Talmud Builders

    Commentary page

    Chullin 60b

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 60b

    Chullin 60b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 510 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    לר' חנינא בר פפא דאמר מדעתן יצאו דשאים למיניהם ולא נצטוו על כך:

    מהו להרכיב זה בזה:

    אידיהו הקב"ה הסכים על ידם:

    כתיב הגדולים דמשמע שניהם גדולים וכתיב הקטן:

    לך ומשול ביום ובלילה נחמה היא:

    שרגא בטיהרא נר בצהרים אינו מאיר:

    יומא חמה:

    תקופות נמנין לחמה ועל התקופה מעברין את השנה בסנהדרין (דף יא:):

    31 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 60b · Sefaria

    Tosafot

    אמרה ירח בלשון תורה לשון זכר הוא דכתיב (יהושע י פי"ג) וירח עמד:

    וכי משה קניגי היה או בליסטרי היה שהיה יודע להכיר השסועה וא"ת והא אמרינן בהמפלת (נדה כד.) דשסועה באה מבהמה טהורה וליכא מאן דפליג ואם כן יכול להיות שבהמה טהורה היה לו למשה וילדה לו שסועה ולא אצטריך למהוי קניגי וי"ל דשמא שסועה אינה באה אלא מבהמה שאינה מצויה בינינו:

    עוים מתימן באו כו' ב' מקראות הם בספר יהושע (יג) והכי כתיב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים והדר כתיב מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמורי והשתא מפרשה רב והעוים דכתיב בסוף קרא קמא קאי אתימן דבראש קרא דבתריה:

    Tosafot on Chullin 60b · Sefaria

    Meiri

    השסועה האמורה בתורה היא שנולדה מן הבהמה הכשרה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות והיא אסורה באכילה אע"פ שיצתה מן הכשרה וקורא אותה שסועה מפני שנולדה שסועה לשתי בהמות ואין צריך לומר בהמה שנמצאת בעלמא על תכונה זו אלא שאנו פוסקים כדברי האומר שאי אפשר שתמצא כמו שיתבאר במסכת נדה ומ"מ סוגיא זו מוכחת שהוא מין בפני עצמו וכן פסקו במסכת נדה על אשה שהפילה על תכונה זו שאינו ולד ואינה טמאה לידה:

    השור כריסו רחבה ופרסותיו רחבים וראשו וזנבו גדולים מכר לחברו שור סתם ומסר לו שור שתכונותיו הפכיות לאלו שהזכרנו אין זה שור וחוזר והפך הדברים בחמור ויש חולקין שלא לפסוק דבר זה:

    לעולם יזהר אדם שלא יבוז בלבו על מה שרואה בתורה דברים וספורים שהם נראים כאלו נכתבו ללא צורך שאין לך ספור בתורה שהוא בא בחנם אלא ללמד ולהועיל אם במדות אם בשאר ענינים והרי הם נקראים גופי תורה מצד מה שיגיע לאדם תועלת בידיעת המובן מענינם דרך הערה אמרו הרבה מקראות יש שהם נראין כאלו נכתבו ללא צורך כדברים שבספרים החיצוניים והן הן גופי תורה העוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור וגו' מה לנו בידיעת דבר זה אלא מתוך שהשביעו אבימלך לאברהם אם תשקור לי ולניני ולנכדי ועדין לא כלו הדורות אמר הקב"ה יבאו כפתורים ויטלוה ויבאו ישראל ויטלוה מיד כפתורים וכן סיחון בארץ עמון ומואב והוא שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון:

    המשנה השביעית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר במה שלפניה ולבאר בפרט סימני עופות טהורים ואמר על זה סימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אליעזר בר' צדוק אומר כל העוף החולק את רגליו טמא אמר הר"מ פי' דורס הוא שיתן ידו על הדבר שהוא אוכל ואחר כך אוכל אותו וכן עושים כל הבעלי חיים הטורפים ובתוך הקורקבן קרום נקלף בעוף טהור ואינו נקלף בעוף טמא ואין אנו צריכים לכלם אפי' אחד מהם אם נמצא בעוף שאין אנו מכירין אותו הרי זה עוף טהור על מנת שלא יהא דורס ואוכל לפי שכל דורס ואוכל טמא דין כולל ומה שאמר ר' אליעזר בר' צדוק אמת וענינו שעוף טמא כשעומד על חבל או על שרביט דק ונתן קצת צפרניו על אותו השרביט מצד אחד ומקצתם מצד אחר עד שיהיה השרביט תחת אצבעותיו כמו שאוחז שום דבר ביניהם וכשנדע שהבהמה הזאת מותרת באכילה בשני סימנין הנאמרין בתורה חייבין אנו לידע אם חיה הוא ומותר לאכל חלבה וטעונה כסוי הדם או היא בהמה וחלבה אסור ודמה אינו טעון כסוי והדברים המבדילים בין חיה לבהמה הם מה שאני אומר אם יוצאים מראש אותה הבהמה קרנים ואחר כך צומחים בהם קרנים אחרים כגון האיל והרי היא חיה בלי ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שום דבר צומח בהם רואים הקרנים הצומחים בראש אם היו דומות למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע מתוקן הקצוות ר"ל שיהיו קרנותיו על זויות שוות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע ואחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפי' כל שהוא הרי זה חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים אין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ומפותלין אבל נפתוליהם כמו שפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה:

    אמר המאירי סימני העוף לא נאמרו בתורה ר"ל שלא נתפרשו סימנין שלהם בתורה עד שמי שאינו מכיר באותם הכתובים בתורה לאיסור יהא מכיר מתוך סימנין איזה מהן טמא ואיזה מהן טהור אלא שחכמים למדום מענין פרטי העופות שהוזכרו בתורה לאיסור ומענין אותם שהוזכרו להיתר ותחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו ופירושה וענינים היוצאים ממנה מבולבלים הרבה ביד מפרשים ופסקים שבה משתנים לפי שנוי הפירושים והריני מודיעך רוב הענינים האמורים בה דרך פסק ומה שראוי לנהוג בהם בדורות הללו:

    כבר ידעת שהנשר הוא תחלה לעופות טמאים הנזכרים במקרא וטהורים הוזכרו להיתר הואיל ונבחרו לקרבן והרי שני אלו הפכים בארבעה דברים שהתור אינו דורס ויש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף והנשר דורס ואין לו אצבע יתרה ולא זפק ואין קורקבנו נקלף ומתוך כך למדו רבותינו ששלשה סימנין אלו הם סימני טהרה ר"ל זפק וקורקבן נקלף ואצבע יתרה והרביעי סימן טומאה ר"ל דריסה וראו בשאר עופות טמאים הנזכרים בכתוב שיש בהם קצת סימני טהרה וקצת סימני טומאה ומתוך כך נתנו כלל במשנה זו שכל עוף הדורס הואיל וברור לנו שהוא דורס טמא ואין לו עוד בדיקה בשאר סימנין שאין הטהור דורס לעולם והילכך הרי זה טמא אפי' בא בשלשה סימני טהרה ואפי' ראו כבר שנאכל במסורת שאין אחר הדריסה כלום ושכל עוף שיש בו שלשה סימני טהרה הנזכרים טהור אפי' לא היה להם מסורת עליו ובלבד בשאינו דורס שנמצאו עכשיו בו כל סימני טהרה אבל אם לא היו שם אלא קצת סימני טהרה הן שיהא אותו סימן שאינו דורס הן שיהא מן הסימנין האחרים אינו נכלל בגדר זה וצריך לעיין בו אם הוא משאר עופות הנזכרים בתורה לטומאה או ממיניהם שהרי יש בהם אחד שאינו דורס ויש בהם שיש להם קצת סימני טהרה האחרים כמו שנבאר ואין נאכלין אלא במסורת או על פי התנאים שנזכיר בגמרא ופירש ר' אלעזר בר' צדוק שכל עוף החולק את רגליו טמא ר"ל שאם נעמידהו על רגליו על חוט אחד הוא נותן שתי אצבעותיו מכאן ושתי אצבעותיו מכאן וזהו סימן טומאה לדריסה ואין הלכה כדבריו אלא אין אנו קורין לו דורס אלא בדריסה ודאית ויש מפרשים שר' אליעזר בר' צדוק על אצבע יתרה הוא רומז דכיון שחולק את רגליו אין האצבע האחרון נקרא יתר הואיל וסומך עליו כל כך ששאר עופות טהורים אינם סומכים אלא על שלשה הראשונים וראשון נראה יותר:

    וענין הדריסה נחלקו בה קדמונינו והוא שגדולי המפרשים כתבו שכל שהוא תוחב צפרניו בבשר ואוכלו בפיו מבין רגליו הרי זה דורס אע"פ שאינו הורג וממית וראיה להם מן העורב שאין רואין אותו הורג או אוכל עוף החי ונכלל בדורסים ומ"מ אחרוני הרבנים פירשוה דוקא בשהוא הורג ואוכל או שאוכל עוף חי או שהורג אע"פ שאינו אוכל מיד והוא שאמרו בארי דרס ואכל ואין דריסה זו כעין דריסה שהוזכרה בנץ למעלה שאותה דריסה ענינה בהטלת ארס אבל זו אף בלא ארס כל שדורס לאכילתו והראיה שהרי בדריסת ארס אמרו ודריסת הזאב ובדריסה לאכילה אמרו בב"ק בא ארי ודרס זאב וטרף אלמא שאין דרכו בדריסה ואף בהדיא אמרוה שם דזאב אינו דורס אלא טורף ואוכל ועורב שהוא בכלל הדורסים איפשר שאף הוא דורס בקצת עופות ואוכל ואין ספק שקליטת זבובים וכיוצא בהם מן האויר ואין צריך לומר אכילת שקצים ורמשים אינו בכלל דריסה:

    זהו באור המשנה ומה שאנו צריכים לכלול בה לפי סוגית הגמרא להשלמת ענין זה ולהמשך מה שפירשנו במשנה כך הוא עשרים וארבעה מיני עופות טמאים הוזכרו בתורה עשרים ושנים מהם נזכרו בפירוש אלא ששנים מהם נכללים באחד והם דאה וראה ועוד שנים אחרים והם איה ודיה ולא נשארו אלא עשרים וכתוב שם למינה למינו למינה למינהו ארבעה פעמים הרי כאן כ"ד ואין לך עוף טמא בעולם חוץ מאלו או ממיניהם שהם כמה וכמה ודבר ידוע בנשר שאין לו שום סימן טהרה ודורס ופרס ועזניה יש לכל אחד מהם סימן אחד של טהרה ואין אנו יודעין איזה הוא ומ"מ את שישנו בפרס אינו בעזניה וכמו שאמרו דאיתיה בהאי ליתיה בהאי וכן אחד שבאחד מהם אינו בכל האחרים כמו שאמרו חד לא משכחת ליה אלא בפרס או בעזניה ואם כן את של אחד מהם הוא נמצא באחרים עורב וכל מיניו יש לו שני סימני טהרה שאר עופות הדבר [מבולבל] ביותר ביד הפוסקים כמו שביארנו וקבלנו פירושה על אחד מארבעה דרכים הראשונה לגדולי הרבנים ואף גדולי קדמונינו הסכימו בה עם קצת גאוני ספרד ואע"פ שגדולי הרבנים אינם שוים מכל וכל עמהם בפי' הסוגיא וכן שאני מוסיף בה לישבה מ"מ לענין פסק זה וזה שוים והוא שהם סוברים על שאר עופות שכלם דורסים ויש להם שלשה סימני טהרה ואם כן על כל פנים הם זפק ואצבע יתרה וקורקבן נקלף ואחר שכן הדבר ידוע שאותו סימן שאמרנו עליו שהוא בפרס או בעזניה שאינו באחרים הוא שאינו דורס ואין לך לדעתם עוף טמא שאינו דורס אלא אחד מן השנים שהם בני חד חד ר"ל או פרס או עזניה אבל עורב והנשאר מאלו השנים ר"ל פרס או עזניה ושאר עופות טמאים כלם דורסים הם וקבלו ממקצת גאונים לשיטה זו שהפרס הוא הוא שדורס אלא שיש לה אחד מסימני טהרה האחרים והעזניה היא היא שאינה דורסת ואין לה עוד סימן טהרה ונמצא לדעת זה שאם בא לפנינו עוף שנתברר לנו שאינו דורס אין לספק בו אלא בעזניה ומן הדין היה לאסרו מספק עזניה כמו שביארנו במשנה אלא שפירשו בגמרא בפרס ועזניה שאין מצויים ביישוב ואין לחוש להם ואם כן כל עוף שיתברר לנו שאינו דורס מותר ונמסר לנו בו סימן מפי הגאונים שכל שרגליו רחבים ובעלי מחיצות כרגלי האווז או שחרטומו רחב אינו דורס ונמצא שכל עוף כיוצא בזה אין אנו צריכים בו לבדיקה אחרת אלא שאין ראוי לסמוך בענינים אלו מפני שאנו מוצאים לפעמים בצורות אלו שהם נכללים בכלל הדורסים ואין בירור בענין זה אלא במסורת או בנסיון:

    3 more comments on this page.

    Meiri on Chullin 60b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    אָמַר הַיְנוּ דְּרַב אַסִי. לאו מצד יוהרא ח"ו אמר כן אלא להורות בחסד הבורא יתברך וגם כדי לאמת ולברר דברי חכמים בעיני המון העם.

    זִיל כְּתֹב קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ וּפֵרְשָׁהּ (דברים יד, ז) יש להקשות על מה חרד כל כך על שתי מילות אלו ועל מה ערבו עליו כל כך? ונראה לי בס"ד רמז לו בזה דבר אחר לפי דרכו דידוע אף על פי שבכל דברי תורה שלמד האדם יעשה בירור ניצוצי קדושה הנה בדברי תורה של אגדה יעשה בירור יותר וכמו שאמרו המקובלים ז"ל מפני שבהם ישמח הלב יותר ולכן אמרו רבותינו ז"ל (סוטה מט.) עלמא קאים על קדיש של אגדה, ולכן נקראו אגדה מלשון המשכה כמו 'נָגֵיד וְנָפֵיק מִן קֳדָמוֹהִי' (תיקוני זהר ד:) שיש בהם כח למשוך ניצוצי קדושה לבררם ולהעלותם אך ידוע כי דברי אגדה בפשט מושכין מקרוב דהיינו ממקום שיושב בו הלומד אבל דברי אגדה שבסוד מושכין ומבררין ניצוצי קדושה ממקום רחוק. והנה ' קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי ' שניהם ענין צידה אך קַנִיגִי עניינו במצודה ורשת שצידתם מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי הוא כמו קשת שצד מרחוק ולכן קַנִיגִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הפשט שצד מקרוב דוקא אבל בַּלִיסְתְּרִי ירמוז על צידה ובירור שיהיה באגדה בדרך הסוד שצד מרחוק ולזה אמר לו ברמז כתוב 'קַנִיגִי וּבַלִיסְתְּרִי בְּאַגַּדְתִּיךָ' דייקא שרמז לו בזה על האמור. וכן נמי מה שאמר לו עוד ' כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ ' רמז לו בזה אף על פי שדברי תורה שבעל פה לא נתנו להכתב מכל מקום דבר יקר וחשוב תכתבהו שמא ישתכח ולא ימצא אחר כך ואמר הכתוב עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, קכו) ועל כן היו כותבים סודות מזמן התנאים קודם שעשו היתר לכתוב תורה שבעל פה.

    הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת שֶׁרְאוּיִן לְהִשָּׂרֵף, וְהֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה (דברים ב, כג) קשא אף על פי שאין בהם צורך אם נדונין בשריפה כספרי צדוקין? ונראה לי אין הכונה ראויין להשרף בידים אלא רצונו לומר אם באה האש אצלם בשבת מניחין אותם להשרף ואין מצילין אותם מפני הדליקה אם היו כתובין לבדם ואינם בכלל ספר תורה. ומה שאמר ' הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה ' כלומר אנחנו למידין שהם הלכתא לדינא וכהך דמביא הכא דנלמוד מהם דין לענין שבועות ונדרים דאם נשבע או נדר שלא יכנס לבית ראובן ונאסר לו הבית מכח שבועתו ואחר כך מכר ראובן אותו בית לשמעון הותר לו להכנס בו מפני שעתה נקרא על שם שמעון ולא על שם ראובן וכן כיוצא בזה.

    אָדוֹנְקִי שֶׁלָּהֶם פירש רש"י ז"ל חשובין שלהם. ונראה לי בס"ד כי היא מלה מורכבת משתי מילות שהוא 'אדון נקי' ולכן ערבה לרב חסדא ואמר לרב תחליפא 'כְּתֹב אָדוֹנְקִי בְּאַגַדְתִּיךְ וּפֵרְשָׁהּ'.

    אָמַר רַב יוֹסֵף וְאִית לְהוּ שִׁית סְרֵי דָּרֵי שִׁינֵי לְכָל חַד וְחַד. נראה לשון גוזמא נקיט מפני שהיה להם כמה שורות שינים זה בזה נקיט שית סרי מפני כי האדם יש לו שורה אחת שיש בה שית סרי שינים ואמר אלו יש להו שית סרי שורות של שינים וכבר אמרו בגמרא (חולין צ:) דברה תורה לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי ואין זה חידוש.

    Ben Yehoyada on Chullin 60b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 60, Amud Bet, about 510 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 124 words

      Opens “לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא מַהוּ? כֵּיוָן דְּלָא…”

    2. Segment 240 words

      Opens “רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי: כְּתִיב ״וַיַּעַשׂ…”

    3. Segment 361 words

      Opens “אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי…”

    4. Segment 442 words

      Opens “חַזְיַיהּ דְּלָא קָא מִיַּתְּבָא דַּעְתַּהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ…”

    5. Segment 544 words

      Opens “רַב אַסִּי רָמֵי, כְּתִיב: ״וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא״…”

    6. Segment 622 words

      Opens “רַב נַחְמָן בַּר פָּפָּא הַוְיָא לֵיהּ הָהִיא…”

    7. Segment 731 words

      Opens “אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: ״הַשְּׁסוּעָה״ בְּרִיָּה…”

    8. Segment 814 words

      Opens “אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר…”

    9. Segment 939 words

      Opens “״וְאֶת חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי…”

    10. Segment 1038 words

      Opens “תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: עַוִּים מִתֵּימָן בָּאוּ, וְלָמָּה…”

    11. Segment 1125 words

      Opens “אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת…”

    12. Segment 1222 words

      Opens “מִדְּאַשְׁבְּעֵיהּ אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם ״אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי…”

    13. Segment 1349 words

      Opens “כְּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר…”

    14. Segment 1438 words

      Opens “״צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן״, תָּנָא: שְׂנִיר וְשִׂרְיוֹן…”

    15. Segment 1514 words

      Opens “כַּיּוֹצֵא בּוֹ: ״וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים״,…”

    16. Segment 167 words

      Opens “סִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ, וְלָא? וְהָתַנְיָא: ״נֶשֶׁר״,…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Chullin 60b · Segment 10 — “…אוֹחַזְתּוֹ עֲוִית. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְאִית לְהוּ שִׁיתַּסְרֵי דָּרֵי…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Chullin 60b · Segment 3 — “…בִּשְׁמִיךְ: ״יַעֲקֹב הַקָּטָן״, ״שְׁמוּאֵל הַקָּטָן״, ״דָּוִד הַקָּטָן״.

    Original text

    לְרַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא מַהוּ? כֵּיוָן דְּלָא כְּתַב בְּהוּ ״לְמִינֵהוּ״ לָא מִיחַיַּיב, אוֹ דִילְמָא כֵּיוָן דְּהִסְכִּים אַיְּדַיְהוּ – כְּמַאן דִּכְתִיב בְּהוּ ״לְמִינֵהוּ״ דָּמְיָא? תֵּיקוּ.

    what is the halakha according to Rabbi Ḥanina bar Pappa? Shall one say that since the phrase “after its kind” is not written as a mitzva with regard to them, one is not liable for transgressing the prohibition against mixing diverse kinds? Or perhaps, since God agreed with them after the fact, as the verse states: “Let the Lord rejoice in His works,” it is as if the mitzva “after its kind” is written with regard to them. The Gemara responds: The dilemma shall stand unresolved.

    רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רָמֵי: כְּתִיב ״וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים״, וּכְתִיב ״אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן״. אָמְרָה יָרֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בְּכֶתֶר אֶחָד? אָמַר לָהּ: לְכִי וּמַעֲטִי אֶת עַצְמֵךְ.

    § Rabbi Shimon ben Pazi raises a contradiction between two verses. It is written: “And God made the two great lights” (Genesis 1:16), and it is also written in the same verse: “The greater light to rule the day, and the lesser light to rule the night,” indicating that only one was great. Rabbi Shimon ben Pazi explains: When God first created the sun and the moon, they were equally bright. Then, the moon said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, is it possible for two kings to serve with one crown? One of us must be subservient to the other. God therefore said to her, i.e., the moon: If so, go and diminish yourself.

    אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְאָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ דָּבָר הָגוּן, אַמְעִיט אֶת עַצְמִי?! אָמַר לָהּ: לְכִי וּמְשׁוֹל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה. אֲמַרָה לֵיהּ: מַאי רְבוּתֵיהּ? דִּשְׁרָגָא בְּטִיהֲרָא מַאי אַהֲנִי? אֲמַר לַהּ: זִיל לִימְנוֹ בָּךְ יִשְׂרָאֵל יָמִים וְשָׁנִים. אָמְרָה לֵיהּ: יוֹמָא נָמֵי אִי אֶפְשָׁר דְּלָא מָנוּ בֵּיהּ תְּקוּפָתָא, דִּכְתִיב ״וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים״. זִיל לִיקְרוֹ צַדִּיקֵי בִּשְׁמִיךְ: ״יַעֲקֹב הַקָּטָן״, ״שְׁמוּאֵל הַקָּטָן״, ״דָּוִד הַקָּטָן״.

    She said before Him: Master of the Universe, since I said a correct observation before You, must I diminish myself? God said to her: As compensation, go and rule both during the day along with the sun and during the night. She said to Him: What is the greatness of shining alongside the sun? What use is a candle in the middle of the day? God said to her: Go; let the Jewish people count the days and years with you, and this will be your greatness. She said to Him: But the Jewish people will count with the sun as well, as it is impossible that they will not count seasons with it, as it is written: “And let them be for signs, and for seasons, and for days and years” (Genesis 1:14). God said to her: Go; let righteous men be named after you. Just as you are called the lesser [ hakatan ] light, there will be Ya’akov HaKatan, i.e., Jacob our forefather (see Amos 7:2), Shmuel HaKatan the tanna , and David HaKatan, i.e., King David (see I Samuel 17:14).

    חַזְיַיהּ דְּלָא קָא מִיַּתְּבָא דַּעְתַּהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ! וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מָה נִשְׁתַּנָּה שָׂעִיר שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״לַה׳״? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שָׂעִיר זֶה יְהֵא כַּפָּרָה עַל שֶׁמִּיעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ.

    God saw that the moon was not comforted. The Holy One, Blessed be He, said: Bring atonement for me, since I diminished the moon. The Gemara notes: And this is what Rabbi Shimon ben Lakish says: What is different about the goat offering of the New Moon, that it is stated with regard to it: “For the Lord” (Numbers 28:15)? The Holy One, Blessed be He, said: This goat shall be an atonement for Me for having diminished the size of the moon.

    רַב אַסִּי רָמֵי, כְּתִיב: ״וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא״ (בתלת) [בִּתְלָתָא] בְּשַׁבָּא, וּכְתִיב: ״וְכׇל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ״ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, מְלַמֵּד שֶׁיָּצְאוּ דְּשָׁאִים וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח קַרְקַע, עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים.

    § Rav Asi raises a contradiction between two verses. It is written: “And the earth brought forth grass” (Genesis 1:12), on the third day of the week of Creation. And it is also written: “No shrub of the field was yet in the earth” (Genesis 2:5), on Shabbat eve, the sixth day of Creation, immediately before Adam was created. Rav Asi explains: This teaches that the grasses emerged on the third day and stood at the opening of the ground, but they did not grow until Adam, the first man, came and prayed for mercy upon them, and rain came, and they sprouted. And this is meant to teach you that the Holy One, Blessed be He, desires the prayers of the righteous.

    רַב נַחְמָן בַּר פָּפָּא הַוְיָא לֵיהּ הָהִיא גִּינְּתָא, שְׁדִי בַּיהּ בִּיזְרָנֵי וְלָא צְמַח. בְּעָא רַחֲמֵי, אֲתָא מִיטְרָא וּצְמַח. אֲמַר: הַיְינוּ דְּרַב אַסִּי.

    The Gemara recounts: Rav Naḥman bar Pappa had a certain garden. He planted seeds but they did not sprout. He prayed for mercy, and rain came, and they sprouted. He said: This is what is meant by the statement of Rav Asi, that the Holy One, Blessed be He, desires the prayers of the righteous.

    אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: ״הַשְּׁסוּעָה״ בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא, שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת. וְכִי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ קְנִיגִי הָיָה אוֹ בַּלִּיסְטָרִי הָיָה? מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמֵר אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם.

    § In one of the passages discussing kosher and non-kosher animals, the Torah states: “Nevertheless, these you shall not eat of them that only chew the cud, or of them that have split hooves that are cloven [ hashesua ]: The camel, and the hare, and the hyrax” (Deuteronomy 14:7). Rav Ḥanan bar Rava said: “ Hashesua ” is not a redundant description of the split hooves but a distinct creature, which has two backs and two spines and therefore looks like an entirely cloven animal. One might ask: But was Moses our teacher a hunter, or was he an archer, who was familiar with the most exotic animals? Rather, from here there is a refutation to those who say that the Torah is not from Heaven, since Moses could not have known of the existence of such an animal save by divine revelation.

    אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִינָא: זִיל כְּתוֹב ״קְנִיגִי וּבַלִּיסְטָרִי״ בְּאַגַּדְתָּיךְ, וּפָרְשַׁהּ.

    Rav Ḥisda said to Rav Taḥlifa bar Avina: Go write this statement about the hunter [ kinnigi ] and the archer [ ballisteri ] in your book of aggada , and explain those two words, since some are unfamiliar with them.

    ״וְאֶת חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הָעַזָּתִי וְהָאַשְׁדּוֹדִי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הַגִּתִּי וְהָעֶקְרוֹנִי וְהָעַוִּים״, אָמַר חַמְשָׁה וְחָשֵׁיב שִׁיתָּא! אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: אֲרוּנְקֵי שֶׁלָּהֶן חֲמִשָּׁה. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִינָא: כְּתוֹב ״אֲרוּנְקֵי״ בְּאַגַּדְתָּיךְ וּפָרְשַׁהּ. וּפְלִיגָא דְּרַב, דְּאָמַר רַב: עַוִּים מִתֵּימָן בָּאוּ.

    The Gemara relates another statement. The verse states: “The five lords of the Philistines: The Gazite, and the Ashdodite, the Ashkelonite, the Gittite, and the Ekronite; also the Avvim” (Joshua 13:3). The verse is difficult, since it first said there are five lords of the Philistines, but it then lists six. Rabbi Yonatan said: There were in fact six lords, but the greatest of them were only five. Rav Ḥisda said to Rav Taḥlifa bar Avina: Write this statement about the greatest [ arunekei ] in your book of aggada , and explain that word. The Gemara notes: And this statement disagrees with the opinion of Rav, as Rav says: The Avvim were not Philistines; rather, they came from Teiman.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: עַוִּים מִתֵּימָן בָּאוּ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן עַוִּים? שֶׁעִיוְּתוּ אֶת מְקוֹמָן. דָּבָר אַחֵר: עַוִּים, שֶׁאִיוּוּ לֶאֱלֹהוֹת הַרְבֵּה. דָּבָר אַחֵר: עַוִּים, שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתָם אוֹחַזְתּוֹ עֲוִית. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְאִית לְהוּ שִׁיתַּסְרֵי דָּרֵי שִׁינֵּי לְכׇל חַד וְחַד.

    This is also taught in a baraita : The Avvim came from Teiman. And why were they called Avvim and not Teimanim? Because they corrupted [ ivvetu ] and destroyed their place of origin when they left. Alternatively, they were called Avvim since they desired [ ivvu ] many deities. Alternatively, they were called Avvim since they were so fearsome that all who saw them were seized by convulsions [ avit ]. Rav Yosef said: And each one of them has sixteen rows of teeth.

    אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַרְבֵּה מִקְרָאוֹת שֶׁרְאוּיִין לִשְׂרוֹף כְּסִפְרֵי מִינִין, וְהֵן הֵן גּוּפֵי תוֹרָה. ״וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה״ – מַאי נָפְקָא לַן מִינַּהּ?

    The Gemara cites another statement related to the Avvim: Rabbi Shimon ben Lakish says: There are many verses that are seemingly fit to be burned as books of the heretics, since they appear redundant or frivolous, and yet they are themselves the essence of Torah. For example, the verse states: “And the Avvim, that dwelt in villages as far as Gaza, the Caphtorim, that came forth out of Caphtor, destroyed them, and dwelt in their stead” (Deuteronomy 2:23). What practical difference does this make for us?

    מִדְּאַשְׁבְּעֵיהּ אֲבִימֶלֶךְ לְאַבְרָהָם ״אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי״, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵיתוֹ כַּפְתּוֹרִים לִיפְּקוּ מֵעַוִּים, דְּהַיְינוּ פְּלִשְׁתִּים, וְלֵיתוֹ יִשְׂרָאֵל לִיפְּקוּ מִכַּפְתּוֹרִים.

    The verse teaches the following: Since Abimelech, king of the Philistines, administered an oath to Abraham: “That you will not deal falsely with me, nor with my son, nor with my grandson” (Genesis 21:23), the Jewish people were prohibited from conquering the land of the Philistines until four generations had passed. Therefore, the Holy One, Blessed be He, said: Let the Caphtorim come and remove the land from the Avvim, who are the same as the Philistines, and let Israel come and remove it from the Caphtorim, circumventing the prohibition.

    כְּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב וְגוֹ׳״. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דַּאֲמַר לְהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: ״אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵיתֵי סִיחוֹן לִיפּוֹק מִמּוֹאָב, וְלֵיתוֹ יִשְׂרָאֵל וְלִיפְּקוּ מִסִּיחוֹן. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַב פָּפָּא: עַמּוֹן וּמוֹאָב טִיהֲרוּ בְּסִיחוֹן.

    Similarly, you say with regard to another apparently unnecessary verse, describing a city that the Israelites conquered: “For Heshbon was the city of Sihon, the king of the Amorites, who had fought against the former king of Moab, and taken all his land out of his hand” (Numbers 21:26). What is the practical difference in knowing this information? It teaches that since the Holy One, Blessed be He, said to Israel: “Be not at enmity with Moab” (Deuteronomy 2:9), the Jewish people were prohibited from conquering the land of Moab. Therefore, the Holy One, Blessed be He, said: Let Sihon come and remove the land from Moab, and let Israel come and remove it from Sihon. The Gemara notes: And this is what Rav Pappa says: The lands of Ammon and Moab were purified by Sihon, i.e., rendered permitted for conquest.

    ״צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן״, תָּנָא: שְׂנִיר וְשִׂרְיוֹן מֵהָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מְלַמֵּד שֶׁכׇּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאוּמּוֹת הָעוֹלָם הָלַךְ וּבָנָה לוֹ כְּרַךְ גָּדוֹל לְעַצְמוֹ, וְהֶעֱלָה לוֹ עַל שֵׁם הָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִילּוּ הָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲבִיבִין עַל אֻומּוֹת הָעוֹלָם.

    The Gemara cites another seemingly superfluous verse, describing Mount Hermon: “Which Hermon the Sidonians call Sirion, and the Amorites call it Senir” (Deuteronomy 3:9). A Sage taught: Senir and Sirion are mountains of Eretz Yisrael. The verse teaches that every one of the nations of the world went and built itself a great city on Mount Hermon, and named it after one of the mountains of Eretz Yisrael, teaching you that even the mountains of Eretz Yisrael are beloved by the nations of the world.

    כַּיּוֹצֵא בּוֹ: ״וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים״, מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּלָא לִיקְרוֹ לְאֶחָיו גָּלְוָותָא.

    Similarly, a difficult verse describes Joseph’s treatment of the Egyptians: “And as for the people, he removed them city by city” (Genesis 47:21). What is the practical difference of this information? It teaches Joseph’s love for his brothers, as he transferred the entire Egyptian population so that they would not call his brothers exiles.

    סִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ, וְלָא? וְהָתַנְיָא: ״נֶשֶׁר״,

    § The mishna states: The signs of the kosher bird were not explicitly stated in the Torah. The Gemara asks: And is it true that they were not stated in the Torah? But isn’t it taught in a baraita : “The nesher ” (Leviticus 11:13) is a non-kosher bird.