקום הכשר שחיטה וכמו היה שוקל עין בעין נותן לו גירומיו גבי הכרעה בבבא בתרא (דף פח:):

    20 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 9a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    ואידך הני שכיחן כדאמר (ב"מ דף כט:) תפילין בי בר חבו משכח שכיחי מכאן מדקדק רבינו תם דאין צריך לקשור בכל יום תפילין כשמניחן שרבינו אליהו היה מצריך לקושרן מדקאמר בהקומץ רבה (מנחות לה: ע"ש בתוס' ד"ה משעת) תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה ולרבינו תם נראה דההיא קשירה היינו הידוק שמהדקו סביב ראשו כמו (נדה דף כו:) שליא קשורה בו וכמו (ע"ז דף ה.) קשורה בו ככלב דאי קשירה ממש וכי בכל יום ילך אצל בר חבו ועוד דבריש המוצא תפילין (עירובין דף צז. ושם) משמע דאסור לקשור קשר של תפילין בשבת משום דהוי קשר של קיימא דקאמרינן ישנות מכניסן זוג זוג אבל חדשות לא ומפרש בגמרא דחדשות קרי שאינן מקושרות ואם היה עשוי לקשור ולהתיר בכל יום א"כ לא הוי קשר של קיימא:

    כולהו תנינהו פירש בקונטרס עקור דתנן שחט את הושט ופסק את הגרגרת ותימה דאין זה שייך להלכות שחיטה דזה פסול מפני שלא שחטו ולא דמי לשאר הלכות שחיטה ויש לומר דאיירי ששחט בסכין פגומה או במגל וזה נקרא פסק את הגרגרת ופסולה הוי משום דאין שוחטין אלא חונקין כדתנן בפירקין (לקמן חולין דף טו:) חוץ מן המגל והמגירה כו' ובהלכות גדולות פירש עקור שנעקר הסימן ונשחט חוץ ממקומו ותימה דמה ענין זה להלכות שחיטה והלא לא עשה כלום אלא שהסימן נשמט מאליו ואפילו שחטו בסכין תיפוק ליה מטעם הגרמה ויש לומר דאיירי כשנשמט הסימן ואחר כך שחטו וכולהו תנינהו דקאמר היינו מדתנן בפרק כסוי הדם (לקמן חולין דף פה.) הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואם תאמר פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה שכבר נטרף ויש לומר לדברי הלכות גדולות לאו טרפה היא אלא שכן הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת בסימן שמוט הנשמט חוץ למקום חיבורו בין בושט בין בקנה ואפילו עוף שהכשרו בסימן אחד אם נשמט האחד אין שחיטה מועלת בשני ואם תאמר ולמה אינו מונה בהלכות שחיטה פסק הגרגרת בסכין פגומה כמו שמונה לפירוש הקונטרס ויש לומר דהתם אין כאן שחיטה שאינו אלא חונק ולפירוש הקונטרס ניחא שאינו מונה שמוטה דהלכות גדולות דהוי טרפה ששחטה ואין צריך להזכירו ומיהו לא הוי השתא עקור לפירוש הלכות גדולות מעין שאר הלכות שחיטה שהן בגוף השחיטה ועקור אינו בגוף השחיטה אלא ששוחט סימן שנעקר וגם קצת קשה לשון נוחר ומעקר משמע שאינו אלא מעקר הסימן ואין עושה שחיטה אחרת רק שמיתתו בעיקור כמו בנחירה ואינו כן שבכך לא היה מת ומה שקשה מלקמן לפירוש הקונטרס ומפרק אלו טרפות וליישב הלכות גדולות אפרש כל אחד במקומו בעזרת השם יתברך:

    כדי ביקור טבח חכם ואף על פי שיש סכין גדולה וסכין קטנה משערינן לכל בהמה בסכין שיש בה כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר:

    ואסורה באכילה משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבלה:

    אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב ואפילו יש שם נקבים הרבה שלא במקום שיניו מסתברא דתלינן כולהו בזאב כי היכי דמכשרינן (לקמן חולין מט.) היכא דממשמשא ידא דטבחא:

    Tosafot on Chullin 9a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Rashba

    ואלו הן הלכות שחיטה שהייה דרסה. חלדה. הגרמה. ועיקור. פירש רש"י ז"ל עיקור היינו פסיקת הגרגרת, ותנינן לה לקמן (חולין נב, א) במתניתין דהשוחט שחט את הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה רבי עקיבא אומר טרפה. וקשיא לן דאם איתא דשמואל מידי דמטרפי סימנים מני בהלכות שחיטה נמני נמי נקובת הושט. ועוד דאמרינן לקמן (חולין כ, א) בפירקן תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, ואילו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איכא, כדתנן לקמן (חולין נו, א) אלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת, וכן תני (שם) לוי כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, ואם תאמר דדילמא שמואל כרבא בר קיסי סבירא ליה דאמר לקמן (חולין כ, ב) דהא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, לא אמרינן אלא במליקה, אבל בשחיטה יש עיקור, דכי אגמריה רחמנא למשה הכי אגמריה דמליקה בעיקור סימנין כשרה. ולא היא, חדא דאי אפשר לומר כן, דאטו טרפות אכשר רחמנא למזבח, וכדאקשינן לקמן (שם) וכי מתה עומד ומולק. ועוד דשמואל ודאי לא כרבא בר קיסי סבירא ליה, וכדאמרינן לקמן בהדיא דשמואל פליגי אדרבה בר קיסי, דהא אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר הא פסול פסול, אלמא אי עיקור סימנין פסול בשחיטה במליקה נמי פסול. ועוד דאמרינן התם אמר רבי ירמיה אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה, ואמרינן עלה הא פסול פסול לאתויי מאי, אילימא לאתויי עיקור סימנים, והא תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף, כלומר וכיון שכן אין זה פסול כאן וכאן אלא כשר כאן וכאן, ופרקינן אלא לאתויי ראשו, דאלמא אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה (ואין) [ואי] עיקור היינו פסוקת הגרגרת טרפה היא, ומתניתין היא. ובה"ג מפרש עיקור סימנין כיון שנעקרו סימנין ממקום חבורן בלחי מקום שאין עושין אותה טרפה, ואפילו הכי אגמריה רחמנא למשה דשחיטה בסימנין עקורין, אף על גב דכשרה היא, לא תהני לה שחיטתה. וכן מוכח לקמן (חולין מד, א) בהא דאמר ר"נ אמר שמואל תרבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ואתקיף עלה רב פפא והא איכא עיקור סימנין. שמעינן מינה דעיקור סימנין היינו סימנין שנעקרו ממקום חבורן בלחי, והתם משני מלתא דשמואל לא תימא כל אלא אימא רובו, כלומר דהיכא דנטלו כולו אף על פי שיכולה לחיות דלאו טרפה היא, וכדתנן נטל לחי התחתון דכשרה אפילו הכי לא תהני לה שחיטתה, דהכי אגמריה רחמנא למשה, אלא לוקה עליה אחר שחיטתה משום נבלה כאלו הכה על ראשו ומתה, אבל נעקרו רובן כשרה ושחיטתה מתירתה. והא דאמרינן כולהו תנינהו כבר פירש בעל הלכות ז"ל עיקור היכא תנינא דתנן לקמן (חולין מה, א) הנוחר והמעקר פטור מלכסות, ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

    מאי קא משמע לן כולהו תנינהו פירש רש"י ז"ל כולהו תנינהו במתניתין, וכיו דאינו בקי פשיטא דאסור לאכול משחיטתו.

    ולא ידע אינו יודע שאסור לעשות כן והאכילה לנו, ומתוך לשון זה משמע שאם הודיעוהו הלכות שחיטה שהייה כיצד דרסה כיצד ואמר בריא לי שלא שהיתי ושלא דרסתי, שמותר לאכול משחיטתו. ולפי זה הא דאמרינן הכא דאסור לאכול משחיטתו, דוקא (בדלתיה) [בדליתא] קמן דנישייליה, וכן נמי הא דאמרינן לקמן (חולין יב, א) ראה אחד ששחט אם ראה אותו מתחילתו ועד סופו מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ואוקימנא בדידעינן ביה דלא גמיר אסור, בלא בדיקה קאמר, הא בדקינן ליה ואמר כך וכך שחטתי מותר לאכול משחיטתו. וכן אמרו בשם חכמי הצרפתים ז"ל. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן לא הוה ליה למימר אסור לאכול משחיטתו, דהא בבודקין אותו סגי. ועוד למה לי רואה אותו מתחילתו ועד סופו, בבודקין אותו סגי, וכדאקשינן בריש מכילתין (ג, ב) למה לי אחרים רואים אותו והא אמרת בבודקין אותו סגי, אלא ודאי אסור לגמרי משמע, דדילמא שהה ודרס, וכל מאן דלא ידע עביד ולאו אדעתיה ולא מדכר. ונראה לי שיש להוכיח כן מדלא אוקימנא מתניתין דשחיטתן כשרה בדידעינן ביה דלא גמיר כמו שכתבתי שם בריש פירקין. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשינן הכא מאי קא משמע לן כולהו תנינהו, הא טובא קא משמע לן דלא מהימן לומר לא שהיתיה ולא דרסתי. יש לומר דהאי גופא קא מקשינן, כלומר דכיון דכולהו פסלי שחיטה פשיטא דהאי לא מהימן, דאי שהה ודרס לאו אדעתיה.

    בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כלומר בחזקת איסור שאינה זבוחה עומדת, דרחמנא אמר (דברים יב, כא) וזבחת ואכלת שלא תאכל בשר אלא אם כן נשחטה יפה, בשנים או ברוב שנים, ובעוף באחד או ברובו, ועד שלא נודע לך שיצאתה מידי איסורה בשחיטה מעלייתא באיסורה עומדת, הילכך אם לא בדק בסימנים אסורה. ואי אפשר לפרש בחזקת איסור אבר מן החי עומדת, דכיון דנשחטה בין שחיטתא מעלייתא בין שחיטת מיעוט סימנין הרי יצאה לה מאיסור אבר מן החי. ומיהו אינו קשה כל כך, דאפשר לומר דכיון דמעיקרא בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ועכשיו נמי לא נתברר אם נשחטה כהוגן, הרי היא מוחזקת מאיסור לאיסור, ויש כיוצא בה ביבמות (ל, ב) וכולן שהיו בהן ספק קידושין או ספק חגירושין, ושם כתבתיה.

    מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן דכיון דמתה לה ועל ידי שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחט, דרוב הפעמים רובן של סימנין נשחטין בשחיטת מומחה, אבל באיסור, דרובא דתלוי במעשה, ומיעוטא דאינן תלוי במעשה הוא. ובכי הא לא אזלינן בתר רובא, כדאיתא בבכורות (כ, א) וכדכתבינן לקמן בעזרת השם, משום הכי אוקמיה רבנן בחזקת איסור הראשונה, ומיהו בחזקת איסור דהות קיימא מוקמינן לה, בחזקת טומאה דלא הוה קיימא מספק לא מוקמינן לה, ומר סבר עד השתא באיסורא הוה קיימא והשתא מתה, וחיה שמתה נבלה היא, מספק אתה בא להוציא מדי טומאתה אל תוציאנה.

    אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב כלומר דאף על גב דאיתילד בה ריעותא, כיון דאיכא למיתלי במידי דבתר שחיטה תלינן. בשם רבינו יצחק הלוי ז"ל שאין ריאה בכלל בני מעים, וכדאמרינן לקמן (חולין נ, א) מקיפין בבני מעים ורבי יוחנן אמר מקיפין בריאה. אלמא ריאה לאו בכלל סתם בני מעים היא, ואמרינן נמי לקמן (חולין קיג, א) אין מחזיקין דם בבני מעים. ואין ריאה בכלל כדאיתא התם, ומטעם זה היה אוסר בהמה שנאבדה הריאה שלה קודם בדיקה, לפי שהריאה עלולה אצל הסרכות, מה שאין כן שאר בני מעים. ואינו מחוור דודאי אף ריאה בכלל בני מעים, ובני מעים כלל הן לכל מה שיש במעי הבהמה, וההיא דאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעים, אדרבה משם ראיה לזה מדאמרינן עלה תרגימה בכרכשא והדרא דכנתא. וראיה להתיר אף בשנאבדה הריאה, מדאמרינן לקמן (חולין יא, א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובה אתיא מעגלה ערופה, דאמר רחמנא (דברים כא, ו) הערופה שהיא שלימה. ואמרינן נמי אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא (במדבר יט, ג) ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, ואמרינן נמי אתיא משעיר המשתלח שאין הגורל קובע אלא בראוי לשם. ואמרינן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים, מכל הני שמעינן דאף על פי שלא נבדקה הריאה מעמידין אותו בחזקת כשרה. והיינו דאמר רב הונא נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, דאלמא בחזקת היתר גמור עומדת משעה שנשחטה, והיינו דאקשינן ונימא נשחטה הותרה דאם איתא דעד שתבדק הריאה אסורה, היאך הותרה, ובביצה פרק אין צדין (ביצה כה, א) מוכח הכי נמי בשמעתא דהפשט וניתוח לעולה ואין הפשט וניתוח לקצבים. ועוד אני אומר דבגמרין מפרש לקמן (חולין מט, א) דאמרינן התם גמרא רבי שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות, אי נקוב בריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן, ואסיקנא דתלינן, דהא תלינן בזאב, דאלמא פשיטא להו לכולהו דבזאב תלינן אפילו בריאה, אלא דבשמוש ידא דטבחא פליגי, ואפילו בהכי אסיקנא דתלינן, וזה מבואר. וכן רבינו שלמה זצ"ל השיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר, ואמר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיק אותה בטריפה. ומה שהשיבו לו על זה דשאני חלב דחדוש הוא, דאף על גב דאתו מן החי מותר דאמרינן בבכורות (ג, א) חלב מנא לן דשרי דכתיב (שמות ג, ח) ארץ זבת חלב ודבש. אין טענה זו מספקת, שהרי חלב טריפה אסור כדתנן לקמן (חולין קטז, ב) כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ולא אמרינן כיון דהיתר חלב חדוש הוא אפילו חלב טריפה מותר, וכאן נמי (אי) [אם] אתה מחזיק אותה בטריפה היה לנו לאסור חלבה עד שיודע לך שאינה טריפה, ואי משום דחדש בו רחמנא משכחת לה כגון שעשו מהם גבינות והניחם עד שנשחטה ונמצאת כשרה. ובירושלמי דמסכת י"ט פרק אין צדין (ה"ג) גרסינן אם באו זאבים ונטלו בני מעיה ואכלוה כשרה, וחש לומר שמא ניקבה הריאה חזקת בני מעים כשר, אלמא משמע דאף ריאה בכלל בני מעים, ואם נאבדה או אכלום זאבים בחזקת כשרה היא. ואפילו רבי מאיר דחייש למיעוטא, נמי משמע ודאי דאית ליה הכין, מדלא פליג עלייהו דרבנן אלא בקטן וקטנה לבד (יבמות סא, ב) ולא אפליגי (בה) [בזה] כלל, וטעמא דמילתא כדאמרינן לקמן (חולין יב, א) דלרבי מאיר היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, ואף על גב דבחולין אפשר למיבדק, כיון דגבי פסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא אף בחולין כן, דלחצאין לא שרא לן רחמנא. אבל ודאי היכא דאיתיה לריאה קמן ואיפשר למיבדק, אסור למיכל מינה עד שתבדק. מדאמרינן במסכת ביצה (כה, ב) נטיעה מקטעת רגליהון דקצביא ודבועלי נדות, ומיהא דירושלמי נמי דאייתינן איכא למידק (נמי) [הכי] שאלמלא שהיא צריכה בדיקה בדאיתא קמן היכי מקשה ואזיל חש לומר שמא ניקבה הריאה, מאי אתא לאשמועינן דכשרה היא, פשיטא, דהא בדאיתיה נמי בחזקת כשרה מחזקינן לה ולא בדקינן לה כלל. ועוד התם בירושלמי במסכת ביצה (פ"ג ה"ד) רבי יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טרפה מדבריהם, כמה דתימר רואין את הטרפה ביו"ט (דכותים) [דכוותיה] מפרישין את הדמאי ביום טוב, והיינו ודאי בספק טריפות הריאה, שאם תאמר בשראה בה טרפות אין ראיה זו מדבריהם אלא מדבר תורה. ראיה זו מצאתי לרמב"ן ז"ל, ועוד (לן) [לו] בספר המלחמות ובילמדנו (פ' שמיני ח, א) בענין אגד[ה] אמרו כן אמר רבי יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת והרי בניך (משערין) [משמרין] את כל המצות שנתנו להן ועומדין בהן, אחד מהן עומד ונוטע מעדר מנכש טורח ומשקה, ורואה פירות נטיעות לפניו כשהן מבכרות קופץ ידו ואינו טועם מהן, ועוד בניך נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז כבש או שור ושוחט ומפשיט רוחץ בודק בריאה ונמצאת טרפה מונע ואינו אוכל, הוי אמרת ה' צרופה (תהלים קה, יט) ובודאי בדיקה זו מדבריהם הוא דאלו מדאורייתא אסיקנא במסכת ביצה (כה, א) הפשט וניתוח לעולה ולא לקצבין. ומיהו בשאר טריפות אף לכתחלה אין צריך לבדוק כלל, כדאמרינן לקמן (חולין יא, ב) ודילמא היכא דאיפשר איפשר היכא דלא איפשר לא איפשר, אלמא משמע דלרבנן אפילו היכא דאיפשר נמי אין בודקין כלל. ותו מדאמרינן לקמן (חולין נא, א) דנפלה מן הגג צריכה בדיקה, ואמרינן נמי לקמן (חולין מז, ב) האי עטום בריאה מייתי סכינא וקרעינן לה, אי אית מוגלא מחמת מוגלא הוא וכשרה, ואי לא מותבינן עליה (גילא) [גדפא] אי לא מבצבצא טריפה, וכן אמרו (שם) בריאה דאוש', אלמא שמעינן מכל הני דהיכא דליכא ריעותא לא בדקינן לה ולא חיישינן לה כלל, וכן אמרו בהדיא לקמן (חולין נא, א) בההיא אימרתא דהות משדרא כרעא בתריתא דשרינן ותלינן בשגרוני' ואין צריכה בדיקה, וכל שכן היכא דלא נולד בה ריעותא כלל. ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים ומנהג אבות קדושים קדמונים יותר לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות. יש מפרש מפני שסירכות הריאה דבר מצוי, ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו. וכתב רבינו הרב ז"ל שאין טעם זה מספיק, שאם כן תהא כל ריאה צריכה ניפוח, שאין סירכא אסורה אלא מחמת חשש נקב, ואף על פי שיש קצתן (יולדות) [נולדות] מחמת ריר חששו לסירכות הבאות מחמת נקב, ואם לסירכות באות מחמת נקב חיישינן ניחוש לנקב בלא סירכא. והעלה הוא הענין בטעמים נכונים. האחד כדי להסיר המכשולים, לפי שהסירכות ניכרות לעינים ועם שהן מצויות אם לא היינו בודקין יבא הדבר לידי הפסד גדול ורבו המכשולות, פעמים שימצא האחד סירכא בריאה ויחזור על כל לוקחי הבשר לשבור כליהם ולהריץ מאכלו לפני כלבו, ואפשר שיחוס עין מי שאינו הגון על ממונו והתקצף וימלא בטנו מן האיסור אחר שנודע, אבל שאר הטרפות שהן תלוין בנקב או בענינים דקים ושאין מצויין לא חשו להן חכמים. ועוד טעם אחר (בדבר) [דדבר] שהוא קרוב ומזומן לראותו כגון הריאה שאם יש בה סירכא מיד תראה לעינים בפתיחת הבהמה, ואינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור, ואם מן הטעם הזה היה מותר לאכול מן הבהמה מבית טביחתה קודם שפתח אותה, והיינו דתנן במסכת ביצה (כה, א) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית מבעוד יום, רבי עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה, ומשמע התם דמותר לאכול קודם בדיקה, מדמוקמינן לה התם כדרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, ואמרינן נמי התם דרב הונא דאמר בחזקת היתר עומדת סבירא ליה דאין הפשט ונתוח לקצבין, משמע דאפילו לכתחלה נמי קאמר, ומיהו אין נכון לעשות כן, ומי שהוא עושה כן הרי זה כפורץ גדר של מנהג ישראל, וישראל קדושים נהגו איסור בדבר זה. ויש מי שאומר דהא דקאמר רב הונא התם הפשט' ונתוח לעולה ואין הפשט' ונתוח לקצבין מן התורה קאמר, ובמקום הפסד ממונו אוקמא רבי עקיבא אדאורייתא, ואמר דשוחטין את המסוכנת שאם יכול לאכול כזית חי מבית טביחתה ואפילו בלא בדיקה, דכיון דאילו לא שחטה (מפסלא) [מתנבל] לה כדיעבד דמי. וזה נכון וברור. ותדע לך דאפילו סעד ואין דעתו לאכול כלל למאן דאית ליה (פסחים מו, ב) הואיל, אף על גב דבעלמא אסור לאפות מיום טוב לחול הכא מותר משום הפסד ממונו, ולמאן דלית [ליה] הואיל נמי הכא כיון דאיכא הפסד ממון שרינן ליה למיכל בלא בדיקה כלל, דהוי ליה כאי אפשר למבדקה, וסמכינן ארובא כדשרינן חלב וביצים דסמכינן ארובא.

    Rashba on Chullin 9a · Sefaria · Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    Meiri

    ת"ח אע"פ שהוא יודע עיקרי הדברים ואין מטכסיס שלו להשתדל בענינים מלאכותיים יש דברים שראוי לו לאמן ידיו בהם והם הכתיבה להיות חתימת ידו נאה לדין או לעדות והשחיטה והמילה וקשר של תפילין וציצית וכן ראוי לו להרגיל עצמו לברכת חתנים שידע נסח שלהם על פה וירגיל עצמו בהם שידע לאמרן בעריבות שדברים אלו אדם רץ בהם לתלמיד חכם וכשאינו יודען הבריות מרננות אחריו ויש מפרשי' בכתב שילמד תקון השטרות הצריכות לבני אדם שהרבה יודעין את הדין שאינם בקיאים לעשות נוסח השטרות כראוי והלא גנאי הוא לו:

    כל טבח שנתברר לנו שאינו יודע מה שצריך לידע בתכונת השחיטה והיא ענין שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור כמו שיתבאר ענין כלם בפרק שאחר זה אע"פ שראינוהו שוחט כמה פעמים ונזהר מהם יפה אסור לאכול משחיטתו כל זמן שלא עמדו אחרים על גביו שכל שאינו יודע בדבר עושהו לפעמים ואינו מרגיש וכבר ביארנו פסק זה למעלה ומ"מ בתוספות כתבו בשם אחרוני הרבנים שידע עיקרי הלכות אלו ובדיקת סכין ושיעורו ושיעור מקום שחיטה אבל שאר פרטיהם שאין מצויים כגון שהא במיעוט סימנין או הגרים שליש ושהיות אם מצטרפות וכן כל כיוצא בזה אין פוסלין אותו בכך:

    השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה בפסול שאפשר לבא על ידי שחיטה כגון אם הוגרמו או אם נשחט רובן שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומהו חזקת איסור זה יש אומרים בחזקת איסור אבר מן החי ואין נראה כן שמאחר שהיא מתה לפנינו היאך נאמר שלא יצאה מחזקת איסור זה אע"פ שלא נודע לנו היאך נשחטה והרי על כל פנים מתה היא ואין כאן אבר מן החי אלא עיקר הדברים שהיא עומדת בחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אמרה תורה וזבחת ואכלת זבוח אכול שאינו זבוח לא תיכול ואע"פ שאנו רואין אותה מתה לפנינו לא יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח שהרי אפשר למיתה בלא זביחה הלכך אין לשוחט לסמוך בזה על בקיאותו ולומר שמאחר שהחזיר הסכין על כל הצדדין כבר נשחטו שהסימנים נשמטים הם אילך ואילך ולפעמים אדם סבור שנשחטו לא נשחטו ואין להתיר מן הספק עד שיבדוק וידע בבירור ואם לא בדק ואי אפשר לו עוד לבדוק כגון שנחתך הראש הרי היא טריפה ואסורה באכילה אלא שאין לה דין נבלה לטמא במשא אא"כ נתברר פסול בשחיטתה הא אם נתברר פסול בשחיטתה הרי היא נבלה כמו שיתבאר בפרק שני ומ"מ אלו שיודעים לאמן את ידיהם עד שהסימנין מתגלים להם בשעת שחיטה ורואין אותם בשעת שחיטה אין צריכים עוד לבדיקה אחרת:

    בדק בסימנין ומצאן שחוטין כתקנן הרי יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח ונכנסה לחזקת היתר ואינה יוצאה ממנו אלא על ידי הודאי ואע"פ שנולד בה ריעות כגון שבא זאב ונטל את בני מעין והחזירן מנוקבים הואיל והדבר מצוי לתלות בזאב תולין בו ומכשירין אותה וכל שכן אם לא החזירן כלל ולא סוף דבר בבני מעים אלא אף בריאה אע"פ שעלולה בטרפות אם נאבדה או שנטלה זאב והחזירה מנוקבת אין אוסרין אותה מספק שאף בדיקת הריאה אין אנו צריכין לה מן הדין אלא שהגאונים הנהיגו בכך מתוך שהיא עלולה ואין לנו לאסרה מספק ויש מחמירין בזו בריאה בהחזירה מנוקבת ובבהמות גסות שהטרפות מצוי בהם ואין הדברים נראין להפריש ביניהם כלל ועוד שהרי אמרו עליה בפרק אלו טרפות היכא דמשמשא ידא דטבחא ודאי תלינן דהא תלינן בזאב וכן הסכימו רוב גאונים וגדולי המחברים כתבוה אף בבא גוי ונטלה אלא שיראה לי שאם הוא כמערים וכמתכוין לכך ראוי להחמיר:

    וענין בקור חכם ר"ל שיראה סכינו לחכם לבדקו וכן שיעור שהייה אם הוא כשיעור בדיקת סכין כמו שאמר טבח חכם כלומר שאין בעיר חכם ממנו ואינו צריך להראותו לאחר או אם יש בה שיעור אחר יתבאר הכל למטה בע"ה:

    אזהרת חכמים היא ובכלל שמירת נפש להיות אדם שומר עצמו מן הסכנות ובפרט באכילה ובשתיה מכאן אמרו במי שמצא תאנה או אבטיח מנוקרים שיש לו לחוש שמא נחש או אחד מבעלי הארס נקרום ואפילו ראה צפור מנקר בתאנה או עכבר באבטיח אין תולין את הדבר בצפור ועכבר ולהקל אלא חוששין שכבר נקרו בהם בעלי ארס ואלו במקום נקב נקרו ואע"פ שבבא זאב ונטל את בני מעים והחזירן מנוקבים תולין להקל במקום סכנה החמירו במה דברים אמורים בנקב העשוי כמין נקור אבל נקב העשוי כמין בקוע הואיל ואין הלחות שבהם מגולה אין חוששין והוא שאמרו במסכת ע"ז שפי התאנה אין בו משום גלוי:

    שלשה משקין אסורין משום גלוי המים והיין בין חי בין מזוג והחלב ובפרק אלו טרפות הוסיפו בהן אף הדבש ובתלמוד ע"ז התבאר שהיין שהקרים יש בו משום גילוי אבל יין תוסס אין בו משום גילוי וכמה תסיסתו שלשה ימים וכן שאר המשקין כלן כגון ציר ומוריס ודומיהן מותרין וכמה ישהו אלו שיש בהם משום גלוי בגלויים ויאסרו משום גלוי כל שנעלמו מן העין בגלויים בכדי שיצא הנחש או הרחש ר"ל שרץ בעל ארס מתחת אוזן הכלי שבו המשקין וישתה ויחזור לחורו:

    במסכת בכורות אמרו שנקורי תאנים וענבים וקשואים ודלועים ואבטיחים ומלפפונות והם הנקראים מילונ"ש בלע"ז אפי' היתה נקירתן ככד חוששין לה לנקירת בעל ארס אחד גדול ואחד קטן אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בו ליחה חוששין לנקירת בעל ארס ומשמרת של יין אסורה משום גלוי חוששין שמא שתה הנחש משם וכל שיש בו נשיכת נחש אסור:

    1 more comments on this page.

    Meiri on Chullin 9a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ואידך הני שכיחן כדאמרינן תפילין בי בר חבו כו' עכ"ל ולא בעו לפרש כפרש"י דהני שכיחן דמצויין תמיד דהא ביותר שכיחי כתב ושחיטה כמ"ש הרא"ש ע"ש:

    Chidushei Halachot on Chullin 9a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בא"ד וי"ל שאני התם דליכא איסורא אלא משום דם ודם לא בלע כל כך כצ"ל:

    ד"ה ואידך הוי שכיחן כדאמר תפילין בי בר חבו משכח שכיחי וכו' ר"ל שאין הפי' כפי' רש"י דהא דקאמר הני שכיחן הוי פי' דתפילין וציצית וכו' מצויים תדיר הלכך הכל בקיאים בהן כו' ולכך לא קחשיב רב יהודה קשר של תפילין דא"כ תקשה לך הרי כתב ושחיטה שכיחי יותר אלא הוי פי' שאין צריך להיות בקי בקשר של תפילין משום דתפילין שכיחין לקנות מוכנים ומקושרים אצל הכותב תפילין כדאמר בעלמא בי בר חבו משכח שכיחי:

    בא"ד מכאן דקדק ר"ת וכו' משום דאם כדברי רבינו אליהו דצריך לקשור בכל יום מאי קאמר דא"צ לתיות בקי בקשר של תפילין משום דשכיחן בבי בר חבו הכותב תפילין וכי בכל יום ילך אצל הכותב תפילין:

    בא"ד אבל חדשות לא ומפרש בגמ' דחדשות קרי שאינן מקושרות פי' ולכך אין יכול להכניסן משום דאינו יכול לקושרן וללובשן דהא אסור לקשור קשר של קיימא בשבת:

    ד"ה כולהו תנינהו וכו' וי"ל דאיירי ששחט בסכין פגומה וכו' ר"ל זהו נ"כ כוונת פי' רש"י שכתב דעיקור הוא פסיקת הגרגרת רצונו לומר כגון ששחט כסכין פגומה:

    בא"ד ובה"ג פי' עיקור שנעקר הסימן ונשמט חוץ למקומו וכו' ואפי' שומטו בסכין תיפוק ליה מטעם הגרמה וכו' כצ"ל:

    בא"ד וי"ל לדברי ה"ג לאו טריפה הוא וכו' ר"ל שלא נטרפת בשמיטת הסימן ויכולת לחיות ולא מתה בשביל זה ואף על פי כן אין מועיל בה שחיטה שכן הלכה למשה מסיני:

    בא"ד ואפילו עוף וכו' כתבו כן מדהביא גמרא לקמן (חולין דף י') ברייתא שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשרה נשמטה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט פסולה וע"כ בעוף איירי כדפרש"י לקמן שהכשירו בסימן אחד ולכך כשרה ברישא ואעפ"כ תני בסיפא פסולה ומשום דברייתא היא ולא מתני' לכך כתבו וכולהו תנינהו דקאמר היינו מרתנן בפרק כסוי הדם הנוחר והמעקר וכו' ולא פירשו דהיינו הא דלקמן שחט את הושט ואה"כ נשמטה הגרגרת וכו' משום דמתניתין בעי לאשכוחי וההיא מתני' דשחט את הושט ופסק הגרגרת דבפרק ב' לקמן (חולין דף ל"ב) וכן מתניתין דריש אלו טריפות דקתני ופסוקת הגרגרת לפירוש ה"ג הוי פירושו שנפסק הגרגרת באמצעה לא שנשמט או נעקר למעלה ממקום חבורו דההיא לא הויא טריפה לפי' ה"ג שאין השחיטה מועלת בו ושיעור דפסיקת הגרגרת ברובא ועיין לקמן (חולין דף מ"ד) בתוס' ד"ה והאיכא עיקור סימנים ובסמ"ג עשין ס"ג:

    1 more comments on this page.

    Maharam on Chullin 9a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Penei Yehoshua

    בגמרא גופא אמר רב הונא בהמה בחייה כו' נשחטה בחזקת היתר עומדת ולימא נשחטה הותרה. ולכאורה למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דמיירי באתיליד בה ריעותא א"כ טפי ה"ל לאקשויי דכל הך בבא דנשחטה לא איצטריך ליה לר"ה לאשמעינן דפשיטא דכיון דנשחטה ויצאה מחזקת אבר מן החי ומאיסור שאינה זבוחה לפי' התוס' א"כ פשיטא דנשחטה הותרה וליכא למימר דנשחטה הותרה איצטריך לאשמעינן לענין דאין צריך בדיקה דהא ודאי ליתא דהא לענין בדיקת הריאה פשיטא דלכתחילה צריך לבדוק לשיטת כל הפוסקים וכמ"ש רש"י לקמן דף י"ב גבי היכא דאפשר אפשר משום דהוי מיעוט המצוי ואי לענין דיעבד איירי כגון שנאבדה הריאה דלכל הפוסקים חוץ מהר"י הלוי שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו אפילו בנאבדה הריאה כתבו דנשחטה הותרה והיינו מהאי סוגיא דהכא ואף להמחמירין בדיעבד אינו אלא משום קנס או משום סייג ולא מדינא דגמרא א"כ לפ"ז השתא נמי לא קשה מידי ולימא נשחטה הותרה דאכתי היא גופא תיקשי למה הותרה דנהי שאין כאן חזקת איסור הא נמי ליכא חזקת היתר ובהא קאמר ר"ה שפיר דודאי בחזקת היתר גמור עומדת והיינו משום חזקה דאתי' מכח רובא דרוב בהמות הנשחטים כשרים הם וכ"ש דקשה טפי על שיטת ר"י הלוי זצ"ל שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דמשמע מדבריו שמדינא דגמרא אוסר בנאבד הריאה א"כ תיקשי ליה מדר"ה דאמר בפירוש נשחטה הותרה וכן הקשה באמת הרשב"א ז"ל בחידושיו וכמה מפרשים ולכאורה היה נראה לי ליישב שיטת ר"י הלוי שסובר דנהי דודאי רב הונא סבר דבכל ענין אמרינן דנשחטה הותרה אפי' בנאבדה הריאה אפשר משום דסבר כהנך אמוראי דלקמן דף י"א דהא דאמרינן זיל בתר רובא ילפינן מפרה אדומה ועגלה ערופה ושעיר המשתלח אלמא דאפילו למיעוטא דשכיח לא חיישי דאלת"ה אכתי ניחוש שמא נקבה הריאה משא"כ ר"י הלוי גופא סבר כרב אשי לקמן דבתראה הוא ולא יליף אלא משחיטה עצמה דלמא במקום נקב קא שחיט נמצא דלפ"ז לא מצינן למילף דאזלינן בתר רובא אלא במקום דלא אפשר ושאינו מצוי כלל כגון האי דלמא במקום נקב קא שחיט ואפשר נמי דדייק לה ר"י הלוי מדר' אבא גופא דקאמר בא זאב ונטל בני מעיים וכיון דריאה לאו בכלל בני מעיים הוא משמע דבריאה פשיטא ליה דחוששין והיינו כדפרישית דר"ה דמיקל משום דס"ל כהנך אמוראי דלקמן ועוד דאיכא למימר דר"ה לטעמיה דאלים ליה חזקה טובא אפילו היכא דאיתרע חזקה טובא דהא אמר לקמן השוחט בסכין ונמצאת פגומה אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה והיינו נמי מהאי טעמא גופא דאמרינן עלה בשלמא ר"ה כשמעתי' והיינו כדאמר הכא עד שיודע לך במה נשחטה ולפ"ז אית לן לפרש סיפא דמלתא דר"ה בכה"ג גופא דנשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך והיינו נמי דאלים ליה הך חזקת היתר דאתיא מכח רובא ומש”ה מיקל בנטלם זאב והחזירם כשהן נקובין דאין חוששין שמא במקום נקב קא נקיב אף על גב דאיתרע אכתי לא ידעינן במה נטרפה וכ"ש דמה"ט מכשיר נמי בנאבדה הריאה כיון דלא איתרע חזקה משא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ה בשיבר בה עצמות כיון דאיתרע חזקת איסור תלינן אפילו לקולא א"כ כ"ש דאמרינן הכי לענין חזקת היתר גבי בא זאב ונטל בני מעיים דהא איתרע הך חזקה טובא וא"כ לפ"ז יש לאסור ג"כ בנאבדה הריאה דנהי דלא איתרע חזקת היתר מ"מ כיון דחזקת היתר נמי לא אלים טובא לגבי ריאה כיון דשכיחי טובא וכמה מיני טריפות מצוים בה כך נראה לי בשיטת ר"י הלוי ומה שהקשה הרשב"א ז"ל עוד בחידושיו עליו יש ליישב אלא שאין לי להאריך דבלא"ה כמעט כל הפוסקים חולקים עליו בזה כדפרישית והביאו ראיה ברורה מירושלמי דאפי' בנאבדה הריאה מותר ואף ליש מחמירין היינו משום גדר וסייג בלבד כמ"ש הש"ך ומעתה נבוא לבאר מה שהקשיתי על שיטת רש"י וסייעתו בהא דמקשה ולימא נשחטה הותרה ולא ניחא ליה למימר דאיצטריך ליה לדר"ה נמי בחזקת היתר עומדת להיכא דנאבדה הריאה דאפשר דבאמת שזה בכלל הוא במאי דמשני ר"ה גופא דאיצטריך למימר בחזקת היתר עומדת דטעמא יהיב למלתא אלא כיון דלקושטא דמלתא מתיר ר"ה אפי' היכא דאיתרע וממילא דכ"ש דמותר בנאבדה הריאה דלא איתרע כלל ואי משום דהוי מיעוט המצוי לא איכפת לן בהא כמ"ש רש"י להדיא לקמן במסקנא דסוגיא דאזלינן בתר רובא ולא שני ליה כלל כן נ"ל ועיין מ"ש בזה בפרק אין צדין ועיין עוד בסמוך:

    Penei Yehoshua on Chullin 9a · Sefaria · Edition: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 9, Amud Aleph, about 291 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “מעילאי נמי קרמא איכא? איידי דממשמשא ידא…”

    2. Segment 231 words

      Opens “ואמר רב יהודה אמר רב: תלמיד חכם…”

      Named: רב יהודה, רב חנניא בר שלמיא, רב אמר.

    3. Segment 323 words

      Opens “ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל טבח…”

      Named: רב יהודה, שמואל.

    4. Segment 431 words

      Opens “מאי קמ"ל כולהו תנינהו! לא צריכא, ששחט…”

    5. Segment 529 words

      Opens “ואמר רב יהודה אמר שמואל: הטבח צריך…”

      Named: רב יהודה, רב יוסף, שמואל.

    6. Segment 618 words

      Opens “א"ל אביי: לא, הכי א"ר יוחנן: כדי…”

      Named: אביי.

    7. Segment 721 words

      Opens “לא בדק, מאי? ר' אליעזר בן אנטיגנוס…”

      Named: רבי אלעזר.

    8. Segment 825 words

      Opens “במאי קמיפלגי? בדרב הונא, דאמר: בהמה בחייה…”

      Named: רב הונא.

    9. Segment 917 words

      Opens “מר סבר: בחזקת איסור קיימא, והשתא מתה…”

    10. Segment 1032 words

      Opens “גופא, אמר רב הונא: בהמה בחייה בחזקת…”

      Named: רב הונא.

    11. Segment 1112 words

      Opens “כדבעא מיניה רבי אבא מרב הונא: בא…”

      Named: רבי אבא, רב הונא, אבא.

    12. Segment 1228 words

      Opens “נטל?! הא ליתנהו, אלא נקב בני מעים…”

    13. Segment 137 words

      Opens “א"ל אין חוששין שמא במקום נקב נקב.…”

    14. Segment 148 words

      Opens “איתיביה: ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Chullin 9a · Segment 6 — “א"ל אביי: לא, הכי א"ר יוחנן: כדי ביקור חכם.

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Chullin 9a · Segment 5 — “…לאחר שחיטה. אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא,…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Chullin 9a · Segment 3 — “…רב יהודה אמר שמואל: כל טבח שאינו יודע הלכות…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Chullin 9a · Segment 6 — “א"ל אביי: לא, הכי א"ר יוחנן: כדי ביקור חכם.…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 9a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026