Talmud Builders

    Chullin 129b

    Back to index

    English translation — Chullin 129b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1to others, such as the limb and flesh from a living animal, which are forbidden even to gentiles, is not called food.

    2Rabbi Zeira questioned the explanation of Rabbi Yoḥanan and said to Rabbi Asi: If Rabbi Shimon is discussing the first clause in the mishna, claiming that a hanging limb or flesh is pure during the lifetime of the animal, the reason for his statement is not necessarily that food that is forbidden to all people is not considered food. Perhaps the reason for the opinion of Rabbi Shimon there is that since the flesh or limb is still attached to the animal, it is considered attached.

    3As it is taught in a mishna ( Okatzin 3:8): With regard to a branch of a fig tree that was detached from the tree and remains attached only to the bark of the tree, Rabbi Yehuda deems the figs on the branch not susceptible to impurity, as they are considered attached to the tree. And the Rabbis say: If it is possible to reattach the branch to the tree and the branch can continue to live and produce fruit, then it is considered attached to the tree, and the fruit is not susceptible to impurity. But if not, the fruit is susceptible to impurity. And we said to you, Rabbi Asi: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? And you said to us: Since the branch is still attached to the bark of the tree, it is considered attached. Therefore, the same logic applies to the statement of Rabbi Shimon.

    4Rabbi Asi said to Rabbi Zeira: Rabbi Yoḥanan is explaining the reasoning for Rabbi Shimon’s opinion in the middle clause of the mishna, which teaches: If the animal was slaughtered, the limb and the flesh were rendered susceptible to impurity with the blood of the slaughtered animal; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Shimon says: They were not rendered susceptible with the blood of the slaughtered animal.

    5Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The reason is that the verse states with regard to impurity as food: “From all food which may be eaten, that on which water comes shall be impure” (Leviticus 11:34). The phrase “food which may be eaten” indicates that only food that you can feed to others, including gentiles, is called food in this regard, but food that you cannot feed to others, such as the limb and flesh from a living animal, is not called food.

    6Rabbi Zeira questioned this explanation of Rabbi Yoḥanan as well, and said to Rabbi Asi: If it is with regard to Rabbi Shimon’s opinion in the middle clause of the mishna, perhaps the reason for the opinion of Rabbi Shimon in that clause is not that food that is forbidden to all is not called food.

    7Rather, it is either in accordance with the explanation of Rava or in accordance with the explanation of Rabbi Yoḥanan cited earlier (127b–128a). According to both explanations of Rabbi Shimon’s opinion, the mishna is discussing a case where only the body of the animal, but not the partially severed limb, came into contact with the blood of slaughter. According to Rava, the reason for Rabbi Shimon’s opinion is that the body of the animal serves the partially severed limb as a handle, and he holds that a handle of a food item transmits impurity to the attached food, but a handle that comes into contact with liquid does not render the attached food susceptible to impurity. And according to Rabbi Yoḥanan, Rabbi Shimon holds that if one grasps a small part of a large item such that the large part does not ascend with the small part, the small part is not considered part of the item with regard to impurity (see 127b).

    8Rather, actually, one must explain the statement of Rabbi Shimon as it was explained originally, that he is referring to the latter clause of the mishna. And he is not referring to the case of a partially severed limb, but rather to the case of partially severed flesh. Therefore, the latter clause of the mishna teaches: If the animal died without slaughter, Rabbi Meir holds that the hanging flesh needs to be rendered susceptible to impurity in order to impart impurity as food, and Rabbi Shimon deems the limb not susceptible to impurity even if it came into contact with liquid.

    9Rabbi Yoḥanan said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The reason is that the verse states with regard to impurity as food: “From all food which may be eaten, that on which water comes shall be impure” (Leviticus 11:34). The phrase “food which may be eaten” indicates that only food that you can feed to others, including gentiles, is called food with regard to being susceptible to impurity as food, but food that you cannot feed to others, such as flesh from a living animal, which is forbidden even to gentiles, is not called food.

    10MISHNA: The limb and the flesh of a person that were partially severed and remain hanging from a person are ritually pure, although there is no potential for healing. If the person died, the hanging flesh is ritually pure, as its halakhic status is that of flesh severed from a living person. The hanging limb imparts impurity as a limb severed from the living and does not impart impurity as a limb from a corpse; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon deems the flesh and the limb ritually pure.

    11GEMARA: The Gemara challenges the opinion of Rabbi Shimon in the latter clause of the mishna: Whichever way you look at it, the ruling of Rabbi Shimon is difficult. If death renders a hanging limb fallen off, i.e., if after the person dies the hanging limb is considered to have fallen off his body beforehand, the limb should impart impurity as a limb severed from the living. And if death does not render a hanging limb fallen off, and the limb is considered attached to the body at the time of death, then the limb should impart impurity as a limb from a corpse.

    12The Gemara explains: This statement of Rabbi Shimon is not referring directly to the case in the mishna. Rather, the statement of Rabbi Shimon is referring to the matter of a limb that separates from a corpse in general. Rabbi Shimon inferred from that which the first tanna , Rabbi Meir, said: The hanging limb imparts impurity as a limb severed from the living and does not impart impurity as a limb from a corpse, that evidently, in general the limb of a corpse imparts impurity. And in reference to this Rabbi Shimon said to him: In general, the limb of a corpse does not impart impurity, if it does not contain an olive-bulk of flesh.

    13Another pair of tanna’im had the same dispute as Rabbi Meir and Rabbi Shimon, as it is taught in a baraita : Rabbi Eliezer says: I heard that a limb severed from the living imparts impurity. Rabbi Yehoshua said to him: May one infer from this statement that a limb from a living person imparts impurity but a limb from a corpse does not? But it can be inferred a fortiori that a limb from a corpse imparts impurity: If with regard to a living person, who is pure and does not impart impurity, nevertheless a limb that separates from him is impure, then with regard to a corpse, which is impure, all the more so is it not clear that the limb that separates from it is impure?

    14Furthermore, Rabbi Yehoshua adds that it is written in Megillat Ta’anit : On Minor Passover, i.e., the fourteenth of Iyyar, one does not eulogize. Should one infer from here that on Major Passover, i.e., the fourteenth of Nisan, it is permitted to eulogize? Clearly that is not the case. Rather, if one may not eulogize on the fourteenth of Iyyar, all the more so one may not eulogize on the fourteenth of Nisan. Here too, if a limb from a living person is impure, all the more so a limb from a corpse is impure. Rabbi Eliezer said to him: Despite this reasoning, such is the ruling I heard from my teachers.

    15§The mishna teaches that Rabbi Meir holds that with regard to a partially severed limb of a person, after the person dies the limb imparts impurity as a limb from a living person but not as a limb from a corpse. The Gemara asks: What difference is there between the impurity of a limb from a living person and the impurity of a limb from a corpse? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to the case of an olive-bulk of flesh, or a bone the volume of a barley grain, that separates from the severed limb of a living person.

    16As we learned in a mishna ( Eduyyot 6:3): In the case of an olive-bulk of flesh that separates from a limb severed from a living person, Rabbi Eliezer deems it impure, and Rabbi Neḥunya ben HaKana and Rabbi Yehoshua deem it pure. In the case of a bone the volume of a barley-grain that separates from a limb severed from a living person, Rabbi Neḥunya deems it impure, and Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua deem it pure.

    17The Gemara comments: Now that you have arrived at this dispute between tanna’im , it is possible to say that the difference between the first tanna in the mishna, i.e., Rabbi Meir, and Rabbi Shimon is also with regard to the cases of an olive-bulk of flesh and a bone the size of a barley grain. Rabbi Meir states that the partially severed limb of a person imparts the impurity of a limb from a living person but not the impurity of a limb from a corpse. The difference between these two types of impurity is with regard to a case where either an olive-bulk of flesh or a bone the size of a barley grain was separated from the severed limb; Rabbi Neḥunya holds that flesh that separated from a limb of a living person is pure, but a bone that separated from a limb of a living person is impure, and Rabbi Eliezer holds vice versa. Rabbi Meir consequently holds in accordance with one of these two opinions. Rabbi Shimon holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua that both a bone and flesh that separated from a limb of a living person are pure.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לאחריםלעובד כוכבים:

    קרוי אוכללענין טומאת אוכלין ואבר מן החי אין אתה יכול להאכילו לאחרים בהיתר:

    ודילמא טעמא דר' שמעוןולמה לי קרא להכי:

    הואיל ומעורהבבעלי חיים שאין טומאה נוהגת בהם כדאמרינן לגבי יחור דהואיל והתאנה מעורה ביחור חיבור הוא אע"פ שהיחור נפשח מן האילן שהקליפה מועלת בו לעשות חבור הכא נמי הואיל והאבר מעורה בבהמה כל דהו טהור הוא:

    נשחטה הבהמהאין המדולדל ניתר לא לישראל ולא לבני נח:

    לא הוכשרווקמפרש רבי יוחנן משום דלאו בני קבולי טומאה נינהו דלא משויא להו שחיטה אוכלא הואיל שאינו קרוי אוכל:

    ודלמאלעולם בני קבולי טומאה נינהו וטעמא דר"ש אי כדרבא דמפרש לעיל (חולין דף קכז:) טעמא דר"ש משום דאין בהמה נעשית יד להכשיר האבר אי כדרבי יוחנן דאמר נמי לעיל אין יד להכשר וכשאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו פליגי ומשום הכשר:

    אלא לעולםאי איתמר דר' אסי אסיפא דמתניתין איתמר אמתה הבהמה ור' שמעון מטהר אפילו הוכשר הבשר אין מקבל טומאה וכ"ש דפליג ארישא כשהן מחוברין ומיהו קרא לא איצטריך ליה אלא משום סיפא דאי משום רישא הא אית ליה טעם אחר כדאמרינן:

    מתני' המדולדלין באדם טהוריםדכי ימות כתיב:

    מת האדם הבשרהמדולדל טהור דמיתה עושה ניפול ובשר הפורש מן החי טהור וכרבי יהושע ור' נחוניא בן הקנה מיתוקמא דמטהרים לקמן בשר הפורש מאדם חי:

    האבר מטמא משום אבר מן החי כו'בגמרא מפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת אבר מאדם חי מטמא במגע ובמשא ובאהל אבל כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי אינו מטמא ומאבר מן המת מטמא:

    גמ' בעלמא קאיואפילו אאבר מן המת דעלמא פליגי דלא מטמא אלא אם כן יש בו כזית בשר דמטמא משום בשר:

    א"ל ר' יהושעוכי מפני ששמעת מן החי סבור אתה לומר מן החי דוקא ולא מת בתמיה והלא כתיב במגילת תענית פסחא זעירא כו' פסח שני שבאייר:

    הא רבהפסח ניסן:

    למספדבתמיה:

    ה"נ כל דכןשמעת:

    א"ל כך שמעתישאבר מן החי מטמא ולא אבר מן המת:

    ה"ג ומאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המתואמתניתין קאי:

    כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהותנא דמתניתין סבירא ליה כר' יהושע דמטהר לקמן בין בבשר הפורש בין בעצם הפורש מן החי דהא מתניתין ר' יהושע היא דמטמא באבר מן המת הילכך בבשר מן החי ובעצם מן החי שאינו אבר נמי כרבי יהושע סבירא ליה. טעמא דרבי אליעזר ור' יהושע ור' נחוניא מפרש בעדיות (פ"ו מ"ג) מה ראה כל אחד לטמא בזה ולטהר בזה ומה ראה ר' יהושע לטהר בשניהם דתנן התם אמרו לו לר' אליעזר השוה מדותיך או תטמא בשניהם או תטהר בשניהם אמר להם מרבה אני טומאת בשר מטומאת עצמות שהבשר נוהג בנבלות ובשרצים מה שאין כן בעצמות אמרו לו לר' נחוניא השוה מדותיך אמר להם מרבה אני טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא אמרו לו לר' יהושע מה ראית לטהר בשניהם והא שניהם במת טמאין אמר להם לא אם אמרתם במת שהרי יש בו רובע ורוב ורקב דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב בניינו או רוב מניינו מטמא ומלא תרווד רקב מטמא באהל תאמרו בחי שאין בו רובע ורוב ורקב כו':

    השתא דאתית להכידאדכרתן עצם כשעורה ובשר הפורש מהשתא אימא לך דר"ש לאו אאבר מן המת פליג אלא בין תנא קמא לר"ש דמתניתין נמי כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו בהא פליגי אם אבר מן החי חלוק מאבר מן המת בשתיהן או באחת מהן דלתנא קמא אינו חלוק אלא באחת מהן דת"ק סבר אי כרבי אליעזר דמטמא בבשר הפורש מאבר מן החי ובעצם כשעורה הפורש ממנו מטהר אי כר' נחוניא דאמר איפכא והכי קאמר האבר טמא משום אבר מן החי ובשר הפורש ממנו טמא והעצם טהור כר' אליעזר או העצם טמא והבשר טהור כרבי נחוניא ולא משום אבר מן המת דשניהם טמאין בו ור' שמעון מטהר בין בעצם בין בבשר הפורש ממנו דסבר כר' יהושע דמטהר בשניהם אבל אבר עצמו ה"נ דמטמא לר"ש:

    חולין 129 עמוד ב

    1לאחרים אין קרוי אוכל.

    2אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: דילמא טעמא דרבי שמעון התם, הואיל ומעורה מעורה.

    3דתניא: יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה ר' יהודה מטהר, וחכמים אומרים: אם יכול לחיות טהור, ואם לאו טמא. ואמרינן לך: מאי טעמא דרבי יהודה? ואמרת לן: הואיל ומעורה מעורה.

    4אמר ליה, אמצעיתא נשחטה הבהמה, הוכשרה בדמיה דברי ר' מאיר; ר' שמעון אומר: לא הוכשרו.

    5(אמר ר' אסי) אמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבי שמעון? אמר קרא ״(ויקרא יא״, לד) ״מכל האוכל אשר יאכל״ אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל.

    6ודילמא טעמא דר' שמעון בההיא׃

    7אי כדרבא, אי כדרבי יוחנן?

    8אלא, לעולם אסיפא, ולאו אאבר, אלא אבשר. מתה הבהמה הבשר צריך הכשר, ור' שמעון מטהר.

    9אמר ר' יוחנן: מ"ט דרבי שמעון? אמר קרא ״מכל האוכל אשר יאכל״, אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל.

    Mishna

    10האבר והבשר המדולדלין באדם טהורים. מת האדם הבשר טהור. האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן המת, דברי ר' מאיר. ורבי שמעון מטהר.

    Gemara

    11ורבי שמעון מה נפשך? אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי, ואי אין מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן המת!

    12ר' שמעון בעלמא קאי, דקאמר תנא קמא: האבר מטמא משום אבר מן החי ואין מטמא משום אבר מן המת, אלמא אבר המת בעלמא מטמא, ואמר ליה ר"ש אבר המת בעלמא לא מטמא.

    13דתניא: אמר ר' אליעזר: שמעתי שאבר מן החי מטמא. אמר לו ר' יהושע: מן החי ולא מן המת? וקל וחומר ומה חי שהוא טהור, אבר הפורש ממנו טמא; מת שהוא טמא, לא כל שכן?

    14כתוב במגילת תענית: ״פסחא זעירא דלא למספד״, הא רבה למספד?! אלא כל דכן! הכא נמי, כל דכן! אמר ליה: כך שמעתי.

    15ומאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת? כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו.

    16דתנן: כזית בשר הפורש מאבר מן החי ר' אליעזר מטמא, ור' נחוניא בן הקנה ור' יהושע מטהרין. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר' נחוניא מטמא, רבי אליעזר ור' יהושע מטהרין.

    17השתא דאתית להכי, בין תנא קמא לרבי שמעון נמי, כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו.

    18הדרן עלך העור והרוטב.

    Tosafot

    כזית בשר הפורש מאבר מן החי ר' אליעזר מטמאלכאורה נראה דאבר האדם מן החי מבנין אב דשרצים ובהמה אתי אבל במשנה לא משמע כן מדאמרו ליה לר' אליעזר השוה מדותיך וקא יהיב טעמא אמאי מרבה בשר וממעט עצם וצריך לומר מקרא אחד דרשינן מר מוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם כדיהיב טעמא ומר דריש לדרשא אחרינא אבל אי מבניינא דשרצים ודבהמה אתי אמאי אמרו ליה לר' אליעזר מאי טעמא מרבה בשר וממעט עצם:

    בין תנא קמא לר' שמעון נמי כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהופירוש או עצם כשעורה דהא תרוייהו ליכא למימר לת"ק טמא דאם כן מאי איכא בין אבר מן המת לאבר מן החי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ודלמא טעמיה דר"ש או כרבא או כר"יאיכא למידק דטפי ה"ל לאקשויי ולימא והא ר' יוחנן הוא דמפרש לעיל טעמיה דר' שמעון בההיא משום דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו, וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא נמי ר' אסי משמיה דר' יוחנן אמרה, וי"ל דהא עדיפא ליה לאקשויי דאי מהתם ה"א אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, אבל השתא פריך שפיר [דרב אמי] גופיה אמאי דחיק ומוקי בהאי טעמא דלמא טעמיה (דר') [דר"ש] משום דאין בהמה נעשית ידים לאבר א"נ דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו.

    אלא לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשרהקשה (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל כיון דר' יוחנן גופיה אמר לעיל (חולין קב, ב) לא תאכל הנפש עם השר זה אבר מן החי, ובשר בשדה טריפה זה בשר מן החי, א"כ בשר מן החי דאסור לבני נח מנא לן, דפסוק זה לישראל נאמר ולא לבני נח, ואי משום אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דכתיב בבני נח לאבר מן החי הוא דאתא, דהרי הוא כמה שנאמר לישראל לא תאכל הנפש עם הבשר. ותירץ הוא ז"ל דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ליה לר"י דבכשהוא כנפש שאינו עושה חליפין והיינו אבר מן החי כ"פ רש"י ז"ל, ואין בכלל זה בשר מן החי, אבל בבני נח דכתיב (בראשית ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הנפש עם הבשר בשנפשו בו, והלכך אפי' בשר מן החי במשמע, ולפיכך קרי ליה ר' יוחנן אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, וזה נכון.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 129b

    Chullin 129b. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 359 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    לאחרים לעובד כוכבים:

    קרוי אוכל לענין טומאת אוכלין ואבר מן החי אין אתה יכול להאכילו לאחרים בהיתר:

    ודילמא טעמא דר' שמעון ולמה לי קרא להכי:

    הואיל ומעורה בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת בהם כדאמרינן לגבי יחור דהואיל והתאנה מעורה ביחור חיבור הוא אע"פ שהיחור נפשח מן האילן שהקליפה מועלת בו לעשות חבור הכא נמי הואיל והאבר מעורה בבהמה כל דהו טהור הוא:

    נשחטה הבהמה אין המדולדל ניתר לא לישראל ולא לבני נח:

    לא הוכשרו וקמפרש רבי יוחנן משום דלאו בני קבולי טומאה נינהו דלא משויא להו שחיטה אוכלא הואיל שאינו קרוי אוכל:

    ודלמא לעולם בני קבולי טומאה נינהו וטעמא דר"ש אי כדרבא דמפרש לעיל (חולין דף קכז:) טעמא דר"ש משום דאין בהמה נעשית יד להכשיר האבר אי כדרבי יוחנן דאמר נמי לעיל אין יד להכשר וכשאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו פליגי ומשום הכשר:

    אלא לעולם אי איתמר דר' אסי אסיפא דמתניתין איתמר אמתה הבהמה ור' שמעון מטהר אפילו הוכשר הבשר אין מקבל טומאה וכ"ש דפליג ארישא כשהן מחוברין ומיהו קרא לא איצטריך ליה אלא משום סיפא דאי משום רישא הא אית ליה טעם אחר כדאמרינן:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 129b · Sefaria

    Tosafot

    כזית בשר הפורש מאבר מן החי ר' אליעזר מטמא לכאורה נראה דאבר האדם מן החי מבנין אב דשרצים ובהמה אתי אבל במשנה לא משמע כן מדאמרו ליה לר' אליעזר השוה מדותיך וקא יהיב טעמא אמאי מרבה בשר וממעט עצם וצריך לומר מקרא אחד דרשינן מר מוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם כדיהיב טעמא ומר דריש לדרשא אחרינא אבל אי מבניינא דשרצים ודבהמה אתי אמאי אמרו ליה לר' אליעזר מאי טעמא מרבה בשר וממעט עצם:

    בין תנא קמא לר' שמעון נמי כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו פירוש או עצם כשעורה דהא תרוייהו ליכא למימר לת"ק טמא דאם כן מאי איכא בין אבר מן המת לאבר מן החי:

    Tosafot on Chullin 129b · Sefaria

    Rashba

    ודלמא טעמיה דר"ש או כרבא או כר"י איכא למידק דטפי ה"ל לאקשויי ולימא והא ר' יוחנן הוא דמפרש לעיל טעמיה דר' שמעון בההיא משום דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו, וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן דהא נמי ר' אסי משמיה דר' יוחנן אמרה, וי"ל דהא עדיפא ליה לאקשויי דאי מהתם ה"א אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, אבל השתא פריך שפיר [דרב אמי] גופיה אמאי דחיק ומוקי בהאי טעמא דלמא טעמיה (דר') [דר"ש] משום דאין בהמה נעשית ידים לאבר א"נ דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אינו כמוהו.

    אלא לעולם אסיפא ולאו אאבר אלא אבשר הקשה (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל כיון דר' יוחנן גופיה אמר לעיל (חולין קב, ב) לא תאכל הנפש עם השר זה אבר מן החי, ובשר בשדה טריפה זה בשר מן החי, א"כ בשר מן החי דאסור לבני נח מנא לן, דפסוק זה לישראל נאמר ולא לבני נח, ואי משום אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דכתיב בבני נח לאבר מן החי הוא דאתא, דהרי הוא כמה שנאמר לישראל לא תאכל הנפש עם הבשר. ותירץ הוא ז"ל דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ליה לר"י דבכשהוא כנפש שאינו עושה חליפין והיינו אבר מן החי כ"פ רש"י ז"ל, ואין בכלל זה בשר מן החי, אבל בבני נח דכתיב (בראשית ט, ד) אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו משמע לא תאכל הנפש עם הבשר בשנפשו בו, והלכך אפי' בשר מן החי במשמע, ולפיכך קרי ליה ר' יוחנן אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, וזה נכון.

    Rashba on Chullin 129b · Sefaria

    Meiri

    המשנה השמינית ואינה מכונת הפרק אלא שנתגלגלה על ידי מה שהוזכר במשנה שלפניה האבר והבשר המדולדלין באדם טהורים מת האדם הבשר טהור והאבר טמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת דברי ר' מאיר ור' שמעון מטהר אמר הר"ם פי' נתבאר בששי מעדיות שאבר מן החי כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ואמנם מטמא כלו ושאבר מן הנבלה כזית בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טמא ור' שמעון אומר שבשר הפורש מאבר מן המת גם כן טהור וכן עצם כשעורה הפורש ממנו טהור ואין הלכה כר' שמעון:

    אמר המאירי עקר ענינה הוא שכבר ידעת שאבר מן החי של אדם מטמא באהל כאבר מן המת וכמת עצמו ולמדנו במשנה זו על האבר או הבשר המדולדלים באדם ומעורים במקצת אע"פ שאין יכולים לחזור ולהתרפא טהורים שאין טומאה אלא במה שהוא משולל מן החיות לגמרי:

    מת האדם אם היה מדולדל זה בשר טהור לגמרי שמיתה עושה ניפול כמו שביארנו והרי היא כבשר מן החי ואם היה דלדול זה אבר מטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר מן המת דברי ר' מאיר וכן הלכה ובגמ' יתבאר מה בין אבר מן המת לאבר מן החי והוא שאבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו הרי הן כמי שפרשו ממת שלם ומטמאין בשיעור הנתון להם כזית וכשעורה וכבר ביארנו באבר עצמו כשהוא שלם שמטמא בכל שהוא וכשם שאבר מן החי צריך שיהא כברייתו:

    כמו שביארנו כך אבר מן המת אינו מטמא אלא בדרך זה ימים הכתובים במגלת תענית כבר ביארנו במקומם שכלם בטלו ולא נשאר ענינם אלא בחנכה ופורים כמו שהתבאר במקומו:

    ונשלם הפרק תהלה לאל:

    Meiri on Chullin 129b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה אי לרבי יוחנן דאמר נמי לעיל אין יד להכשר כו' עכ"ל צ"ע לפירושו דהא בהדיא סבר רבי יוחנן בריש פרקין דיש יד להכשר אבל הכי הוה ליה למימר אי כרבי יוחנן דאמר לכולי עלמא דאין בהמה נעשית יד לאבר וכשאוחז בקטן כו' פליגי וכפרש"י גופיה לעיל לאוקמתא דאביי דהיינו נמי אוקמתא דרבי יוחנן ודו"ק:

    בד"ה ורבי שמעון מטהר כו' וכל שכן דפליג ארישא כו' ומיהו קרא לא אצטריך כו' עכ"ל אבל במציעתא לא בעי למימר דפליג אלא קרא לא אצטריך ליה דאית טעם אחר דקושטא הוא דמקרי במציעתא על ידי שחיטה גם אוכל שאתה יכול לאוכלו דאין בהן אלא מצות פרוש כדאמרינן בפ' בהמה המקשה וכ"כ התוס' לעיל וק"ל:

    בד"ה השתא דאתיא כו' דתנא קמא סבר אי כרבי אליעזר דמטמא בבשר הפורש מאבר מן החי כו' עכ"ל תימה היאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר דתנא קמא מטמא בבשר הפורש מאבר מן החי כרבי אליעזר דהא קתני מת האדם הבשר טהור דהיינו בשר הפורש מאבר מן החי כפרש"י לעיל גבי בהמה ושרצים ובמתניתין דהכא נמי פרש"י דמת האדם הבשר טהור אתיא כרבי יהושע וכרבי נחוניא משמע מפירושו אבל לרבי אליעזר דמטמא בבשר הפורש מן אבר מן החי לא אתיא דהכי נמי מטמא בבשר הפורש מן החי ודוחק לומר דרישא דמת האדם הבשר טהור ר"ש תני לה ולא תנא קמא דאם כן למאי קתני שוב בסיפא רבי שמעון מטהר בבשר הפורש מאבר מן החי דכיון דכבר קתני דמטהר רבי שמעון בבשר הפורש מן החי מכל שכן דמטהר בבשר הפורש מאבר מן החי וצ"ע:

    תוס' בד"ה כזית בשר כו' וצ"ל מקרא אחד כו' אמאי אמרו ליה לרבי אליעזר מאי טעמא מרבה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ר"ל כיון דילפינן משרצים ונבילה פשיטא דבעצמות קממעטינן עכ"מ ותלמיד כו' הא מסקינן דבשר הפורש מאבר מן החי טהור כו' הוה ליה למימר מאי טעמא בשר טמא כו' עכ"ל ולפי פירושו אין ראיית התוס' מכרעת דאכתי אימא דאבר מן החי גופא מבנין אב דנבילה ושרצים אתי ומיהו בשר הפורש טמא לרבי אליעזר מיתורא דקרא הכא וע"כ הנראה דשיעור דבריהם כך הוא דע"כ צ"ל דאיכא הכא יתורא דקרא לרבות למר בשר ולמר עצם ולמר לדרשא אחרינא ואם כן דמבנינא דנבילה ושרצים קאתי אבר מן החי גופיה מאי א"ל לרבי אליעזר מאי טעמא מרבה בשר כו' דודאי מסתבר טפי לרבות בשר אע"ג דטומאת בשר מן החי לית להו לנבילה ושרצים דטומאת בשר מיהת שייך בהו היכי דמתו אית לן לרבויי הכא מיתורא דקרא אף בשר מן החי אבל טומאת עצם לית להו כלל אפילו במתו ואם כן לית לן לרבויי נמי הכא עצם מן החי וזה קרוב לפירוש התלמיד והדברים ברורים וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 129b · Sefaria

    Maharam

    בד"ה כזית בשר וכו' נראה דאבר אדם מן החי וכו' ר"ל דמדפליגי בבשר הפורש מאבר מן החי א"כ משמע דאבר מן החי עצמו באדם טמא לכ"ע ומהיכא ילפינן לה ולכאורה נראה דילפי' מבנין אב דשדצים ובהמה אבל לא משמע כן במשנה מדאמרי ליה וכו' וע"כ צריך לומר דיש להם שום קרא דמר דריש מניה ומוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם והשתא בשלמא אם אבר עצמו מן החי באדם טמא ולא נצטרך ללמדו מבהמה ושרצים ויש להם ג"כ מקרא אחר דמר מוקי ליה לבשר הפורש מן האבר מן החי ומר מוקי ליה בעצם יתיישב שפיר דאמרי ליה לר"א השוה מדותיך משום דלא עלה על דעת אדם שיש להשוות דיני אבר מן החי באדם לדין בהמה ושרצים ולכך אמרי ליה השוה מדותיך והוא השיב להם וקא יהיב טעמא דמדמה ליה לדין בהמה ושרצים ואמר מרבה אני טומאת בשר וכו' שהבשר נוהג בנבלות ובשרצים וכו' אבל האמרו לו לא עלה על דעתם טעם זה אבל אי עיקר דין דאבר מן החי באדם מבהמה ושרצים אתי צריך לומר ג"כ דיש להם מקרא אחד דמר מוקי ליה לבשר הפורש ומר מוקי ליה בעצם והא דלא מוקי ליה באבר מן החי עצמו משום דלא אצטריך דמבנין אב דבהמה ושרצים אתי ולכך ע"כ להפורש מן האבר אתי אלא דמר מוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם ואע"ג דגבי בהמה ושרצים עצמן מטהרינן בין בשר הפורש ובין העצם הפורש כמבואר לעיל בדף קכ"ה ובתוס' ולא מטמאינן אלא דוקא אבר שלם אבל בפורש מן הנבילה בשר דוקא טמא ולא עצם שאני גבי אדם דאית לן קרא למר לבשר ולמר לעצם סוף סוף אי עיקר דין דאבר מן החי באדם מבהמה ושרצים אתי מה ס"ד דאמרי ליה השוה מדותיך פשיטא דישיב להם דמסתבר לדמות לטומאה דנבלה ושרצים כמו שהשיב להם באמת מרבה אני טומאת בשר שהבשר נוהג בנבלה ובשרצים אבל הם מה עלה על דעתם שאמרו לו כן עד שהוצרך להשיב וקא יהיב טעמא אמאי מרבה בשר כן נראה לי לפרש שיטת התוס' בדבור זה וראיתי מפרש דמשמע מדבריו שהוא מפרש דברי התוס' כן אבל אי מבניינא דשרצים ודבהמה אתי אמאי אמרו ליה מאי טעמא מרבה בשר וממעט עצם עדיפא מניה הוה להו להשיב על דבריו שהרי בבהמה ושרצים גופייהו בשר ועצם הפורש טהור וזה הפירוש נראה בעיני דחוק ורחוק דא"כ מאי מקשו התוס' אדר' אליעזר ואדאמרי ליה השוה מדותיך וקא יהיב טעמא וכו' לפי האמת היה להם להקשות לר"א ולרבי נחוניא דמר מטמא בשר ומר מטמא עצם כיון דמבניי' דבהמה ושרצים אתי הרי גבי בהמה ושרצים עצמן טהור בין בשר הפורש ובין העצם הפורש מן החי ואינו מתורץ כלל לפי האמת גם לפי דמר יהיב טעמא ומר יהיב טעמא כך היה להם להתוס' להקשות אלא ודאי אין זה קושית התוס' דאין זה קושיא דאף אי אתי אבר מן החי באדם מבנינא אית לן קרא דמר מוקי ליה בבשר ומר מוקי ליה בעצם אע"ג דגבי בהמה ושרצים טהור דשאני הכא דאית לן קראי ולא הקשו התוס' אלא אאמרו ליה דר"א לחוד כמו שפירשנו ודו"ק נ"ל:

    Maharam on Chullin 129b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 129, Amud Bet, about 359 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 14 words

      Opens “לאחרים אין קרוי אוכל.…”

    2. Segment 214 words

      Opens “אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: דילמא…”

      Named: רבי זירא, רבי אסי, רבי שמעון.

    3. Segment 330 words

      Opens “דתניא: יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה…”

      Named: רבי יהודה.

    4. Segment 415 words

      Opens “אמר ליה, אמצעיתא נשחטה הבהמה, הוכשרה בדמיה…”

    5. Segment 535 words

      Opens “(אמר ר' אסי) אמר רבי יוחנן: מאי…”

      Named: רבי יוחנן, רבי שמעון.

    6. Segment 65 words

      Opens “ודילמא טעמא דר' שמעון בההיא…”

    7. Segment 75 words

      Opens “אי כדרבא, אי כדרבי יוחנן?…”

      Named: רבי יוחנן, רבא.

    8. Segment 815 words

      Opens “אלא, לעולם אסיפא, ולאו אאבר, אלא אבשר.…”

    9. Segment 928 words

      Opens “אמר ר' יוחנן: מ"ט דרבי שמעון? אמר…”

      Named: רבי שמעון.

    10. Segment 1028 words

      Opens “מתני׳ האבר והבשר המדולדלין באדם טהורים. מת…”

      Named: רבי שמעון.

    11. Segment 1124 words

      Opens “גמ׳ ורבי שמעון מה נפשך? אי מיתה…”

      Named: רבי שמעון.

    12. Segment 1232 words

      Opens “ר' שמעון בעלמא קאי, דקאמר תנא קמא:…”

    13. Segment 1334 words

      Opens “דתניא: אמר ר' אליעזר: שמעתי שאבר מן…”

    14. Segment 1421 words

      Opens “כתוב במגילת תענית: ״פסחא זעירא דלא למספד״,…”

      Named: רבה.

    15. Segment 1519 words

      Opens “ומאי איכא בין אבר מן החי לאבר…”

    16. Segment 1631 words

      Opens “דתנן: כזית בשר הפורש מאבר מן החי…”

      Named: רבי אליעזר.

    17. Segment 1715 words

      Opens “השתא דאתית להכי, בין תנא קמא לרבי…”

      Named: רבי שמעון.

    18. Segment 184 words

      Opens “הדרן עלך העור והרוטב.…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Chullin 129b · Segment 9 — “אמר ר' יוחנן: מ"ט דרבי שמעון? אמר קרא ״מכל…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 129b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026