מסכת בבא בתרא דף י״ד עמוד א׳

ואם בא לחתוך חותך מאי קאמר מאי למימרא הכל מודים דאם כל אחד ואחד בפני עצמו טפי עדיף:

הכי קאמר ומתחיל מלמעלה ולא יניח חלק שהרי אם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא לו להיות דף זה משונה מחבירו על חנם:

כדי לגול קס"ד חד שיעורא יהיב ליה לתחילתו וסופו:

לספריהן לספרי תורה:

לא ארכו יותר על הקיפו צריך לצמצם הכתב לפי עובי הקלפי' לכשיגמור יהא חוט המקיף את עוביו כמדת ארכו:

שיעור ספר תורה בכמה ארכו מיבעיא להו:

בגויל שהוא עב והקיפו גדול צריך ששה טפחים זו היא מדה להיות נגמר בששה טפחים היקף בכתב בינוני:

ולא איתרמי ליה ארכו כהקיפו:

שאם בא לחתוך חותך תימה לרשב"א הא אמר לעיל בשתי כריכות חולקין ופ"ה כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך א' משמע אבל תורה ונביאים בכרך א' אין חולקין אפי' שניהן רוצים וא"כ היכי אמר הכא דחותך ויש לומר דלא הוי בזיון הספר אלא כשחותך מחמת חלוקה:

בגויל ששה טפחים בקלף בכמה גויל הוא עור שלא ניתקן כלל אלא שהשירו את השער וכותבין בו במקום שער ולהכי קרי ליה גויל שאינו מתוקן כדאמר לעיל (בבא בתרא דף ג.) גויל אבני דלא משפיין ופעמים חותכין אותו לשנים דרך עוביו ואותו שכלפי שער קרוי קלף ואותו שלצד בשר קרוי דוכסוסטוס ולשון דוכסוסטוס הוי פירושו מקום בשר דבלשון מדי קורין לבשר סוסטוס ודוך היינו מקום כמו דוך פלוני וכותבין על הקלף לצד בשר כדאמר בפ' המוציא (שבת דף עט:) ועל דוכסוסטוס לצד שער ובשניהם במקום חתך דשם הוא טוב לכתוב ושלנו דין קלף יש להם ולא דין דוכסוסטוס ולכך כותבין עליהם תפילין שאין כשרים על דוכסוסטוס אלא על הקלף כדאמר בהמוציא יין (שם):

דילמא תורה צוה ואומר ר"ת דאותו פסוק קרוי תורה כדאמר בפ' ג' דסוכה (דף מב.) קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה מאי תורה תורה צוה לנו משה:

שלא יהא ספר תורה יוצא ונכנס כשהוא דחוק וא"ת והלא לא היו מוציאין אותו מן הארון דהא אסור ליכנס בבית קדש הקדשים וביום הכפורים לא אשכחן בסדר יומא שהיה מוציאו וי"ל דלצורך כדי לתקן שרי ליכנס בבית קדש הקדשים כדאמרינן בעירובין (דף קה.) וה"נ יכולין ליכנס שם כדי לתקן ספר תורה כדי שלא יתעפש ויתקלקל וגם משחרב משכן שילה עד שבנה שלמה בית המקדש היו יכולין להוציאו מן הארון ולעיין בו:

אצבע ומחצה לכותל זה נראה לר"ת דלא גרס ומחצה אלא אצבע לכותל זה דאי גרס ומחצה תיקשי שנים עשר היכי יתבי כדפריך לקמן אלא אצבע גרס וזוטרתי דהויין ששה בטפח:

שבהן עמודים עומדין נראה לר"ת דסימן להעמדת ישראל היה ולא עשאום של זהב שלא להזכיר מעשה העגל דאין קטיגור נעשה סניגור וכן אמרינן [בר"ה] (דף כו.) דמשום הכי לא היה כהן משמש לפני ולפנים ביוה"כ בבגדי זהב משום דאין קטיגור נעשה סניגור והתם פריך והא הוה ארון שהיה של זהב והיה לפנים ומשני מכפר קאמרי' והני עמודים נמי היו כמו מכפר שהם עשוים סימן להעמדת ישראל והוא שיסר הפייט תבנית אות יוסף עמודיו עשה כסף בשביל תבנית אות יוסף סימן של יוסף דהיינו עגל דיוסף נקרא שור שנאמר (דברים ל״ג:י״ז) בכור שורו הדר לו לכך עמודיו עשה כסף ולא זהב שלא להזכיר במעשה העגל:

מיהא דשאלו את רבי שיעור ספר תורה בקלף בכמה ואמר להן איני יודע, שמעינן דכותבין ספר תורה על הקלף, וכן מוכח בירושלמי של מסכת מגלה, דגרסינן התם בפרק ראשון בקלפין לא נתנו חכמים שיעור, וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו, ואם שנה פסול, ודלא יהא כותב חציו על העור וחציו על הקלף, אבל כותב הוא חציו על עור חיה טהורה וחציו על עור בהמה טהורה, עד כאן גירסת ירושלמי, ואף על פי שספר תורה שעשה משה היה על הגויל במה שהקשו בגמרא ממנו, מכל מקום מיהא דרבי ומההיא דירושלמי שמעינן שמותר לכותבו על הקלף, ושל משה מקובל היה בידם שהיה על גויל, ורבינו חננאל כתב: ואף על גב דגרסינן בירושלמי ובקלפים לא נתנו בו חכמים שיעור, ורבי אמר כששאלו אותו שיעור ספר תורה בכמה בקלף איני יודע, דמשמע שכותבין ספר תורה על הקלף, כיון דלא אשכחן בתלמוד שעשה כך אין מחמירין לכתחלה לעשות בקלף, ומכל מקום מצוה מן המובחר אינו אלא בגויל. עד כאן. וכבר נהגו בכמה מקומות בישראל לכתוב על הקלף, ומיהא דרבי ומההיא דירושלמי משמע דאפילו לכתחלה, ופוק חזי מאי עמא דבר.

הא דאמרינן בדרבי ינאי דנטעיה ארבע מאה כרמי ואמר להו רבי זירא דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב, פירוש דמשום ישוב ארץ ישראל הוא דעביד, ומעלין עליו כאלו נטעה כולהי וכן הא דאמרו ליה לרב המנונא דכתב ר' אמי שבעין ספרי דאורייתא ואמר להו רב המנונא דילמא תורה צוה לנו משה כתב בהו, משום דאמרינן במנחות (ל', א) הלוקח ספר תורה כאלו חוטף מצוה, כתבה כאלו קבלה מהר סיני, כתב בה אות אחת או שהגיה בה אות אחת מעלין עליו כאלו כתבה.

כל הספרים נגללין גלילה אחת לבד כדרך שאנו עושין במגלת אסתר וגלילתן מסופן לתחלתן והעמוד נקשר בסופו וגולל עליו מסופו של ספר לתחלתו שהוא מתחלת הגלילה לסופה אבל ספר תורה נגלל שתי גלילות ובשני עמודים מצד אחד מראשו לאמצעו ומצד שני מסופו לאמצעו וכשקורין בה נגלל משני צדדיו למקום שפוסק מעתה המדבק תורה נביאים וכתובים אין דינו כספר תורה להיות נגלל שתי גלילות אלא כשאר ספרים ונגלל מסופו לראשו ועושה לו עמוד בתחלתו ר"ל בתחלת הגלילה שהוא סוף הספר ר"ל שמניח שם חלק בקלף או בגויל שיוכל לגלול העמוד בתוכו וכן מניח קלף רחב חלק בסופו ר"ל בסוף הגלילה שהוא תחלת הספר כדי שיהא כל עובי ההקף נגלל באותו הקלף החלק ומכוסה ממנו ובספר תורה מניח בראשו ובסופו כדי לגלול שני עמודיו ודיו וקצת גאוני ספרד פירשו בכאן תחלתו וסופו תחלת הספר וסוף הספר ונתבלבלו להם הדברים מאחר שלתחלתן הן נגללים מה ענין לכדי הקף בסופו או לכדי עמוד בתחלתו והדברים בהפך ותירצו בה שלא נאמר לתחלתו נגלל אלא בספר שנכתב בפני עצמו אבל תורה ונביאים וכתובים לסופו הוא נגלל מצד שאם תגללהו לתחלתו אדם תאב לתחלת הספר ומסתכל בו ודיו ויזדלזלו שאר הספרים וכשתגללהו לסופו מצד שהוא תאב לתחלתן פורש את כלו וחוזר וגולל ואין הדברים מתישבים ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על רחבו ולא רחבו יתר על ארכו אלא יכוין הכתב לפי עובי הקלפים עד שכשהוא נגמר יהא חוט המקיף את עביו כמדת ארכו ובכתיבה בינונית בגויל יעלה לו לששה טפחים ומ"מ אם פיחת מששה וקיצר את הכתב או הוסיף על ששה והרחיב את הכתב כל שכיון מ"מ לארכו כהקפו בין בגויל בין בקלף עשאו כמצוה ואם לא נזדמן לו כך לא פסל:

הנוטע גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב הרי זה כרם וחוזר עליה מעורכי המלחמה כמו שיתבאר במקומו והנוטע הרבה מכיוצא באלו בארץ ישראל קיים מצות חבובה:

וכן בספר תורה כל שכתב בה פסוק אחד או הגיה אפילו אות אחת מעלין עליו כאלו כתבה והוא שאמרו כאן באחד מן החכמים שכתב כמה ספרי תורה על שם שהגיהן או כתב בהם פסוק אחד להשלימן ומה שאמרו ודלמא תורה צוה וכו' פירושו וכיוצא בזה מהשלמת החסרונות ולא תפש מקרא זה אלא דרך צחות מפני שם תורה כך נראה לי וגדולי עולם ראיתי שפרשו שמאחר שפסוק זה כלל לכל התורה הרי הוא כמי שכתבה ואיני יודע פה קדוש היאך אמרה:

בד"ה שאם בא לחתוך כו' ופ"ה כגון תורה בכ"א כו' אבל תורה ונביאים כו' עכ"ל אף שגם התוס' פירשו לעיל דהך דב' כריכות איירי בב' ענינים כגון יהושע ושמואל מ"מ איכא לפלוגי דדוקא בכה"ג יהושע ושמואל דכולה נביאים איכא בזיון בכ"א לחלקן משא"כ הכא דאיירי בתורה ונביאים ולכך הוצרך לאתויי מפי' רש"י ודו"ק:

בגמרא נשתיירו שם ב' טפחים שלא יהא ס"ת נכנס כו' יש מקשין ל"ל הנך ב' טפחים באורך הארון לס"ת דהא בהנך ב' טפחים שנשתיירו ברוחב היתה מונח שפיר הס"ת והיה יוצא ונכנס שם שלא בדוחק וי"ל שהארון לאורכו היה מונח מצפון לדרום אצל כותל מערבי והיה מונחין הלוחות ארכן לרוחב הארון זה אצל זה מצפון לדרום דהיינו ראשו אנכי למערב וסופו אשר לרעך למזרח שיהו נקראין כן לכ"ג הבא לשם ביה"כ ולכך בדרך הזה נמי היתה מונח הס"ת שם ראשה למערב וסופה למזרח באותן ב' טפחים שנשתיירו באורך הארון שתהיה נקראת כך לכ"ג הבא לשם כדרך שאמרו לגבי המזוזה:

ודע שהתוס' בפ' שתי הלחם כתבו ע"פ הירושלמי דהלוחות אורכן ו' ורחבן ג' ומונחות אורכן לרחבו של ארון ויכול ליישב הלוחות עם שברי הלוחות ארבעתן זו אצל זו ושמעתין נמי יש לפרש כן רוחבן ששה בין שתיהן זו אצל זו לרוחבן ואוכלות בארון י"ב היינו בין לוחות ושברי לוחות כשהיו מונחות זו אצל זו לרחבו של ארון עכ"ל ע"ש אבל רש"י ז"ל לא פירש כן בשמעתין אלא ששברי הלוחות היו מונחות תחת הלוחות כדברי התוס' הראשונים דהא בדברי דר"מ לא הוזכרו בברייתא כלל שברי הלוחות וע"פ הדברים האלה נראה ליישב מה שדקדק רש"י לפרש בדברי ר"י שהיו מוטלות הלוחות על רוחבן ולא על חודן עכ"ל ולא פירש כן בדברי ר"מ משום דבדברי ר' יהודה שהזכיר שברי לוחות הוה אמינא לפרושי שפיר שהיו מונחות על חודן ואוכלות בארון י"ב היינו בין לוחות ושברי לוחות שהיה עוביין ג' והיו מונחות זו אצל זו לרוחבו של ארון וכן מפורש בבמדבר רבה פ"ד וז"ל שהלוחות ושברי לוחות על צדיהן היו מונחות לפי שלא היו עבות אלא ג' טפחים כו' עכ"ל אבל רש"י מיאן לפרש כן בשמעתין שהרי לא הוזכרו שברי לוחות בדברי ר"מ בברייתא ודומיא דהכי אית לן לפרושי בדברי ר"י ודו"ק:

שם רק לרבות שברי לוחות כו' ולא ניחא ליה לרבות עמודין שלא הוזכרו בתורה כלל וק"ל:

מהא דשאלו את רבי שיעור ספר תורה בקלף בכמה ואמר להו איני יודע שמעינן דכותבין ספר תורה על הקלף וכן מוכח בירושלמי של מסכת מגילה דגרסינן התם בפרק א' בקלפים לא נתנו חכמים שיעור שצריך שיהא כותב על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו ואם שינה פסול. לא יהא כותב חציו על הגויל וחציו על הקלף אבל כותב הוא חציו על עור חיה טהורה וחציו על עור בהמה טהורה. עד כאן גירסת ירושלמי. ואף על פי שספר תורה שעשה משה היה על הגויל ממה שהקשו בגמרא ממנו מכל מקום מהא דרבי ומהא דירושלמי שמעינן שמותר לכותבו על הקלף ושל משה מקובל היה בידם שהוא על הגויל. ורבינו חננאל ז"ל כתב ואף על גב דגרסינן בירושלמי ובקלפים לא נתנו בו חכמים שיעור ורבי אמר כששאלו לי אותו שיעור ספר תורה בכמה בקלף בכמה איני יודע דמשמע שכותבים ספר תורה על הקלף כיון דלא אשכחן בתלמוד שמשה עשה כך אין מתירין לכתחלה לעשותה בקלף ומכל מקום מצוה מן המובחר אינה אלא בגויל. עד כאן. וכבר נהגו בכמה מקומות בישראל לכתוב על הקלף. הרשב"א ז"ל. ולדברי רבינו חננאל ז"ל הני אמוראי לא איתרמי להו מפני שלא כוונו הכתב שרבי אמר כתב בינוני. אבל יש לפרש שעל הקלף כתבו ולפיכך לא כוונו. עד כאן משטה לא נודעה למי.

דילמא תורה צוה לנו משה כו' כלומר אין בכלל שנותיו של אדם שיכתוב ספר תורה כולה ארבע מאה זימני אלא פסוק זה הוא שכתב לפי שפסוק זה על כל התורה כולה הוא אמור נמצא הכותבו כאלו כל התורה כולה כתב. וכן נמי אמרינן ליה לרבי זירא נטע רבי ארבע מאה כרמי אמר להו דילמא שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב פירוש שתי גפנים כנגד שתי גפנים ואחת יוצאת מביניהם כגון זה*). כלומר שמאלו בלבד הוא שנטע בכל כרם וכרם לפי שמצינו ששיעור זה נקרא כרם קרחת הכרם הנוטע שתים כנגד שתים כו' אבל ארבע מאה כרמי ממש אין בכל שנותיו של אדם לנוטען הר"י ן' מיגש ז"ל. וזה לשון הרא"ש ז"ל בתוספותיו דילמא תורה צוה לנו משה פירוש כתבו לו סופרים ארבע מאה ספרי תורה וצוה לסופר כשיגיע לפסוק זה שיודיענו ויכתבנו וזה הפסוק נקרא תורה כדאיתא בפרק קמא דסוכה היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה. עד כאן וזה לשון הראב"ד ז"ל הא דאמרינן כתב רבי זירא ארבע מאה ספרי דאורייתא ואמרינן עלה ודילמא תורה צוה לנו כתב בהו. משום דאמרינן במנחות הלוקח ספר תורה כחוטף מצוה מן השוק. כתבה כאלו קבלה מהר סיני. כתב בה פסוק אחד או שהגיה בה אות אחת מעלים עליו כאלו כתבה. וכן הא דרבי ינאי דנטע שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב בארבע מאה כרמי משום יישוב ארץ ישראל הוא דעבד ומעלים עליו כאלו נטעה כולה עד כאן לשונו.

ארכן ששה טפחים ורחבן ששה ירושלמי פליג אתלמודא דידן דקאמר התם הלוחות ארכן ששה טפחים ורחבן שלשה. ולפי הירושלמי היו הלוחות בארון זה אצל זה ורחבן לרוחב הארון ובין רוחב שניהם אוכלת בארון שלשה טפחים הרי פרנסת ארון לרחבו. ואם באת לפרנס הארון לארכו צריכים לומר כי שברי לוחות מונחים בארון זו אצל זו כמו השלמות ולא על הלוחות או תחתיהן כמו שמשמע לפי התלמוד שלנו. וכפירוש הירושלמי ניחא דקאמר אורך ברוחב הלוחות כיון שארכן יותר על רחבן אבל לפי תלמוד שלנו מאי אורך ברוחב שייך בהו. ואיכא למימר דאורך העמוד קרוי אורך. תוספות הרא"ש ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל לוחות ושברי לוחות מונחות בארון זו למעלה מזו השבורות למטה מן השלמות. זהו לפי הגמרא שלנו דקתני הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה אבל לפי הגירסא דגרסינן בשקלים בירושלמי הלוחות ארכן ששה ורחבן שלשה יכולות הן לעמוד זו בצד זו בארון וכמה היא נכונה בעיני זאת הגירסא שלא היו יכולות לעמוד זו על גבי זו אלא שיש דמות ראיה לגירסא שלנו שהרי צוה המקום למשה לעשות לו ארון רחב אמה וחצי קודם שנשתברו הלוחות ולשום שם הלוחות ואם לא היו רחבות אלא שלשה טפחים כל זה הרוחב למה גם מפני זה הטעם אמרו ארכן ששה מפני שראו ארכו של ארון אמתים וחצי ואם לא היו ארוכות כל כך למה צוה לעשותו אורך כל זה. עוד יש לסמוך אורך הלוחות שהם ששה טפחים מדכתיב ואשליכם מעל שתי ידי והם הזרועות שהם למעלה מן הידים כמו שאנו אומרים דחליצה מעל רגלו אפילו עד הארכובה. אותם העמודים שאמרו לא ידעתי מה היו משמשים. ואפשר כשמוציאים התורה בפרשת הקהל לקרותה אז היו גוללים עליהם ואף על פי שהמלך היה לו ספר תורה שהיתה נכנסת עמו ויוצאת עמו אבל בפרשת הקהל בספר עזרה היה קורא. ואני סבור אף על פי שכתיב אפריון עשה לו המלך שלמה עמודיו עשה כסף וגו' מימי משה היו אף על פי שלא מצינו אותה לא בצוואה ולא בעשייה ואפשר שלא נעשו אלא לאחר שנשלמה התורה ונצטוה משה לתתה מצד הארון גם הכסף שהביאו לנדבת המשכן ממנו נעשו שלא מצינו לו צורך בכל מלאכת המשכן. עד כאן לשונו.

אצבע ומחצה לכותל זה ורבינו תם לא גרס מחצה ואיירי באצבע קטנה דאם לא כן שתים עשרה בצמצום היכי יתבי ככתוב בתוספות. וה"ר מאיר אומר לא קשיא דלא פריך הכי אלא גבי שלחן של מקדש שמטבילים אותו ומכניסים ומוציאים אותו וכן לקמן גבי ספר תורה שמכניסים ומוציאין אותו לקרות בו לוחות שהכניסם פעם אחת שוב לא הוציאום לא שייך למפרך ואפילו אם היה בצמצום הכניסום בדוחק. תוספות הרא"ש ז"ל.

הא דאקשינן נפיש ליה משני טפחים רווחא דביני ביני בתרי פושכי היכי הוה יתיב. איכא למידק דילמא על צדו היה מונח שאין ברחבו אלא טפח דהא לאמצעיתו היה נגלל. וניחא לי על צדו אינו דרך הנחה ודרך בזיון היא. ואי נמי אי על צדו היה בינו ובין הלוחות עוד ריוח טפח וכשהיו נושאים את הארון על ידי הנדנוד שמא היה מתהפך. ועם תירוץ זה עלה לי תירוץ גם לאחריתי דקשיא לי דילמא זקוף היה עומד ופני שני הגללים כנגד הלוחות ובטפח ריוח היה עומד. אלא בהא נמי מתרצא לי דעם נדנודו כל שיש טפח בינו ובין הלוחות שמה היה מטה. ואי במי יש לי לומר בזו שאין מניחים ספר תורה זקוף אלא שחוח אלא שאני רואה שכן נהגו בכל המקומות להניחו זקוף בארונו ומכל מקום על צדו אינו דרך כבודו וכל מי שעושה כן ממחים בידו כן נראה לי. עוד קשיא לי אדמהדר לאקשויי מיתורא דביני ביני ניקשי לכולא עלמא דהא נפיש טובא מחמת שני העמודים שבו דודאי עמודים היו בו כיון שנגלל לאמצעיתו למאי דסבירא לן השתא. ועוד שבו היו קורים פעמים בצבור כמו שכתב רש"י ז"ל שבו היו קורים בעזרה פרשת המלך דהקהל וכהן גדול ביום הכפורים על כן נראה לי דכשאמרו ארכו בהקיפו עם עובי העמודים קאמר. ואם תאמר אם כן מאי רבותיה דרב אחא בר יעקב דאיתרמי ליה ורב הונא נמי שכתב שבעין ולא איתרמי ליה אלא חד יעשה עמודים וימצע בהם את השיעור בעמודים גסים או דקים כפי הצורך. לא היא דכל הדברים בבינונים דאי לא תימא הכי כששאלו את רבי ספר תורה בגויל בכמה ובקלפים בכמה ואמר להו בגויל בששה עדיין יש לנו לשאול באיזו כתיבה דקה או גסה ריוח בין שטה לשטה כמה אורך השטה ורוחב שבין דף לדף בכמה שאף על פי שנתנו חכמים שיעור לגליונות יש מי שהוסיף ויש שכותב דקה ויש גסה אלא כל ששיערו חכמים בבינונית וכן אתה אומר בעמודים. כן נראה לי. וכן הרציתי דברים לפני הרב מורי ז"ל. הרשב"א ז"ל

ורבי מאיר עמודים היכי הוו קיימי הקשה רבינו מאיר הא יש לומר דברוחב הארון אצל הלוחות היו עומדים ותירץ דהכי פריך היכי הוו קיימי מדמפרש כל מה שבארון לארכו ולרחבו ולא הזכיר העמודים אלמא לא היו בתוכו ולהכי בעי היכי הוו קיימי.

איידי דזוטר מירכס אף על גב דרות וכל חמש מגלות הם קטנים שאני הכא משום דאנשי כנסת הגדולה כתבו אותו חברו כל הקטנים יחד. עד כאן תוספי הרא"ש ז"ל.

אֵין עוֹשִׂין סֵפֶר תּוֹרָה, לֹא אָרְכּוֹ יֶתֶר עַל הֶקֵּפוֹ, וְלֹא הֶקֵּפוֹ יוֹתֵר עַל אָרְכּוֹ. פירוש שיכוין להיות חוט המקיף יריעות כל הספר לאחר שיהיה נתפר ויתגלגל ארוך כשיעור אורך היריעה ממטה למעלה שזהו נוי לספר תורה וכן היו הלוחות אורכן ורחבן ועוביין שוין יחד כמו שכתוב בספר הלבוש ז"ל עיין שם. אך יש להבין אמאי האריך התנא למנקט כהאי לישנא והוה ליה למימר בקיצור סֵפֶר תּוֹרָה צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אָרְכּוֹ וְהֶקֵּפוֹ שָׁוִין? ונראה לי בס"ד דמשמע מדברי הריטב"א ז"ל שהביא דבריו ב'יד רמה' דאסור להשוות ההקף עם הגליון על ידי שיעשה את העמודים עבים ביותר או דקים ביותר אלא צריך שיהיו העמודים עשויים כדרך העולם בשיעור בינוני וכן אסור להרבות בשיעור אורך הגליונים למעלה ולמטה מעיקרא באופן שבודאי יהיה האורך יותר על ההקף ואחר שיתפור ויגלול יחתוך משיעור הגליונים עד שיהיו שוים האורך וההקף יחד אלא צריך לעשות הכל במידה הראויה ויהיה האורך וההקף שוה מאיליו ומעצמו עיין שם. ובזה מתורץ דקדוק שדקדקנו שאם היה אומר התנא ספר תורה צריך שיהיה ארכו והקפו בשוה, הייתי חושב שמותר לעשות על פי המצאות הללו הנזכר לעיל באופן כי סוף דבר יהיה שוה על ידי תיקון, ולכך האריך התנא לישנא באומרו אֵין עוֹשִׂין סֵפֶר תּוֹרָה לֹא אָרְכּוֹ יֶתֶר עַל רָחְבּוֹ לומר לא יעשה לכתחילה אורך הרבה בהעדפת הגליונות כדי שיוכל להשוותם וגם לֹא הֶקֵּפוֹ יוֹתֵר מֵעַל אָרְכּוֹ דהיינו שיעשה עמודים עבים יותר מן הנהוג כדי שאם אחר כך ימצא ההיקף יותר יגרור מעובי העמודים עד שישווה ההקף עם האורך.

רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב כָּתַב חַד אַמַשְׁכָא דְּעֶגְלִי וְאִיתְרָמִי לֵיהּ יש להקשות למאי אצטריך לאשמעינן דכתבו על עור עגל דמאי נפקא מינה בין עור עגל לבין עור שה או צבי? ונראה לי בס"ד דבא להודיע רבותא דזכותיה דאתרמי ליה הכי אפילו בעור עגל שהוא קשה הרבה ויזדמן בו עורות קשים ביותר דאז לרוב קשותם עושים נפח ואין שוכבים זה על גב זה היטב בגלילה דבהם לא יוכל האדם לשער כפי אומד הדעת ועם כל זה אתרמי ליה. ועוד נראה לי בס"ד דבא לרמוז כי משום שהיה הספר תורה כתוב בעור עגל שהוא גבורה לכך שלטה בו עין הרע אחר דאתרמי ליה אבל אם היה כתוב על עור שה שהוא חסד אף על גב דהוה אתרמי ליה לא היה שולט בו עין הרע. וכיוצא בזה כתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל מאחר דהמן קנה את ישראל בכסף שהוא חסד זכו דנעשה להם נס וניצולו מה שאין כן אם היה קונה בזהב שהוא גבורה היה קשה הנס.

אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב הַמְנוּנָא כָּתַב רַב אַמִי אַרְבַּע מֵאוֹת סִפְרֵי תּוֹרָה. נראה לי בס"ד הם באו ללמד דין בדבר זה לומר שפסוק אחד לבדו נקרא תורה וגם באו ללמד דמותר לכתוב פסוק לבדו כדי ללמד לתינוקות ולא אמרינן הרי זה משליכו לאיבוד ושני דברים אלו שבאו ללמד אמרו אותם בלשון חידה לרב המנונא והוא פירש חידתם תכף ומיד. ונראה לי בס"ד דרבי אמי עשה כן בכונה מכוונת לכתוב פסוק זה ארבע מאות פעמים לא פחות ולא יותר כדי להכניע בזה ארבע מאות כוחות של סטרא אחרא בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לב, ז) גם כיון לבטל בזה קליפת עין הרע הנקראת רַע עַיִן [400] שהוא מספר ארבע מאות מעל תינוקות של בית רבן וגם עוד להמשיך להם לב משכיל בתורה כי מַשְׂכִּיל [400] עולה מספר ארבע מאות וגם בחר בפסוק זה דראשי תיבות שלו הם יועילו לכוין בהם האדם קודם הזווג עם אשתו כדי שתתעבר בבן זכר אם יכוין האותיות בנקודות הידועים שכתבתי אותם במקום אחר בס"ד [תּצֶלַמֵּמקֻיָ היוצא מן ראשי תיבות תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב].

נָטַע רַבִּי יַנַאי אַרְבַּע מֵאוֹת כַּרְמֵי נראה לי בס"ד גם הכא בא רבא לומר לרבי ינאי דין אחד בענין החוזרים מעורכי המלחמה שאם נטע חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב יש לזה דין כרם וחוזר בעבורו (עיין משנה כלאים ד, ו) ואמר לו דין זה בדרך חידה כדי לעשות חידוד לפני התלמידים והנה לפי פשוטן של דברים צריך לומר שנטע שני אלפים גפנים שאז הם ארבע מאות כרם בחשבון שתים נגד שתים ואחד יוצא זנב ברם עינא דשפיר חזי דנוכל לומר נמי שלא נטע אלא אלף גפנים כי אלו הארבע מאות כרמים נטען סמוכים דוגמת הסגול.

נִשְׁתַּיֵּר שָׁם טֶפַח, שֶׁשָּׁם עַמּוּדִים עוֹמְדִים כתב בשיטה מקובצת בשם הראב״ד ז"ל אותם העמודים שאמרו לא ידעתי מה היו משמשים ואפשר כשמוציאין התורה בהקהל לקרותה אז היו גוללים עליהם וכו' ואף על פי שכתוב (שיר השירים ג, ט) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, מימי משה היו ואף על פי שלא מצינו אותם לא בצוואה ולא בעשיה אפשר לא נעשו אלא לאחר שנשלמה התורה ונצטווה משה רבינו ע"ה לתתה מצד הארון וכו' עיין שם. ומה שנתקשה ממה שנאמר 'עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה' אין זו קושיא דהא אמרו רבותינו ז"ל כל שלמה דכתיב בשיר השירים קודש דקאי על הקדוש ברוך הוא מלך שהשלום שלו, לבד מחד בפסוק הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה (שיר השירים ג, ז) דקאי על שלמה המלך ע"ה ונמצא בשיר השירים מפורש דהקדוש ברוך הוא צוה עליהם לעשותם. ואנא עבדא נראה לי בס"ד הטעם לעמודים אלו שהושמו כאן לרמוז על הלוחות שהם סוד נצח והוד כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים שער יעקב ולאה) דכל בחינת הלוחות הם סוד נצח והוד ולכן נכתב לוחות מלא בשני ווי"ן עיין שם ולכן הניח שם עמודים דוגמת שני ווי"ן שהם נצח והוד דלכן נכתב לוחות הברית בשני ווי"ן. ועוד נראה לי שני עמודים רמז לשני עמודים מגו תלתא שהם עמוד תורה ועמוד עבודה דכל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה (מנחות קי.) הרי שני עמודים יש בספר תורה. גם עוד כל עמוד הוא דוגמת תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים והיא כפולה בחלק הנגלה ובחלק הנסתר כי לכן ראה זכריה הנביא ע"ה (זכריה ה, ב) את תורה שבעל פה מְגִלָּה עָפָה.