Talmud Builders

    Chullin 71a

    Back to index

    English translation — Chullin 71a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And likewise, a non-kosher behema is included in the category of a non-kosher ḥayya , and a kosher behema is included in the category of a kosher ḥayya . Accordingly, although the verse here is referring to a behema , it is understood to be referring collectively to both a behema and a ḥayya , and teaches that the carcasses of both types impart impurity. And upon hearing this, ben Azzai said to me in these words: Woe [ ḥaval ] unto ben Azzai, who did not serve Rabbi Yishmael.

    2The Gemara analyzes Rabbi Yishmael’s statement: From where do we derive that according to the Torah, a ḥayya is included in the category of a behema ? As it is written: “These are the behema that you may eat: An ox, a sheep, and a goat, a deer, and a gazelle, and a fallow deer, and a wild goat, and an oryx, and an aurochs, and a wild sheep” (Deuteronomy 14:4–5). Despite employing the term “ behema ,” the verse also lists the deer and the gazelle, which are undomesticated animals. How is this possible? From here it is evident that a ḥayya is included by the Torah in the category of a behema .

    3From where do we derive that according to the Torah, a behema is included in the category of a ḥayya ? As it is written: “These are the ḥayya that you may eat, among all the behema that are on the earth. Whatever parts the hoof” (Leviticus 11:2–3). How is this possible, that the verse mentions a ḥayya and then refers to a behema ? This indicates that a domesticated animal is included in the category of a ḥayya by the Torah.

    4The Gemara further clarifies: The principle that a kosher ḥayya is included by the Torah in the category of a kosher behema is relevant with regard to the distinguishing characteristics of kosher animals. The Torah states with regard to a domesticated animal that only a species that chews its cud and has cloven hooves is kosher. Nevertheless, this requirement is understood as a reference to both domesticated and undomesticated animals.

    5The principle that a non-kosher ḥayya is included by the Torah in the category of a non-kosher behema is relevant with regard to the prohibition against mating one species with another. The Torah states the prohibition with regard to a behema : “You shall not let your animal [ behema ] mate with a diverse kind” (Leviticus 19:19). Nevertheless, this is understood as referring to both a behema and a ḥayya .

    6The principle that a non-kosher behema is included by the Torah in the category of a non-kosher ḥayya is relevant with regard to that which Rabbi Yehuda HaNasi taught, as it is taught in a baraita : The verse delineates a case in which one is obligated to bring a sliding-scale offering as an atonement: “A person who touched anything impure, or the carcass of a non-kosher undomesticated animal [ ḥayya ], or the carcass of a non-kosher domesticated animal [ behema ], or the carcass of an impure creeping animal, and is guilty, it having being hidden from him that he is impure” (Leviticus 5:2). But the nature of the transgression for which the person requires atonement is not apparent from the verse.

    7Rabbi Yehuda HaNasi says: Since a domesticated animal is also referred to as a ḥayya , it would be sufficient if I would read, i.e., the verse would write, only the clause about a ḥayya , and I would have known that one who touches a carcass of any non-kosher animal is impure. Why, then, is an explicit clause about a behema stated? It serves as the basis for a verbal analogy.

    8It is stated here, with regard to one who is unaware that he touched an impure item: “Non-kosher behema ,” and it is likewise stated below, with regard to one who was aware that he touched an impure item: “Non-kosher behema ,” in the following verse: “And when any one shall touch any impure thing, whether it is the impurity of man, or a non-kosher behema , and then eats of the flesh of a peace offering to the Lord, that soul shall be cut off from its people” (Leviticus 7:21). Just as below, the verse is referring to the defiling of sacrificial foods, so too here, the reference is to the defiling of sacrificial foods, and therefore one must bring a sliding-scale offering as an atonement.

    9The Gemara clarifies the final statement: The principle that a kosher behema is included by the Torah in the category of a kosher ḥayya is relevant with regard to the formation of children. As we learned in a mishna ( Nidda 21a): With regard to a woman who miscarries a fetus that appears to be in the form of a type of behema , ḥayya , or bird, whether it had the form of a non-kosher species or a kosher species, if the fetus is a male, then she observes the periods of impurity and purity required for giving birth to a male.

    10The mishna continues: And if the fetus is a female, then she observes the periods required for giving birth to a female. After giving birth to a male, a woman is impure for seven days, during which it is prohibited for her to engage in intercourse. During the next thirty-three days she may immerse in a ritual bath at any time, after which she is permitted to engage in intercourse even should she then experience a discharge of uterine blood. Nevertheless, during the entire forty-day period she may not enter the Temple or be in contact with consecrated foods. After giving birth to a girl, the length of each of these periods is doubled to fourteen days and sixty-six days, respectively (see Leviticus 12:2–5).

    11If the sex of the fetus is unknown, she observes the strictures of a woman who gave birth both to a male and to a female. Accordingly, it is prohibited for her to engage in intercourse for the fourteen days after birth, after which she immerses in a ritual bath. After that she is permitted to engage in intercourse despite any discharge of uterine blood until the fortieth day after birth, i.e., for thirty-three days following the seven days she would have been prohibited from engaging in intercourse if the fetus was male. The prohibition against entering the Temple, however, continues until eighty days have passed from the birth.

    12This is the statement of Rabbi Meir. The Gemara elsewhere ( Nidda 22b) explains that Rabbi Meir derives his opinion from the fact that the term “formation” is used to describe both the formation of man: “Then the Lord God formed man” (Genesis 2:7), and the formation of animals and birds: “The Lord God formed every animal [ ḥayya ] of the field, and every bird of the air” (Genesis 2:19). Furthermore, he holds that the term “ ḥayya ” is referring to both domesticated and undomesticated animals, and concludes that a woman observes these periods of purity and impurity if the fetus has the form of any of these types of animals.

    13And the Rabbis say: Any fetus that is not of human form is not regarded as an offspring with regard to observance of these periods of purity and impurity, and she is permitted to engage in intercourse provided she does not experience a discharge of uterine blood.

    14§ The Gemara returns to explaining the opinion of the Rabbis, cited in the mishna, who hold that a dead fetus found inside its mother’s womb does not impart impurity, irrespective of whether it is of a kosher or a non-kosher animal. Rabbi Yosei HaGelili disagrees and holds that a dead fetus inside a non-kosher animal imparts impurity. He derives this from the verse: “A person who touched anything impure, or the carcass of a non-kosher ḥayya , or the carcass of a non-kosher behema , or the carcass of an impure creeping animal, and is guilty” (Leviticus 5:2), which is referring only to non-kosher animals. The Gemara asks: And according to the Rabbis, why do I need this verse?

    15The Gemara answers: The entire verse comes to teach that which Rabbi Yehuda HaNasi taught in the baraita cited earlier, that the verse obligates one to bring a sliding-scale offering only in cases where one partook of consecrated foods or entered the Temple while in a state of impurity of which one was unaware.

    16MISHNA: With regard to a woman whose fetus died in her womb and the midwife extended her hand into the womb and touched the fetus, the midwife is thereby rendered impure with the seven- day impurity imparted by a corpse, and the woman remains ritually pure until the offspring emerges from the womb.

    17GEMARA: Rabba says: Just as a ritually impure item that is encapsulated within a body does not impart impurity to an item that comes in contact with it, so too, a ritually pure item that is encapsulated within a body cannot be rendered impure if it comes in contact with an impure item. For example, if one swallowed a ring that was ritually pure and then entered a tent containing a corpse, the ring would not be rendered impure.

    18The Gemara asks: From where do we derive that an encapsulated impure item does not impart impurity? As it is written: “And one who eats of its carcass shall wash his clothes, and be impure until the evening” (Leviticus 11:40), i.e., he must immerse his body and garments in a ritual bath, and he then becomes pure at sunset. Are we not dealing even with a case where one ate from the carcass close to sunset and then immersed? And yet the Merciful One states that he is pure once the sun sets, despite the fact that his stomach still contains pieces of the carcass that have not yet been digested. If so, it is apparent that an encapsulated impure item does not impart impurity.

    19The Gemara challenges: But perhaps it is different there, as with regard to the prohibition against eating a carcass the Torah states: “You shall not eat any carcass; you may give it to the gentile resident who is in your cities” (Deuteronomy 14:21). The juxtaposition of the two parts of the verse teaches that the prohibition is limited to a carcass that is fit to be given to a gentile resident, i.e., it is fit for human consumption. Accordingly, perhaps the carcass that the person ate does not impart impurity, as it is no longer fit for a gentile resident, i.e., it is now unsuitable for human consumption.

    20The Gemara comments that the effectiveness of the proof depends on whether a carcass can impart impurity to a person despite its not being fit for human consumption: This proof works out well according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says: A carcass imparts impurity to both this, a person, and that, food, even if it is unfit for human consumption, until it is no longer fit for consumption by a dog. According to this opinion the proof is understood well, as the carcass in the person’s stomach still has the ability to impart impurity to him because it is still fit for consumption by a dog. Therefore, it is apparent that the only reason it does not impart impurity is that it is encapsulated within his body.

    21But according to the opinion of bar Padda, who says a carcass has the severe form of ritual impurity, which can impart impurity to people only while it is still fit to be eaten by a gentile resident and it has the light form of ritual impurity even until the point that it is no longer fit for consumption by a dog, this proof is flawed. This is because it is possible the carcass in the person’s stomach does not render him impure simply because it is no longer fit for human consumption. Can one claim that the carcass cannot impart impurity because it is no longer fit for a gentile resident?

    22Granted that the carcass is not fit to be eaten by someone when it was eaten in his presence, as he is aware that it was swallowed and considers it disgusting to eat a swallowed item, but it is still sometimes fit for a person to eat when it was eaten not in his presence and he is unaware that it had been previously swallowed. This is possible where one consumed a small piece of food and did not chew it prior to swallowing. The Gemara concedes this point and therefore accepts the proof.

    23The Gemara asks: We found a source for the halakha that an encapsulated impure item does not impart impurity. From where do we derive that a pure item that is encapsulated within another body cannot be rendered impure if it comes in contact with an impure item?

    24The Gemara explains: It is derived through an a fortiori inference: If an earthenware vessel that is closed with a tightly sealed cover, which does not shield, i.e., prevent, the impure piece of a corpse contained within it from imparting impurity to other items in the same tent as it; the Gemara interrupts the explication of the inference and clarifies: As the Master said: The impure piece of a corpse that is in a tight space; e.g., it is buried in the ground and there is not a handbreadth of hollow space above it, beneath the dirt, breaks through the earth above it and ascends up to the heavens, imparting impurity in that path. The Gemara resumes the explication of the inference: Although the tightly sealed earthenware vessel does not shield the impure item, it does shield a pure item contained within it from being rendered impure (see Numbers 19:15).

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    חבל על בן עזאיהפסד וחבלה היא בעולם תלמיד ותיק כמותי אני בן עזאי שלא שמשתי את ר' ישמעאל. כל חבלה שבש"ס לשון חבלה והפסד הוא כמו (סנהדרין דף נט:) חבל על שמש גדול שאבד מן העולם גבי נחש:

    זאת הבהמה אשר תאכלוומפרש בתריה איל וצבי אלמא חיה בכלל בהמה:

    זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסהוהכי משמע מכל הבהמה אכול את המפרסת ומעיקרא מתחיל לאישתעויי בחיה זאת החיה אשר תאכלו ומפרש סימני בהמה דקאמר מכל הבהמה כל מפרסת אלמא בהמה בכלל חיה ומעתה תלמוד לכל הצריך לך:

    חיה טהורה בכלל בהמה טהורה כו'והשתא מפרש לארבעה בבי דמתניתא למאי ניבעי להו:

    חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימניןשלא מצינו סימנין מפורשים אלא בבהמה דכתיב בויקרא כל בהמה מפרסת פרסה ובמשנה תורה (יד) מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה סימנין אבהמה קיימי ובחיה לא ידעינן אלא משום דאשכחן חיה בכלל בהמה כדלעיל זאת הבהמה ומפרש איל וצבי ויחמור והוא הדין נמי דאצטריך לן חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לטומאת נבלות כדבעינן לעיל נבלת חיה טהורה לא למדנו ונפקא לן מבהמה טהורה ולהרבעה נמי אצטריך דהא הרבעת כלאים בבהמה כתיב ולא בחיה אלא חדא מינייהו נקט:

    ה"ג חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה וכדפרשי' דהרבעה בבהמה כתיבא ומשמע בין טמאה ובין טהורה וחיה מבהמה נפקא והוא הדין נמי דחיה טהורה להרבעה בכלל בהמה טהורה אלא בכל כללי דברייתא מפרש חדא מילתא לאשמועינן דמכולהו איכא למילף:

    בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי גרסינן:

    אקרא אני חיהלגבי קרבן עולה ויורד או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה (ויקרא ה) ודי היה לי בקריאת חיה ויודע אני שהבהמה בכלל חיה בהמה למה נאמרה:

    נאמר כאן בהמה טמאה ונאמרבטמא שאכל את הקדש בפרשת (אמור אל הכהנים) ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה:

    מה להלן בטומאת קדשכלומר בטמא שאכל את הקדש:

    אףקרבן עולה ויורד דכתיב או נפש אשר תגע וגו' ומשמע דבנגיעת טומאה מחייב ליה קרבן עולה ויורד דילפינן בהא גזירה שוה דלא מיחייב עד דאכיל קדש או יכנס למקדש ולהא מילתא איצטריך לן בהמה טמאה בכלל חיה דאי לאו דקים לן מזאת החיה דבהמה בכלל חיה לא הוה מייתר לן האי בהמה טמאה לג"ש דלא הוי מצי למימר אקרא אני חיה:

    בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירהדגבי חיה כתיבא (בראשית ב) יצירה ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' ונפקא מינה למפלת מין בהמה חיה ועוף דקאמר ר"מ תורת ולד עליהן ואמן יושבת עליהן ימי טומאה וימי טהרה ואמרינן בהמפלת (נדה כב:) מ"ט דר"מ הואיל ונאמר בהן יצירה כאדם. והוא הדין דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה נמי להאי מילתא איצטריכא אלא כבר פריש בה מלתא אחריתי לכדרבי וחדא מינייהו נקט ובכל כללי דברייתא פריש חדא מילתא:

    תשב לזכרשבעת ימי טומאה ול"ג ימי טוהר שכל דמים שהיא רואה בהן טהורין:

    ותשב לנקבהשבועים טמאים וס"ו טוהר:

    אינו ידועאם זכר אם נקבה הטל עליה חומר שניהם ותשב לזכר ולנקבה שבועים טומאת לידת נקבה ואפילו אינה רואה בהן שמא נקבה ילדה ובלא ראייה איכא שבועים טומאת לידה וימי טוהר אין לה אלא עד ארבעים יום מתחלת לידתן כדין זכר שמא זכר הוא:

    ה"ג לרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי אתאואמתניתין קאי. ולרבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי הא קרא דר"נ דילפינן מיניה ואיזה זה עובר שבטמאה טמא למה לי:

    לכדרבי הוא דאתאחיה טמאה לגופיה ובהמה טמאה לג"ש ואיידי דכתב טמאה בבהמה משום ג"ש כתב נמי בחיה דכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

    כשם שטומאה בלועה אינה מטמאהאחרים דמפרש בה קרא בהדיא כדלקמן:

    כך טהרה בלועה אינה מיטמאהכגון בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת אינה מיטמאה כדיליף בקל וחומר:

    מי לא עסקינןאפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר ליה קרא בהערב שמש אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמעוכלת לענין לטמא. והא ליכא למימר דטעמיה משום דמגע בית הסתרים לא מטמא ותוכו של אדם בית הסתרים הוא דא"כ תטמאנו במשא דאמרינן ביוצא דופן (נדה דף מב:) נהי דטומאת בית הסתרים במגע לא מטמיא במשא מיהא מטמיא אלא לאו ש"מ בליעה מעכבתה מלטמא:

    דלא חזיא לגרוכתיב (דברים יד) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וגו' הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה:

    הניחאדמצית למילף טעמך מהכא:

    לרבי יוחנן דאמרבמסכת בכורות (דף כג.):

    אחת זו ואחת זובין לטמא אדם ובין לטמא אוכלים היא מטמאה עד שתיפסל מאכילת כלבים וקרא (לאתויי) [למעוטי] היכא דהסריחה מחיים הוא דאתא אבל היכא דנראית לגר בשעת מיתה (והלכה) [וחלה] עלה שם נבלה לא פקע מינה שם נבלה עד לכלב והכא קא מטהר ליה בהערב שמש:

    שפירמצית למילף דטעמא משום בליעה הוא:

    אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורהלטמא אדם היא קרויה נבלה כל זמן שראויה לגר למאכל אדם אבל מכאן ואילך אין שם נבלה עליה להיות אב הטומאה אלא אוכלין ומשקין הוא דמטמא:

    עד לכלבדלא גריעא ממגע נבלה שהוא ראשון לטומאה ומטמא אוכלין האי דמטהר ליה קרא משום דלא חזיא לגר הוא ולא מטמיא אדם:

    שלא בפניו מיחזא חזיא ליהאם בלע חתיכה קטנה ולא לעסה חזיא למי שלא ידע שבלעה:

    טהרה בלועהדאינה מקבלת טומאה מנלן:

    מה כלי חרס [המוקף] צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמאשאם היה כזית המת בתוכו אין בליעת הכלי מעכבתו מלטמא את הכלי ואת כל האהל:

    דאמר מר טומאה רצוצהבקרקע שאין לה אהל טפח:

    בוקעת ועולהומטמאה כל המאהילים עליה אפילו סמוך לרקיע. אלמא אפילו בליעת קרקע אינה מעכבת וכל שכן בליעת כלי והרי הוא מציל על טהרה שבתוכו ומעכבת מליטמא באהל המת כדאמרינן בפרק קמא (לעיל חולין דף כה.):

    חולין 71 עמוד א

    1בהמה טמאה בכלל חיה טמאה, בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, ובלשון הזה אמר לי: חבל על בן עזאי שלא שימש את רבי ישמעאל.

    2חיה בכלל בהמה מנלן? דכתיב: ״(דברים יד״, ד) ״זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו' איל וצבי ויחמור וגו'״, הא כיצד? חיה בכלל בהמה.

    3בהמה בכלל חיה מנלן? דכתיב: ״(ויקרא יא״, ב) ״זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה״, הא כיצד? בהמה בכלל חיה.

    4חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים.

    5חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה.

    6בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי.

    7דתניא, רבי אומר: אקרא אני ״חיה״, בהמה למה נאמרה?

    8נאמרה כאן ״בהמה טמאה״, ונאמר להלן ״בהמה טמאה״, מה להלן טומאת קדש אף כאן טומאת קדש.

    9בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, ליצירה, דתנן: המפלת מין בהמה חיה ועוף, בין טמאין בין טהורין, אם זכר תשב לזכר.

    10אם נקבה תשב לנקבה.

    11אינו ידוע תשב לזכר ולנקבה,׃

    12דברי רבי מאיר.

    13וחכמים אומרים: כל שאינו מצורת אדם אינו ולד.

    14ולרבנן, האי קרא למה לי?

    15כוליה לכדרבי הוא דאתא.

    Mishna

    16האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד.

    Gemara

    17אמר רבה: כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה, כך טהרה בלועה אינה מיטמאה.

    18טומאה בלועה מנלן? דכתיב: ״(ויקרא יא״, מ) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו, מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה, וקאמר רחמנא טהור.

    19ודלמא שאני התם, דלא חזיא לגר.

    20הניחא לרבי יוחנן, דאמר: אחת זו ואחת זו, עד לכלב שפיר.

    21אלא לבר פדא, דאמר: טומאה חמורה לגר, וטומאה קלה עד לכלב משום דלא חזיא לגר הוא!

    22נהי דלא חזיא בפניו, שלא בפניו מיחזיא חזיא ליה.

    23אשכחן טומאה בלועה, טהרה בלועה מנלן?

    24קל וחומר: ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל, שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא, דאמר מר: טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע מציל על טהרה שבתוכו מלטמא,׃

    Tosafot

    חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעהדכל חד משמע חידוש כלומר דמחמת דחיה בכלל בהמה שמענו שפיר איסור הרבעה ומיהו בלאו הכי ידעינן דאפי' בעופות גמרי' הרבעה בהמתך בהמתך משבת כדאמרי' בשור שנגח את הפר' (ב"ק נד:):

    ולרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי אתאכן גירסת הקונטרס ופירש דאדרבנן דרבי יוסי הגלילי בעי האי קרא דרב נחמן למה לי וקשה לפירושו למה המתין עד כאן ועוד ה"ל למבעי נמי לרבנן קרא דרבי יצחק למה להו לכן נראה כגירסת הספרים דגרסי הניחא לר"מ אלא לרבנן מא"ל כלומר אמאי איצטריך כללא דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה דלדידהו ליכא למימר ליצירה:

    והאשה טהורה עד שיצאכשלא העגיל הראש כפיקה מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר דתניא באהלות (פ"ז מ"ד) ומייתי לה בהלוקח בהמה (בכורות כב.) אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו הראש כפיקה א"נ סבר ליה כתנא דתוספתא דאהלות (ספ"ח) דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם:

    מי לא עסקינן דאכל סמיך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהורוא"ת אמאי לא מדקדק מדאמעט בברייתא בפרק יוצא דופן (נדה מב:) נבלה דלא מטמאה בגדים אבית הבליעה מדכתיב בנבלת עוף טהור לטמאה בה ולא באחרת ומשם מדקדק אביי דמקום נבלת עוף טהור בלועה הויא וי"ל דודאי אליבא דאביי היה יכול לדקדק משם אבל לרבא דסבר דבית הסתרים הוי היכי מתרץ לברייתא ע"כ כשתחב לו חבירו בבית הבליעה וחזר והוציאו ובית הבליעה היה רחב ולא הסיטה כלל התם ממעט קרא דווקא נבלת בהמה ומיהו היינו יכולין לפרש אע"ג דלא חזר והוציאו דכי קאמר רבא דבית הסתרים הוי היינו תחלת הבליעה אבל לסופו מודה דבלוע הויא אבל לפי זה היה יכול לדקדק משם אף לרבא דטומאה בלועה לא מטמאה ואם תאמר והיכי מדקדק הכא מהאי קרא דהאוכל מנבלתה והא האי קרא בנבלת בהמה כתיב דלא מטמאה בבית הבליעה ובמגע איירי ולא באכילה ולא כתיב אוכל אלא ליתן שיעור אכילה דהיינו כזית לנוגע ונושא כדמפרש התם בנדה ואי איצטריך לדרשא דהכא אם כן היכי מדקדק מינייהו דשיעור נוגע ונושא באוכל ויש לומר דלא מסתבר לאוקומי כוליה לדרשא דהכא לטהר טומאה בלועה דהא משמע דאתא למימר טומאה דכתיב והאוכל יכבס בגדיו ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דטיהר הכתוב את האוכל כשטבל והעריב שמשו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפהכך היא גרסת רוב הספרים, ואף על גב דכמה קאי כתיבי טריפה סתם ובהמה במשמע, ועוד דחיה דכתיב בהאי קרא דזאת חיה אם אתה דורשו לענין טריפה כלומר שזאת שהיא חיה ובריאה אכול, אם כן אינה מלשון חיית השדה אלא מלשון חיה וקיימת, ואם כן אי אתה מוצא טריפה מפורשת בחיה יותר מבהמה, אפילו הכי קרא מפשטיה לא נפיק וחיה כתיב ואינו אלא כמונה והולך מקומות שיש בזו מה שיש בזו, ואף על פי שזו אינה למדה ממשמעה של זו ובכל אחת מהם רצה ליחד ענין שהאחת הוא עמו בכללו ומשמעו, והיינו דאמרינן נמי חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה, ואף על גב דמגזירה שוה נפקא לן חיה ואפילו עוף דיליף בהמתך בהמתך משבת כדתנן התם בב"ק (נד, ב) וכן חיה ועוף כיוצא בהם, מכל מקום חיה בכלל בהמה היא, ומונה והולך הוא. וכן נמי הא דאמרינן בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה, הוא הדין דהוה מצי למימר איפכא, אי נמי בהמה טהורה בכלל חיה טהורה אי נמי איפכא דהא כולהו תננהו בהדיא במתני', וטעמא מפרשינן התם בנדה (כג, א) מפני שעיניה הולכות לפניהם כשל אדם. ולמאן דאמר התם (כב, ב) משום דכתיבה בהו יצירה, ודנין יצירה יצירה, ודאי חיה עיקר, דבדידה כתיבא יצירה יצירה דכתיב (בראשית ב, יט) וייצר ה' אלקים את חיית השדה וגו', וכדכתב כאן רש"י ז"ל. מכל מקום אכתי הוה אפשר למימר בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, אלא דהכי עדיפא ליה לאשמועיה כל חדא וחדא באפי נפשה. ורש"י ז"ל גריס להאי בהמה טמאה בכלל חיה טהורה לטרפה, ובשאר מקומות השמועה ג"כ גורס בענין אחר כמו שמפורש בפירושיו.

    הניחא לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפירפירש רש"י ז"ל וקרא דלגר אשר בשעריך דדרשינן מינה (בכורות כג, ב) הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, מוקי לה רבי יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא, דלא חל שם נבילה עליה מעולם, אבל נבילה שחל עליה שם נבילה לא פקע איסורא מינה עד שתפסל לכלב, והכין איתא נמי בגמרא דבכורות (שם) בפרק הלקוח בהמה ור' יוחנן ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא. ואיכא דקשיא להו מדגרסינן בע"ז (סז, א) פרק השוכר את הפועל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקה עליו זו היא בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין חייבין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר וכו'. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, מכלל דאיכא למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אין והא תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר, מאי טעמא דר' שמעון לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ור' מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ור' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא, אלמא לר' שמעון ולר"י דקאי כותיה סרוחה מעיקא לא צריכה קרא, (ואי) [וכי] איצטריך קרא למעוטי מכי אינה ראויה לגר כשנתנבלה ואחר כך נפגמה, ויש לומר דלר"י לא נתמעטה נבילה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור אכילה, דגבי איסור אכילה כתיב לגר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי, והא דאתמר התם בבכורות, ההיא גמ' הוא דפריש הכי לפום מאי דאיצטריך.

    אבל לבר קפרא דאמר טומאה חמורה עד לגר קלה עד לכלבפירש רש"י ז"ל טומאה חמורה טומאת נבילה לטמא אדם, וטומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, ולא נהירא דלא משמע הכי בבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות כג, א) גבי בהמה שהפילה חרדת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ועוד דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין אם נתמעטה נבילה זו מלטמא אדם ודאי מכל טומאה נתמעטה ואם לא נמתעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם, משום הכי יותר נכון כפירוש ר"ח ז"ל דפירש טומאה חמורה היינו נבילה דמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמאה כלל, וטומאה קלה היינו אוכלין שנפסלו דשוב אינן מקבלין טומאה אבל אינן נפסלין עד לכלב. וכדתניא בפסחים (מה, ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול ועדיין הכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ולא סבירא ליה כר' נתן דמטהר.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 71a

    Chullin 71a. The full printed text of this folio side — 24 numbered segments, about 295 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    חבל על בן עזאי הפסד וחבלה היא בעולם תלמיד ותיק כמותי אני בן עזאי שלא שמשתי את ר' ישמעאל. כל חבלה שבש"ס לשון חבלה והפסד הוא כמו (סנהדרין דף נט:) חבל על שמש גדול שאבד מן העולם גבי נחש:

    זאת הבהמה אשר תאכלו ומפרש בתריה איל וצבי אלמא חיה בכלל בהמה:

    זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה והכי משמע מכל הבהמה אכול את המפרסת ומעיקרא מתחיל לאישתעויי בחיה זאת החיה אשר תאכלו ומפרש סימני בהמה דקאמר מכל הבהמה כל מפרסת אלמא בהמה בכלל חיה ומעתה תלמוד לכל הצריך לך:

    חיה טהורה בכלל בהמה טהורה כו' והשתא מפרש לארבעה בבי דמתניתא למאי ניבעי להו:

    חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין שלא מצינו סימנין מפורשים אלא בבהמה דכתיב בויקרא כל בהמה מפרסת פרסה ובמשנה תורה (יד) מכל הבהמה אשר על הארץ כל מפרסת פרסה סימנין אבהמה קיימי ובחיה לא ידעינן אלא משום דאשכחן חיה בכלל בהמה כדלעיל זאת הבהמה ומפרש איל וצבי ויחמור והוא הדין נמי דאצטריך לן חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לטומאת נבלות כדבעינן לעיל נבלת חיה טהורה לא למדנו ונפקא לן מבהמה טהורה ולהרבעה נמי אצטריך דהא הרבעת כלאים בבהמה כתיב ולא בחיה אלא חדא מינייהו נקט:

    ה"ג חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה וכדפרשי' דהרבעה בבהמה כתיבא ומשמע בין טמאה ובין טהורה וחיה מבהמה נפקא והוא הדין נמי דחיה טהורה להרבעה בכלל בהמה טהורה אלא בכל כללי דברייתא מפרש חדא מילתא לאשמועינן דמכולהו איכא למילף:

    בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי גרסינן:

    אקרא אני חיה לגבי קרבן עולה ויורד או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה (ויקרא ה) ודי היה לי בקריאת חיה ויודע אני שהבהמה בכלל חיה בהמה למה נאמרה:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 71a · Sefaria

    Tosafot

    חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה דכל חד משמע חידוש כלומר דמחמת דחיה בכלל בהמה שמענו שפיר איסור הרבעה ומיהו בלאו הכי ידעינן דאפי' בעופות גמרי' הרבעה בהמתך בהמתך משבת כדאמרי' בשור שנגח את הפר' (ב"ק נד:):

    ולרבנן האי קרא למה לי כוליה לכדרבי אתא כן גירסת הקונטרס ופירש דאדרבנן דרבי יוסי הגלילי בעי האי קרא דרב נחמן למה לי וקשה לפירושו למה המתין עד כאן ועוד ה"ל למבעי נמי לרבנן קרא דרבי יצחק למה להו לכן נראה כגירסת הספרים דגרסי הניחא לר"מ אלא לרבנן מא"ל כלומר אמאי איצטריך כללא דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה דלדידהו ליכא למימר ליצירה:

    והאשה טהורה עד שיצא כשלא העגיל הראש כפיקה מיירי דאי העגיל הוי טמא עד שלא יצא הולד משנפתח הקבר דתניא באהלות (פ"ז מ"ד) ומייתי לה בהלוקח בהמה (בכורות כב.) אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו הראש כפיקה א"נ סבר ליה כתנא דתוספתא דאהלות (ספ"ח) דאמר אין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם:

    מי לא עסקינן דאכל סמיך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור וא"ת אמאי לא מדקדק מדאמעט בברייתא בפרק יוצא דופן (נדה מב:) נבלה דלא מטמאה בגדים אבית הבליעה מדכתיב בנבלת עוף טהור לטמאה בה ולא באחרת ומשם מדקדק אביי דמקום נבלת עוף טהור בלועה הויא וי"ל דודאי אליבא דאביי היה יכול לדקדק משם אבל לרבא דסבר דבית הסתרים הוי היכי מתרץ לברייתא ע"כ כשתחב לו חבירו בבית הבליעה וחזר והוציאו ובית הבליעה היה רחב ולא הסיטה כלל התם ממעט קרא דווקא נבלת בהמה ומיהו היינו יכולין לפרש אע"ג דלא חזר והוציאו דכי קאמר רבא דבית הסתרים הוי היינו תחלת הבליעה אבל לסופו מודה דבלוע הויא אבל לפי זה היה יכול לדקדק משם אף לרבא דטומאה בלועה לא מטמאה ואם תאמר והיכי מדקדק הכא מהאי קרא דהאוכל מנבלתה והא האי קרא בנבלת בהמה כתיב דלא מטמאה בבית הבליעה ובמגע איירי ולא באכילה ולא כתיב אוכל אלא ליתן שיעור אכילה דהיינו כזית לנוגע ונושא כדמפרש התם בנדה ואי איצטריך לדרשא דהכא אם כן היכי מדקדק מינייהו דשיעור נוגע ונושא באוכל ויש לומר דלא מסתבר לאוקומי כוליה לדרשא דהכא לטהר טומאה בלועה דהא משמע דאתא למימר טומאה דכתיב והאוכל יכבס בגדיו ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דטיהר הכתוב את האוכל כשטבל והעריב שמשו:

    Tosafot on Chullin 71a · Sefaria

    Rashba

    בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה כך היא גרסת רוב הספרים, ואף על גב דכמה קאי כתיבי טריפה סתם ובהמה במשמע, ועוד דחיה דכתיב בהאי קרא דזאת חיה אם אתה דורשו לענין טריפה כלומר שזאת שהיא חיה ובריאה אכול, אם כן אינה מלשון חיית השדה אלא מלשון חיה וקיימת, ואם כן אי אתה מוצא טריפה מפורשת בחיה יותר מבהמה, אפילו הכי קרא מפשטיה לא נפיק וחיה כתיב ואינו אלא כמונה והולך מקומות שיש בזו מה שיש בזו, ואף על פי שזו אינה למדה ממשמעה של זו ובכל אחת מהם רצה ליחד ענין שהאחת הוא עמו בכללו ומשמעו, והיינו דאמרינן נמי חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה, ואף על גב דמגזירה שוה נפקא לן חיה ואפילו עוף דיליף בהמתך בהמתך משבת כדתנן התם בב"ק (נד, ב) וכן חיה ועוף כיוצא בהם, מכל מקום חיה בכלל בהמה היא, ומונה והולך הוא. וכן נמי הא דאמרינן בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה, הוא הדין דהוה מצי למימר איפכא, אי נמי בהמה טהורה בכלל חיה טהורה אי נמי איפכא דהא כולהו תננהו בהדיא במתני', וטעמא מפרשינן התם בנדה (כג, א) מפני שעיניה הולכות לפניהם כשל אדם. ולמאן דאמר התם (כב, ב) משום דכתיבה בהו יצירה, ודנין יצירה יצירה, ודאי חיה עיקר, דבדידה כתיבא יצירה יצירה דכתיב (בראשית ב, יט) וייצר ה' אלקים את חיית השדה וגו', וכדכתב כאן רש"י ז"ל. מכל מקום אכתי הוה אפשר למימר בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, אלא דהכי עדיפא ליה לאשמועיה כל חדא וחדא באפי נפשה. ורש"י ז"ל גריס להאי בהמה טמאה בכלל חיה טהורה לטרפה, ובשאר מקומות השמועה ג"כ גורס בענין אחר כמו שמפורש בפירושיו.

    הניחא לר' יוחנן דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר פירש רש"י ז"ל וקרא דלגר אשר בשעריך דדרשינן מינה (בכורות כג, ב) הראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, מוקי לה רבי יוחנן למעוטי סרוחה מעיקרא, דלא חל שם נבילה עליה מעולם, אבל נבילה שחל עליה שם נבילה לא פקע איסורא מינה עד שתפסל לכלב, והכין איתא נמי בגמרא דבכורות (שם) בפרק הלקוח בהמה ור' יוחנן ההיא למעוטי סרוחה מעיקרא. ואיכא דקשיא להו מדגרסינן בע"ז (סז, א) פרק השוכר את הפועל אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקה עליו זו היא בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין חייבין עליו, ואם ריבה טעם לפגם מותר וכו'. אמר רב כהנא מדברי כולם נלמוד נותן טעם לפגם מותר, מכלל דאיכא למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אין והא תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר, מאי טעמא דר' שמעון לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה נבלה הראויה לגר קרויה נבילה ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה, ור' מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא, ור' שמעון סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא עפרא בעלמא הוא, אלמא לר' שמעון ולר"י דקאי כותיה סרוחה מעיקא לא צריכה קרא, (ואי) [וכי] איצטריך קרא למעוטי מכי אינה ראויה לגר כשנתנבלה ואחר כך נפגמה, ויש לומר דלר"י לא נתמעטה נבילה שאינה ראויה לגר אלא מאיסור אכילה, דגבי איסור אכילה כתיב לגר, אבל מטומאת נבלות לא נתמעטו עד לכלב שתצא מתורת אוכל לגמרי, והא דאתמר התם בבכורות, ההיא גמ' הוא דפריש הכי לפום מאי דאיצטריך.

    אבל לבר קפרא דאמר טומאה חמורה עד לגר קלה עד לכלב פירש רש"י ז"ל טומאה חמורה טומאת נבילה לטמא אדם, וטומאה קלה לטמא אוכלים ומשקין, ולא נהירא דלא משמע הכי בבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות כג, א) גבי בהמה שהפילה חרדת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, ועוד דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין אם נתמעטה נבילה זו מלטמא אדם ודאי מכל טומאה נתמעטה ואם לא נמתעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם, משום הכי יותר נכון כפירוש ר"ח ז"ל דפירש טומאה חמורה היינו נבילה דמשנפסלה מלאכול אדם אינה מטמאה כלל, וטומאה קלה היינו אוכלין שנפסלו דשוב אינן מקבלין טומאה אבל אינן נפסלין עד לכלב. וכדתניא בפסחים (מה, ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול ועדיין הכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה, ולא סבירא ליה כר' נתן דמטהר.

    Rashba on Chullin 71a · Sefaria

    Ritva

    אמר רבה כשם שטומאה בלוע' אינה מטמאה כך טהרה בלו' אינה מטמאה טומאה בלועה מנלן דכתיב האוכל מנבלתם יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וכו' טהרה בלועה מנלן ק"ו מכלי חרס אמר רבה תרוייהו תנינא טומאה בלועה תנינא דתנן בלע טבעת טמאה וכו' טהרה בלועה דתנן בלע טבעת טהורה ומשני כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות פירש"י ז"ל דאי ממתני' דקתני בלע טבעת טמאה טובל ואוכל ה"א טעמא לאו משום בלועה הוא אלא משום דמגע בית הסתרים לאו מגע הוא לענין טומאה כדאמרינן במס' נדה מידיו לא שטף במים וגבי טבעות ליכא למימר תטמא את האדם במשא שאין משא אלא למי שהטומאה יוצאה ממנו כגון מת ונבלה ומעיינות הזב אבל טמא מת אע"פ שהוא אב הטומאה אין לו משא וכו' והקשו עליו רבותינו בעלי תוס' ז"ל דאטו אם נכנס אדם לאוהל המת וכלים או אוכלין בקומטו ה"נ דטהורין דאע"ג דבית הסתרים לאו מקבל טומאה נינהו מ"מ לא הוי כצמיד פתיל דמציל באוהל המת דהרי טיט לאו בני קבולי טומאה נינהו ואוכלין שגיבלן בטיט והכניסה לאוהל המת טמאים ופירשו בתוס' דטעמא דמתני' משום בלועה הוא ומ"מ אשמועינן רבה בשני טבעות דאי ממתני ה"א דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו לא מטמא' לטהרות שבחוץ אבל טהר הבלועה עמה מטמאה וכן הא דטהרה הבלוע לא מטמאה היינו מטומאה דעלמא ולא מטומאה הבלועה עמה ואין לתמוה כיון דבא לאשמועינן כאן בשני טבעות מאי כשם יש לומר דהכי פירושו כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה את האדם הבולע אעפ"י שנוגע בו כך אינה מטמא' טהרה שאצלם וא"ת והא רבה טהרה בלועה דאינ' מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה והא לא דמיא לב' טבעות דמונחין זו בצד זו ותירצו דרבה כולה מלתא דרש מן האוכל את נבלתה מי לא עסקי' דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפילו לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעי' ואסור לטמאה ואין לך שתי טבעות גדול מזה וקשה קצת דהא רבה מיקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה ולשיטת רבותינו בעלי התוס' לא הוי ליה לאתויי כלל ק"ו דצמיד פתיל כיון דכולא מילתא מקרא דהאוכל מנבלתם נפקא ומתרץ רבי' הגדול ז"ל דרבה לאו מתורת ק"ו אמר כן אלא סברא דנפשי' הוא דקאמר שאין לחלק בין זו לזה ומעיקרא גמרא הוא דפרש' כך למאי דס"ד לטהרה וטומאה שחוצה לה.

    Ritva on Chullin 71a · Sefaria

    Meiri

    הרבה דברים נתפרשו בבהמה שלא נתפרשו בחיה והרבה נתפרשו בחיה שלא נתפרשו בבהמה אלא שכלן שוות הן ליתן את האמור של זה בזה כיצד הרי שסימני טהרה ר"ל מפריסי פרסה ומעלי גרה לא נתפרשו אלא בבהמה והרי הם אף בחיה:

    טרפה לא נאמר בה איסור עשה מוסף על לאו של ובשר בשדה טרפה לא תאכלו אלא בחיה שנאמר זאת החיה חיה אכול כו' והרי אף הבהמה בכלל עשה שבה ועל זה אנו גורסים בקצת ספרים בהמה בכלל חיה לענין טרפה:

    איסור הרבעה לא נאמר אלא בבהמה שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים אף חיה בכלל וכן כל כיוצא בזה:

    אע"פ שנאמרה יצירה בחיה אין דינה לענין יולדת כלידת אדם כיצד אשה שהפילה מין בהמה או חיה ועוף טמאין או טהורים הואיל ואין פניו פני אדם אפי' היה הגוף צורת אדם אינו ולד כלל ואין אמו טמאה לידה הא אם היו פניו פני אדם הרי זה ולד ואם זכר תשב [לזכר] ואם נקבה תשב לנקבה ואם אינו ניכר בין זכר לנקבה תשב לזכר ולנקבה ויש בדברים אלו הרבה תנאים כמו שיתבאר במקומו:

    מה שנאמר בתורה בפרשת ויקרא שהנוגע בנבלה מביא קרבן עולה ויורד פי' הדברים בשנגע בנבלה ואחר כך נכנס למקדש או אכל בשר קדש אבל לא בנגיעת הטומאה לבד כמו שיתבאר במקומו:

    כל שבלע דבר טמא דרך פיו והרי הוא בתוך מעיו וקודם שנתאכל טבל למגע אותו דבר והרי עדין הדבר שלם במעיו טהור ודבר זה נקרא טומאה בלועה והיא האמור עליה בלוע מלמעלה וכן אם תחב לו דרך בית הרעי כגון אלו האלחוקנאש עד שהכניסוה למקום העכול והיא האמור עליה בלוע מלמטה ואינו מטמא לא ממגעו של עכשיו ולא ממשאו אבל לא היה הדבר במעיו אלא שתחב לו חברו טומאה זו בכוש לבית הבליעה ולא נגע בלשונו ולא בחכו או שהכניסו במעי האשה מתוך פיה של מטה אין זה טומאה בלועה אלא טומאת בית הסתרים ואינו מטמא במגע זה אלא שהוא מטמא במשא ר"ל אם הלך שנישא עמו בהליכתו קודם שנתאכל:

    וכבר ביארנו במסכת נדה פרק דופן שכל שהוא מבית הבליעה ולפנים מלמעלה או מן המקור ולפנים מלמטה או למקום העכול מקום שאין עשוי ליגלות הוא טומאה בלועה אבל כל שהוא בבית הבליעה עצמו או תוך החוטם ושאר הקמטים מקום שעשוי להגלות הוא טומאת בית הסתרים מעתה מי שאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה טובל מיד אע"פ שלא נתאכלה ומעריב שמשו וטהור ואע"פ שהלך ונישא עמו בהליכתו ואם בלע כזית מן המת אינו מטמא באהל:

    בשר נבלה שהיתה מסרחת מחיים ונמצא שבשעה שחל עליה שם נבלה לא היתה ראויה לגר אין בה טומאת נבלה כלל הואיל ואינה ראויה לגר אע"פ שעדין ראויה לכלב לא לטמא אדם והיא שאמור עליה טומאה חמורה ולא לטמא אוכלין:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Chullin 71a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפרש"י בד"ה נאמר כאן בהמה כו' בפ' צו נפש כי תגע כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה אחת זו כו' וקרא למעוטי היכא כו' מיתה וחלה עלה שם כו' עכ"ל כצ"ל:

    תוס' בד"ה ולרבנן האי קרא ל"ל כוליה לכדרבי כו' דגרסי' הניחא לר"מ אלא לרבנן כו' עכ"ל מדברי בעל המאור לפי גירסא זו מיסוד ר"ח דגרסי' לעיל בהמה טהורה בכלל חיה טהורה לטרפה בהמה טמאה בכלל חיה טמאה ליצירה דתנן כו' ופריך הניחא לר"מ ומסיק לכדרבי דתניא כו' ע"ש אבל מדברי התוס' נראה דבכל זה הוו גרסי כרש"י ואבהמה טהורה בכלל חיה טהורה מסיק ליצירה דתנן כו' וגרסי' הניחא לר"מ כו' ומסיק דכולה לכדרבי הוא דאתא ונראה דה"פ דודאי או בנבלת חיה טמאה כו' לפי פשוטה מלת טמאה לא קאי אחיה אלא אנבילה ובכל חיה מדבר הכתוב וכן פי' או בנבלת בהמה טמאה כדקאמר וכי טמאה מטמאה וטהורה לא מטמאה אלא דתלמודא מדייק ממלת טמאה דלא הוה צריך למכתביה אלא לדרוש מניה דאחיה קאי ולטמא עובר טמאה אתא ולמ"ד נמי דעובר טמאה טהור כוליה לכדרבי אתא וחיה לגופיה ואיידי דכתב טמאה בבהמה משום ג"ש כתב נמי בחיה והשתא כ"ע חיה דבקרא לגופיה אתא ומשמע בין טמאה ובין טהורה אלא דבהמה טהורה לא הוזכרה בהך פרשה דבהמה דכתיב בהאי קרא לג"ש אתא ואהא קאמר דכולהו כללי כדר' קאתא דכמו דאצטריך כללא דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה ללמוד מיניה יתורא דבהמה טמאה לג"ש ללמוד אקרבן עולה ויורד דבהך פרשה דבטומאת קודש משתעי ה"נ אצטריך האי כללא דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה דכתיב בהאי פרשתא דאינו חייב בה קרבן עולה ויורד אלא בטומאת קידש ודו"ק:

    בד"ה מי לא עסקינן כו' אבל לרבא דסבר בית הסתרים הוי היכי מתרץ לברייתא כו' עכ"ל יש בזה דברים אחרים לרא"ש ז"ל ואולי נעלם ממנו דברי התוס' בזה הכא ובפ' יוצא דופן ושם בחידושינו הארכנו בזה ע"ש:

    Chidushei Halachot on Chullin 71a · Sefaria

    Maharam

    בגמ' מי לא עסקינן וכו' וצ"ל הא דהצריך קרא באוכל מנבלתם כיבוס בגדים והערב שמש היינו היכי שהסיט הנבלה בגרונו או בפיו ע"י האכילה קודם שהגיע למעיו התחתונים ונעשה טומאה בלועה דאל"כ כיון דטומאה בלועה לא מטמא לא צריך כלל כיבוס בגדים והערב שמש באוכל נבילה וק"ל:

    בתוס' ד"ה ולרבנן האי קרא למה לי כו' אלא לרבנן מאי איכא למימר וכו'. דלדידהו ליכא למימר ליצירה ושנויא דמשני בגמרא כו' לכדר' הוא דאתא צ"ל דהכי פירושא הא דאשמועינן קרא דבהמה בכלל חיה כו' לכדר' אתא לא נפקא לן בזה אלא לענין דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה כדי למילף מניה הא דדריש ר' ולא לענין דבהמה טהורה בכלל חיה טהורה ורבנן לא ס"ל כללא דקאמר ר' יונתן בהמה טהורה בכלל חיה טהורה וכו':

    ד"ה והאשה טהורה וכו' כשלא העגיל הראש כפיקה פירוש ככדור וכפקעת של צמר שתי או ערב וע"ש בבכורות:

    ד"ה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וכו' ומשם מדקדק אביי דבמקום נבילת עוף טהור בלוע הוא. פי' וטימאה בלועה לא מטמאה ולכך לא מטמאה בגדים בבית הבליעה וא"כ ש"מ דטומאת בלועה לא מטמא:

    בא"ד אבל לרבא וכו' היכא מתרץ לברייתא ר"ל אמאי קתני בברייתא דלא מטמאה הנבילה בגדים בבית הבליעה והא הסיטה ע"י הבליעה והוי ליה נושא הנבילה דמטמא בגדים:

    [בא"ד] ע"כ כשתחב לחברו והוציאה וכו' ר"ל ולכך לא נשמע ג"כ מינה דטומאה בלועה לא מטמא דלעולם אימא לך דאם נבלעה לתוך מעיו התחתונים והסיטה בתוך מעיו אה"נ דהוי טמא אלא דאיירי דהוציאה:

    [בא"ד] ומיהו היינו יכולין לפרש וכו' ר"ל דודאי נוכל לתרץ כך בלי שום הכרח ודיוק דלהכי רבא אינו מדקדק משם דטומאה בלועה אינה מטמאה משום דנוכל לתרץ דקרא איירי בהוציאה אבל מה שבאת להכריח דע"כ איירי בהוציאה דאל"כ היכי מתרץ רבא לברייתא זה אינו מוכרח דנוכל לפרש ולתרץ הברייתא בלא הוציאה אלא שהיה בית הבליעה רחב ולא הסיט כלל ולכך לא נטמא בבית הבליעה אע"ג דלא הויא כי אם בית הסתרים ומטמא שם בהסט ובמשא ולפ"ז היה יכול לדקדק משם אף לרבא דטומאה בלועה לא מטמא דאל"כ נהי דלא נטמא בבית הבליעה משום דלא הסיט יטמאנו כשהגיע לתוך בני מעים וק"ל:

    בא"ד ולא כתיב אוכל אלא כדי ליתן שיעור אכילה וכו' פי' דהכי קתני התם בברייתא א"כ ר"ל כיון דנבילה אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה למה כתב רחמנא והאוכל מנבלתה הא לא מצינו דנטמא ע"י אכילה אלא במגע ליתן שיעור וכו':

    2 more comments on this page.

    Maharam on Chullin 71a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה והאשה כו' לאויר העולם עיין בר"ש שם משנה ה':

    Gilyon HaShas on Chullin 71a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 71, Amud Aleph, about 295 words in 24 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 24 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 123 words

      Opens “בהמה טמאה בכלל חיה טמאה, בהמה טהורה…”

      Named: רבי ישמעאל.

    2. Segment 225 words

      Opens “חיה בכלל בהמה מנלן? דכתיב: (דברים יד,…”

    3. Segment 325 words

      Opens “בהמה בכלל חיה מנלן? דכתיב: (ויקרא יא,…”

    4. Segment 46 words

      Opens “חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנים.…”

    5. Segment 56 words

      Opens “חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה.…”

    6. Segment 66 words

      Opens “בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי.…”

    7. Segment 79 words

      Opens “דתניא, רבי אומר: אקרא אני ״חיה״, בהמה…”

      Named: רבי אומר.

    8. Segment 816 words

      Opens “נאמרה כאן ״בהמה טמאה״, ונאמר להלן ״בהמה…”

    9. Segment 920 words

      Opens “בהמה טהורה בכלל חיה טהורה, ליצירה, דתנן:…”

    10. Segment 104 words

      Opens “אם נקבה תשב לנקבה.…”

    11. Segment 115 words

      Opens “אינו ידוע תשב לזכר ולנקבה,…”

    12. Segment 123 words

      Opens “דברי רבי מאיר.…”

      Named: רבי מאיר.

    13. Segment 138 words

      Opens “וחכמים אומרים: כל שאינו מצורת אדם אינו…”

    14. Segment 145 words

      Opens “ולרבנן, האי קרא למה לי?…”

    15. Segment 154 words

      Opens “כוליה לכדרבי הוא דאתא.…”

      Named: רבי הוא.

    16. Segment 1621 words

      Opens “מתני׳ האשה שמת ולדה בתוך מעיה, ופשטה…”

    17. Segment 1713 words

      Opens “גמ׳ אמר רבה: כשם שטומאה בלועה אינה…”

      Named: רבה.

    18. Segment 1821 words

      Opens “טומאה בלועה מנלן? דכתיב: (ויקרא יא, מ)…”

    19. Segment 196 words

      Opens “ודלמא שאני התם, דלא חזיא לגר.…”

    20. Segment 2011 words

      Opens “הניחא לרבי יוחנן, דאמר: אחת זו ואחת…”

      Named: רבי יוחנן.

    21. Segment 2116 words

      Opens “אלא לבר פדא, דאמר: טומאה חמורה לגר,…”

    22. Segment 229 words

      Opens “נהי דלא חזיא בפניו, שלא בפניו מיחזיא…”

    23. Segment 236 words

      Opens “אשכחן טומאה בלועה, טהרה בלועה מנלן?…”

    24. Segment 2427 words

      Opens “קל וחומר: ומה כלי חרס המוקף צמיד…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Chullin 71a · Segment 1 — “…שלא שימש את רבי ישמעאל.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 71a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026