Chullin 16b

לענין שחיטה מאי ומההוא דלעיל לא משמע ליה לרבא כדמפרש ואזיל:

תא שמע במחובר לקרקע כו' ואוקימנא לעיל בתלוש ולבסוף חברו:

דלמא פרושי קא מפרש לה בסיפא מאי מחובר לקרקע דאמינא לך כשרה כגון נעץ סכין בכותל דלאו חבור הוא דודאי לא מבטל ליה התם דהא גבי הדדי קתני להו לעיל ונעץ סכין בכותל סיפא דההוא דמחובר לקרקע הוא ואיכא למימר דפירושא דרישא הוא:

לא שנו דנעץ סכין בכותל כשרה:

אלא שהסכין למעלה פיו כלפי קרקע:

וצואר בהמה למטה ומוליך ומביא צואר בהמה:

חיישינן שמא ידרוס מתוך שהצואר מכביד על הסכין:

והא קתני לעיל (חולין דף טו:) גבי מחובר בין שהסכין למעלה כו':

תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי תימה מאי קמיבעיא ליה הא אסיקנא לעיל (חולין דף טו:) דלרבי דיעבד כשר ולרבי חייא כשר נמי לכתחלה ואי לא ידע הנהו ברייתות מכל מקום על כרחך יש להוכיח ממתניתין דתלוש ולבסוף חברו בדיעבד כשר ולא לכתחלה דאפילו מוקי מתניתין במחובר מעיקרו ואסור לכתחלה שמא ידרוס ה"נ תלוש ולבסוף חברו יאסר לכתחלה מהאי טעמא ויש לומר דאליבא דרבי מבעיא ליה דדלמא הוי כתלוש וכשרה כדאמרי' לעיל או שמא לרבי אין חילוק בין תלוש ולבסוף חברו למחובר מעיקרו ופסולה ומתניתין דמכשיר דיעבד כרבי חייא ולכתחלה לא שמא ידרוס וברייתא דמכשר לכתחלה בעופא דקליל כדמשני לקמן אע"ג דקתני בה בהמה אי נמי כרב זביד דאמר לצדדין קתני ובצואר בהמה למטה שרי לכתחלה אפילו במחובר מעיקרו וכשצואר בהמה למעלה אסור לכתחלה שמא ידרוס ובכל מחובר איירי וקא בעי למיפשט מברייתא דהיה צור יוצא מן הכותל דשחיטתה פסולה ע"כ רבי היא אבל קשה דהיכי מצי לאוקומי מתניתין כרבי חייא הא פסול צפורן במחוברת במתניתין אפילו דיעבד ואמאי דהוה בעי לאוקומי לעיל מתניתין כרבי חייא לא קשיא דלא קיימא מסקנא הכי:

אמר שמואל לא שנו אלא שהסכין למעלה כו' משמע דאפילו בכי האי גוונא לא מכשר אלא בדיעבד דאברייתא דנעץ סכין קאי ולא אההיא דבכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר ואם כן בצואר בהמה למעלה וסכין למטה קא פסול אפילו בדיעבד וקשה דאם כן הוה ליה למימר חיישינן שמא דרס כיון דאתא לפסול דיעבד ויש לומר דאפילו אמר ברי לי שלא דרסתי פסולה שמא ידרוס פעם אחרת וכהאי גוונא אמרינן גבי השוחט במגל קציר דרך הליכתה בית הלל מכשירין ואמר רבי יוחנן אף בית הלל לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבלה אבל באכילה אסורה אף על גב דלא שחט אלא דרך הליכתה דגזרינן זימנא אחריתי שמא יוליך ויביא:

שבתחלה נאסר להם בשר תאוה פירש בקונטרס מדכתיב (ויקרא יז) אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו וקשה דההוא קרא לא איירי אלא בקדשים ובשחוטי חוץ ולקמן נמי דקאמר אלא לרבי ישמעאל דאמר בשר תאוה איתסר להו צבי ואיל גופייהו מי הוי שרי הא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בקרבן בהמה ונראה לפרש מדאיצטריך קרא להתיר להם בשר תאוה דייק מכלל דמעיקרא אסור ומהאי טעמא דייק נמי רבי עקיבא שבתחלה הותר להם בשר נחירה מדאיצטריך קרא לאסור:

לענין שחיטה מאי כלומר מי אשכחן תנא דסבירא ליה כתלוש דמי. וקשיא לי מאי תיבעי ליה, הא תניא (לעיל חולין טו, ב) בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר. וניחא לי דדילמא ההיא רבי חייא דלית ליה איסור מחובר לענין שחיטה כלל, ואפילו במחובר מעיקרא, וכדאוקימנא לה לעיל, ורבא לדידן דסבירא לן כרב(א) קא מיבעיא ליה אי תלוש ולבסוף חברו אסרו כמחובר מעיקרו או כתלוש דמי. ואי קשיא לן לידוק ממתניתין דשרי בדיעבד ואוקימנא על כרחן אליבא דרבי, דאלמא כתלוש דמי. ויש לומר דהיא גופיה קא מיבעיא ליה, דכיון דמאן דמוקי לה לעיל בהכין סמיך אברייתא דהשוחט במוכני וכדקאמר, ומנא תימרא דתני השוחט במוכני קא מיבעיא ליה לרבא הכא משום דההיא לא מכרעה שפיר, וכדדחי לה ואזיל בסמוך, ודלמא מתניתין בתלוש ולבסוף חברו ולא בטלו, הא בטלו כמחובר דמי.

תא שמע היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה יוצא מאליו שחיטתו פסולה. קשיא לי מאי קא מייתי ליה מהא דקתני פסולה, דהא רבא לא מהדר אלא לאשכוחי כי כמחובר דמי לכולי עלמא או לא, ומיהא דקתני פסול לא שמעינן, דכולהו תנאי סבירא להו הכין, דדילמא תנא קמא דזרעים היא. ויש לומר דכיון דלא אשכחן מאן דפליג בה בהדיא ובלא פלוגתא תני לה סתמא דמילתא כולהו תנאי מודו בה, דאי לא, הוה ליה לאיתויי בה בר פלוגתא דההוא תנא, כיון דדיני מחובר לא אזלי בכל מילי בחד גונא, דבע"ז כתלוש דמי ובזרעים פליגי בה תנאי. אי נמי יש לומר דהוא הדין דהוה מצי לדחויי ליה הכין, אלא דעדיפא מינה מהדר ליה דאפילו תמצא לומר דההיא ליכא מאן דפליג בה ההיא בכותל מערה דומיא דקנה יוצא מאליו, והראשון נראה לי עיקר.

תא שמע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה שאני סכין דלא מבטיל ליה תא שמע במחובר לקרקע וכו' דילמא פרושי קא מפרש וכו'. תמיה לי [א]מאי קא מייתי לה להא ברייתא מסורסת פשיט מסיפא ובתר הכי ממציעתא ובתר הכין מרישא. ותו מעיקרא פשיט מינה לאיסורא ובתר הכין להיתרא, ותו מאי קא מייתי מרישא ולומר דרישא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, והא איהו סיפא בכותל בנין הוה מוקי לה (ואי נמי) [ואם כן] לדידיה תקשי רישא לסיפא, אלא על כרחיה רישא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. אם כן מאי קא מייתי מינה איהו. ונראה לי בכל הני שמעתי' לאו חד גברא קא מייתי להו, אלא מאן דמייתי מסיפא הוה סבירא ליה דרישא ומציעתא בשלא בטלו, ופירושה קא מפרש. ומאן דקא מייתי מרישא ומציעתא הוה מוקי סיפא בכותל מערה ולא בשל בנין. ופשיט מינה להיתרא. ועוד נראה לי דאף לכשתמצא לומר דחד גברא הוא דקא פשיט ליה, וקסבר דברייתא בכותל בנין היא, ניחא משום דהאי תנא מכניף בהאי ברייתא כולהו דיני מחובר, סיפא תנא מחובר מעיקרו דהיינו קנה היוצא מאליו, ועריב ותני בהדי צור יוצא מן הכותל, כלומר בכותל בנין, ולאשמעינן דתלוש ולבסוף חברו ובטלו כמחובר דמי, דאי בכותל מערה היינו קנה עולה מאליו, ותרתי למה לי, ונעץ סכין בכותל דהיינו תלוש ולא בטלו, לאשמועינן דאפילו תלוש שחברו ולבסוף בטלו אין שוחטין בו לכתחלה דשחיטתו כשרה קתני. ורישא דהיינו במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, לאשמועינן דכל שלא בטלו אפילו הוי דבר שאינו מוכיח בגופו שאינו מבטלו, אפילו הכי שחיטתו כשרה, דאי לאו דאשמועינן הכי הוה אמינא דוקא נעץ סכין הוא דשחיטתן כשרה, משום דאיכא תרתי, חדא דלא בטלו, ועוד דליכא למיגזר ביה אטו בטלו, דכולי עלמא ידעי דלא בטלו, דסכין לא מבטלי ליה אינשי, וכדאמרי שאני סכין דלא מבטיל ליה, כלומר שאין דרכן של בני אדם לבטלו, [אבל רישא] אף על פי שזה לא בטלו ליהוי כתלוש ולבסוף חברו ובטלו קא משמע לן. אשתכח דברייתא תנא כללא לכולהו מחוברין, וכי דחי ליה בסיפא בכותל מערה קא דייק ואזיל, אם כן דעל כרחין סיפא בכותל מערה מדקתני ליה בהדי קנה העולה מאליו כדקאמר, אם כן על כרחיה איכא למידק או מרישא או ממציעתא דכתלוש דמי כדאמרינן [ב]מציעתא נעץ סכין בכותל שחיטתו כשרה, ומסתמא לא מסקינן ליה [תרי] דרגא על סיפא, כלומר סיפא במחובר מעיקרא ודלעיל מינה בתלוש ולבסוף חברו ובטלו, אם כן נפשוט מיהא להיתירא, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר משום הכי נקט סכין לאשמועינן דדוקא בשלא בטלו, משום דסכין לא מבטלי ליה אינשי, ומדאמר ליה שאני סכין דלא מבטלי ליה ולא קאמר ליה סכין בדלא בטלי ליה, הוה משמע ליה דסבר דאם תמצא לומר דמחובר דמי כל שהיה ממין העשוי לבטלו בכותל אף על פי שזה לא בטלו איהו נמי כמחובר דמי, ולפיכך אייתי ליה מרישא תא שמע במחובר לקרקע שחיטתו כשרה, ואי אמרת דאפילו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר דמי, כל שאינו מוכיח בגופו שאין מבטלו, ורישא במוכיח היינו מציעתא ממש. והשיב אין הכי נמי, ורישא ומציעתא חדא נינהו, ופרושי קא מפרש. ואי נמי יש לפרש דהכי קאמר תא שמע נעץ סכין בכותל, כלומר אי אמרת בשלמא סיפא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו רישא ומציעתא על כרחין בשלא בטלו, ואין צריך לפרש אלא לדידך דקאמרת דעל כרחין סיפא בכותל מערה, אם כן מציעתא אפילו בבטלו, דאי לא היה לו לפרש והוא שלא ביטלו, ודחינן שאני סכין דלא מבטל ליה, כלומר אילו לא תנא סכין בודאי הוה ליה לפרושי, אבל סכין שאני, דאף על פי שלא פירש תנא דברייתא והוא שלא בטלו, על כרחין בהכין קא מיירי דסכין לא מבטלי ליה. תא שמע מרישא במחובר לקרקע שחיטתו כשרה. והא הכא לאו בסכין, דהני מחובר סתם, אלמא אפילו בטלו, דאי לא, הכא מיהא הוה ליה לפרושי, ואהדר ליה דילמא היא גופה בסכין דלא מבטלי ליה, ופרושי קא מפרש. ואף על גב דקתני כשירה כשירה תרי זמני, והוה ליה למתני במחובר לקרקע נעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה לא דק כולי האי, משום דלאו חדא ממש היא דניקשי כשירה כשירה למה לי דהא לאו כיצד [קאמר'] אלא דומיא דסכין, כלומר הכי קתני במחובר לקרקע שלא בטלו כשירה, ואף על גב דאינו מוכיח בעצמו שלא בטלו דומיא דסכין, ואין צריך לומר בנועץ סכין בכותל שמוכיח בעצמו שלא בטלו דשחיטתו כשירה, ובעיא דרבא לא איפשיטא. ומיהו לענין פסק הלכה, כיון דאוקימתא דלעיל הוי לישנא דגמרא, [ו]פשיטא להו דברייתא דהשוחט במוכני בתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי, וסיפא דקתני היה צור יוצא מן הכותל בכותל מערה לא שבקינן מאי דאפשיטא ליה לגמרא ותפסינן מאי דאיסתפקא ליה לרבא, והילכך בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו בין בטלו לכתחלה לא ישחוט, דנעץ סכין בכותל שחיטתו כשירה קתני, הא לכתחלה לא ישחוט, אבל אם שחט אפילו בטלו שחיטתו כשרה.

אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס קשיא לי דמדקאמר שמא ידרוס ולא קאמר שמא דרס, משמע דדוקא לכתחלה הא דיעבד כשירה, ואם כן מאי שנא משום חשש דריסה, תיפוק ליה משום מחובר דאפילו בצואר בהמה למטה קתניח שחיטתו כשירה, דלא שנא בטלו לא שנא לא בטלו לכתחלה לא ישחוט. ועל כן נראה לי דבצואר בהמה למעלה אפילו דיעבד, ואפילו אמר בריא לי שלא דרסתי אסורה, גזירה שמא ישחוט וידרוס ולאו אדעתיה, ודוקא בהמה אבל עופא דקליל לכתחילה לא ישחוט, משום לתא דמחובר, הא שחט שחיטתה כשירה, דאי משום דריסה כיון דקליל אין כאן חשש דריסה.

הכל בשחיטה ואפילו עוף ואף על גב דבהדיא תניא לקמן (חולין כז, א) השוחט אחד בעוף, אורחא דתנא הוא בהכין, דכיון דאיירי בדיני שחיטה איירי בדיני כולהו נשחטים, ולא נטר עד פירקא אחרינא, והילכך תנא הכא דהכל בשחיטה ואפילו עוף, ובפירקין דלקמן (שם) תנא הכשר שחיטתו בכמה. ואי נמי אילו מהתם הוה אמינא דוקא מדרבנן, אבל הכא דכאיל ותני הכל בשחיטה שמעינן מינה כולהו מחדא אנפא נינהו, ולאשמעינן דאפילו עוף טעון שחיטתו מדאורייתא.

שבתחילה נאסר להן בשר תאוה פירש רש"י ז"ל דכתיב (ויקרא יז, ד) ואל פתח אוהל מועד לא הביאו דם יחשב לאיש. ואיכא דקשיא להו לפירושו דהא לכולי עלמא ההוא בקדשים קא מיירי, ותדע מדלא אדכר ליה רבי ישמעאל כלל, דאם איתא הוה ליה למימר שבתחלה נאסר להן בשר תאוה דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. ועוד דאם איתא, הוה לן למימר בשלמא לרבי ישמעאל היינו דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו, אלא לרבי עקיבא מאי איכא למימר, וליפרוק רבי עקיבא מוקי ליה בקדשים הנשחטים בחוץ וכדאקשינן ופרקינן לקמן בשמעתין בכי האי גוונא מכל הנך קראי. ועוד דאם כן מאי קאמר לקמן (חולין יז, א) בשלמא לרבי עקיבא היינו דכתיב (דברים יב, כב) אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, ואם כדברי רש"י ז"ל מאי קשיא, דהא לא אסרה תורה בשר תאוה אלא בראויין לפתח אהל מועד וצבי ואיל אינן ראויין פתח אהל מועד, ובהדיא כתיב (ויקרא יז, ג) אשר ישחט שור או כבש או עז במחנה. ולפיכך יש מפרשים דכל עצמו של רבי ישמעאל אינו בא אלא ממאי דכתיב בההוא קרא דקאמר דכתיב (דברים יב, כ) כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך דמכלל הן אתה שומע לאו, כלומר כי ירחיב בכל אות נפשך תאכל בשר הא במדבר לא תאכל בשר. ומיהו במדרש (אלה שמות רבה) מפורש כדברי רש"י ז"ל דאמר התם רבנן אמרי הרבה דברים אסר אותן הקדוש ברוך הוא וחזר והתירן במקום אחר, תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד מנין שנאמר (דברים רבה פ"ד, ו) אל פתח אהל מועד לא הביאו מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא דם שפך וכאן חזר והתירן להן שנאמר בכל אות נפשך תאכל בשר מנין ממה שכתוב בענין כי ירחיב ה' אלהיך וגו'. [וכתב] הרמב"ן ז"ל שכן נראה עוד בברייתא השנויה במדרש ויקרא רבה (פ' כב, ד) במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא. על כן נראה לי לפרש וליישב לפי פירושו של רש"י ז"ל כי ממה שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך למד רבי ישמעאל שאסרה להן תורה במדבר לאכול לתאבון. ומעתה ממילא אגלי דהכל בכלל ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ואפילו רצה לשחוט ולאכול אי אפשר לו עד שיביאנו אל פתח אהל מועד, ואילו רצה לאכול יביא שלמים ויאכל, ואי לאו דכתיב כי ירחיב היייתי אומר דאין בכלל ואל פתח אוהל מועד לא הביאו אלא קדשים ששחטן בחוץ, אבל חולין לא, והילכך עיקר דברי רבי ישמעאל אינן אלא ממקרא שהביא שכתוב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך, ולפיכך לא הוצרך רבי ישמעאל להזכיר אלא עיקר מקרא שהביאו לידי מדה זו, ולכולי עלמא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו בקדשים ששחטן בחוץ הוא, אלא לדרבי ישמעאל כיון שאסרה תורה לאכול אפילו חולין אלא אם כן הקדישן אף הן בכלל קדשים הן אם רצה לשחוט ולאכול. (וכן) [וכי] אקשי לקמן (חולין יז, א) אלא לרבי ישמעאל צבי ואיל גופייהו מי הוו שרו, הכי קאמר אם איתא דאסרה תורה אפילו חולין לשחוט ולאכול אלא אם כן הביאן אל פתח אהל מועד, אלמא כל אכילת בשר דאסרה תורה כל שלא הביאן אל פתח אהל מועד, ואם כן שור וכבש ועז דאפשר בראויין לפתח אוהל מועד מקדיש ומביא ושוחט ואוכל, אבל צבי ואיל דלא אפשר ואינן ראוין לפתח אהל מועד ליתסר לגמרי, דמאי שנא שור וכשב מאיל וצבי זה חולין וזה חולין ולמה אסור זה יותר מזה, ואהדר ליה אפילו הכא לא אסרה תורה אלא בראויין להביא פתח אהל מועד, אבל צבי ואיל דאינן ראויין לפתח אוהל מועד בהיתירא הן עומדין, כן נראה לי.

כשם שהתרנו לכתחלה לשחוט בצור ובקנה כך מתירין בקרומית של קנה ומ"מ דוקא בקרומית חזקה הנעשית באגמים ונקראת בלשון תלמוד סימוניא דאגמא אבל קרומית של שאר קנה קלה היא ליפגם ואין סומכין על שחיטתה אף בדיעבד וכן הזהירו עליה שלא למול בה ושלא לחתוך בה בשר ושלא לחצוץ בה שנים ושלא לקנח בה פי המכה שמא ישאר ממנה בתוכן מעט ויגרום לו היזק:

כבר ביארנו שהשחיטה צריך שתהא באה מכח אדם מעתה השוחט במוכני של מים והוא גלגל של עץ המסבב את הרחים ונעץ בו את הסכין ושחט דרך סבובו אם בכח ראשון היה והוא בסבובו הראשון תיכף שהדריך אדם את המים עליו כח אדם הוא וכשרה מכח ראשון ואילך אין סיבובו אלא מכח המים ופסולה עשה כן בגלגל יוצרים שמגלגלים אותו ביד או ברגל וכן בגלגל רחים של יד אפי' סבב הרבה סבובים בהנעה אחת ושחט דרך סבובו אף באחרונה שבהן כלן כח אדם הם וכשרה בדיעבד ולכתחלה מיהא אסור שהרי לא אמרו אלא השוחט וכן במוכני של מים לא ישחוט לכתחלה אף בכח ראשון וגדולי הדור מתירין במוכני של יוצרים לכתחלה ומשום דבלישנא בתרא איתוקמו תרויהו בדמיא ולא הוזכר בה דפחרא כלל ואמר השוחט דמשמע דוקא בשל מים ובכח ראשון וכן נראה לי הטעם דדל לישנא מהכא בשל מים לכתחלה אמאי גזירה כח ראשון אטו שני ואלו בשל יוצרים כלהו כח אדם נינהו ודפחרא אטו דמיא לא גזרינן דחששא רחוקה היא מאחר שביארנו במוכני של מים שסבובו הראשון כח אדם הוא מי שקשר את חבירו באותו מוכני והדריך עליו מרוצת המים ומת בסבוב הראשון הרי זה נהרג עליו ואם לא מת בכח ראשון כבר פסקו חציו של זה ולא המיתו בידים וגרמא בעלמא הוא:

המשנה הששית והכונה להשלים בה מה שהתחיל לבאר בשלפניה והוא שאמר הכל שוחטין ולעולם שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והשנים והצפרן והמגרה מפני שהן חונקין השוחט במגל קציר בדרך הליכתה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ואם הוחלקו שניה הרי היא כסכין אמר הר"מ פי' מה שאמר הכל שוחטין ואפי' ישראל משומד יש בו תנאים ואחר כך שחיטתו כשרה האחד שלא יהא עובד ע"ז לפי שאמרו משומד לע"ז משומד לכל התורה כלה והשני שלא יחלל שבת בפרהסיא שהעושה כן הרי הוא כגוי לכל דבר ואינו מין והמינים אצל החכמים הם פריצי ישראל ובאומות העולם קורין לפריציהם בסמוך ואומרים מיני הגוים והנה העם שטח הסכלות עין שכלם והחשיכו מאורם וחלקו על הדת ועל הנביאים ע"ה בסכלותם ומכזיבים הנביאים במה שאינם יודעים בו מאומה ועוזבים הדתות ונוהגים בם קלות ראש והכת הזאת הוא כת ישוע ודואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר והדומה להם ודע שהאיש שהוא מן הכת הזאת שרואים אותו עובר על מצוה מן המצות דרך קלות לא שיגיענו באותו מעשה דרך תאוה הוא והדומים לו אסור לאכל משחיטתו וכן אמרו תנו רבנן שחיטת מין לע"ז פתו פת כותי יינו יין נסך וספריו ספרי קוסמים ופירותיו טבלים ובניו ממזרים ומתנאי המשומד גם כן שמותר לאכל משחיטתו הוא שלא יהא צדוקי ולא יהא ביתוסי והם שני הכתות שהתחילו להכחיש בדברי הקבלה כמו שביארתי באבות עד ששב האמת אצלם שקר ונתיבי האור חשך ואפלה בארץ נכוחות יעול והם שקורין אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט ואינם מינים על האמת אבל דינם ליהרג כדין המינים ר"ל שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם מבוא למינות האמתי ודע שמסורת בידינו מאבותינו בקבלת רבים שזמננו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות ודין זה אינו אלא בישראל שעבר עבירת מיתה אבל המינים והצדוקים כפי רוב רעותם הורגים אותם לכתחלה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה וכבר יצא מזה ההלכה למעשה באנשים הרבה בארצות המערב וגם כן מן המקובל בידינו והמפורסם לעשות על פיו שהאיש העושה עברה שחייבים עליה מיתת בית דין הואיל ואין אנו יכולים היום לדון דיני נפשות מחרימין אותו חרם עולם בספר תורה אחר שמלקין אותו ואין מתירין אותו לעולם ואחזור אל כונתי כשיהיה אדם מישראל נקי מכל אלה ויהיה משומד לעברה אחת או לעברות הרבה זולתי אלו כפי הנאתו ותאותו והוא מזיד ומודה שהוא מורד ועבר מותר לאכל משחיטתו ומה שאמר לעולם שוחטין ביום ובלילה ומה שאמר בכל שוחטין ואפי' בזכוכית ובדומה לו ומה שאמר השנים אם היו שנים מחוברין אבל בשן אחד מותר לשחוט בו וכן בצפורן חתוכה מופרשת מן היד מותר לשחוט בו ומה שאמר בית הלל מכשירין ר"ל אינה מטמאה כנבלה אבל באסור אכילה אין חולק עליו:

אמר המאירי הכל שוחטין והעלו בפירושה בגמרא לרבות את המשומד ועל הדרך שהתבאר ולעולם שוחטין פירשו בגמרא בין ביום בין בלילה ובאבוקה כנגדו ואע"פ שכבר התבאר כל זה אין ענינים אלו באין בכאן אלא אגב גררא ועיקר המשנה הוא מה שאמר בכל שוחטין ר"ל בין בצור בין בזכוכית בין בקנה ועל הדרך שהתבאר חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים והצפורן מפני שהם חונקין ואף בדיעבד שחיטתו פסולה וכן הלכה אלא שיש בענין זה תנאים בשנים וצפורן וזה שלא נאסר בשנים אלא בשתים דבוקות זו בזו מפני שיש פגימה ביניהם וחונקת והוא הדין לפסול באחת אם היא מחוברת ולא מטעם חנק אלא מטעם מחובר אבל בשן אחת תלושה שוחטין לכתחלה ואע"פ שאין בה חוץ לצואר כמלא צואר הרי אין אנו צריכים לשיעור זה אלא לשוחט בהולכה בלבד או בהובאה בלבד אבל שוחט בהולכה והובאה אפי' בכל שהו וכבר ביארנו בשן המחוברת בלחי הואיל והלחי נעקר מן הבהמה שמותר לשחוט בה וכן פסול הנאמר בצפורן דוקא במחוברת ולא מפני חנק אלא מפני חבורה הא בצפורן תלושה שוחטין בה ועל דרך האמור בשן ופסול שתי צפרנים דבוקות אין כאן על הדרך האמור בשתי שניים דבוקות שאי אפשר לשתי (שניים) [צפרנים] תלושות שיעמדו מחוברות כמו שהענין בשנים אם כן לא נאמר מפני שהם חונקין על הצפורן כלל אלא על השאר אבל מגל קציר ומגרה אין בה תנאי להכשיר כלל וענין מגל קציר הוא מגל שקוצרין בו והיא כלה פגימות אלא שכלן משופעות ונוטות לצד אחד והם מסוכסכות ופוסלין שחיטתה אף בדיעבד ואפי' שחט בהולכה לבד אע"פ שעוקצי הפגימות פונים כלם לצד הבית יד ונמצא שאין קורעות בהולכה הואיל ויש בה הרבה פגימות ביחד ושהוא לעלם על צורה זו שמא פשע והחזיר ידו מעט ונבל אבל סכין אחר אע"פ שיש בה פגימות הרבה במפוזר אחת הנה ואחת הנה הואיל והן מסוכסכות ועוקציהן פונים לצד אחד כשרה בדיעבד ובלבד בהוליך ולא הביא אם העוקצים פונים לצד הבית יד או הביא ולא הוליך אם פונים לצד הראש כמו שיתבאר ומגרה הוא גם כן מלא פגימות וכלן אוגרות והוא הנקרא בלשון מקרא משור ופסולה אפי' שחט בהולכה לבד או בהובאה לבד שהרי אף בפגימה אחת יש שם שתי מורשות ואי אפשר שלא יפגע באחת השוחט במגל קציר דרך הולכה לבד אע"פ שהוחלט הדבר לאסור אכילה אין הדבר פשוט ליעשות נבלה בכך לטמא אלא בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין והלכה כבית הלל ואינה נבלה ומ"מ במגרה ומגל קציר דרך הבאה נבלה ומטמאה במשא ואם הוחלקו שניה ר"ל העוקצין שבה במשחזת אע"פ שנשאר מקומן נמוך הרי הוא כסכין ומותר לשחוט בה לכתחלה:

וזהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן שחיטת העוף אף הוא מן התורה שנאמר וזבחת עליו מבקרך וכו' וכתוב כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו' מלמד שחיה כבהמה וכתי' ציד חיה או עוף ושפך וגו' מלמד ששפיכת דמו כשפיכת דם חיה:

תוספות בד"ה תלוש ולבסוף חברו כו' יש להוכיח ממתניתין דתלוש ולבסוף חברו בדיעבד כו' עכ"ל כתב מהרש"ל הקשה אחד כו' דלמא סבר דמתניתין איירי בתלוש כו' כי לא ידע הברייתא דקתני בכל שוחטין כו' עכ"ל ועוד האריך עיין שם ולאו קושיא היא כלל דהא רבא דקמבעיא ליה הכא בתלוש ולבסוף חברו איהו גופיה מוקי לקמן בכל דמתניתין לאתויי בין בצור בין בזכוכית כו' דאפילו לכתחלה שוחטין בתלוש וא"כ ע"כ רישא דקתני דיעבד גבי צור וקנה לא איירי בתלוש ומינה גם תירוצו אינו מבורר שכתב דלרווחא דמלתא פריך לעיל מברייתא דבכל שוחטין דמאיזה טעם נימא דצור וקנה לכתחלה לא בתלוש זה אינו דהא כיון דאצטריך לי' למתני בכל שוחטין ולאתויי כל הני בתלוש ע"כ הסברא פשוטה בהן דומיא דכל הני דקתני הכל שוחטין ולעולם שוחטין דאתי לאתויי דברים שאינן פשוטין מסברא כדלקמן ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאליבא דרבי מבעיא כו' וכתב מהרש"ל ותימה בעיני אמאי צריכה לכל אלו נימא דבתלוש ולבסוף חברו ובטלו קמבעיא ליה כו' עכ"ל אף שהרא"ש והרשב"א פירשו כן אין כאן מקום תימה לדברי התוס' כמ"ש בעל המלחמות לדעת הרי"ף תדע שהרי על כרחינו רבא לית ליה הנהו אוקמתא דאוקמינהו גמרא לעיל מתני' דהא מתני' קתני צור וצור בכותל דבר שאדם מבטל ליה ואינו דומה לסכין ואף על פי כן שחיטתו כשרה כו' עכ"ל ע"ש באורך:

בא"ד וקא בעי למפשט מברייתא דהיה צור כו' דשחיטתה פסולה וע"כ רבי הוא עכ"ל ר"ל דקבעי למפשט מהך רישא דברייתא נעץ סכין כו' דשחיטתו כשירה ולא ניחא ליה לאוקמי' דרבי חייא משום דשחיטה פסולה דקתני בסיפא ע"כ רבי היא ודו"ק:

בד"ה אמר שמואל לא שנו כו' משמע דאפי' בכה"ג לא מכשר אלא בדיעבד כו' עכ"ל והא לא תקשי להו דמאי קא משני לצדדין קתני דמ"מ הכא לא מכשר בסכין למעלה וצוואר למטה אלא בדיעבד ובברייתא מכשר לכתחלה הא לאו קושיא הוא דהא אוקמינן לעיל הך ברייתא דנעץ סכין כו' דעלה קאי רב ענן כרבי דלא מכשר בתלוש ולבסוף חברו אלא בדיעבד ואידך דמכשר לכתחלה בין בתלוש ובין במחובר בין שהסכין למעלה כו' אתא כרבי חייא והא דפריך מהך ברייתא דאתיא כרבי חייא לרב ענן דאמר מלתא דר' דלא מכשר תלוש ולבסוף חברו אלא בדיעבד היינו משום דבהך מלתא מיהת דסכין למטה וצואר למעלה דפסול לרב ענן בתלוש ולבסוף חברו אפילו בדיעבד משום דחיישינן שמא ידרוס לא פליגי רבי ורבי חייא אלא רב ענן משמיה דשמואל מסברא קאמר לה לכ"ע ודו"ק:

גמ' רב פפא אמר בעופא דקליל וליכא לאקשויי להך תירוצא אמאי קא משני לעיל דהך ברייתא דבכל שוחטין בין בצור כו' דמכשיר לכתחלה אתיא כר' חייא הא כר' נמי מצי אתיא ושאני עופות דקליל די"ל דכיון דרבי פוסל מחובר מעיקרו מקרא דויקח את המאכלת אית לן למגזר לכתחלה בתלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעיקרו להאי טעמא והשתא לית לן לפלוגי בין בהמה לעופות אך קשה אמאי קא משני מכח הך ברייתא דרבי חייא מכשיר לכתחלה במחובר ודיעבד קתני משום להודיעך כחו דרבי ומתניתין לא אתיא כרבי חייא אימא דרבי נמי לא מכשיר אלא בדיעבד ומשום דשמא ידרוס ומתניתין נמי אתיא כוותיה והכא שאני עופות דקליל וי"ל כיון דמתניתין קתני דיעבד אין לכתחלה לא מצי אתיא שפיר דהוא סתם לה כרבי ומשום גזירה תלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעיקרו לא ניחא ליה למימר דאתיא מתניתין נמי כרבי חייא ואסור לכתחלה מטעמא אחרינא דשמא ידרוס אלא ניחא ליה למימר דקתני דיעבד להודיעך כחו דרבי מיהו קשה דהדרא קושיית התוס' לעיל לדוכתא לאשמועי' כח דהיתרא דרבי חייא דאפי' לכתחלה מכשיר דמהך ברייתא דבכל שוחטין בין כו' לא שמעינן לה דאימא שאני עופות דקליל ועל כרחך הנכון דסוגיא דלעיל אזלא לתירוצא דרב זביד אבל לרב פפא קושטא דאיכא למימר הכי כמ"ש ודו"ק:

ד"ה תלוש ולבסוף חברו וכו' מ"מ ע"כ יש להוכיח ממתניתין וכו' מקשין דלמא לא הוה ידע נמי הברייתא ראשונה דפריך מינה לעיל ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בקנה והוה מוקי מתני' בתלוש ואפילו כתלוש דיעבד אין לכתחלה לא אבל כתלוש ולבסוף חברו אימא לך דפסול אפילו בדיעבד אבל אין זה קושיא דהא מוכח לקמן בהדיא דרבא הוה ידע שפיר דצור וקנה דתלוש לגמרי מותר לשחוט בו אפילו לכתתלה דהא רבא מוקי לקמן מתניתין דקתני בכל שוחטין לאתויי בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה א"כ הוה ידע שפיר הברייתא דלעיל:

בא"ד וקא בעי למפשט מברייתא דהוה צור יוצא מן הכותל וכו' וע"כ רבי היא. נראה דלא משום פשיטותא קמייתא דפשיט דשחיטתו פסולה כתב' התוס' כן דהא אי אוקמא לה כרבי חייא כ"ש דפסולה לרבי אלא אאינך פשיטותא דפשיט מינייהו דתלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה ויש להקשות ומאי פשיט מינה דלמא נימא דאתי כרבי חייא ובעיתו דרבא היא אליבא דרבי לכך כתבו התוס' וע"כ רבי היא ר"ל דברייתא זו ע"כ כולה רבי היא מדקתני בה בסיפא היה צור יוצא וכו' שחיטתו פסולה:

ד"ה שמתחלה נאסר להם בשר תאוה וכו' לקמן נמי דקאמר אלא לרבי ישמעאל וכו' צבי ואיל גופיה מי הוי שרי והא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בקרבן בהמה. נראה דלשון זה של התוס' אינו מדוקדק אלא כצ"ל הא פשיטא דההוא קרא לא איירי אלא בבהמה דחזיא לקרבן וה"פ לפרש"י דפירש דלרבי ישמעאל יליף דנאסרה להם בשר תאוה מקרא דאיש אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' א"כ מאי פריך לקמן צבי ואיל גופיה מי הוה שרי מאי ס"ד דמקשה הא פשיטא דההוא קרא דאיש אשר ישחט ונו' לא איירי אלא בבהמה דחזיא לקרבן כדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' ופשיטא דצבי ואיל לא איתסר אפילו לרבי ישמעאל אבל לפירוש התוספות דלא יליף רבי ישמעאל דנאסר להם בשר תאוה אלא מדאצטריך קרא להתיר להם בבואם לארץ בשר תאוה כדכתיב כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר וגו' שפיר דהמקשה הוה ס"ד דבכל מיני בשר נאסר להם במדבר אף צבי ואיל וק"ל: