Chullin 94a

חתוכה נמי לישדר עם גידה דליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דהא לא זבני מיניה דחיישינן לטרפה:

אלא במקום שמכריזין שישראל מותר ליקח שם באותו מקום מן העובד כוכבים כיון שלא הכריזו דלמאי ניחוש לה הטבחים ישראלים הם ולטרפה ליכא למיחש דהא לא הכריזו היום:

שלימה נמי לא לישדר ליה עד שיטול גידה דאע"פ שמקומו ניכר איכא למיחש דלמא חתיך לה עובד כוכבים ומזבין וסבור זה שנטל גידה:

חיתוכא דעובד כוכבים בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח. ועל דא סמיך רבי בשולח ירך לחבירו על יד עובד כוכבים ולא עשה בה חותם דכשרה היא אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד אבל באבר אחר שחיתוך עובד כוכבים וחיתוך ישראל שוין בו אסור עד שיהא בו חותם:

ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין ודקשיא לך חתוכה נמי לישדר דהא לא זבין לה ישראל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואותו הרואה שזה נתנה לו לוקח הימנו וכסבור ניטל גידה:

ואיבעית אימא טעמא דמתני' דאמר חתוכה לא לישדר עם גידה:

משום דגונב דעתו דעובד כוכבים כסבור שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידה עד שנראית לעצמו ואח"כ נתנה לו והוא לא נטלו ונמצא מחזיק לו טובה חנם:

מברא ספינה רחבה שעוברין בה את הנהר:

חיתוכא דעובד כוכבים מידע ידיע פירש בקונטרס דחיתוך דעובד כוכבים בירך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונח ועל דא סמיך רבי בשולח ירך על יד עובד כוכבים לחבירו ולא עשה בו חותם דכשרה היא אם חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת גיד עכ"ל ותימה דאם כן לוקמיה אף כשאין מכריזין וחתוכה לא לישדר ליה דלמא אתי ליזדבוני לישראל דכיון דחיתוך דישראל מידע ידיע לא יחוש ישראל הבא לקנותה שמא טרפה היא דאם כן למה פתחה וחתכה כדרך שעושין כדי ליטול הגיד וכי תימא דחייש ישראל שמא אחר כך נודע לו שהיא טרפה דא"כ מטעם זה נאסור בשולח ירך לחבירו ע"י עובד כוכבים שמא נזדמנה לעובד כוכבים ירך אחרת שלא נודע לישראל שהיתה טרפה עד אחר שניטל גידה והחליפה בזאת וי"ל דכולי האי לא חיישינן דלא שכיח שיזדמן כך ליד עובד כוכבים אבל היכא דישראל שלח לעובד כוכבים חייש ישראל במקום שאין מכריזין אע"פ שניטל גידה דלמא דלכך שלחה לעובד כוכבים לפי שנודע לו אחר ניקור דטרפה היא:

טרפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה וא"ת לעולם אימא לך דמותר לגנוב דעתו של עובד כוכבים ואיקפד משום דאמר לו לעובד כוכבים שחוטה היא ואיכא למיגזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה ממנו וי"ל דמ"מ איכא למידק מיניה דאסור לגנוב דעתו דאי שרי ליכא למיחש שמא יקנה ממנו ישראל דיחוש דלגנוב דעתו של עובד כוכבים אומר כן:

איבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל ואיבעית אימא משום דגניב ליה לדעתיה. נראה דמדקאמר ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ולא קאמר אי נמי משום דגניב לדעתיה, דהכי קאמר ואיבעית אימא בדליכא גזירה אלא משום גניבת דעת. וקשיא לן אי אית ליה אכתי ההיא גזרה, אלא דמתני' דהכא בדליכא למיגזר ה"ד אי במקום שאין מכריזין דסלקינן מינה, הא איכא משום ההוא גזירה, ואי במקום שמכריזין ולא הכריזו דאיירי' בי' בשמעתין, כ"ש דאיכא משום טעמא אחרינא דאתי ישראל למזבן מיניה, ועוד דאי במקום שמכריזין על אוקמתא דמוקמינן לה במקום שמכריזין הל"ל האי ואיב"א משום דגניב לדעתיה, ואי במקום שמכריזין ואכרזו היינו מקום שאין מכריזין, ואיכא נמי משום גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ועוד דהוה ליה לפרושי בהדיא הכי כיון דהשתא [מוקמינן] במאי דלא איירינן ביה עד השתא בכולה שמעתיה. אלא ודאי נראה דבמקום שאין מכריזין דסליק מינה מיירי, והכי קאמר ואיבעית אימא משום גזירה ליכא, דכיון דמקום שאין מכריזין הוא כולי עלמא ידעי דטרפות ונבלות לנכרי מזבנינן להו וכענין שכתוב או מכור לנכרי, ואף על גב דמיחזי חזי ישראל חבריה דמזבן או יהיב בשרא לגר, לא אתיא למזבן מינה, דמימר אמר דלמא טריפה נבילה היא, והיינו דקאמר איבעית אימא דגניב לדעתיה, כלומר אבל משום גזרה ליכא, דלית דחש לה, והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה עבר אמברא וכו', ואמרינן אמאי איקפד ואמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה במר דשחוטה, ופרכינן ואי מכללא מאי הוי, כלומר הא לא כללא הוא, אלא בפירוש אמר שמואל (דא"כ) [דאל"כ] מאי עביד דאיקפד, ואי אמרת דחיישינן לההוא גזירה דשמא ימכרנה לו בפני ישראל היכא מתמיהינן, ואי מכללא מאי דילמא משום דיהבה ניהליה ולא חש לגזירה הוא דאיקפד, דהא קיימא לן דגזרינן שמא ימכרנו לו בפני ישראל, ועוד דאפילו תאמר דטפי הוה משמע לן דאיקפד משום דגניב לדעתיה משום דגנבת הדעת קא עבר עליה מהשתא, וגזירה אינה מעכשו אלא חשש דילמא אתא לידי כך, מכל מקום כי אמרינן ואי מכללא מאי הוו ואמרינן דילמא איכא למימר הא דאיקפד משום דאמר ליה לא איבעית לך (להשוייה) [לשהויי] טפי הל"ל משום דאמר ליה לא איבעי לך למיתביה ניהליה גזירה שמא יראה ישראל ואתי לזבונה מיניה, אלא ודאי שמעינן דמפשט פשיטא להו דלא גזרינן כלל כדאמרן, כך נראה לי, ולקמן נאריך בה בע"ה, ובזה עמד מנהגנו שנהגו העולם למכור נבלות וטרפות לנכרי במקולין ובפני רבים ואינן חוששין, וכן נותנין ומוכרין להן עופות טרפות או נבלות ואינן נמנעין כלל.

תנו רבנן השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה כלומר מפני שמקומו ניכר. כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו שלו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו, ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו אם הוא מנוקר יפה אם לא, ואותו המנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור או לא, שהוא מותר, ותולין בו שיפה ניקר ובקי הוא בניקור, דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אכיל מיניה לעולם עד דמיחזי לה לבקי, והבקי ודאי יודע בו בין חתוכה בין שלימה בלא שום (סיפוק) [ספק], אלא שמע מינה כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא, וכל שכן ירך מנוקר שאין צריכין לחזור אחר המנקר, ואינו דומה למה שאמרו לעיל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, כי הבהמה בחייה אין בה היתר, לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע במה נשחטה, אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד, הילכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן לעיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בהלכות שחיטה ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה, ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן שיש לנו לומר כן, ע"כ. ואם תאמר דכי קאמרינן חתוכה לא דילמא אתא למיכל מינה ולא מחזי לה לבקי, משום גזרה היא, משום פושעין ומקילין במעט סמך לומר מכיון שאנו רואין אותה חתוכה כחיתוך של מנקרי בשר בודאי מנוקרת היא יפה, ואף על פי שאין זה מן הדין לסמוך בכך, ואם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק אותה על ידי בקי ידוע, דהא ודאי משמע לעיל בריש שמעתין דמשום פושע ומיקל הוא דאסרינן לשלוח חתוכה, מדמקשינן לעיל במאי עסקינן אילימא במקום שמכריזין, כלומר ולא הכריזו, שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך לה ומזבן לה, ופרקינן חתוכה דנכרי מידע ידיע, אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דלא ידיע, ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר, דילמא מחתך לה ומזבן לה, ואי חתוכה דנכרי לא ידיע מדינא, היכי סמיך ישראל אחתוכה היוצאה מתחת יד הנכרי לומר שהיא מנוקרת, דדילמא נכרי זה הוא דחתך ליה ולא חשש הנכרי להוציא, ואם הוציאו לא חטט אחריו כישראל, אלא ודאי אית לן למימר על כרחין דמשום חשש פושע ומיקל קאמר, הכא נמי דחיישינן שמא יעבור קאמר ולאו משום דדינא הכי, ומעתה אין לנו ראיה מכאן להתיר בלא בדיקת בקי. וכן אין ראיה ממה שאמרו (לעיל חולין ג, ב) רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, דשאני הכא דאיכא טירחא יתירא ואין הכל בקיאין בו. ויש לומר דהא ודאי לאו משום חשש עובר ופושע קאמר דתקנתא לרשיעי לא עבדינן. ובכמה מקומות בתלמוד אמרו אטו בשופטני עסקינן (ב"ק פה, א), אטו ברשיעי עסקינן (יומא ו, א), והכא נמי לאו ברשיעי עסקינן, והא דאקשי לעיל שלמה נמי לא לישדר דילמא מחתך לה, מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחתיכה (לנכרי) [דנכרי] לא ידיע, ואפילו הכי קא אסר תנא דמתני' לשדורי חתוכה, ועל כרחין אי חתוכה דנכרי לא ידיע טעמא דתנא אית לן למימר דהוה משום דחאיש לרשיעי, ומשום שמא יעבור ויפשע הוא דקאמר בחתוכה, והילכך מקשה ואזיל לטעמיה, כלומר לתנא דמתניתין דחאיש לרשיעי שלימה לא לישדר, דילמא מחתך לה ופשע ישראל וסמיך עליה ולא מחזי לה לבקי, ואהדר ליה דחתוכה נמי מידע ידיע, והילכך ישראל לא סמך על חתך זה כלל, ותנא דקא אסר בחתוכה נמי לאו לפושע חאיש, אלא לכולי עלמא שרי דחתוכה דישראל מידע ידיע ורוב הבקיאין במצוות בקיאין הן בדקדוקיהן כך נראה לי. ועוד הביא שם ראיה לדבריו הראב"ד זצ"ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום, דאמרינן לעיל (חולין יד, א) אין חזקתו תורם, ומפרש טעמא דאמרינן דילמא אינש אחריני שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים, טעמא דשוייה שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן, שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים, ואמאי ניחוש דילמא אתא אינש דלא בקי בהפרשת תרומה ואפריש ולא קרי שם וקא שריא טבלא, אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל המצוות מומחין הן, דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי, וכן הניקור הזה ע"כ. והא דתניא [שולח ירך] לנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול ממנה גיד הנשה, דקתני אל יאמר לנכרי קח לי בדינר בשר, מפני שני דברים, אחד שמתעהו ואחד שמא ימכרו לו נבלה, בין לאביי דאוקמה רישא וסיפא בשהכריזו ומציעתא בשלא הכריזו, בין רבא דאוקמה כולה במקום שאין מכריזין, לתנא דברייתא לית ליה גזרה דלעיל שמא יתננה לו בפני ישראל ואתא ישראל למזבן מינה, ואפילו רב אשי דאמר דמציעתא בשלא הכריזו ובשמכרה בפני ישראל דחייש לרואין, ברישא מיהא דשולח לנכרי בין שלמה בין חתוכה לא חייש לשמא יתננה לו בפני ישראל, וכתב רש"י ז"ל דתנא דברייתא פליג אתנא דמתניתין דלית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה, דבשלמא גבי מכירת טבח באטליז קא מזבין התם טובא ישראל קיימי וחזו, וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר זבין לה מיניה, אבל שולח לנכרי בביתא מי יראה, ואם תמצא לומר יראנה אדם, לא גזרינן כולי האי, שמא יקחנה זה דכולי עלמא בשרא לא זבנא, ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל דלעיל, איכא למימר דלתנא דברייתא לית ליה גניבת דעת בנכרי במתנה אלא במכר דקא יהיב דמיה ודשמואל מכירה הוה, דהא שכר מעברא קא יהיב, וראיה לדבר מדקתני רישא דברייתא במתנה ומציעתא במכר, ואי נמי יש לומר דלית ליה גנבת דעת בגיד אלא בטריפה ונבלה דמאיסה להו וכדאמרינן בסמוך. ואם תאמר אמאי לא אמרינן גבי מתני', מתני' דלא כהאי תנא דברייתא, יש לומר משום דאביי ורבא ורב אשי מוקמי לה למתניתין במקום שמכריזין ולא הכריזו וחתוכה דנכרי מידע ידיע לכולהו. ולענין פסק ההלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא, והלכך לפי שיטתו של רש"י ז"ל ירך כשירה במקום שאין מכריזין, אי נמי במקום שמכריזין והכריזו בין חתוכה בין שלמה משלחין לו לנכרי לביתו במתנה, דלגנבת דעת בגיד ליכא. אבל נבלות וטרפות איכא למימר דאסור משום גנבת דעת, ואיכא למימר דאין במתנה משום גניבת הדעת כלל. ובמקום שמכריזין ולא הכריזו, שלמה משלחין חתוכה אין מלשחין, וכל שכן במכר דבמתנה ליכא משום גנבת הדעת כלל. ולמכור להם נבילות וטריפות, במקום שמכריזין ולא הכריז אסור, מפני שני דברים אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל, ואפשר דאיכא נמי משום גניבת הדעת כמו שכתבנו, ובמקום שמכריזין והכריזו אי נמי במקום שאין מכריזין אפילו בינו לבינו אסור למכור משום גנבת הדעת בלבד, אלא אם פירש לו בפירוש דטריפה או נבילה הוא, אבל במתנה מותר, אבל באטליז שיש שם ישראלים הרבה בין במכר בין במתנה אסור, אלא אם כן פירש לו שהיא טריפה או נבילה, דאי לא אסור מפני שני דברים, אחד שמתעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל העומד שם, והיינו מציעתא דברייתא אליבא דרב אשי. נמצא שטבח ישראל אסור למכור במקולין בשר נבלה או טריפה לנכרי שלא כמנהג העולם שאין הטבחין נזהרין בכך, וכן מה שנהגו למכור נבילת עוף או טריפה לנכרי בסתם במקום שאין רואין אסור מן הטעם הזה, דאפילו בינו לבינו בסתם אסור משום גניבת הדעת, דבמכר איכא משום גניבת דעת ואיכא למימר דאף במתנה בינו לבינו אסור בטריפה ונבילה כמו שכתבנו [וצ"ע] מה שאין העולם נזהרין בכך. והרב אלפסי ז"ל כתב אותן לשונות דאיתמר לעיל על מתני' במקום שאין מכריזין גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, אי נמי גניבת דעת, וזה מן התימה, דלפי מה שפירשנו לא אתי לא כאביי ולא כרב ור' אשי, וראיתי לרמב"ן ז"ל שטרח להעמיד דברי רבינו ז"ל וכתב דילמא (ד)[כ]רבא אית ליה (ל)האי לישנא דבמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, וברייתא במקום שמכריזין [וליכא למיגזר בה כלל, וכן נמי אית ליה לרבא לישנא בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההוא במקום שאין מכריזין, אבל במקום שמכריזין] והכריזו, הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנין לנכרים טרפות ונבלות הן ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות ומן הטריפות, וכיון דסוגיין בהנהו לישנא (דאוקמתיה) [כאוקמתא] דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו עד כאן, ולפי שיטה זו כ"ש שמנהגינו שלא כהלכה ואסור למכור ולתת לנכרי נבילה וטריפה לעולם בין בצנעה בין בפרהסיא. ומיהו לא מיחוור, דההיא סוגיא דלעיל לא עמדה כלל ודחויה מתוכה היא כמו שכתבתי, ועוד דקשיא ליא היאך אפשר לומר דרבא אית ליה גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא דאמרינן בע"ז (סה, ב) פרק השוכר ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא, שרייה רבא לזבוני לנכרים, ואותבין עלה מהא דתנן (פסחים מ, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל, ואמרינן הדר שרייה רבא למחטניה ולמפייה ולזבוני לנכרים שלא בפני ישראל, כלומר כדי שלא יכול הנכרי לחזור ולמכור אותה לישראל, דהא אין לוקחין פת מן הנכרי, אבל בפני ישראל לא, פירוש שמא יחזור וימכרנה לישראל הרואה, אלמא מדשרא לזבוני שלא בפני ישראל אף על גב דבפני ישראל אסור, שמע מינה דלית ליה לרבא גזירה כלל. כך נראה לי(ה) ור"ת ז"ל הקשה להנהו לישנא דלעיל דמשום גזרה ומשום גנבת דעת ליקשי להו מתוך ברייתא, דהא על כרחין לא מתוקמה ברייתא בהכי. ומשום כך פירש הוא ז"ל דמתני' במפרש כשירה היא ומותרת, ומש"ה חתוכה לא, דבמפרש ודאי איכא גניבת דעת ואפילו בנותן, וכל שכן במוכר, ואי אמר ליה בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין איכא למגזר שמא יחזור וימכרנו לישראל הרואה, והלכך אפילו שלא בפני ישראל אסור לעשות כן, גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל, ובשלימה מותר משום גיד, אף על פי שאמר לו כן לפי שמקומו ניכר לכל, אבל בטריפה אסור, וברייתא רישא וסיפא בסתם, והילכך ליכא גניבת דעת ולא גזירה, דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דמסתמא מה שהוא אסור לישראל מזבין ויהיב ליה לנכרי כעין שפרט לך הכתוב לגר בנתינה ולנכרי במכירה, ומציעתא דקתני ומפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטריפות לנכרי כדמפרש במתני', והלכך איכא מפני שמתעהו ועוד שמא יחזור וימכרנה לישראל, וה"ה דהוה מצי לאשמועינן בגיד, אלא תנא חדא וה"ה לאידך דסתמא דמילתא מוכר משביח מקחו ומוכר טריפות במקום כשירות. ונמצא מנהגינו על מלאת לפי שיטתו של ר"ת ז"ל דלעולם מותר למכור ולתת להם סתם, אבל במפרש אסור, והוא הנכון ומסכים על המנהגים. והשתא נמי ניחא מאי דקא מייתי ראיה מדשמואל לגניבת דעת דמתני', אבל אי אמר דמתני' בסתם נמי מאי קא מייתינן ראיה מדשמואל, דהא דשמואל ודאי איכא גניבת דעת משום דפריש ליה בהדיא דשחוטה הות, וכדאמרינן יהבה ניהליה במר דשחוטה, אבל מתנית' דמיירי בסתמא ואיכא למימר דאיהו הוא דמטעי נפשיה לא, כך נ"ל. ומיהו אכתי קשיא לי דאי אמרת דבמפרש ליכא מאן דפליג, היכי תלינן הא דשמואל בגניבת דעת, דילמא משום גזירה היא, דהא במפרש ודאי איכא משום גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, (ובברייתא מציעתא) [ובמציעתא דברייתא] ועוד רב אשי דקאמר ומציעתא בשמכרה לו בפני ישראל לא הוה ליה למימר בשמכרה אלא גזירה שמא ימכרנה, דהא בכולא שמעתתא בשמא נסבינן לה. ומכל מקום זו אינה קשיא, דברוב הספרים מצאתי שגורסין בדרב אשי גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל [וכן] נראה שגורס רבינו שלמה ז"ל, ומיהו ומכל מקום קשה דהא אמרינן דבמפרש ליכא מאן דפליג עליה, [ו]עוד דההיא דבפרק השוכר דעבודה זרה (סה, ב) קשיא לי דפת סתמא כבשר כדמפרש דמי דליכא דמסיק אדעתיה בפת הניתן מיד הישראל ליד נכרי שנפל על החטין יין נסך, והילכך כמפרש דמי, ואפילו הכי לא חש רבא לגזירה כלל, אלא כיון דליכא ישראל כשמכרה לו מישרא שרי ליה רבא, מכל הני משמע לי דטעמא דגזירה דנסבינן ליה בריש שמעתין לית לן כלל, דכולי האי לא חיישינן שמא יתננה בפני ישראל, ואם יתננה שמא יחזור וימכרנה לאותו ישראל הרואה, זו חשש רחוק הוא ולא חיישינן לה כלל וכדכתבינן לעיל, והיינו דלא בעינן למיתלי טעם קפידת שמואל בהא אלא משום גניבת דעת, אלא מיהו בנותן לו בפני ישראל ובמפרש אסור שמא יחזור ישראל זה ויקחנו, והיינו דפריש רב אשי בשמכרה לו בפני ישראל, דמשמע הא שלא בפני ישראל שרי. והלכך ליכא למיסר אלא במוכר בפני ישראל ובמפרש לו כשרה ומותרת היא, דאז איכא למיחש ודאי, אבל במוכר סתם ואפילו בפני ישראל או במפרש שלא בפני ישראל ליכא גזירה, אלא דבמפרש איכא גניבת דעת, כך נ"ל. מעשה דההיא טבחא דאמר ליה לחבריה אי מפייסת ליה וכו'. איכא לאוקומי בסתם מקומות שלא נהגו להכריז ושלא להכריז, אלא שנשאר הענין אדיניה דכל מקום שרוב הטבחין שבו ישראלין ומקולין ישראל לוקחין בשר מנכרי ואין מוכרין לו נבלות וטריפות כמ"ש למעלה, וזה עשה שלא כהוגן כשמכר טריפה לנכרי (כלל) וא"ר בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן למכור נבילה לנכרי אנו נאסר כל המקולין, כלומר כל הבשר הנמצא ביד נכרי היום שלקחהו מן המקולין שלנו, דהא רוב דבשרא כשרה היא [אי] נמי במקום שמכריזין וזה פשע ולא הכריז ומכר בלא הכרזה, וכן פירשה רבי' שלמה ז"ל, וכתב בתוס' דהא דאמר רבי דלא נאסר המקולין בשביל שוטה זה, היינו מה שקנה כבר קודם שנולד ספק זה במקולין, וכן ודאי נראה דלקנות מכאן ואילך ביום זה אסור, דהא ה"ל אחר שנודע ללישנא קמא דמהמנין ליה במקום שמכריזין והכריזו דאין לוקחין בשר מנכרי כלל באותו היום, ומיהו מה שלקח כבר מנכרי ואפילו במקולין מותר, דליכא למימר כל קבוע כמחצה על מחצה אלא כשנולד הספק במקולין קודם שלקח, אי נמי כשנודע בברור קודם שלקח זה שהיה שם טריפה ודאית, כענין ט' חנויות שאחת מהן מוכרה בשר נבילה, אבל אם בשעה שלקח מן המקולין עדיין לא נודע שהיה שם טריפה וגם לא נולד שם ספק, בהא לא אמרינן כל קבוע, שהרי בשעה שלקחו מן הקבוע לא היה שם ספק ולא נולד הספק מעולם בקבוע אלא בשפירש, ואז איכא למימר כל דפריש מרובא פריש, והיינו דאמרינן ובנמצא הלך אחר הרוב. ולפי דברי בעלי התוס' ז"ל אלו [כ]שלוקחין בשר מן המקולין בחזקת כשר ומותר ואחר כך נמצא טריפות באחת מן הבהמות במקולין, ואין יודע מאיזה לקח אם מן הטריפה אם מן הכשרות, כל מה שלקח כבר מותר, דהא לא נולד ספק זה בקביעות אלא בפירש, וכל דפריש מרובא פריש, אלא (רבי) [איכא] דקשיא ליה הא דאמר ללישנא בתרא דהיכא דלא איכוון לצעוריה אסור משום דאיתחזק איסורא, וכי איתחזק איסורא נמי אמאי אסור מה שלקח כבר קודם שנגלה הספק, ומאי שנא מתשע חנויות דאמרינן לקמן (חולין צה, א) בנמצא הלך אחר הרוב. ול"נ דהא לא קשיא, דללישנא בתרא מפרשינן לה ליקח מכאן ולהבא מן המקולין מיד הנכרי המוכר שם, אבל מה שלקחו קודם לכן מותר, ומשום דאתחזק איסורא וה"ל מכאן ולהבא אסור קבוע, ואם תאמר אם כן פשיטא ומאי קא מקשה מדתניא רבי אומר בשר הנמצא ביד נכרי מותר, וכי מסבר קא סבר דרבי אפילו מן הקבוע קאמר, והא מתני' (פסחים ט, ב) תנן תשע חנויות וכו' משום דכל קבוע כמחצה על מחצה, יש לומר דהוה סבירא ליה למקשה דלא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה אלא בשיש שם ודאי טריפה, דומיא דאחת מוכרת בשר נבילה, משום דאז הוה ליה איסורא קבוע בין שמקומו של איסור נודע וניכר כעין תשע חנויות, אי נמי בדבר חשוב כבעלי חיים או חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אף על פי שאין מקומו של איסור ניכר כעין שור הנסקל שנתערב בין השורים, אבל כשאין שם איסור ברור כי הא דאיכא למימר דלא מכר לאחר אלא לזה שמכר לו חתיכה זו כי הא לא אמרינן קבוע, דאם אין שם איסור ברור היאך נאמר בו קבוע, ואהדר ליה שאני הכא דאתחזק איסורא במקולין דלנכרי זה מיהא מכר וכבר איתחזק איסור זה בקבוע במקולין, הלכך כל המוכרין במקולין דכיון דפשע ומכר יש לחוש שכמו שמכר לזה כך מכר לכל שאר הנכרים המוכרין בשר המקולין, וכן פירש רש"י ז"ל, ואף על גב דחדא טריפה היא כיון דברוב חנויות שבמקולין מוכרין ממנה ה"ל כרוב טריפה אי נמי כמחצה על מחצה כנ"ל.

והדרינן לפרש גופא דשמעתא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין לעולם ויש בכללה במקום שמכריזין והכריזו שני אלו הם היפך שורת הדין שאסורין ליקח ומותרין למכור אפילו חתוכה נמי לישדר לגוי בלי מנוקר ואפילו היא טריפה דהא לא יכלי' למזבן ישראל מנייהו כדאמרן אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו ובכללה מקום שעומדין על שורת הדין ששני אלו אסורין למכור ומותרין ליקח אפילו שלימה נמי לא לישדר ואפילו כשרה דילמא מחתך לה נכרי במקו' גיד הנשה ומזבן ליה פי' דלא חיישינן דעביד הכי הנכרי כדי להטעותינו דהא פרישנ' במס' ע"א דלא חיישינן דעביד עכו"ם מידי להעבירנו אלא חיישינן הכא דעביד נכרי הכין להטביחה שיקפצו עליה יותר ללוקחה ממנו לפי שהיא מתוקנת לסעודה.

איבעית אימא במקום שמכריזין פי' במקום שמכריזין ולא הכריזו או בדוכתא שעומדין על קו הדין כדכתיבנא וחתוכה דעכו"ם מידע ידעו פי' ודקאמרת דניחוש דילמא מחתך לה גוי ומזבן ליה לישראל סמכינן עליה שלא לנקרה יותר להא ליכא למיחש דחתוכה דעכו"ם מידע ידעי וטעמא דחתוכה דגוי מידע ידעו. פירש"י ז"ל משום דגוי אינו יודע לחתכה ולפורעה כדרך שהגיד מונח כמו הישראל שיודע ומכיר מקומו של גיד זה. וכתב עוד ז"ל ועל דא סמיך רבי בשולח לחבירו ירך על יד גוי ולא עשה בה חותם שאם הוא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד היא מותרת ע"כ. פי' לדבריו דהא ליכא למיחש שמא החליפה גוי בירך אחרת שלא היתה משובחת כשל ישראל וחתכה במקום גיד הנשה וחיטטה דהא חתוכה דגוי מידע ידעו שאינו יודע לנקרו כישראל וכתבו רבותי' הצרפתים ז"ל לפי סברא זו ה"ה דהיה מתיר רבינו ז"ל בשר מנוקר מחלבו יפה שהניח ישראל ביד גוי או ששלחו לחבירו בלא חותם דניקור חלב דעכו"ם מידע ידעו ומיהו דוקא בכי הא שהניח ירך או בשר שלו ביד גוי דלא חיישינן לאחלופי מהאי טעמא דאמרינן אבל בשר או ירך הנמצא מנוקר ביד גוי דלא דחיישינן שמא נקרה ישראל לעצמו ואח"כ מצא שהיה טריפה ומכרו לגוי זה משום דבזמני לו בשר הנמצא ביד גוי אסור דהא איכא רוב טבחי עכו"ם או מחצה ולא התיר רבינו ז"ל אלא דלא ניחוש לחלופי ונימא כאן נמצא כאן היה ומעתה מה שהתיר רבי ז"ל בשולח ירך מנוקר לחבירו בלא חותם אין זה אלא כשהודיעו בכתיבו הניכר לו שהוא שולח לו ירך מנוקר בלא חותם ומעתה נסתלקה קושיא גדולה שהיו מקשים על שמעתתינו לפי שיטה זו אמאי אוקמא השתא במקום שמכריזין נוקמא אפילו במקום שאין מכריזין והיינו טעמא דחתוכה לא לישדר משום דכיון שהוא חתוכה על יד ישראל הרי הוא רואה שלא חותכה גוי דחתוכי' מידע ידעו. וכיון שהוא מחותך כדרך ישראל חותכה אתי למיכל מיניה דקסבר שיהא כשירה דאלמא שהיא אינה כשרה לא היה ישראל מחטטה ובמה שכתבנו לא קשיא דבהא וודאי במקום שאין מכריזין שמותר לימכר לגוי נבילות וטריפות מחשי חיישי ישראל. כי אחר שהתחיל ישראל לחותכה נודע לו שהיא טריפה ומוכרה לעכו"ם וכו' דהא לא איתחזק לן התירא ברשות גוי זה והכל מודים לפי שיטה זו דוק' בבשר מנוקר לא חיישי' לחלופי והוי כחות' אבל שחיטה עצמה לא הוי סימן לא בעוף ולא בבהמה כדרך שהי' אומר הרב בעל העיטור ז"ל דבר שחיטה דישראל לדעכו"ם לא ידיע. ותדע דבפ' אלו מציאות לא התירו משום שחיטה אלא במקום טבחי ישראל דבשר הנמצא ביד עכו"ם מותר:

ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין פי' וה"ה במקום שמכריזין והכריזו דתרווייהו חד דינא אית ליה דמותר למכור טריחה לעכו"ם ואסור ליקח בשר מהם ודקאמרת דחתוכה נמי לישדר דהא לא מיזבן מיניה גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל נר' מפרש"י ז"ל שהוא מפרש גזירה שמא יתננה לנכרי סתם בפני ישר' ואותו ישר' סבור שניטל גידה לגמרי ואוכלה כמות שהיא וזה תימא האיך אינו חושש שמא טריפה היא דהא במקום שאין מכריזין מותר למכור טריפה לגוי סתם ואפילו משום גניבת דעת ליכא שהכל יודעים שאנו מוכרין להם טריפותינו וכ"ש דאכתי לא נחתינן השת' למידע דאיכא בהא משום גניבת דעת וכ"ת דסמיך אותו ישראל שהיא כשרה לפי שרואה אותה חתוכה במקום גיד הנשה בחיתוך ישראל הא כתיבנא לעיל שאף לדעת רש"י ז"ל שאין זה סימן להתיר במקום שאין מכריזין כיון שלא הפקדנוה אנו ברשותו של עכו"ם לכך פי' בתוספת דהכי פירושו שמא יתננה לו בפני ישראל בפירו' בתורת כשירה או שהיה יודע בה אותו ישראל הרואה שהיה כשרה והשתא סמיך שהיא חתוכ' ומחוטטת כראוי ואכיל להו ומה שגזרו כאן שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל מה שלא עשו כן במס' ע"א בענין ההיא ביתא דחוטי דנפל ביה חמרא דיין נסך וכן מה שחשו בכל השמועות שלא ידקדק הרואה שהיא מחוטטת כראוי טעמא דמילתא לפי שהיו מזלזלים בזמן ההוא בענין גיד הנשה כדאמרינן לעיל מעיקר' סברי כרבי יהודה כנ"ל ואי בעית אימא משום דגניב לי' לדעתי' פי' ואיבעית אימא לעולם במקום שאין מכריזין וטעמא דחתוכ' לא לישדר לאו משום דאתי למיזבן מיניה כלל אלא איסורו משום דגניב דעתו דנכרי ופירש"י ז"ל כי עכו"ם סבר שישראל הזה ששולחו לו אוהבו מאוד כיון ששלחו ליה דורון מה שכבר טורח בו ישראל לנקרו לאכילתו ויפה כיון ז"ל דהא ודאי אי לא האי טעמא יותר היה רוצה הנכרי שישלחנה שלמה שיהנה בגיד ושמנו:

כדאמר שמואל אסור לגנב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי וא"ת מה הוצרך להביא שמואל בזו דהא תניא לה בהדי' במתני' דלקמן אין מוכרין נבלות וטריפות לעכו"ם מפני שמטעהו ולא סגי' דלא הוי ידעי' לה לההיא מתניתא דהא סוגי' דגמרא היא דההיא דרבינא ורב אשי וי"ל דאי מההיא ה"א דוקא במכר כי התם שנכרי נותן דמים אבל בדורון אין בו משום גניבת דעת לגבי גוי קמ"ל דשמואל דאף בזו אסור לגנוב דעת העכו"ם. ואיסור גניבת דעתו של נכרי כתבו קצת רבותי' בשם בעלי התוס' ז"ל שהוא איסור תורה דנפקא לן מדכתיב לא תגנבו ולא תכחשו וגו': וכי כתיב בסיפא דקרא איש בעמיתו דממעט הנכרי ההיא דלא תכחשו ולא תשקרו קאי שאין חילול השם בדבר ודיקא נמי דלא כתיב מעמיתו או לעמיתו והיינו נמי דיהביה אנחתא בלא תגנבו ואע"ג דלא אשכחן גניבה סתם על גניבת דעת אלא לשון גניבת לב בכאן נכתב לא תגנבו סתם לכלול אף גניבת ממון ובתוספתא דב"ק איתא שלשה גנבים הם גדול שבכולם גונב דעת הבריות:

הא דשמואל לאו בפירוש איתמר וכו' עד תרנגולת טריפה הוי ויהבי' ניהלה בסך דשחוטה ויש גורסין במר שחוטה כלומר במקום שחוט' והכל אחד ואמרי' וכי מכללא מאי ומהדרי' למ"ד תרנגולת טריפ' הוי קפיד משום דאמר ליה אמאי תשה' אסורא ותקשו בתו' אמאי נקיטי דקפדי מהאי טעמא נימא דקפיד שמא נתנו לו בפני ישראל ואכיל מיניה כיון דשמא דיהבי' להו בתורת שחיטה ותירצו דא"כ הא ש"מ דאסור לגנוב דעתו של גוי דאי לא מנא ידע אותו ישראל שזה הנותן לגוי קושטא קאמר ולא גניב דעתי' לגוי ולמ"ד אנפקא א"ל אנפקא חיי משמע פי' וכל קפדתו של שמואל לא היה אלא לפי שהעבירו על דעתו שאמר לו ליתן אנפקא חי' ויהיב לי' מזגא:

ומפני שני דברים אמרו שאין מוכרין נבילות וטריפות לגוי פי' רש"י ז"ל אפי' בסתם ובתוס' פירשו שאין מוכרין אותו בסך שחוטות אבל בסתם מותר דסתמא בחזקת טריפות זבני להו וכן עיקר כדבעי לפרושי לקמן בשמעתין בס"ד.

גדולי המפרשים למדו מכח סוגיא זו שכל שנקר את הבשר ולא נודע לנו טיבו ואין לנו מי שיכיר אם נתנקרה יפה אם לאו שסומכין עליו ואומרין רוב מצויין אצל ניקור מומחין הם שאל"כ למה אמרו חתוכה לא והרי אי אפשר לו לאכול עד שיראנה לבקר אלא ודאי אין צריך להראותה וסומכין על שרוב מצויין אצל ניקור מומחין הן וכן בחלב וכן בכל המצות על הדרך שאמרוה בשחיטה ואף לענין תרומה אמרו לעיל י"ב א' שאם אמר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום שמא אחר שמע ותרם שלא מדעת הא אם אמר כל הרוצה לתרום יתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן ואע"פ שאפשר שלא קרא שם שסומכין על שרוב מצויין לתרום מומחין הם וכן בכל המצות:

גדולי האחרונים למדו ממשנתנו שגיד הנשה מותר בהנאה שאלו היה אסור בהנאה אף נתינתו לגוי היתה אסורה שהמתנה הנאתו היא ויש חולקין בזו מכח שמועות שבתחלת פרק כל שעה ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו למעלה צ"ב ב':

מי שיש לו דבר שאין ראוי לו לאכילה כגון ירך שלא ניטל גידה ואינו יודע ליטלן וכיוצא בזה לא ישלחנו לגוי על דרך שיהא נראה לו שמשום כבודו הוא שולחה הואיל ואינו שולחה אלא מצד שאינה ראויה לו אלא אם ישלחנה לו יודיענו שמתוך דבר זה הוא שולחה ואם ירצה יקבלנה ואם עשה כן שלא בהודעה הרי זה גניבת הדעת וכבר אמרו אסור לגנוב דעת הבריות אפי' של גוי:

לעולם אל יסרהב אדם בחברו שיסעוד אצלו ויודע שאינו סועד ואל ירבה לו בתקרובת ויודע בו שאינו מקבל ואל יפתח לו מחביות שכבר הוא בלבו לפתחן למחר מצד שמכר את יינו לחנוני ויהא חברו זה סבור שלכבודו הוא פותחם אא"כ הודיעו כן ואל יאמר לו סוך שמן מפך ריקן ואם לא כיון לזה לרמותו ולגנוב דעתו להתראות בעיניו שכבדו במה שלא כבדו אלא שעשה כן כדי להחשיבו בעיני הרואים רשאי:

לא ילך אדם לבית האבל להברותו ובידו לגין שאין בתוכו אלא מעט והרואה סבור שהוא מלא שגם זו גניבת הדעת והתראות בהכנת יתרה והיא מועטת ואם היה שם חבר עיר ר"ל חבורת בני אדם או חכם קובע פרק שבסבתו מתקבצים בני אדם לשם מותר שאין זה אלא להחשיבו בעיני הרואים:

לא ימכור אדם לחברו סנדל של עור בהמה שמתה מאליה בחזקת של עור חיה שחוטה ולא ישלח לו חבית של יין ושמו צף על פיה שיהא זה סבור שכלה של שמן וכן כל כיוצא בזה:

האורחים בשעה שאין השבע מצוי ואין ביד בעל הבית להכין לפניהם במדה גדושה אין רשאין ליתן מחלקם לבניו ולבנותיו של בעל הבית אא"כ נטלו ממנו רשות הרבה מתבייש בעל הבית ממה שנתן לפניהם וכבר הוא מתבייש ביותר בשעה שהם נותנין מחלקם לבני חבורה:

מי שעשה איזה דבר שלא בכונה והיה חברו סבור שלכבודו עשאה והיה מהדרו על כך אין זה צריך להודיעו שלא לכבודו עשה כן אלא הואיל והוא טעה בעצמו יודה לו שכן ויטול כתרו בטעות וילך לו:

תד"ה טרפה הואי ויהבה וכו' וי"ל דמ"מ כו' דאי שרי ליכא למיחש כו' עכ"ל ולקמן בשמעתין כתבו התוס' לפר"ת דרך אחרת בזה דיודע היה שמואל שבצנעה נתן לו ולא היה לו להקפיד אלא משום גניבת דעת ע"ש והיינו משום דהכא אפשר לפרושי גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר שאינו אומר בפירוש שהיא מנוקרת אלא דנותן לו בסתם וישראל הרואה שנותן הטבח לעובד כוכבים בפניו ואינו חש לומר שהיא טריפה סבור דודאי היא כשרה כנראה מפרש"י לקמן והשתא אף אם היה מותר לגנוב דעתו של עובד כוכבים לא יחוש הישראל דלגנוב דעת העובד כוכבים עושה כן כיון דאינו אומר לו כלום אלא נותן לו בסתם אבל לקמן לפר"ת שפירש דהך גזרה דשמא יתננה לו בפני ישראל נמי מיירי באומר בפירוש שהיא מנוקרת וע"כ אית לן למימר דלא אסיק אדעתיה שלהטעותו א"ל כן וא"כ בהך דשמואל אידחי תירוצם שכתבו הכא ולכך הוצרכו שם לתרץ בדרך אחרת דיודע היה שמואל שבצנעה כו' ודו"ק. :

תַּרְנְגֹלֶת טְרֵפָה הֲוָאִי וִיהָבָהּ נִיהֲלֵיהּ בְּמַר דִּשְׁחוּטָה עיין בחדושינו בס"ד לעיל במסכת עירובין דף ס"ד ע״ב בעובדא דרבן גמליאל דאמר לאותו גוי מגבאי 'טוֹל גְּלוּסְקִין מֵאִלָעִאי' שהקשתי מהאי עובדא דשמואל דקפיד אגניבת דעת דגוי ומה שתרצתי שם ג' תירוצים בס"ד עיין שם.

אַל יְסַרְהֵב אָדָם לַחֲבֵרוֹ לִסְעֹד אֶצְלוֹ, וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹעֵד קשא למה נקיט 'אַל יְסַרְהֵב' דמשמע אם אומר לו פעם אחת לית לן בה כיון דטעמא הוא משום גניבת דעת שלא יחזיק לו טובה בחנם אם כן אפילו פעם אחת אסור לגנוב דעתו ולמה נקיט 'אַל יְסַרְהֵב'? וכן באידך דאל ירבה לו בתקרבת, למה נקיט 'אַל יַרְבֶּה' הא אפילו דבר מועט לא ישלח לו כיון דידע דאינו מקבל וכדמצינו בהך דשמן דאמר אל יאמר לו 'סֹךְ שֶׁמֶן מִפַּךְ רֵיקָן' דמשמע אפילו פעם אחת לא יאמר לו דהא לא אמר אל יסרהב בחבירו לסוך שמן מפך ריקם? ונראה לי בס"ד דהתם גבי שמן הגניבת דעת מפורשת בפיו שאומר לסוך שמן מן הפך והוא ריקם דאין שמן בפך כלל אך כאן הגניבת דעת צפונה בלב דהוא יודע מהשערת שכלו שזה לא יסעוד אצלו ושמא טועה בהשערתו ויסעוד אצלו לכך פעם אחת או שתים יאמר לו אבל לא יסרהב לומר לו יותר כיון שראה שאמר לו ולא קבל. ומה שאמר 'וְאִם בִּשְׁבִיל כְּבוֹדוֹ מֻתָּר' היינו אם בעל הבית יושב על שלחנו והביאו הסעודה לפניו ובא ונכנס חבירו לביתו דודאי משום שורת דרך ארץ צריך להזמינו שיאכל עמהם ואם אינו מזמינו נראה כמזלזל בכבודו ואהבתו אך אם יסרהב הוי זה גניבת דעת ואסור דכיון שהזמינו אפילו פעם אחת או שתי פעמים קיים שורת דרך ארץ מה שראוי לנהוג עם ריעים ואוהבים ומכובדים וכן אם מנהגם לשלוח תקרובת לקרובים ואוהבים כשיהיה אצל המשלח נשואין או ברית מילה אם לא ישלח לחבירו נראה שמבזהו שאינו חושב אותו כלום ולכן אף על פי שיודע בו שאינו מקבל ישלח משום שורת דרך ארץ אבל אם מרבה הוי גניבת דעת.

וְהָלַךְ וְזִמֵּן עָלֶיהָ אוֹרְחִים פירוש זימן האורחים בשביל סיכה שדרכם היה לסוך בשמן ולא בשביל אכילה וחבירו ששלח לו החבית הוא היה שותף שלו שהיה להם כרמים שיש בהם נטיעות גפנים וזתים וחבירו יושב בכרמים ועוסק בזתים וגפנים למלאת מהם חביות למכור וגם לצורך ביתו ובית שותפו ונזדמן ששלח לבית שותפו חבית יין ושמן צף עליה והוא חשב שכולה שמן מפני שבאמת בכרמים שלהם יש להם זתים וגפנים שעושים מהם שמן ויין והלך וזמן אורחים עליה לסיכה כי כן היה דרכם להזמין אורחים לסיכה בלבד כמו שמזמין לאכילה ולשתיה של יין ובזה נתרצו הקושיות של הרב תורת חיים ז"ל ואין צריך לשנות הגרסא.

מַאי קָמַשְׁמַע לָן? דְּכוּלָהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הִיא פירוש משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי שתופס לשון קצר וכששנה זו המעשה לא שנה אותה באורך זה נחנק וזה נפל מן הגג אלא שנאה בקיצור על דבר זה נהרגו שלשה נפשות ולכן הביא דבריו אלו בברייתא ללמדנו שגם פרטי המעשה השנויים בברייתא מודה בהם רבי אליעזר בן יעקב דכך הוו שגם הוא שמע המעשה בפרטי הדברים האלה אלא שהוא דרכו לשנות בקיצור לכך קצר בה בלשונו.