ואם בא לחתוך חותך מאי קאמר — מאי למימרא הכל מודים דאם כל אחד ואחד בפני עצמו טפי עדיף:
הכי קאמר — ומתחיל מלמעלה ולא יניח חלק שהרי אם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא לו להיות דף זה משונה מחבירו על חנם:
כדי לגול — קס"ד חד שיעורא יהיב ליה לתחילתו וסופו:
לספריהן — לספרי תורה:
לא ארכו יותר על הקיפו — צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפי' לכשיגמור יהא חוט המקיף את עוביו כמדת ארכו:
שיעור ספר תורה בכמה — ארכו מיבעיא להו:
בגויל — שהוא עב והקיפו גדול צריך ששה טפחים זו היא מדה להיות נגמר בששה טפחים היקף בכתב בינוני:
ולא איתרמי ליה — ארכו כהקיפו:
איתרמי ליה — ארכו כהקיפו:
דילמא תורה צוה לנו משה מורשה כתב — ארבע מאות פעמים אבל ארבע מאה ספרים אין פנאי לאדם אחד לכתוב:
שתים כנגד שתים — שתי גפנים כנגד שתים וא' יוצא זנב בכך קרוי כרם לגבי לחזור עליו מעורכי המלחמה במסכת סוטה (דף מג:):
באמה בת ששה טפחים — ר"מ לטעמיה דאמר (סוכה ה:) כל האמות היו בינוניות:
לארכו של ארון — זו אצל זו:
אוכלות — תופסות כך לשון המשנה (מדות פ"ג מ"א) אוכל בדרום אמה אחת גבי יסוד המזבח ואף בלשון מקרא כי יוכלו אתיקים מהנה בספר יחזקאל (מב):
צא מהם טפח — לעובי הכתלים שהרי מבחוץ נמדד אמתי' וחצי ארכו:
ס"ת — שכתב משה כמו שנאמר ויכתוב משה את (התורה) וגו' (דברים ל״א:ט׳):
שבהן ס"ת מונח — ארכו לרחבו של ארון:
אין [מיעוט אחר מיעוט] — אך ורק שני מיעוטין הן:
פירנסת ארון לארכו — כלומר מלאת כל חללו לארכו ופירשת צרכי מדתו:
ששה טפחים — במדת רחבו:
כדי שלא יהא ס"ת כו' — כלומר לא היה צריך להיות רחבו כל כך אלא בשביל ס"ת המונח אורכו לרוחב הארון שלא יהא נכנס ויוצא בדוחק:
ר"י אומר — מדת הארון באמה של ה' טפחים היתה רבי יהודה לטעמיה דקאמר אמת כלים באמה בת חמשה:
מונחות לארכו של ארון — מוטלות על רוחבן ולא על חודן:
אצבע לכותל זה — שהטפח ארבע אצבעות ולמאן דגריס אצבע ומחצה באצבע קטנה קאמר שהטפח ד' בגודל וחמש באצבע ושש בקטנה:
שבו עמודים עומדים — ב' עמודי כסף כמין עמודי ספר תורה שוכבים לארכו והלוחות ביניהן שנאמר עמודיו עשה כסף:
מונח שם בצדו — של ארון:
ועליו ס"ת מונח — ולקמיה פריך מעיקרא היכי הוה מונח:
