Talmud Builders

    Chullin 112a

    Chapter 8 - Kol HaBasar

    גם: חולין דף קי״ב ע״א, פרק ח׳ כל הבשר

    English translation - Chullin 112a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1as due to its sharpness it absorbs the fat on the knife. But if one cut a cucumber with the same knife, it does not absorb the fat to the same extent. One may therefore simply scrape the place of the cut to remove any fat residue, and then one may eat the cucumber with kutaḥ .

    2Likewise, turnip stalks cut with such a knife are permitted for consumption with kutaḥ . But chard cut with such a knife is prohibited for consumption with kutaḥ , as it absorbs flavor from the knife. And if one alternated between cutting chard and turnip stalks it is permitted, as the turnip stalks nullify the taste of the meat in the knife.

    3§ Rav Dimi inquired of Rav Naḥman: What is the halakha with regard to placing a jug of salt, used to salt meat, alongside a jug of kamka , i.e., kutaḥ , a milk dish? Need one be concerned lest some of the kutaḥ fall on the salt without his knowledge and ultimately contaminate his meat? Rav Naḥman said to him: It is prohibited to place the two jugs next to each other. Rav Dimi further inquired: What is the halakha with regard to a similar case involving a jug of vinegar used to season meat? Need one be concerned lest the kutaḥ fall into the vinegar? Rav Naḥman said to him: It is permitted to place these two jugs next to each other.

    4Rav Dimi asked: And what is different about the vinegar? Rav Naḥman responded: When you have thought about it long enough to eat a kor of salt, you will know the reason. The Gemara clarifies: What is the reason then? In this case of the salt, the prohibited substance is substantive, as the traces of kutaḥ are discernible and not nullified by the salt. But in that case of the vinegar, the prohibited substance is not substantive, since the kutaḥ melts away in the vinegar and will no longer impart flavor.

    5The Gemara relates: There was a certain young bird that fell into a jug of kamka , i.e., kutaḥ . Rav Ḥinnana, son of Rava of the city of Pashronya, permitted the bird. Rava said about this: Who is wise enough to discern reasons to permit the food in difficult cases like this, if not Rav Ḥinnana, son of Rava of Pashronya? He maintains that when Shmuel said that a salted food imparts flavor like a boiling food, that statement applies only to a food so salty that it is not eaten due to its salt, but this kutaḥ can still be eaten due to, i.e., despite, its salt. Therefore, it is as if both foods are cold and unsalted, and they do not impart flavor to one another, provided one rinses the area of contact.

    6The Gemara adds: And this statement applies only if the bird is raw, but if it is roasted, it requires peeling to remove the outer layer, since roasting softens the meat and causes it to absorb more flavor. And if it has cracks [ pilei ], it is entirely forbidden, because the milk is absorbed into the cracks. And if it has been flavored with spices it is likewise entirely forbidden, because the spices soften the meat and render it absorbent.

    7Rav Naḥman said that Shmuel says: It is prohibited to eat a loaf of bread upon which one cut unsalted roasted meat, since the blood expelled from the roasted meat is absorbed in the loaf. The Gemara adds: And this statement applies only if the meat is ruddy from the blood it contains. And furthermore, this statement applies only if so much blood was absorbed in the loaf that it passed through from one side of the loaf to the other and was visible from both sides. And furthermore, this statement applies only if the liquid emitted by the roasted meat is viscous. But if it is runny, we have no problem with it, i.e., the loaf is permitted.

    8The Gemara relates: Shmuel would throw to his dog such a loaf of bread that he held was prohibited. Rav Huna would not eat the loaf himself but would rather give it to his attendant. The Gemara objects: Whichever way you look at it, Rav Huna’s behavior is problematic: If the loaf is permitted, it is permitted for everyone, including Rav Huna himself. And if it is prohibited, then it is prohibited for everyone, and he should not give it to his attendant. The Gemara explains: In fact, the loaf is permitted for consumption, and Rav Huna is different, as he is of delicate constitution and did not want to eat the loaf himself. The Gemara further relates: Rava would eat a loaf of this type, and he would call the red liquid meat wine.

    9Rav Naḥman says that Shmuel says: One may not place a vessel under roasting meat to catch the drippings of fat until all the ruddiness of the meat’s appearance has dissipated. Beforehand, though, one must be concerned that blood will fall with the drippings into the vessel, rendering the mixture and the vessel prohibited. The Gemara asks: How do we know when all the meat’s redness has disappeared? Mar Zutra said in the name of Rav Pappa: As soon as its smoke rises, one can be sure that all the blood has been expelled from the meat.

    10Rav Ashi objects to this: But perhaps the underside of the meat, which is closest to the coals, has been fully roasted, but its upper part is still not roasted and still expels blood at this stage. Rather, Rav Ashi said: One who wishes to collect the drippings has no remedy except to place two lumps of salt in it, i.e., one in the receptacle under the meat and one on top, in the meat itself.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    קישות - מתוקה היא ואינו נבלע בתוכה אלא השמנונית צף ועומד על מקום החתך הלכך גריר לבי פסקיה למקום חתך גורר מעט בסכין ואכיל אף בכותח. הלכך דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כדאמר דאין נותן טעם הבא מן הממש אלא נותן טעם הבא מנותן טעם דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל לסכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון:

    קלחי - קלחים:

    ליפתא - לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו:

    דסילקא אסירי - לפי שנותן טעם בהן:

    ואי פתך בהו דליפתא - ערבן בעת חתוכן שחתך אחת של לפת ואחת של תרדין הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו:

    כמכא - כותח. מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלחו ממנו קדרת בשר:

    דחלא מאי - דרך לתת חומץ לתוך התבשיל. מי חיישינן שמא יפול מן הכותח בחומץ ויחזור ויתן ממנו לתבשיל:

    לכי תיכול - כשתמדוד לי עליה כור של מלח בשכרי אומר לך טעמו של דבר:

    האי - כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה וטעמא נמי לא יהיב כותח בחומץ:

    שרייה רב חיננא - אע"פ שהכותח מליח הוא:

    דאינו נאכל מחמת מלחו - אינו נוח ליאכל מרוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין מליחת בשר להצניע:

    נאכל מחמת מלחו הוא - כלומר נאכל במלחו הוא:

    קליפה - מלמעלה סביב:

    ואי אית ביה פילי - בקעים והוא צלי לא סגיא ליה בקליפה לפי שבולע דרך הנקבים וכולו אסור:

    ואי מתבל בתבלין - התבלין שנתבשלו עמו מרככין אותו ונוח לבלוע וכשנפל לכותח היה צמא לבלוע ובלע:

    שחתך עליה בשר - כשהוא חותך מן הצלי:

    אסור לאכלה - מפני שהדם יוצא ונבלע בו:

    וה"מ דאסמיק - שהיה הבשר אדום שנקטרוד"א:

    והני מילי דאבריה - שנקב הדם את הככר כלומר עבר מצדו לצדו עד שנראה משני צדדין:

    הכי גרסינן והני מילי דאסמכיה - שהיה אותו מוהל היוצא מן הבשר עבה אבל צלול לאו דם הוא:

    שדי ליה לכלביה - לההוא ככר:

    מה נפשך - דאיהו לא בעי למיכליה ולשמעיה ספי ליה איסורא:

    דאנינא דעתיה - האי דלא אכיל ליה משום דאיסטניס הוה ולאו משום איסורא:

    חמר בשר - יין הבשר:

    אין מניחין כלי - בי דוגי דלעיל (חולין דף קיא:):

    עד שיכלה - שיהא כל דמו כבר נפלט ממנו:

    משתעלה תימרתו - שהבשר מעלה עשן. לישנא אחרינא שיהו הגחלים מעלין עשן שכל זמן שהדם שותת עליהן אינן אלא כבין והולכים אבל כשהשומן נוטף הן מעלין עשן. לשון מורי:

    ודילמא תתאה מטא - צד התחתון של צד גחלים נצלה והעליון לא נצלה:

    תרי גללי דמלחא - בין על הבשר ובין בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח לשוליים:

    חולין 112 עמוד א

    1דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר לבי פסקיה ואכיל.

    2קילחי דליפתא שרי, דסילקא אסירי, ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי.

    3בעא מיניה רב דימי מרב נחמן: מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא? אמר ליה: אסור. דחלא מאי? אמר ליה: שרי.

    4ומאי שנא לכי תיכול עלה כורא דמלחא? מאי טעמא? האי איתיה איסורא בעיניה, והאי ליתיה איסורא בעיניה.

    5ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא, שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא. אמר רבא: מאן חכים למישרי כי האי גוונא, אי לאו רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא? קסבר: כי אמר שמואל ״מליח הרי הוא כרותח״, הני מילי היכא דאינו נאכל מחמת מלחו, אבל האי כותחא הרי נאכל מחמת מלחו.

    6והני מילי חי, אבל צלי בעי קליפה, ואי אית ביה פילי כוליה אסור, ואי מתבל בתבלין כוליה אסור.

    7אמר רב נחמן, אמר שמואל: ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, והני מילי דאסמיק, והני מילי דאבריה, והני מילי דאסמכיה, אבל קלישתא לית לן בה.

    8שמואל שדי ליה לכלביה, רב הונא יהיב ליה לשמעיה. מה נפשך? אי שרי לכולי עלמא שרי, אי אסור לכולי עלמא אסור שאני רב הונא דאנינא דעתיה. רבא אכיל ליה, וקרי ליה ״חמר בשר״.

    9אמר רב נחמן, אמר שמואל: אין מניחין כלי תחת בשר עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו. מנא ידעינן? מר זוטרא משמיה דרב פפא אמר: משתעלה תימרתו.

    10מתקיף לה רב אשי: ודלמא תתאה מטא, עילאה לא מטא? אלא אמר רב אשי: לית ליה תקנתא, אלא משדא ביה תרתי גללי מלחא,׃

    Tosafot

    אגב חורפיה בלע - יש ליזהר שלא לחתוך שומין כרישין ובצלים בסכין חולבת משום דחריפי טובא והיכא דחתך ונתנן בקדרה מלאה מים רותחת מותר בששים לבטל טעם הבלוע בירק ונפלט מן הסכין אבל חתכו בסכין של עובד כוכבים נעשה הירק כולו נבלה וצריך ששים לבטל הירק וצריך עיון אם הסכין מקונח ואין בן יומו אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר גבי חלתית פרק אין מעמידין (ע"ז דף לט.):

    מהו לאנוחי כדא דמלחא בהדי כדא דכמכא א"ל אסור - אין לאסור מטעם זה להניח בתבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב דהתם נזהר יפה שלא יפול מזה על זה אבל הכא לא מסקי אדעתייהו ליזהר שלא יפול מן הכותח במלח ולא ידע וימלח ממנו בשר וכן דחלא כי דרך לתת חומץ בתבשיל וחיישינן שמא יפול מן הכותח לתוכו ויחזור ויתן לתוך התבשיל:

    הני מילי דאינו נאכל מחמת מלחו - הר"ר יעקב ישראל התיר פעם אחת גיגית מלאה בשר שנמלחה יפה עם חתיכת נבלה ואמר דלא חשיב אינו נאכל מחמת מלחו אא"כ נמלח כעין עבוד כדאמר פרק כלל גדול (שבת דף עה:) האי מאן דמלח בישרא בשבת חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה עץ ובקונטרס נמי פירש אינו נאכל מרוב מלח שבו עד ששורהו ומדיחו במים כעין בשר שמולחים להצניע וקשיא לר"ת דאטו הנהו אטמהתא דאימליחו בגידא דנשיא בי ריש גלותא בפרק גיד הנשה (לעיל חולין דף צז:) דמייתי עלה מליח הרי הוא כרותח וכי נמלחו לאורחא וכן (לעיל חולין דף קיא:) קערה שנמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וההיא פינכא דהוה בי רבי אמי וכן רב מרי דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי טרפה בסמוך אטו כל הני הוו לאורחא או להצניע כפי' הקונטרס ואור"ת דכל מליחות שאנו עושין לקדרה חשיבי אין נאכלין מחמת מלחן מדפירש בהלכות גדולות דשיעור מליחה כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דקאמר טעמא דמעטיה קרא הא לאו הכי [הו"א] דם ליבעי מלח והא נפק ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שמלחו אינו עובר עליו אלמא מליחת קדשים הוי אין נאכל מחמת מלחו מדפטר דם שמלחו כמו דם שבשלו דאמרינן התם דאין עובר עליו וקאמר התם רבה על מליחת קדשים וכן לקדרה אלמא למליחת קדרות צריך שלא יהו נאכלים מחמת מלחן:

    תרי גללי דמלחא ומשפייה - שהדם נגרר אצל המלח בשולים ואפילו למ"ד (לעיל חולין דף קח:) אפשר לסוחטו אסור יש להתיר כאן ולא אמרינן מיד כשנוטף השומן מן הבשר נאסר מחמת דם המעורב בו ושוב לא יועיל לו תרי גללי דמלחא דכיון שהדם נפרש ממנו לגמרי אין נשאר בו טעם ואפילו משהו דכך היו בקיאין בדבר המותר ולא דמי לאפשר לסוחטו דלעיל דהתם אין האיסור יוצא לגמרי אלא שמתבטל ועכשיו אין להתיר על ידי תרי גללי דמלחא לפי מה שפירש בהלכות גדולות דדוקא נקט תרי גללי אבל הרבה מלח פוסק כח הדם ואין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מהו לאנוחי כדא דמלחה בהדי כדא דכמכא א"ל אסור כדא דחלא מאי א"ל מותר. פירש רש"י ז"ל לאנוחי בצדו, וא"ל דכדא מילחא אסור דחיישינן דילמא נפיל מכמכא במלחא וקא עליה ) נראין עיקר, דא"כ נמצאת אומר דצונן בצונן היכא דאית ביה פילי אסור, דהא בר יונה וכמכא שניהן צוננין דנאכלין מחמת מלחן הן, וא"ת דנהי דכל שנאכל מחמת מלחו לאו רותח גמור הוא, אבל חם מיהא הוי, וה"נ כיון דהוי חם קצת ואית ביה פילי אסור, א"כ כי לית ביה פילי נמי ליבעי קליפה, דלא גרע מחם לתוך צונן אליבא דשמואל דאמר תתאה גבר, ואפ"ה אסיקנא בפסחים (עו, א) דקליפה בעי, ומהאי טעמא אמרי' לה דאע"ג [ד]תתאה גבר ותתאה לא הדר רותח מחמת רתיחת העליון מ"מּ אדמקרר ליה תתאה לעילאה אזיל עילאה ומחמם ליה לתתאה, והילכך בעי תתאה קליפה, אלמא כל חם קצת בולע כדי קליפה, הכי נמי אם חם הוא ליבעי קליפה, וא"ת דהתם הוא דהוי חם מחמת רותח מחמת אש, אבל חם מחמת מלח לא בלע כלל, ואפילו כדי קליפה, אלא אית ביה פילי, הא אפילו בחם שלא מחמת אש נמי אמרינן (לעיל חולין ח, ב) דבולע כדי קליפה גבי שוחט בסכין של נכרים, דאמר רב קולף, ובעינן התם לאוקומי טעמי' דרב משום דקסבר דבית השחיטה רותח, וההיא ודאי לאו רותח ממש קאמר, דהא אין היד סולדת בו אלא חם קצת לבלוע כדי קליפה קא אמר, ושמא י"ל דכל שנאכל מחמת מלחו אפליו כחם דבית השחיטה לא הוי, ואפ"ה כי אית ביה פילי אסור, דחם כל דהוא כי אית ביה פילי אגב פילי בלא ויורד הוא דרך (נקעים) [נקבים]. כאן חסר ועיין תורת הבית חלק ב' בית ד' שער א' דף ג' ע"ב דפוס יועזפא שחסר כאן כמה שורות והעתקנום משם ופרש"י ז"ל דאי מנח כדא דמילחא סמוך לכדא דכמכא חיישינן דילמא נפיל מכמכא למילחא וקאי עליה בעין ויהיב מהאי מילחא בקדירת בשר ואתי למיכל בב"ח אבל כדא דחלא דאי נפיל לגוויה לא קאי בעיניה לא חיישינן וליחוש דילמא נפיל מיניה כולי האי דליהב ביה טעמא כולי האי לא חיישינן. ותמה הוא שלא מצינו שיהא אסור ליתן דבר האסור לצד דבר המותר גזירה שמא יפול מזה לתוך זה. וקדירות שבצור יוכיחו שהרי אמרו בפ"ק דע"ז לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדירות זו בצד זו ולא חשו בהם חכמים. ור"ח והר"ם במז"ל פירשו מפני שהמלח שואב את הכמכא שבצרו אבל החלא אין בו כח כל כך לשאוב ממנו גם זה דבר של תמה ועוד מאי קאמר דאיתיה לאיסורא בעיניה שהרי אע"פ שהוא שואב לא ממשו הוא שואב וגם אינו בעינו, ועוד שהיה לו לומר האי שאיב והאי לא שאיב, ותבלין ושאר הדברים החריפין גם כן מבליעין הן דגרסינן התם בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לבי פיסקיה ואכיל. ותנן בפ' אין מעמידין אלו דברים של נכרים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חילתית של נכרים, ומפרשינן טעמא בגמ' משום דמחתכי להו בסכינא דארמאי, ואגב חורפיה בלע. הנה בארנו שהדברים החמים אעפ"י שאין היד סולדת בהן מפליטין ומבליעין והמליח אינו כרותח להבליע עד שיהיה אינו נאכל מחמת מלחו, והדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם, ועתה אשיב ואבאר כל אחד מאלו בפני עצמו. ולהאי טעמא מה שנמצא פעמים בבשר שנמלח גומות בחתיכה התחתונה, והיא מתמלאת דם וציר אדום, והוא לא שריק, שהגומא מעכבת, ואפ"ה שרינן, היינו טעמא משום שהדם שבו נבלע ונפלט דרך (הנקעים) [הנקבים] ומה שנשאר בו עכשיו אינו דם אלא ציר אדום, שהדם לעולם אינו מתערב אלא נבלע ונפלט, והראשון נראה עיקר כנ"ל.

    א"ר נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה - פירש ר"ח ז"ל זה צלי הוא ואינו צלי הרבה ומימיו שותתין על הככר, רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר ואפילו אסמיק ואברי סומקא לבראי אפילו סמיכתא, ואמר ר"נ אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו מנא ידעינן אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא משתעלה תמרתו, כלומר שאין הדם מעלה תמרת אלא כבר כלה הדם (ומעשה) [ומעכשיו] שומן הוא ששותת על האש. מתקיף לה רב אשי דלמא תתאה מטא עילאה לא מטא, כלומר זה שמעלה תמרת הוא התחתונה שנצלה אבל העליון עדיין לא נצלה ודם הוא שנופל בכלי. ופסק רב אלפס ז"ל בככר שחתך עליה בשר לקולא כרבא וכרב הונא, ופסק בהא דאין מניחין כלי תחת הבשר לחומרא כרב אשי דלית ליה תקנתא עד דאיתי תרתי גללי דמלח. והקשה הראב"ד ז"ל דרבא מיקל מדשמואל, והאיך אפשר לפסוק כמאן דמיקל מדשמואל וכמאן דמחמיר טפי מיניה, ועוד שמואל גופיה דלא אסר אלא הככר אבל הבשר משרא שרי, ולטעמי כיון שהככר אסור היאך הבשר מותר, והלא שיוצא ממנו חוזר ונבלע בתוכו עם חתיכתו על הככר, ועוד לרב אשי דאמר (ליה) [לית] תקנתא עד דמייתי תרי גללי דמלחא ושפי(ר) ליה כי עביד נמי הכי מאי הוי, הרי הם והשומן שניהם חמין הם, והיאך אין הדם אוס' את השומן וגם הכלי שנופל הדם חם לתוכו האיך אינו נאסר. ותירץ הוא ז"ל דשמואל גופי' כשאסר לא אסר אלא משום מראית העין, דכיון דאסמיק ואברי' סומקא לבראי איכא משום מראית העין כדם שעל הכבד דאמרינן גוררו ואוכלו, דגים נמי דכנסו דאסור משום מראית העין, אבל מה שחוזר ונבלע בתוך הבשר אינו אסור ואין בו משום מראית העין ואין בכך כלום, ומה שהתיר להניח כלי תחת בשר משתעלה תמרתו, משום דקסבר דמעתה אין דם יוצא ונפלט מן הבשר, ומה שיצא ממנו אין בו מראה דם שיכול אדם לטעות בו, ורבא ס"ל בדם שעל הככר שחתך עליה בשר אע"ג דאסמיק לא טעו בה אינשי, דכל דם שיוצא מן הצלי לאחר שנצלה עד כדי שיהא ראוי לאכילה ע"י אותה צלייה לא מיחז(ק)י כסומקא דדמא אלא כסומקא דחמרא, ואין כאן משום מראית העין, ורב אשי נמי כותיה דרבא ס"ל בדם שעל הככר משום דבלוע הוא בככר, אבל (כ)[ב]ההוא סומקא דדייב למנא ס"ל לרב אשי דאיכא משום מראית העין, ואע"ג דמנפשי' נפיק ולא אגב דוחקא דסכינא משום דאיתא בעיניה, וה"ל כדם דגים שכנסו, ואי לא מייתי תרי גללי דמלחא ושפי ליה לדמא אסור, דדילמא איידי דקריש פריש דמא מיניה וקאי לצד אחר ואיכא משום מראית העין, והלכך למאי דבלע מהדדי או דבע מנא מינייהו לא חיישי' דהיתירא הוא, וה"ל כדם של בין השיני' דאמרינן מוצצו ואוכלו. ונראה מדברי הרב ז"ל דדוקא שעל הככר הוא שהתירו רבא ורב הונא, ומשום דנבלע בככר, אבל אי פריש למנה כהללו שחותכין את הצלי על כלי עץ דאסור אפילו לרבא משום מראית העין, דהוה כדם דגים שכנסו, ולא משמע הכי, דהא שמואל גופיה לא אסיר ליה [אלא] בדאסמיק ואביי סומקא לבראי וסמיכתא, ובכי הא הוא דשרי רבא, דאלמא טעמי' דרבא לאו משום דנבלע בתוך הככר הוא, אלא משום דדם כזה אין לו מראה חזק ואין אדם טועה בכך, אלא חמר בשר הוא דקרו ליה, ואפילו חתיך ליה בכלי והוא בעין משמע נמי דשרי, דשומן בשר הוא וחמר בשר קרו ליה, דאי לא תימא הכי כי אמרי' רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר לא הוה שתיק גמ' מיניה, והוה אמר וה"מ ככר אבל בכלי אסור, והא דקא אמר מרנא ז"ל דרב אשי משום מראית העין הוא דקאמרת, תמיהא לי וכי שמואל לא חאיש למראית העין מאן חאיש להכי טפי מיניה, ואדרבה למאי דלא חאיש רב אשי חאיש שמואל והיכי לא חאיש שמואל למאי דחאיש רב אשי, ועוד שמואל מי קא שרי היכא דאיכא מראית דם, אדרבה אין מניחין עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו קא אמר, ואי איכא דמא ומחזוהי לא קא שרי ליה, ורב אשי נמי לאו משום מראית העין קאמר (אלא מחשש דם גמור דהא לא מטא קא') אלא מחשש דם גמור, דהא עילאה לא מטא קאמר, אלמא משום דם גמור הוא דקאמר דדמא עילאה לרב אשי כתתאי לשמואל, כלומר בשעת הנחתו ע"ג האש, דהא איכא דם גמור, אלא משמע דההוא דכבר שחתך עלי' בשר טפי מטוי מהאי, דכול' אדמומית דההוא דככר לצלייה הראויה לאכילה לרוב בני אדם לא דחאיש שמואל לההיא, משום דאגב דוחקא דסכינא נפיק דם ואיכא משום מראית העין, אבל ס"ל דכיון דמטא לאפוקי תמרתו לא נפיק מיניה דם כלל מחמת אש, והלכך שרא לאנוחי כלי תחותי' מעת'. ורב אשי סבר כההוא דככר דשרו כרבא אע"ג דנפיק מיניה בדוחקת דסכינא כיון דמטא לכלל צלייה תו לית ביה משום מראית העין ושרי, אבל בהא דבי דוגי דלא בשיל כולי האי דילמא עילאה לא מטא כלל ודם גמור הוא, ולא משום מראית העין, דהא בבי דוגי מיא טפי איכא ובטל הוא מראה בגווייהו, אלא דדם גמור הוא ולא מבטלי' ליה, והלכך אסור עד דמייתי תרי גללי דמלחא ושפי ליה. וא"ת א"כ יהיב ביה מילחא נמי ליתסר, דהא שומן ודם שניהם רותחין ובלעי מהדדי, הא ליתא דלח ולח לא בלעי מהדדי כלל אלא בלבולי מבלבלי, וכי רמי ביה תרי גללי דמלחא דמא שכן כוליה בשפולי' מנא לגמרי ושומנא קפי לעיל, וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ומנא נמי נראה דלא מיתסר משום דדם שבשלו הוא מדרבנן דאסור כדאיתא במנחות בפרק הקומץ (מנחות כא, א) רב' דדם שמלחו או שבשלו אינו עובר עליו, וכיון דספיקא הוא אי מטא ואי לא מטא דהא דילמא לא מטא קאמר ספיקו להקל, ואפילו רב אשי נמי דאמר דאית ליה תקנתא בגללי דמלחא תרתי בעי משיעלה תמרתו ואח"כ למיהב ביה גללי דמלחא, אבל לשווי (ביה דודי) [בי דוגי] מקמי דתכלה אדמימות דהיינו משיעלה תמרתו לא, דאז איכא דם, ומיהו א"ה לכתחלה לא שרי' בלא גללי דמלחא דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן, והלכך מספקא דרבנן לא אסרינן לה למנא, ומספקא נמי לא אסרינן לה לאנוחי בי דוגי כלל כנ"ל. וכ"ה בה"ג ז"ל דדוקא תרי גללי דמילחא, אבל טפי לא שרוב המלח שובר כח הדם ומתערב עם השומן. וכתוב בספר התרומות הלכך אנן דלא בקיאי' בשיעור מלח ליתן בכלי, א"כ אסור ליתן כלי לקבל השמנונית, אא"כ מלח הבשר ושהה שיעור מליחה והודח יפה כדין בשר שמשימין בקדרה, ולפי מ"ש דספיקא דרבנן היא בדיעבד מותר, ואפשר דאפי' איתא נמי דאורייתא בדיעבד מותר (ואפשר דאפי' איתא נמי דאורייתא בדיעבד שם) דהא תרתי ספיקי נינהו, ספק נצלה ספק לא נצלה, ואם תמצא לומר לא נצלה דילמא ליכא שיעורא לאסור ובטעימה א"א דטעם דם שנתבשל עם השומן אינו ניכר, ולפי טעם זה אפילו לא נתן בו מלח [שרי] כל שכן כי נתן בו מלח דאיכא ספיקי טובא. ולענין השפוד שצולין בו תמיד בשר בלא מליחה. כתב הראב"ד ז"ל שפוד שצולין בו בשר קשיא מכדי חיימא בשרא דאיב דמא עלוי שפודא בין מתותי בשרא מאבראי, וכיון דשפודא חמימה הו דהא שפוד של מתכת חם מקצתו חם כולו, אשתכח דהוא בלע דמא, וכי גמר בשרא למטויה ושביק ליה עלוי שפודא אמאי לא מיתסר בשרא מיניה, דהא חמימי נינהו, וא"ת שהאש שואבת הדם מבחוץ ואין מניח אותו לירד על השפוד, והא קא חזיא, דלא"ה הוא אלא דרך הנקב הדם שותת ויורד, והכי אמרינן (לעיל חולין צג, ב) ברישא בכבשא דאי אנחיה אנחיריה אי דץ בי מידי שרי, דדמא נפיק דר אותו נקב, ואי לא אסור, ואי אנחיה אצדדין נמי אסור, דדמא מקוא קוי ואסור, דשמעי' מיניה שאין הדם יוצא אלא דרך הנקב. ופ"ז אין אדם רשאי לשהות הצלי ע"ג השפוד אפילו רגע אלא תכף שמוציאו מן האויר שפולט מעל השפוד ועד שהוא זב יחתכו, שכ"ז שפולט אינו בולע עד שיבא ויורה צדק לנו ע"כ. ואולי נאמר דדם משרק שריק, וכ"ז שהוא על האש הדם היוצא דרך הנקב על השפוד נופל הוא על האשר, והאש שואבו (ושופפו) [ושורפו] שאם אין אתה אומר כן שתי חתיכות זו אצל זו למה אין נאסרות שפולטת זו ובולעת זו, ואפילו חתיכה אחת פולט צד זה ובולע מצד זה. אלא שהדם משריק שריק ואינו נבלע, ומה שנבלע בכח האש כבולעו כך פולטו וכדאמרינן גבי מוליאתא (פסחים עד, א) וצ"ע.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 112a

    Chullin 112a. The full printed text of this folio side - 10 numbered segments, about 232 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 112a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026