Talmud Builders

    Chullin 81b

    Back to index

    English translation — Chullin 81b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1But even if one slaughtered the offspring as a burnt offering and sprinkled its blood, and afterward slaughtered the non-sacred mother, he is exempt. The reason is that the slaughter of the first animal is not an act of slaughter subject to consumption, as a burnt offering is entirely burned upon the altar, and according to Rabbi Shimon, it is an act of slaughter that is improper, in that it does not render the meat fit to be eaten, is not considered slaughter.

    2And Rabbi Ya’akov says that Rabbi Yoḥanan says: Consumption by the altar is considered consumption. What is the reason? The reason is that the verse states with regard to an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [ piggul ]: “And if any of the flesh of the sacrifice of his peace offerings be at all eaten [ he’akhol ye’akhel ] on the third day, it shall not be accepted” (Leviticus 7:18).

    3The repetitive expression “ he’akhol ye’akhel ” teaches that the verse is speaking of two types of consumption: One is human consumption, and the other one is consumption by the altar, and both are considered consumption with regard to piggul and other matters. Therefore, the slaughter of a burnt offering is considered slaughter that is fit for consumption, and the slaughter of a mother animal and its offspring, one of which is sacrificed as a burnt offering on the same day as the slaughter of the other, renders one liable to receive lashes even according to the opinion of Rabbi Shimon.

    4MISHNA: With regard to one who slaughters an animal and its offspring and one of them is discovered to be an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [ tereifa ] and may not be eaten, or one who slaughters one of the animals for the sake of idol worship, from which deriving benefit is prohibited, or one who slaughters the red heifer of purification, or an ox that was to have been stoned, or a heifer whose neck was to have been broken, all of which are animals from which deriving benefit is prohibited, Rabbi Shimon deems one who slaughters them exempt from lashes for the slaughter of a mother and its offspring, as in his opinion, slaughter that does not render the animal fit for consumption is not considered slaughter and does not violate the prohibition. And the Rabbis deem him liable, as the slaughter need not render the animal fit for consumption in order to violate the prohibition.

    5All agree that one who slaughters an animal and it becomes a carcass by his hand because the slaughter was invalid, or one who stabs an animal, or one who uproots the windpipe and the gullet, is exempt with regard to the prohibition against slaughtering a mother and its offspring, as it is written: “You shall not slaughter it and its offspring both in one day” (Leviticus 22:28), and in these cases, no ritual slaughter was performed.

    6GEMARA: Rabbi Shimon ben Lakish says: The Rabbis in the mishna taught that one is liable when one of the animals is slaughtered for the sake of idol worship only when he slaughtered the first animal for the sake of idol worship and the second animal for his own table. But if he slaughtered the first animal for his own table and the second animal for the sake of idol worship, he is exempt from lashes for the second act of slaughter, as he receives only the greater punishment, that for idol worship, which is death.

    7Rabbi Yoḥanan said to him: Even schoolchildren know this halakha , that one who is liable to receive two punishments receives only the greater punishment. Rather, sometimes, even if he slaughtered the first for his own table and the second for the sake of idol worship, he is liable to receive lashes for the second act of slaughter.

    8This occurs, for example, where the witnesses forewarned him before the second act of slaughter with regard to the prohibition of: Itself and its offspring, but they did not forewarn him with regard to idol worship. Since he is not punished for performing idol worship, he receives lashes for the less severe transgression. And Rabbi Shimon ben Lakish says: Since, had they forewarned him with regard to idol worship he would have been exempt from lashes; therefore, even if they did not forewarn him with regard to idol worship, he is also exempt from lashes.

    9The Gemara notes: And they each follow their known lines of reasoning in this matter. As when Rav Dimi came to Babylonia from Eretz Yisrael he said: With regard to those who unwittingly performed a transgression for which one is liable to receive the death penalty if one performed it intentionally, or those who unwittingly performed a transgression for which one is liable to receive lashes, and that transgression also involved another matter, monetary payment, and they were forewarned with regard to the monetary penalty but not with regard to the lashes or the death penalty, Rabbi Yoḥanan says: He is liable to pay; and Reish Lakish says: He is exempt.

    10The Gemara clarifies the rationales for their statements. Rabbi Yoḥanan says that he is liable; since they did not forewarn him with regard to the severe transgression, he sinned unwittingly, and he remains liable only to pay the monetary payment. And Reish Lakish says that he is exempt; since had they forewarned him with regard to the severe transgression, he would have been exempt from the monetary payment, when they did not forewarn him, he is also exempt.

    11The Gemara notes: And it is necessary to state their disagreement with regard to both of these cases. As, if it were taught to us only about this case where one slaughters the mother for his private use and afterward slaughters its offspring for idol worship, perhaps only in this case involving the death penalty and lashes does Rabbi Shimon ben Lakish say that even if they did not forewarn the transgressor with regard to idol worship, he is still exempt from lashes for the prohibition of: Itself and its offspring, because the death penalty and lashes are similar in that they are both corporal punishments, and so the obligation of lashes does not take effect at all when the death penalty is potentially applicable. But in that case, involving the death penalty or lashes together with a monetary payment, say that he agrees with Rabbi Yoḥanan that the transgressor is liable to pay the monetary payment.

    12And if the disagreement was stated only with regard to that case, where one unwittingly performed a transgression involving the death penalty or lashes together with a transgression bearing a monetary payment, perhaps only in that case does Rabbi Yoḥanan say that he is liable to pay the monetary payment. But in this case, where one slaughtered an animal and its offspring, and the second animal was slaughtered for the sake of idol worship, which involves the death penalty and lashes, but without a forewarning with regard to the death penalty, say that he agrees with Rabbi Shimon ben Lakish that one is exempt from lashes. Therefore, it is necessary to state their disagreement with regard to both cases.

    13§ The mishna teaches that Rabbi Shimon deems one who slaughters the red heifer of purification exempt from punishment for the prohibition of: Itself and its offspring, as that act of slaughter does not render the animal fit for consumption. The Gemara asks: And is the slaughter of the red heifer of purification considered an act of slaughter that is unfit for consumption? But isn’t it taught in a baraita : Rabbi Shimon says: A red heifer, even if it has been slaughtered and it is therefore prohibited to derive benefit from it, is susceptible to the ritual impurity of food, since it had a time in which it was fit for consumption?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    אלא אפילו שחט עולהונזרק דמה ואחר כך שחט חולין פטור לרבי שמעון:

    בשתי אכילות הכתוב מדברלענין פגול שאם שחט ע"מ לאכול חוץ לזמנו או על מנת להקטיר חוץ לזמנו פגול:

    מתני' השוחט פרת חטאתפרה אדומה דלאו לאכילה היא:

    ושור הנסקללאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו בקדושין (דף נו:) ובפסחים (דף כב:):

    ועגלה ערופהדסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה:

    רבי שמעון פוטרדשחיטה שאינה ראויה היא:

    ונתנבלה בידושלא מדעת:

    והנוחר והמעקרסימנין מדעת פטור ואפילו לרבנן דהא ליכא שחיטה כלל ולא דמיא לשחיטה דלעיל כלל דהתם שחיטה מעלייתא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל:

    גמ' לא שנודשוחט לעבודה זרה חייב משום אותו ואת בנו לרבנן:

    אלא ששחט ראשון לעבודה זרהוחזר ושחט את השני לשלחנו לאכול דדיינינן ליה ברישא אהתראה דשני דאותו ואת בנו ומלקינן ליה והדר דיינינן אהתראה דשחיטה קמייתא לעבודה זרה וקטלינן ליה אי נמי בשני בני אדם. אבל שני לעבודה זרה דבהך שחיטה בתרייתא דמיחייב עלה משום אותו ואת בנו אתי נמי דין קטלא עילויה:

    פטורממלקות כדקיימא לן בכתובות באלו נערות (כתובות דף לה.) מקראי דתרתי לא עבדינן ביה:

    זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעיןדתרתי לא עבדינן ביה:

    אלאאם היה לך להשמיענו דבר טעם על משנתינו כך היה לך לומר:

    פעמיםשמלקות של משנתינו אפילו בראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה ולא אתרו בו משום עבודה זרה ולא מיקטל. ולריש לקיש כיון דאילו אתרו ביה הוי מיקטיל ופטור ממלקות כי לא אתרו ביה נמי אע"ג דלא מיקטיל הואיל ובהך איסורא איכא צד מיתה לא לקי ובכתובות (שם) יליף טעמא מקראי באלו נערות:

    חייבי מיתות שוגגין או חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחראתרוייהו קאי. חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר עבר עבירה בלא התראה דהיינו שוגג ויש בה דין מיתה אם היו מתרים בו ויש בה עוד חיוב דבר אחר כגון מלקות שהתרו בו למלקות כי הא דאמרן או יש בה חיוב ממון:

    רבי יוחנן אומר חייבבאותו דבר אחר שעם המיתה הואיל ואינו נהרג. וכן חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר שעבר עבירה שיש בה מלקות וממון כגון אכל מעשר שני של חבירו בגבולין או נבלה וטרפה של חבירו ולא התרו בו למלקות:

    בהא קאמר ריש לקישדפטור ממלקות הואיל ויש בשחיטה זו צד מיתה פקע ליה תורת מלקות מיניה דתרתי בגופא לא רמו עליה הילכך אפילו לא אתרו ביה למיתה ליכא מלקות אבל חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר כגון ממון דחדא בגופא וחדא בממונא אימא תרוייהו רמו עליה ומיהו היכא דמיקטיל לא משלם משום דקם ליה בדרבה מיניה אבל היכא דלא מיקטיל משלם:

    אבל בהך דלעיל אימא מודי ליה לריש לקישדלא רמיא תורת מלקות בעבירה של מיתה כלל:

    פרה מטמאה טומאת אוכליןדאע"ג דאמר רבי שמעון בפרק קמא דבכורות (דף ט:) דאיסורי הנאה כגון שור הנסקל ופטר חמור אין מטמאין טומאת אוכלין ונפקא ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל מודה הוא דפרה אדומה מקבלת טומאת אוכלין לטמא אחרים:

    הואיל והיתה לה שעת הכושרלהאכילה אף לעצמו משנשחטה. ומהו שעת הכושר שלה:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    חולין 81 עמוד ב

    1אלא אפילו שחט עולה ואחר כך שחט חולין פטור, שחיטה קמייתא לאו שחיטה בת אכילה היא.

    2ורבי יעקב אמר רבי יוחנן: אכילת מזבח שמה אכילה. מאי טעמא? דאמר קרא: ״(ויקרא ז״, יח) ״ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו״.

    3בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח.

    Mishna

    4השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט פרת חטאת, ושור הנסקל, ועגלה ערופה רבי שמעון פוטר, וחכמים מחייבין.

    5השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר פטור משום ״אותו ואת בנו״.

    Gemara

    6אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו אלא ששחט ראשון לעבודה זרה ושני לשלחנו, אבל ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה פטור, דקם ליה בדרבה מיניה.

    7אמר ליה רבי יוחנן: זו, אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה! אלא, פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לעבודה זרה חייב.

    8כגון דאתרו ביה משום ״אותו ואת בנו״, ולא אתרו בו משום עבודה זרה. ור"ש בן לקיש אמר: כיון דכי אתרו ביה פטור, כי לא אתרו ביה נמי פטור.

    9ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר: חייבי מיתות שוגגין, וחייבי מלקות שוגגין, ודבר אחר רבי יוחנן אומר: חייב, וריש לקיש אומר: פטור.

    10רבי יוחנן אומר: חייב, דהא לא אתרו בו וריש לקיש אומר: פטור, דכיון דכי אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור.

    11וצריכא, דאי אשמועינן בהא בהא קאמר רבי שמעון בן לקיש, אבל בהא אימא מודי ליה לרבי יוחנן.

    12ואי איתמר בהא, בהא קאמר רבי יוחנן, אבל בהא אימא מודי לרבי שמעון בן לקיש, צריכא.

    13ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא? והתניא: רבי שמעון אומר: פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר.

    Tosafot

    עולה לאו בת אכילה היאתימה א"כ היכי משכחת לר"ש טומאה בעולה ובאימורים דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דאכילת מזבח לא שמה אכילה וכ"ת דחיבת הקדש משויא ליה אוכל אם כן למה ליה לר"ש גבי פרה טעמא דהואיל והיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקדש משויא ליה אוכלא דע"כ מהניא ביה חיבת הקודש כדאמר בהמנחות והנסכים (מנחות קב:) אלא ודאי לא מהני ביה חיבת הקדש אלא לענין דאף על גב דכשרוף דמי משויא ליה אוכל אבל לא מהני לעשות אוכל האסור כמותר ויש לומר דלענין טומאה מודה דאכילת מזבח שמה אכילה אבל לענין שחיטה ראויה לא הויא שחיטה ראויה אלא הראויה לאדם דומיא (בראשית מ״ג:ט״ז) דטבוח טבח והכן:

    כיון דאילו אתרו ביה פטור כו'תימה מנלן הא בשלמא חייבי מיתות שוגגין וממון נפקא לן (כתובות דף לה.) מדתני דבי חזקיה דלא חילקת בין שוגג בין מזיד לפוטרו ממון אלא מלקות מנליה וכ"ת דיליף מממון כי היכי דלא חילקת בממון הכי נמי במלקות אם כן מאי קאמר בסמוך אי אשמועינן בהא בהא קאמר ר"ל דפטור פי' בקונטרס גבי מלקות אבל גבי ממון אימא דחייב והא במלקות לא ידעינן דפטור אלא מממון ועוד קשה לפי' הקונטרס דקאמר ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן משמע דלריש לקיש לא מצי למיעבד צריכותא הא איכא למעבד צריכותא איפכא דהוה אמינא דוקא מממון פטור משום דחד בגופיה וחד בממוניה לא עבדינן אבל במלזקות אימא דמודה דחייב דמיתה אריכתא היא כדקעביד לה באלו נערות (כתובות דף לז:) לרבי מאיר דאית ליה תרי קראי למיתה וממון ומיתה ומלקות אלא משום דגבי מזיד איכא קראי דלא עבדינן תרתי לא בגופיה ולא בממוניה צריך לעשות בהם צריכותא אחרינא ונראה לפרש אי איתמר בההיא דאלו נערות דפטר ריש לקיש בחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ה"א דווקא התם פטר מדתנא דבי חזקיה אבל במלקות אימא לא ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן אבל בהא דממון אימא מודה לריש לקיש מדתנא דבי חזקיה:

    פרה מטמאה כו'מה שהקשה בקונטרס למה לי קבלת טומאה והלא היא עצמה מטמאה אדם ובגדים אין נראה קושיא זו דהא אין מטמאה אלא מתעסקים בה בלבד כדתנן במסכת פרה (פ"ח מ"ג) השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים והן עצמן פרה ופרים ושעיר אין מטמאין בגדים והרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואת טימאתני ומיהו יש לומר דדעת הקונטרס היא כיון דמטמא אדם ובגדים דהיינו מתעסקין בה אם כן כיון דסופו לטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין ומיהו י"ל דאע"פ שסופו לטמא טומאה חמורה לא היה מטמא טומאת אוכלין ומשקין דמה שסופו לטמא טומאה חמורה לא מהניא אלא לענין דלא צריך הכשר מים ושרץ אבל לא מהניא להחשיבו אוכל להכי צריך טעמא דשהיה לה שעת הכושר כיון דחשיבא אוכל מטמא אוכלין ומשקין בלא הכשר מים ושרץ משום דסופו לטמא טומאה חמורה וגרסינן מטמא ולא מיטמא דלענין טומאה חמורה עצמה אין נפקותא ובמרובה (ב"ק דף עז.) מפורש באורך וכן יש בתוספתא [פרה פ"ו] בהדיא דפרה ופרים מטמא אוכלין ומשקין ומפי' הקונטרס נמי משמע דגרסינן מטמא ואע"ג דהקשה למה לי קבלת טומאה לא משום דגרסינן דמיטמא אלא שר"ל אי מחמת עצמה מטמאה למה לי שעת הכושר:

    הואיל והיתה לה שעת הכושרתימה דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא והא אית ליה לרבי שמעון בשבועות (דף יא:) דפרה קדשי בדק הבית היא ואית ליה לרבי שמעון נמי דקדשי בדק הבית לא הוו בכלל העמדה והערכה ונראה לפרש דמיירי לאחר הזאה דאין סברא שתהא בת פדייה אחר שהוזה כבר דמה ואפילו הכי מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה וא"ת והא כל העומד להזות כמוזה דמי וי"ל דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל וא"ת ואמאי לא אמרינן דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטן ונימא דכל העומד לישחט כשחוט דמי וי"ל דאפילו נשחט לא אמר כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כ"ש כשעדיין לא נשחט ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין למאן דשרי אברים בהנאה לרבי שמעון דכיון דעומד לדחות לצוק כדחוי דמי וי"ל מידי דהוה אבן פקועה ודגים שהן מותרין בלא שחיטה ואפילו הכי חיותה מטהרתה לרבנן דפליגי ארבי יוסי הגלילי בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עה.):

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    המשנה השניה והכוונה לבאר בה ענין החלק השני ר"ל במינין אלו עצמן שדין אותו ואת בנו נוהג בהם ואמר על זה השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודה זרה השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר' שמעון פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו אמר הר"מ פי' ר' שמעון אינו חולק על מי ששחט פרה אדומה או עגלה ערופה שהוא חייב משום אותו ואת בנו הואיל ושחטם לפי שאין באמרנו עליו שהיא עגלה ערופה או פרה אדומה דין השחיטה משתנה בהם והוא מה שאמרו פרת חטאת וכו' ועגלה ערופה אינה משונה אבל בשור הנסקל חולק ר' שמעון ואומר הואיל ונגמר דינו לסקילה אין שחיטתו שחיטה ומה שאמר השוחט לע"ז אין ר"ל שאם שחט הראשון לע"ז והשני לעצמו שהוא חייב משום אותו ואת בנו לפי שזה ברור מאד אבל דברו על מי ששחט הראשון לאכילה והשני לע"ז שהוא חייב על השני משום אותו ואת בנו ולא יהיה זה אלא כשהתרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז שאם התרו בו משום ע"ז קם ליה בדרבה מניה כמו שביארנו בשלישי מכתובות והמעקר הוא שמעקר הסמנים ולא ישחטם שהוא כמו ששוחט בחנק או בעריפה וכל זמן שיעקר ואפי' אחד מן הסימנים קודם שחיטה הרי היא נבלה בין בעוף בין בבהמה וזהו העקר בחמשה דברים המפסידים את השחיטה והעקור אינו אלא מצד הראש ר"ל שיעקרו מן הטבעת שבה מחוברין הסימנין ואינו הלכה כר' שמעון:

    אמר המאירי השוחט ונמצאת טרפה ונמצאת שחיטה זו שחיטה שאינה מכשרת לאכילה וכן השוחט לע"ז שהרי אסורה בהנאה ושתי אלו אתה יכול לפרשן בין (באב) [באם] בין בבת אבל השוחט פרת חטאת ר"ל פרה אדומה בהכרח אתה צריך לפרשה על הבת שאין האם ראויה להיות פרת חטאת שהרי משעלה עליה זכר פסולה אלא לשחיטת הבת נאמרה ופרת חטאת אינה עומדת לאכילה:

    וכן שחט שור הנסקל ר"ל שנגמר דינו ליסקל ושחטו אחר אמו או פרה הנסקלת ר"ל שנגמר דינה ליסקל אחר בתה שהרי שור הנסקל משנגמר דינו אסור בהנאה וכן עגלה ערופה ר"ל עגלה שהוזמנה לעריפה שהיא אסורה בהנאה משירדה לנחל איתן אע"פ שלא נתערפה וגם זו אתה צריך לפרשה בבת אבל לא באם שהרי משעלה עליה זכר נפסלה ר' שמעון פוטר בכל אלו ששחיטה שאינה ראויה לדעתו אינה שחיטה והרי זו כמתה בלא שחיטה ואין המתה שלא בשחיטה מפקעת שחיטת השניה כמו שיתבאר וחכמים מחייבים שמ"מ שחיטה היא והלכה כדבריהם אבל השוחט ונתנבלה בידו בשהייה או בדריסה ובכל כיוצא באלו או הנוחר והמעקר לדעת אם בראשון מותר לשחוט את השני ואם בשני פטור לדברי הכל וכן כתבו הגאונים בגוי ששחט שמותר לשחוט את בנו לאלתר ואין דנין אותה כשחיטה לע"ז אלא כנבלה ואע"פ ששחיטת מין ישראל לע"ז חמורה הימנה כמו שכתבנו בפרק ראשון לענין זה מיהא זו אינה קרויה שחיטה כלל:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שהזכרנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    מה שביארנו במשנה בשוחט לע"ז שחייב משום אותו ואת בנו ששחיטה שאינה ראויה שחיטה היא לא נאמרו הדברים אלא בששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו אבל שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז פטור שהרי בשעה שחל עליו חיוב אותו ואת בנו נתחייב בנפשו ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז לוקה משום אותו ואת בנו וכן בכל העושה דבר שיש בו מיתה ומלקות בזמן שיהא המלקות בא מצד אחר כגון אותו ואת בנו אבל לאו האמור לאזהרה על המיתה אע"פ שהתרוהו ממנו למלקות אין לוקין עליו:

    שחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה לא ישחוט את השני ואם עבר ושחט אינו לוקה:

    יתבאר בפרק כסוי הדם על חרש שוטה וקטן ששחטו אם בינם לבין עצמם מותר לשחוט אחריהן את השני שהרי נבלה היא ואם באחרים עומדים על גבן הרי שחיטתן שחיטה ואסור:

    אע"פ שביארנו בחיוב מיתה ומלקות שאם התרו בו למלקות ולא למיתה לוקה הואיל ואין כאן מיתה הואיל והמלקות בא מצד לאו אחר שלא מכח לאו האמור לאזהרה על המיתה במיתה וממון אינו כן אלא כל שנתחייב בעבירה שיש בה מיתה וממון כגון שבא על בתו והרי יש לה קנס אם התרו בו למיתה ופטור מן התשלומין שאין תשלומין במקום שאלו התרו בו היה שם מיתה:

    היתה עבירה שיש בה חיוב כרת ומלקות כגון שהדליק גדישו ביום הכפורים אם התרוהו למלקות לוקה ואינו משלם ואם לא התרוהו למלקות משלם אע"פ שיש בו כרת:

    עבר עבירה שיש בה מלקות וממון כגון שבא על אחת מחייבי לאוין שיש בה קנס או שאכל נבלה וטרפה של חברו או מעשר שני של חברו בגבולין או שקצץ אילן של חברו ביום טוב אם התרוהו למלקות לוקה ואינו משלם ואם אין כאן מלקות כגון ששגג או שלא התרו בו משלם:

    Edition: Meiri on Shas · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 81b

    Chullin 81b. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 251 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    אלא אפילו שחט עולה ונזרק דמה ואחר כך שחט חולין פטור לרבי שמעון:

    בשתי אכילות הכתוב מדבר לענין פגול שאם שחט ע"מ לאכול חוץ לזמנו או על מנת להקטיר חוץ לזמנו פגול:

    מתני' השוחט פרת חטאת פרה אדומה דלאו לאכילה היא:

    ושור הנסקל לאחר שנגמר דינו דקיימא לן דאסור בהנאה אפילו שחטו בקדושין (דף נו:) ובפסחים (דף כב:):

    ועגלה ערופה דסבירא ליה דנאסרת מחיים ואפילו שחטה אסורה:

    רבי שמעון פוטר דשחיטה שאינה ראויה היא:

    ונתנבלה בידו שלא מדעת:

    והנוחר והמעקר סימנין מדעת פטור ואפילו לרבנן דהא ליכא שחיטה כלל ולא דמיא לשחיטה דלעיל כלל דהתם שחיטה מעלייתא איכא ודבר אחר גורם לה ליפסל:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 81b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Tosafot

    עולה לאו בת אכילה היא תימה א"כ היכי משכחת לר"ש טומאה בעולה ובאימורים דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כיון דאכילת מזבח לא שמה אכילה וכ"ת דחיבת הקדש משויא ליה אוכל אם כן למה ליה לר"ש גבי פרה טעמא דהואיל והיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקדש משויא ליה אוכלא דע"כ מהניא ביה חיבת הקודש כדאמר בהמנחות והנסכים (מנחות קב:) אלא ודאי לא מהני ביה חיבת הקדש אלא לענין דאף על גב דכשרוף דמי משויא ליה אוכל אבל לא מהני לעשות אוכל האסור כמותר ויש לומר דלענין טומאה מודה דאכילת מזבח שמה אכילה אבל לענין שחיטה ראויה לא הויא שחיטה ראויה אלא הראויה לאדם דומיא (בראשית מ״ג:ט״ז) דטבוח טבח והכן:

    כיון דאילו אתרו ביה פטור כו' תימה מנלן הא בשלמא חייבי מיתות שוגגין וממון נפקא לן (כתובות דף לה.) מדתני דבי חזקיה דלא חילקת בין שוגג בין מזיד לפוטרו ממון אלא מלקות מנליה וכ"ת דיליף מממון כי היכי דלא חילקת בממון הכי נמי במלקות אם כן מאי קאמר בסמוך אי אשמועינן בהא בהא קאמר ר"ל דפטור פי' בקונטרס גבי מלקות אבל גבי ממון אימא דחייב והא במלקות לא ידעינן דפטור אלא מממון ועוד קשה לפי' הקונטרס דקאמר ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן משמע דלריש לקיש לא מצי למיעבד צריכותא הא איכא למעבד צריכותא איפכא דהוה אמינא דוקא מממון פטור משום דחד בגופיה וחד בממוניה לא עבדינן אבל במלזקות אימא דמודה דחייב דמיתה אריכתא היא כדקעביד לה באלו נערות (כתובות דף לז:) לרבי מאיר דאית ליה תרי קראי למיתה וממון ומיתה ומלקות אלא משום דגבי מזיד איכא קראי דלא עבדינן תרתי לא בגופיה ולא בממוניה צריך לעשות בהם צריכותא אחרינא ונראה לפרש אי איתמר בההיא דאלו נערות דפטר ריש לקיש בחייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ה"א דווקא התם פטר מדתנא דבי חזקיה אבל במלקות אימא לא ואי איתמר בהא בהא קאמר רבי יוחנן אבל בהא דממון אימא מודה לריש לקיש מדתנא דבי חזקיה:

    פרה מטמאה כו' מה שהקשה בקונטרס למה לי קבלת טומאה והלא היא עצמה מטמאה אדם ובגדים אין נראה קושיא זו דהא אין מטמאה אלא מתעסקים בה בלבד כדתנן במסכת פרה (פ"ח מ"ג) השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר מטמא בגדים והן עצמן פרה ופרים ושעיר אין מטמאין בגדים והרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואת טימאתני ומיהו יש לומר דדעת הקונטרס היא כיון דמטמא אדם ובגדים דהיינו מתעסקין בה אם כן כיון דסופו לטמא טומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין ומיהו י"ל דאע"פ שסופו לטמא טומאה חמורה לא היה מטמא טומאת אוכלין ומשקין דמה שסופו לטמא טומאה חמורה לא מהניא אלא לענין דלא צריך הכשר מים ושרץ אבל לא מהניא להחשיבו אוכל להכי צריך טעמא דשהיה לה שעת הכושר כיון דחשיבא אוכל מטמא אוכלין ומשקין בלא הכשר מים ושרץ משום דסופו לטמא טומאה חמורה וגרסינן מטמא ולא מיטמא דלענין טומאה חמורה עצמה אין נפקותא ובמרובה (ב"ק דף עז.) מפורש באורך וכן יש בתוספתא [פרה פ"ו] בהדיא דפרה ופרים מטמא אוכלין ומשקין ומפי' הקונטרס נמי משמע דגרסינן מטמא ואע"ג דהקשה למה לי קבלת טומאה לא משום דגרסינן דמיטמא אלא שר"ל אי מחמת עצמה מטמאה למה לי שעת הכושר:

    הואיל והיתה לה שעת הכושר תימה דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא והא אית ליה לרבי שמעון בשבועות (דף יא:) דפרה קדשי בדק הבית היא ואית ליה לרבי שמעון נמי דקדשי בדק הבית לא הוו בכלל העמדה והערכה ונראה לפרש דמיירי לאחר הזאה דאין סברא שתהא בת פדייה אחר שהוזה כבר דמה ואפילו הכי מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה וא"ת והא כל העומד להזות כמוזה דמי וי"ל דקודם קבלה לאו כמוזה דמי כדפרישית לעיל וא"ת ואמאי לא אמרינן דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים כיון דמצוה לשוחטן ונימא דכל העומד לישחט כשחוט דמי וי"ל דאפילו נשחט לא אמר כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כ"ש כשעדיין לא נשחט ומיהו שעיר המשתלח קשה לר"י שיטמא מחיים טומאת אוכלין למאן דשרי אברים בהנאה לרבי שמעון דכיון דעומד לדחות לצוק כדחוי דמי וי"ל מידי דהוה אבן פקועה ודגים שהן מותרין בלא שחיטה ואפילו הכי חיותה מטהרתה לרבנן דפליגי ארבי יוסי הגלילי בפרק בהמה המקשה (לעיל חולין דף עה.):

    Tosafot on Chullin 81b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    המשנה השניה והכוונה לבאר בה ענין החלק השני ר"ל במינין אלו עצמן שדין אותו ואת בנו נוהג בהם ואמר על זה השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודה זרה השוחט פרת חטאת ושור הנסקל ועגלה ערופה ר' שמעון פוטר וחכמים מחייבין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור משום אותו ואת בנו אמר הר"מ פי' ר' שמעון אינו חולק על מי ששחט פרה אדומה או עגלה ערופה שהוא חייב משום אותו ואת בנו הואיל ושחטם לפי שאין באמרנו עליו שהיא עגלה ערופה או פרה אדומה דין השחיטה משתנה בהם והוא מה שאמרו פרת חטאת וכו' ועגלה ערופה אינה משונה אבל בשור הנסקל חולק ר' שמעון ואומר הואיל ונגמר דינו לסקילה אין שחיטתו שחיטה ומה שאמר השוחט לע"ז אין ר"ל שאם שחט הראשון לע"ז והשני לעצמו שהוא חייב משום אותו ואת בנו לפי שזה ברור מאד אבל דברו על מי ששחט הראשון לאכילה והשני לע"ז שהוא חייב על השני משום אותו ואת בנו ולא יהיה זה אלא כשהתרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז שאם התרו בו משום ע"ז קם ליה בדרבה מניה כמו שביארנו בשלישי מכתובות והמעקר הוא שמעקר הסמנים ולא ישחטם שהוא כמו ששוחט בחנק או בעריפה וכל זמן שיעקר ואפי' אחד מן הסימנים קודם שחיטה הרי היא נבלה בין בעוף בין בבהמה וזהו העקר בחמשה דברים המפסידים את השחיטה והעקור אינו אלא מצד הראש ר"ל שיעקרו מן הטבעת שבה מחוברין הסימנין ואינו הלכה כר' שמעון:

    אמר המאירי השוחט ונמצאת טרפה ונמצאת שחיטה זו שחיטה שאינה מכשרת לאכילה וכן השוחט לע"ז שהרי אסורה בהנאה ושתי אלו אתה יכול לפרשן בין (באב) [באם] בין בבת אבל השוחט פרת חטאת ר"ל פרה אדומה בהכרח אתה צריך לפרשה על הבת שאין האם ראויה להיות פרת חטאת שהרי משעלה עליה זכר פסולה אלא לשחיטת הבת נאמרה ופרת חטאת אינה עומדת לאכילה:

    וכן שחט שור הנסקל ר"ל שנגמר דינו ליסקל ושחטו אחר אמו או פרה הנסקלת ר"ל שנגמר דינה ליסקל אחר בתה שהרי שור הנסקל משנגמר דינו אסור בהנאה וכן עגלה ערופה ר"ל עגלה שהוזמנה לעריפה שהיא אסורה בהנאה משירדה לנחל איתן אע"פ שלא נתערפה וגם זו אתה צריך לפרשה בבת אבל לא באם שהרי משעלה עליה זכר נפסלה ר' שמעון פוטר בכל אלו ששחיטה שאינה ראויה לדעתו אינה שחיטה והרי זו כמתה בלא שחיטה ואין המתה שלא בשחיטה מפקעת שחיטת השניה כמו שיתבאר וחכמים מחייבים שמ"מ שחיטה היא והלכה כדבריהם אבל השוחט ונתנבלה בידו בשהייה או בדריסה ובכל כיוצא באלו או הנוחר והמעקר לדעת אם בראשון מותר לשחוט את השני ואם בשני פטור לדברי הכל וכן כתבו הגאונים בגוי ששחט שמותר לשחוט את בנו לאלתר ואין דנין אותה כשחיטה לע"ז אלא כנבלה ואע"פ ששחיטת מין ישראל לע"ז חמורה הימנה כמו שכתבנו בפרק ראשון לענין זה מיהא זו אינה קרויה שחיטה כלל:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שהזכרנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    מה שביארנו במשנה בשוחט לע"ז שחייב משום אותו ואת בנו ששחיטה שאינה ראויה שחיטה היא לא נאמרו הדברים אלא בששחט ראשון לע"ז ושני לשלחנו אבל שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז פטור שהרי בשעה שחל עליו חיוב אותו ואת בנו נתחייב בנפשו ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום ע"ז לוקה משום אותו ואת בנו וכן בכל העושה דבר שיש בו מיתה ומלקות בזמן שיהא המלקות בא מצד אחר כגון אותו ואת בנו אבל לאו האמור לאזהרה על המיתה אע"פ שהתרוהו ממנו למלקות אין לוקין עליו:

    שחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה לא ישחוט את השני ואם עבר ושחט אינו לוקה:

    יתבאר בפרק כסוי הדם על חרש שוטה וקטן ששחטו אם בינם לבין עצמם מותר לשחוט אחריהן את השני שהרי נבלה היא ואם באחרים עומדים על גבן הרי שחיטתן שחיטה ואסור:

    אע"פ שביארנו בחיוב מיתה ומלקות שאם התרו בו למלקות ולא למיתה לוקה הואיל ואין כאן מיתה הואיל והמלקות בא מצד לאו אחר שלא מכח לאו האמור לאזהרה על המיתה במיתה וממון אינו כן אלא כל שנתחייב בעבירה שיש בה מיתה וממון כגון שבא על בתו והרי יש לה קנס אם התרו בו למיתה ופטור מן התשלומין שאין תשלומין במקום שאלו התרו בו היה שם מיתה:

    2 more comments on this page.

    Meiri on Chullin 81b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה חייבי מיתות שוגגין כו' ויש בה עוד חיוב ד"א כגון מלקות כו' או יש בה חיוב ממון עכ"ל היינו למאי דמסיק דשמעינן ממימרא דהכא דהאי חייבי מיתות שוגגין וד"א דקאמר משמע בין מיתה וממון בין מלקות וממון מיהו אי לאו מימרא דהכא לא הוה שמעינן מחייבי מיתות שוגגין וד"א אלא ממון דומיא דחייבי מלקות שוגגין וד"א דהאי ד"א לא משמע אלא ממון ודו"ק:

    תוס' בד"ה כיון דאילו אתרו ביה כו' ומיהו משום דגבי מזיד איכא קרא דלא עבדינן כו' עכ"ל ר"ל דודאי ניחא ליה לתלמודא הכא למיעבד הך צריכותא דפלוגתייהו בחדא סברא אלא דהתם גבי מזיד דהוצרך למיעבד צריכותא אתרי קראי הוצרך לדחוק למיעבד צריכותא אחרינא בסברא מהופכת ודו"ק:

    בא"ד ה"א דוקא התם פטור מדתנא דבי חזקיה אבל במלקות אימא לא כו' עכ"ל (לפי' דהא) (פי' ה"א) דוקא בממון ומיתה מדתנא דבי חזקיה ומשום דחד בגופא וחד בממונא לא עבדינן אבל במלקות אימא דמודה דחייב דמיתה אריכתא היא קמ"ל דנילף מלקות מממון כי היכי דלא חלקת בממון ה"נ במלקות ואע"ג דבמזיד אצטריך קרא נמי למלקות מ"מ כיון דגלי לן במזיד דאין חילוק בין ממון למלקות אית לן למימר נמי הכי בשוגג דאין חילוק ודו"ק:

    בד"ה פרה מטמאה כו' וכן משמע בפ' טבול יום ובמרובה מפרש וגרסי' מטמאה ולא מיטמאה כו' אין נפקותא כיון דחשיבא אוכל כו' דסופו ליטמא טומאה חמורה ובמרובה מפורש באורך כו' עכ"ל כצ"ל ובתוס' שלפנינו בדפוס ישן יש עירבוב שהקדימו המאוחר ובדפוס חדש מחקו ובמרובה מפורש מדברי התוס' ואין צורך דר"ל ובתוס' דמרובה מפורש מהו הראייה מפ' טבול יום ע"ש וכן מ"ש אהא דגרסי' מטמא כו' ובמרובה מפורש באורך דבריהם בזה ע"ש:

    בד"ה הואיל והיתה לה שעת כו' דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא והא אית ליה לר"ש כו' עכ"ל יש לדקדק דבלאו הך דקאמר ר"ש דקדשי בדק הבית לא הוי בכלל העמדה והערכה תקשי להו בפשיטות מהך דהכא דאומר היה ר"ש פרה נפדית על גב מערכתה דהיינו לאחר שנשחטה וא"כ אמאי קאמר והיתה לה שעת הכושר דמשמע דהשתא לאו בת פדייה היא ואפשר לומר דאיכא למימר הא דנפדית ע"ג מערכתה היינו כשעדיין היא מפרכסת דהויא בת העמדה והערכה כדאמרינן בפ"ה והשתא שפיר קאמר דלאחר כך נמי מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר אבל מההיא דשבועות קשיא להו שפיר דלעולם היא בת פדייה כיון דלא בעי העמדה והערכה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 81b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    ברש"י ד"ה לא שנו וכו' דדיינינן ליה ברישא אהתראה דשחיטה בתרייתא והדר אשחיטה קמייתא כצ"ל:

    בתוס' ד"ה כיון דאילו אתרו ביה פטור וכו' כדעביד ליה לר' מאיר וכו' אלא משום דגבי מזיד איכא קראי וכו'. לפום ריהטא ר"ל אע"ג דהתם באלו נערות במסקנא דשמעתין אינו מספיק צריכותא זו לרבי מאיר אלא אצטריך עוד שם לצריכותא אחרינא כדמסיק התם אלא אמר רמי בר חמא אצטריך סלקא דעתך אמינא ה"מ היכי דסימא את עינו והרג וכו' כדאיתא התם מ"מ לא חזר מצריכותא הראשון דאצטריך קרא למיתה וממון ומיתה ומלקות אלא משום דבלאו קרא דלא יהיה אסון וגו' דקאמר התם במתני' איתא קראי אחריני דמיניה ילפינן דלא עבדינן תרתי גבי מזיד להכי אצטריך עוד לההוא צריכותא דרמי בר חמא כדאיתא התם ועיין שם אבל מ"מ הצריכותא הראשונה נשארת במקומה אם כן ה"ל למעבד הכא ג"כ צריכותא איפכא כן הוא כוונת התוס' הכא אלא שהלשון הוא מגומגם ויש עוד לפרש כונת התוספות בדרך אחר אלא שאין להאריך:

    Maharam on Chullin 81b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 81, Amud Bet, about 251 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “אלא אפילו שחט עולה ואחר כך שחט…”

    2. Segment 222 words

      Opens “ורבי יעקב אמר רבי יוחנן: אכילת מזבח…”

      Named: רבי יעקב, רבי יוחנן.

    3. Segment 310 words

      Opens “בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם…”

    4. Segment 419 words

      Opens “מתני׳ השוחט ונמצא טרפה, השוחט לעבודה זרה,…”

      Named: רבי שמעון.

    5. Segment 510 words

      Opens “השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר פטור משום…”

    6. Segment 626 words

      Opens “גמ׳ אמר רבי שמעון בן לקיש: לא…”

      Named: רבי שמעון, רבה.

    7. Segment 722 words

      Opens “אמר ליה רבי יוחנן: זו, אפילו תינוקות…”

      Named: רבי יוחנן, רבן יודעין.

    8. Segment 828 words

      Opens “כגון דאתרו ביה משום ״אותו ואת בנו״,…”

    9. Segment 923 words

      Opens “ואזדו לטעמייהו, דכי אתא רב דימי אמר:…”

      Named: רב דימי, רבי יוחנן.

    10. Segment 1023 words

      Opens “רבי יוחנן אומר: חייב, דהא לא אתרו…”

      Named: רבי יוחנן.

    11. Segment 1117 words

      Opens “וצריכא, דאי אשמועינן בהא בהא קאמר רבי…”

      Named: רבי שמעון, רבי יוחנן.

    12. Segment 1216 words

      Opens “ואי איתמר בהא, בהא קאמר רבי יוחנן,…”

      Named: רבי יוחנן, רבי שמעון.

    13. Segment 1319 words

      Opens “ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא? והתניא:…”

      Named: רבי שמעון.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 81b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026