Talmud Builders

    Chullin 111b

    Back to index

    English translation — Chullin 111b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1skewering liver on top of meat for roasting. Rav Ashi said: How haughty is this Sage! Even if you say that the Sages stated that one may eat meat roasted under liver after the fact, did they say that one may roast them in this manner ab initio ?

    2The Gemara adds: And if there is a receptacle under the spit for the drippings of fat, then even if the meat is on top of the liver it is also prohibited to roast the meat, as the blood from the liver will fall into the fat in the vessel, and one might come to eat the mixture.

    3The Gemara asks: And in what way is this case different from roasting a piece of meat by itself over such a vessel, which is permitted? Here too the blood of the meat drips into the fat in the vessel. The Gemara answers: Blood of most meat sinks to the bottom of the vessel, while the fat floats on top. Since the fat can be separated from the blood, it is permitted. By contrast, the blood of the liver floats above the fat and cannot be removed from it, and therefore the entire mixture is prohibited.

    4§ Rav Naḥman says that Shmuel says: The knife with which one slaughtered an animal absorbs blood due to its heat, and it is therefore prohibited to cut any boiling food with it, since that food will in turn absorb the blood from the knife. If one cut cold food with this knife, some say that the piece he cut requires rinsing before one may eat it, and some say that it does not require rinsing.

    5§ The Gemara cites other statements of Shmuel. Rav Yehuda says that Shmuel says: With regard to a bowl in which meat was salted to remove its blood before cooking, it is prohibited to eat any boiling food placed in it, as that food absorbs blood of the meat from the bowl. And in this Shmuel conforms to his standard line of reasoning, as Shmuel said: A salted food imparts its flavor like a boiling food, and a food item marinated in vinegar, brine, or the like absorbs flavor from the liquid or vessel as would a cooked food.

    6When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yoḥanan said: A salted food is not considered like a boiling food, and a marinated food is not considered like a cooked food. Abaye said: I can prove that this ruling that Ravin cited is not correct, as there was a certain bowl [ pinka ] in Rabbi Ami’s house in which meat was salted, and Rabbi Ami broke it so that it would no longer be used. Now Rabbi Ami was a student of Rabbi Yoḥanan. What is the reason he broke that bowl? Is it not because he heard that Rabbi Yoḥanan said: A salted food is considered like a boiling food? Ravin’s citation was evidently in error.

    7Rav Kahana, the brother of Rav Yehuda, sat before Rav Huna, and he sat and said: With regard to a bowl in which meat was salted, it is prohibited to eat any boiling food placed in it. And he added: With regard to a radish that one cut with a knife used for cutting meat, it is permitted to eat it with kutaḥ , a food that contains milk, even though the sharpness of the radish causes it to absorb the fat of the meat from the knife.

    8The Gemara asks: What is the reason to distinguish between blood absorbed in a bowl and fat absorbed by the radish? Abaye said: This radish absorbed a permitted substance, as the fat on the knife is permitted for consumption by itself, but that bowl in which meat was salted absorbed a prohibited substance, i.e., blood.

    9Rava said to Abaye: And if the radish absorbed a permitted substance, what of it? Ultimately, if one desires to eat the radish with kutaḥ , it is a permitted substance that leads to a prohibition, as he will eat a prohibited substance. Rather, Rava said: The distinction is that with regard to this radish, it is possible for a Jew to taste it before eating it with milk to see if it has acquired the flavor of meat. But with regard to that bowl, it is not possible for a Jew to taste its contents to see whether they have absorbed blood.

    10Rav Pappa said to Rava: But let a gentile cook taste the contents of the bowl to see whether they have the taste of blood. Didn’t we learn in the Tosefta ( Terumot 8:12): With regard to a pot in which one cooked meat, one may not cook milk in it, and if he cooked milk in it, the meat absorbed in the pot renders the milk forbidden if it imparts flavor to the milk. Likewise, if one cooked teruma in the pot, he may not cook non-sacred food in it, and if he cooked non-sacred food in it, the non-sacred food is prohibited if there is sufficient teruma absorbed in the pot to impart flavor to the non-sacred food.

    11And we said with regard to this baraita : Granted, one can know whether the non-sacred food has acquired the flavor of teruma , as a priest can taste it. But with regard to the prohibition of meat cooked in milk, who can taste it? And you, Rava, said to us: Let a gentile cook taste it. So too here, with regard to the food in the bowl, let a gentile cook taste it. Rava responded: Indeed, a gentile cook can discover whether the food in the bowl has absorbed the taste of blood. When I said my statement I was referring to a case where there is no gentile cook available.

    12§ It was stated: If a fish was removed from the fire and placed, still hot, in a bowl in which meat had been eaten, Rav says: It is prohibited to eat the fish with the milk dish kutaḥ , since the fish has absorbed meat from the bowl. And Shmuel says: It is permitted to eat the fish with kutaḥ .

    13The Gemara explains: Rav says that it is prohibited to eat the fish with kutaḥ because this is a case of imparted flavor, i.e., from the meat to the fish. And Shmuel says that it is permitted because the flavor is first imparted to the bowl, and only then from the bowl to the fish. This is therefore a case of imparted flavor derived from imparted flavor.

    14The Gemara notes: And this opinion of Rav was not stated explicitly; rather, it was stated by inference. As Rav arrived at the house of Rav Shimi bar Ḥiyya, the son of his son. He felt pain in his eyes, and they prepared for him an ointment in an earthenware bowl as a remedy. Later they placed a dish for him in that same bowl. Rav tasted in that dish the flavor of the ointment and said: It imparts so much flavor! Those present inferred that according to Rav, imparted flavor derived from imparted flavor is strong enough itself to impart flavor. The Gemara rejects this: But that is not so, and one cannot reach any general conclusions from this story. It is different there, as the ointment was very bitter.

    15The Gemara relates: Rabbi Elazar was standing before Mar Shmuel, and they brought before Shmuel a fish that had been removed directly from the fire and placed into a bowl used previously for meat, and he ate it together with kutaḥ . Shmuel gave Rabbi Elazar some of this dish, but Rabbi Elazar did not eat it, as he was a student of Rav, who prohibited such mixtures. Shmuel said to him: To your teacher, Rav, I gave this dish and he ate from it, yet you will not eat? Later Rabbi Elazar came before Rav, and said to him: Did the Master retract this halakha ? Do you permit this? Rav said to him: God forbid that the progeny of Abba bar Abba, i.e., Shmuel, would feed me something that I do not hold to be permitted. Shmuel never fed me such a dish.

    16The Gemara relates that Rav Huna and Rav Ḥiyya bar Ashi were sitting down to eat. One of them was sitting on this side of the ford of the Sura River, and the other one was sitting on that side of the ford. They brought one Sage a fish that had been removed from the fire and placed into a bowl previously used for meat, and he ate it together with kutaḥ . They also brought the other Sage figs and grapes during the meal, and he ate them but did not recite a separate blessing over them, even though these foods were usually consumed following the main portion of the meal before reciting Grace after Meals, and a separate blessing was made on them.

    17One Sage said to his colleague: Orphan! Student without a teacher! Would your teacher do this, i.e., eat such fish with kutaḥ ? And the other Sage said to his colleague: Orphan! Would your teacher do this, i.e., eat these fruits during a meal without reciting a blessing over them? One Sage said to his colleague: I hold in accordance with the opinion of Shmuel, who permits eating such fish with kutaḥ . And the other Sage said to his colleague: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, as Rabbi Ḥiyya teaches: The blessing over the bread exempts all the other types of food eaten during a meal, including those usually eaten separately following bread, and likewise the blessing over wine exempts all types of drinks.

    18Ḥizkiyya says in the name of Abaye: The halakha is: If a fish was removed from the fire and placed into a bowl used for meat, it is permitted to eat it together with kutaḥ . But with regard to a radish that one cut with a knife with which he had cut meat, it is prohibited to eat that radish with kutaḥ , contrary to Rav Kahana’s statement above.

    19The Gemara notes: And this statement applies only to a radish,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    שפידנותן בשפוד ולא היה חש למה שהכבד יהיה עליון:

    בי דוגישנותנין כלי לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי:

    בשרא עילוי כבדא נמי אסורלפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו:

    ומ"ש מדמא דבשראוהרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ואנו אוכלין אותו:

    ומשני דמא דבשרא שכןיורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים:

    קפיצף למעלה כמו (מלכים ב ו) ויצף הברזל ומתרגמינן וקפא פרזלא. והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב וטחו בכותל:

    סכין ששחט בהאיידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו:

    צונןואם חתך בה צונן:

    בעי הדחהההוא צונן:

    קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בהדבר רותח לפי שנבלע בה הדם ונותן טעם ראשון הוי כאיסור גמור:

    הא דרביןדאמר רבי יוחנן מיקל ליתא:

    דההיא פינכא גרסינןקערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה:

    מכדי רבי אמי תלמיד דר' יוחנן כו'אביי מסיק ליה למילתיה:

    וצנון שחתכו בסכיןאע"ג דאגב חורפיה דצנון איגר"ש בלע"ז הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נתינת טעם ראשון שהרי בלע איסור ממש והוי כבשר:

    מותר לאכלולאותו צנון בכותח שיש בו נסיובי דחלבא כדמפרש טעמא דכיון שבלע מן השמנונית דהיתרא בלע:

    והאי איסורא בלעקערה בלעה דם:

    סוף סוף האי היתירא לידי איסורא אתיכשנותנו בכותח:

    האיצנון אפשר לו לישראל לטועמו קודם שיתננו בכותח והאי מותר דקאמר כגון שטעמו בתחלה ולא היה בו טעם שמנונית:

    והאידם הקערה:

    לא אפשר למטעמיהלפי שאסור הוא הלכך אין לו תקנת היתר:

    קפילאנחתום עובד כוכבים:

    כי קאמינאדאסור לאוכל בה רותח בדליכא קפילא:

    דגים שעלו בקערהמן הצלי כשהיו רותחין נתנן לתוך הקערה שאכלו בה בשר:

    אסור לאוכלן בכותחלפי שהבשר נותן בהם טעם:

    נותן טעם בר נותן טעם הואאם היו מבושלים עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח אי נמי מודה שמואל שאסור לאכול חלב רותח בקערה דנותן טעם ראשון הוי כבשר גמור אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא על ידי נותן טעם ואינה כבשר:

    שייפאמשיחה מסממנים:

    בצעאקערה:

    רמו בישולאבאותה קערה לאחר זמן:

    אמר יהיב טעמאבקערה:

    כולי האישחוזר ונותן טעם בבישול. ומאן דשמע סבר דאית ליה לרב נתינת טעם בר נתינת טעם נמי בעלמא:

    ולא היאדגבי סממנים נפיש מררייהו מרים הם מאד:

    קאים קמיהמשמש לפניו בסעודה:

    לרבךרב שלמדת ממנו שאסור:

    אבא בר אבאאבוה דשמואל הוה וחסיד גדול היה:

    דליספי לי מידי דלא סבירא לילא היו דברים מעולם:

    בהך גיסא דמברא דסוראשהיה הנהר מפסיקן:

    תאנים וענביםלא אתו לליפתן וקיימא לן (ברכות דף מא:) דברים הבאים לאחר סעודה כלומר הרגילים לבא לאחר סעודה טעונין ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם אפילו הביאן בתוך הסעודה דכיון דאינן ליפתן אין הפת פוטרתן:

    יתמאבלא דעת:

    חולין 111 עמוד ב

    1שפיד כבדא עילוי בשרא, אמר: כמה יהיר האי מרבנן! אימר דאמור רבנן דיעבד, לכתחלה מי אמור?

    2ואי איכא בי דוגי, בשרא עילוי כבדא נמי אסיר.

    3ומ"ש מדמא דבשרא? דמא דבשרא שכן, דמא דכבדא קפי.

    4אמר רב נחמן, אמר שמואל: סכין ששחט בה, אסור לחתוך בה רותח. צונן אמרי לה בעיא הדחה, ואמרי לה לא בעיא הדחה.

    5אמר רב יהודה אמר שמואל: קערה שמלח בה בשר, אסור לאכול בה רותח, ושמואל לטעמיה, דאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח, וכבוש הרי הוא כמבושל.

    6כי אתא רבין, א"ר יוחנן: מליח אינו כרותח, וכבוש אינו כמבושל. אמר אביי: הא דרבין ליתא דההיא פינכא דהוה בי ר' אמי, דמלח ביה בשרא, ותבריה. מכדי, רבי אמי תלמיד דר' יוחנן הוה, מאי טעמא תבריה? לאו משום דשמיעא ליה מיניה דר' יוחנן דאמר: מליח הרי הוא כרותח!

    7יתיב רב כהנא אחוה דרב יהודה קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, וצנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח.

    8מאי טעמא? אמר אביי: האי היתרא בלע, והאי איסורא בלע.

    9א"ל רבא: כי בלע היתרא, מאי הוי? סוף סוף, האי היתרא דאתי לידי איסורא הוא, דאיסורא קאכיל! אלא אמר רבא: האי אפשר למטעמיה, והאי לא אפשר למטעמיה.

    10א"ל רב פפא לרבא: וליטעמיה קפילא ארמאה, מי לא תנן: קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם, בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין, ואם בשל בנותן טעם.

    11ואמרינן: בשלמא תרומה טעים לה כהן, אלא בשר בחלב מאן טעים לה? ואמר לן: ליטעמיה קפילא! ה"נ ליטעמיה קפילא! ה"נ כי קאמינא דליכא קפילא.

    12איתמר: דגים שעלו בקערה, רב אמר: אסור לאכלן בכותח, ושמואל אמר: מותר לאכלן בכותח.

    13רב אמר: אסור, נותן טעם הוא; ושמואל אמר: מותר, נותן טעם בר נ"ט הוא.

    14והא דרב, לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר. דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה, חש בעיניו עבדו ליה שייפא בצעא, בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה, טעים ליה טעמא דשייפא, אמר: יהיב טעמא כולי האי. ולא היא, שאני התם דנפיש מררה טפי.

    15רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, אייתו לקמיה דגים שעלו בקערה, וקא אכיל בכותח. יהיב ליה ולא אכל, א"ל לרבך יהיבי ליה ואכל, ואת לא אכלת? אתא לקמיה דרב, א"ל הדר ביה מר משמעתיה? א"ל חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא סבירא לי.

    16רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי, חד בהאי גיסא דמברא דסורא, וחד בהאי גיסא דמברא. למר אייתו ליה דגים שעלו בקערה ואכל בכותח, למר אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה, ואכל ולא בריך.

    17מר א"ל לחבריה: יתמא! עבד רבך הכי? ומר א"ל לחבריה: יתמא! עבד רבך הכי? מר א"ל לחבריה: אנא כשמואל סבירא לי, ומר א"ל לחבריה: אנא כר' חייא סבירא לי, דתני ר' חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקין.

    18אמר חזקיה משום אביי: הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח.

    19וה"מ צנון,׃

    Tosafot

    מליח אינו כרותחוהא דתניא (לקמן חולין דף קיג.) דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו בדגים דרפו קרמייהו:

    אמר אביי האי היתרא בלע כו'לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם כמו דגים שעלו בקערה דאביי לטעמיה דחשיב ליה חד טעמא משום חורפיה דצנון ואע"ג דלקמן אסר אביי אליבא דרב כהנא קאמר לה:

    ולא היא שאני התם דנפיש מרריהכלומר מכאן אין להוכיח אבל הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך:

    אבא בר אבאאבוה דשמואל הוה כדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יח:):

    כרבי חייא בר אבא ס"לאין הלכה כן אלא כדפסקינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מא:):

    הלכתא דגים שעלו בקערהשל בשר מותר לאוכלן בכותח אם הקערה והדגים צוננים לא איצטריך לפסוק דליכא מאן דפליג אלא כשהאחד מהן רותח דבין עלאה גבר בין תתאה גבר קליפה מיהא בעי כדאמרי' בפ' כיצד צולין (פסחים דף עו.) אדמיקר ליה בלע. בשם רש"י פי' ריב"ן חתנו דוקא עלו שרו אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר ויש להביא ראיה לדבריו מצנון שחתכו בסכין דאסור לאוכלו בכותח משום דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא ונתבשלו לא גרע מצנון ומיהו לפירוש לשון אחר שפי' בקונט' דטעמא דאסור משום שהשומן קרוש על הסכין ואינו ניכר והוי טעם ראשון בצנון אין ראיה משם ומתוך לשון הקונט' משמע דאין חלוק בין עלו לנתבשלו דלעיל גבי נותן טעם בר נותן טעם פירש בקונטרס דאם היו מבושלים עם בשר ממש או לאכול חלב בקערה מודה שמואל דאסור דהוי נותן טעם ראשון משמע מתוך פירושו דמבושלים עם בשר הוא דאסור אבל מבושלים עם הקערה שרי והא דאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף ל:) אין טשין התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור ולא סגי בקנוח אין ראיה משם דנתבשל אסור מדלא חשיב ליה בקנוח נותן טעם בר נותן טעם דאומר ר"ת דאי אפשר לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק ויש לדקדק דאפילו נתבשלו שרי כדאמרינן פרק דם חטאת (זבחים דף צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדרה שבשל בה שלמים אתמול דלא אמרינן דקא ממעט באכילת שלמים דהאידנא משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבא לידי איסור ואין לומר דשאני התם דהוי טעם שלישי לפי שיש מים בקדרה מטעם זה יהיו נמי הביצים מותרים שנתבשלו במים בקדרה ועוד דגבי שפוד ואסכלה מייתי בסוף מסכ' ע"ז (דף עו.) ההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומיהו ע"כ אין ראיה משם דהא אפילו בשל בה חטאת שרי לבשל באותה קדרה שלמים בסוף מסכת ע"ז (שם) והרי ממעט באכילתה דמתסרי לזרים ולנשים ולעבדים דאין נאכלת אלא לזכרי כהונה וגם מפסלי ביוצא דהוי טעם שני באיסור ועל כרחיך התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וקערות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת של חלב בכלי ראשון ושניהם בני יומן יש לאסור אפילו אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפילו נתבשלו אם השמנונית בעין על הקערות דהוי כסכין שלא נתקנח דאסר בקונטרס ללשון אחר ואפילו אין שמנונית בעין אסור דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת ואם האחד אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר:

    License: CC0

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר ר"נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותחמה שפירש רש"י ז"ל דקסבר שמואל דבית השחיטה רותח א"צ לזה, דק"ל כמ"ד בית השחיטה צונן, כאיכא דאמרי דריש מכלתין (ח, ב) גבי השוחט בסכין של נכרים דבית השחיטה צונן, ואפ"ה קי"ל כי הא דר"נ, ומדקאמר ר"נ אסור לאכול בה רותח סתם, משמע דאסור עד שיגעילנה, וטעמא דמילתא משום דאגב דוחקא דסכינא בלע מאיסור בעין, והלכך בולע הוא בחמימות מועט כחום בית השחיטה, וכשחותך בו רותח גמור פולט הוא מה שבלע, והלכך צריך הכשר גדול ליבון או הגעלה או שיפה, כדברי האומר דשיפה מכשרת לגמרי ואפילו לחתוך בה רותח, אבל אין בליעת הסכין שאינה בעין נפלטת אגב דוחקא דסכינא בדבר שאינו רותח גמור, והיינו דקי"ל התם בסכין ששחט בה טריפה כמאן דאמר בצונן, ואין מכאן ראיה לפסוק כרבה בר בר חנה בענין סכין של נכרים כמו שכתבו מקצת מרבותינו ז"ל, ושם הארכתי יותר בס"ד. והרב בעל המאור ז"ל כתב כאן דלמ"ד בסכין טריפה מדיח אסור לחתוך רותח דקאמר הכא בלא הדחה קאמר, הא בהדחה ש"ד, ואינו מחוור. והראשון נראה עיקר וכמ"ש שם בריש פ"ק.

    צונן אמרי לה בעי הדחהפירש רש"י ז"ל מה שחתכו בו וגרי' בעי הדחה, ולא מחוור אלא בעיא הסכין הדחה קא' ובעיא גרסי', והכי איתא ברוב הספרים. ואיכא מ"ד דמהא דאמר הכי דלא בעיא הדחה שמעינן לכלים שנשתמשו בהן איסור כגון קערה שמלח בה בשר או לקדרה של איסור דשרי לאישתמושי בהו בצונן דהיתרא בלא הדחה כלל, ואפילו למ"ד בסכין דבעיא הדחה, התם הוא דאיכא דוחקא דסכינא, אבל בקערה צוננת דליכא דוחקא מותר לאשתמושי בה היתר צונן לכתחילה ולא בעיא הדחה, והיינו דלא איפליגו בקערה שמלח בה בשר כדאיפליגו בסכין. וההיא פירכא דתבר לה ר' אמי אע"ג דחזיא לאישתמושי בהו בצונן, משום גזרה דאתי לאישתמושי בהו בחמין הוא דתבר לה, (ובההיא) [וכההוא] דקדרות בפסח דאמר רב בפסחים (ל, א) ישברו, ואע"ג דשרי לאישתמושי בהו בצונן אלא משום חמין, ותדע דההיא לכ"ע בהדחה מיהו הוה סגי ליה, וא[פ]"ה תברא, וא"נ אפשר לומר דההיא פינכא כיון דשל חרס היתה ונבלעה ע"י רותח אין לה תקנה אפילו בצונן דבולעת היא הרבה עד שפולטת אפילו בצונן, והלכך כל צונן שנשתמש בו מדיחו. ותדע שהרי לענין יין נסך כלי חרס שתחלת תשמישו ביד נכרי' צריך מלוי ועירוי ואפילו בשאינו מכניסו לקיום כעין כסי דפיחרא, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל בפסחים (ל, ב( בהא דגרסינן התם כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. ופירש הרב ז"ל בהלכותיו דדוקא בשנשתמש בהן בצונן, אבל בחמין אינו משתמש בהן מצה אפילו בצונן, וכ"כ הרמב"ן ז"ל, והא דתנן לעיל (חולין קז, ב) צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זא"ז, ואמרינן עלן בגמרא דאע"ג דצונן וצונן הוא הדחה מיהא בעו, וכן נמי אמרי' בפסחים (עו, א) צונן לתוך צונן הדיח, שאני התם שהן גופו של איסור, אבל טעם האיסור שמובלע בדופני הכלי אפילו בצונן, [אפילו בצונן] הדחה לא בעי. ואיכא מ"ד דהדחה בעי כסכין, דקיי"ל כמ"ד בסכין בעיא הדחה, וכ"כ הראב"ד ז"ל, ואפילו למאן דאמר בסכין לא בעיא הדחה, התם הוא משום דדם משרק שריק ולא מיבלע בצונן כלל, אבל בשאר איסורין מודה הוא דבעי הדחה, ומיהו אפילו בקערה שמלח בה בשר בהדחה סגי לה, ואם נשתמש בהן בצונן עד שלא הדיחה מדיח מה שנתן בתוכה וש"ד, ואע"ג דבשעת מליחה רותחת היא כדשמואל, מ"מ עכשיו צוננת היא, דלא עדיפא מבשר וגבינה שנוגעין זה בזה, ובבשר ראוי לאכילה קא מיירי כגון בשר צלי או מבושל, מדקא אסר להגיען זה בזה לכתחלה כדכתבי' עלה לעיל, וא"ה בהדחה סגי ליה, וקליפה לא בעי, וזו סברת הרמב"ן ז"ל וכן סברת הראב"ד ז"ל, ואע"פ שכ' ז"ל דקערה שמלח בה בשר אע"פ שהדיחה כרותחת היא, דלא דמי לבשר רותח, דכיון שנצטנן פסקה רתיחתו לגמרי, אבל קערה שמלח בה בשר בכל עת רתיחת מליחתה בתוכה ואינו יוצא ממנה כצאתה מן הבשר בהדחה, אבל מ"מ לא עדיפא מסכין ששחט דסגי לה בהדחה ושפשוף לחתוך בה צונן, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא דהוא שקול כרתיחת הקערה. ונראה מזה דעת הרב ז"ל דצונן שנפל לתוך רותח נגוב שאין לו רוטב (בקערה) שהיא נגובה בהדחה סגי, ואפילו לשמואל דאמר תתאי גבר, ואיכא מ"ד דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן, ואפילו בהדחה לא סגי לה, דרותחת היא, ואיכא מאן דאמר דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן, ואפילו בהדחה לא סגי לה, דרותחת היא, וה"ה כצונן לתוך רותח דלא סגי לה בהדחה, ואם נשתמש בו קליפה בעי, דלא דמי לסכין ששחט בו דסכין אע"פ שהוא כרותח בשעת בליעת הדם מיהא צונן הוא ושניהם צוננין, אבל קערה לעולם רותחת היא ולא סגי לה בהדחה ושפשוף, ומ"מ מדברי כולם נלמוד לקערה שנשתמשו בה באיסור רותח ונצטנן שמותר להשתמש בה היתר צונן בהדחה ושפשוף, ומ"מ בסכין ששמנינותו מדובק על פניו אפילו לצונן בעי' נעיצה י' פעמים בקרקע קשה, כדאיתא בע"ז (עו, ב) ואם חתך בו צונן שאינו חריף בהדחה סגי, ואם חם הוא איכא מ"ד בקליפה סגי. ואיכא מ"ד דבעי נטילת מקום, וזו סברת הראב"ד ז"ל, ומדמי להו [ל]צונן שחתכו בסכין, דמשמע לקמן דבעי נטילת מקום ולא סגי בקליפה, ואע"ג דרב מחמיר בסכין של נכרי' סגי ליה בקליפה, ואע"ג דהוי ס"ל דבבית השחיטה רותח קא מיפלגי, התם הוא משום דאהני ליה טרדת סימנין לאפוקי דמא, וא"נ דרב לטעמיה דאמר עלאה גבר, אבל לדידן דקיי"ל דתתאה גבר כשמואל התם נטילת מקום בעיא כנטף מרוטבו על החרס דבעי נטילה, אבל בסכין ששחט בה נראה לכ"ע בקליפה סגי ליה, ומיהו בצונן שחתכו בסכין נאריך בו לקמן בע"ה.

    קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותחכתב הראב"ד ז"ל דבין במנוקבת בין שאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח. ואיכא מאן דאמר דדוקא בשאינה מנוקבת שהדם משתהא שם ומתוך כך נבלע בקערה, אבל במנוקבת לא דדם משרק שריק, שאם אין אתה אומר כן נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד, והרמב"ן ז"ל כתב ולי נראה כדברי הראב"ד ז"ל, משום דלא עדיפא קערה מחתיכת נבלה דאמרינן לקמן (חולין קיג, א) דטהור מליח וטמא תפל מותר ע"כ. וזה ההכרע שלא כדברי הראב"ד ז"ל, שהוא ז"ל סובר דקערה שמלח בה בשר כרותח היא לעולם כמו שכתבנו, ולא דמי לטהור מליח וטמא טפל, אלא לשניהם מלוחין, עד שכתב הרב ז"ל שאם נתן בה רותח שצריך ליטול את מקומו כעין חם לתוך חם כמו שאנו עתידין לכתוב משמו בע"ה. ונ"ל דכי מולחין שני פעמים בכלי אחד, היינו משום דהוה ליה כמולח שתי חתיכות, דכל אימת דפולטו אין בולעות זו מזו, וכלי לא עדיף מחתיכ' הפולטת דם שאינה אוסרת את חברתה או מחתיכה אחת שאין פליטת צד זה חוזרת בצד האחר כדאיתא לקמן, ואע"ג דדם משרק שריק, א"ה קערה מנוקבת נאסרת ואוסרת, משום דהו"ל כטמא מליח וטהור תפל דאסור, דכיון דלא טריד למפלט בלע לכולי עלמא כדאיתא לקמן. וה"נ אמרינן לענין דם. וכענין דגים ועופות שמלחן זה עם זה דאסרינן להו משום דדגים רפו קרמייהו פלטי מקמי עופות והדר בלעי מעופות דפלטי עדיין, וכ"ש בבשר מליח דפליט האי ובלע האי כנ"ל.

    אסור לאכול בה רותחלפי סברת האומרים דקערה שמלח בה בשר אחר הדחה צוננת היא, אם נתן בה רותח סגי לה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח, דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפסחים (עו, א) דחם לתוך צונן תתאי גבר ובקליפה סגי ליה, וכ"כ רבותינו בעלי התוס' ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאם נתן בה רותח נגוב א"צ אלא קליפה, דאע"ג דשניהן רותחין, כיון דרותח נגוב וקערה נגובה הוה כסיכה דמשהו עבדי לה, ובקליפה סגי ליה, כדאיתא התם בפסחים, אבל אם אותו רותח הוא דבר שיש בו רוטב כעין בשר רותח שא"א לו בלא רוטב קצת, צריך שיטול את מקום מגעו והוא יותר מן הקליפה, מפני שהוא דומה למה ששנינו שם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, ואוקימנה התם בחרס רותח, ואם הוא לח גמור כרוטב של היתר, נראה דלפי סברת הראב"ד ז"ל דחשיב לה לקערה רותחת, כולו אסור, דמשערינן לה בכולה קערה, אבל לסברת התוס' ושאר רבותינו דחשבי לה כצוננת, נראה שהוא מותר אי איכא ששים באומד יפה כנגד הקליפה.

    ה"נ ליטעמיה קפילא אי איכא קפילאתמיהא לי דודאי הא דאמרינן אסור לאכול בה רותח לכתחילה משמע, כלומר הקערה אסורה לאכול בה רותח, כיון דאפשר בטעימה, ומייתי ליה מהא דתנן (לעיל חולין צז, ב) קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט, ומאי קא משני ליה רבא אי דאיכא קפילא ה"נ דהתם בשבשל בו חלב, ולהכשיר התבשיל בדיעבד הוא דמהני קפילא ולא להכשיר הכלי מכאן ולהבא, ועוד דהתם אי איכא טעמא קפילא (לא) מרגיש ביה, אבל הכא אי אמרינן דליטעמיה קפילא להאי תבשיל כדי להכשיר הכלי לכתחלה, ועוד כמה יהבינן בגויה דליטעמיה קפילא, אי יהיב ביה טובא דלמא בפורתא מכדין הוה יהיב טעמא וקדרה עשויה היא לאכול בה אפילו משהו, ושמא הכי מקשו ליה אמאי אסור לאכול הרותח שבה דאסור בה רותח, תרתי משמע אסור לאכול באותה קערה לכתחלה הרותח, ומשמע נמי אסור לאכול הרותח שבה, ועלה קא מקשה רב פפא, ועלה מתרץ רבא אי דאיכא קפילא ה"נ שמותר לאכול רותח שבה, אבל קערה עצמה באיסורא קיימא, ומיהו דוחק הוא לומר כן, לפי סברת רוב המפרשים שאומר[ים] דקערה צוננת היא משום דאפילו בלא טעימת קפילא לא צריך אלא קליפה, ואין סברא לומר דלהכשר הקליפה הוא דמקשי ליה רב פפא ומהדר ליה רבא, אבל לסברת הראב"ד ז"ל א"ש טפי, דהא אם רותח לח הוא כגון בשר שיש לו רוטב צריך נטילת מקום ושלא להטעינו נטילה שהוא דבר גדול הוא שמחזר רב פפא, ואם לח גמור הוא כדי להכשירו דגמרי, דאי ליכא קפילא הוה אסרי' ליה לגמרי כנ"ל.

    דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח [ושמואל אמר מותר] דנ"ט בר נ"ט הוא. שאינו מקבל טעם מן הממש, אלא הקערה קבלה טעם מן הבשר, והדגים קבלו טעם מן הקערה, ועדיין הבשר והדגים היתר והיתר הן, וכשנתן הדגים בכותח נמצא דהוו קודם איסורן נ"ט בר נ"ט, ואפילו למאן דאמר דטעם אסרה תורה כעיקר לאסור תערובתו, ה"מ טעם ראשון כגון קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, אבל טעם שני אין בו כח לאסור אחרים אלא מותר לגמרי, ודוקא בקערה שהודחה יפה שאין בה משמנינותו של בשר ולא מן המאכל עצמו שנתבשל עם הבשר, לפי שעכשיו בולעין הדגים מעיקר הבשר ומקבלין טעם מן הראשון, ואיכא מאן דאמר דלא התירו אלא בשעלו שם רותחין, לפי שאין להם כח כ"כ להפליט רוטב הבשר שנבלע בקערה, אבל אם נתבשלו ממש בקערה אסור לאוכלן בכותח, משום דכח האש מפליט ממשו של רוטב הנבלע בקערה, והרי הוא כאלו קבלו טעם מן הראשון. והביאו ראיה מיהא דאמרינן בפסחים (ל, ב) אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה, ואמרינן התם דהסק בעי, ואמאי ליסגי ליה בהדחה, דהא הוה ליה פת נ"ט בר נ"ט האליה בתנור והתנור בפת ועדיין הן היתר בהיתר ופת בכותח ועוד [ראיה] מצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח. ורש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל מפרש[י] לה אפילו נתבשלו ממש בקדירה, וההיא דתנור משום דשמנונית אין יכולין לקנחו היטב שלא ישאר ממנו קצת בעין, וההיא דצנון שחתכו בסכין, משום שמנונית שדבוק על פני הסכין ואגב חורפיה דצנון הוא שנבלע היטב בצנון, והיינו דקישות ואבטיח צריכין גרירה, ואי משום פליטת סכין קישות ואבטיח אמאי צריכין גרירה, הא אין מפליטין את הבלוע כלל, אלא ודאי משום שמנונית שעל פניו הוא שפעמים אין מקנחין (בו) [אותו] והשמנונית קרוש על פניו ואינו ניכר, אבל סתם קערה מקנחין אותם משומן הקרוש עליה משום מיאוס, וכ"פ רש"י ז"ל, והרמב"ן ז"ל הקשה לדברי האוסר בשנתבשלו, שא"כ אפילו עלו רותחין בקערה על כרחיך באיסורין צריכין הן קליפה לכל הפחות, והילכך לדבריהם ראויה היא הקליפה להאסר בכותח כמו כולן בשנתבשלו, אלא ודאי בין עלו בין נתבשלו מותר דנ"ט בר נ"ט הוא ושרי. וכ"ד ר"י ז"ל. וכ' בס' התרומות בשם ר"י ז"ל דאפי' כי נימא נמי נתבשלו לאו היינו [ל]צלי, דוקא דליכא מים אבל נתבשלו במים הטעם נתפשט במים, ולכך היכא דאיכא מים שרי לכ"ע דאיכא ג' נותני טעמי' של היתר.

    והא דאמרינןוהא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב עבדו ליה שיפה בצעא. איכא למידק מי דמי, התם קערה מן הממש קבלה טעם, וכי הא כ"ע מודו דאסיר, דהוה ליה כקדרה שבשל בה בשר דתנן לא יבשל בה חלב, ואיכא דדייק מיהא דאפילו בקבלה טעם מן הממש שרי שמואל, ונ"ט בר נ"ט מיקרי, והא דתנן קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, התם בשנתבשלו (ועלוי) [וע"י] האור פולט ממשו של איסור ראשו[ן] ואינו נכון, והרמב"ן ז"ל תי' שאותה שיפה דבר מר היה מעורב בה, אבל לא היה עיקר ממשו מאותו דבר מר, וכיון שנ"ט בבשול ה"ל נ"ט בר נ"ט ע"כ. ואסיקנא דנ"ט בר נ"ט מותר, דהכי אסקה חזקיה משמיה דאביי בסמוך. ומיהו כתוב בספר התרומות שאם הדיח קערה חולבת עם קערה של בשר במים רותחין ושניהם בני יומן, דהכל אסור, דטעם הקדרות של בשר נפלט במים וטעם הקדרות של חלב נפלט ג"כ במים, א"כ נאסרו המים מיד משום בשר וחלב שבהם, וכי חזרו ונבלעו בקערות עצמן נאסרו שניהם. והרמב"ן ז"ל כ' דכ"ש הוא דנ"ט בר נ"ט הוא החלב בקערה והקערה במים והמים בקערה של בשר ועדיין אינו נאכל עד שיאכל בה בשר, אלא ודאי הכל מותר.

    אמר חזקיה משמיה דאביי הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח. ופירש רש"י ז"ל לפי ששמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר, והצנון מתוך שהוא חריף בולע השמנונית, והלכך אסור לאכלו בכותח, דמקבל הוא טעם מן הממש, מה שאין כן בדגים שעלו בקערה שרגילות הוא לקנח את הקערה ואין מניחין את השומן לקרוש עליה משום מיאוס, ואין הדגים מקבלין טעם אלא מן השני, והשתא אתי שפיר הא דאמרי' דקישות ואבטיח צריכין גרירת בי פסקי דאע"ג דלא חריפי ולא בלעי, מ"מ השומן שעל(ו) פני הסכין מתקנח בפסק הקישות ועומד עליו בעין, הילכך צריך לגרור אותו. אלא דתמיהא לי א"כ קופלי דליפתא אמאי שרי, שאע"פ שהלפתות מתוקין הן, מ"מ השומן שנתקנח עליהם היאך נתירנו בחלב אבל ללשון אחר שפירש"י ז"ל דמתוך חורפיה דצנון בלע טפי מדגים המרותחין ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכינא ובלע צנון, אתי שפיר דקולפי לא חריפי, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא בליעת הסכין אינה נפלטת אלא ע"י רותח מחמת אש או ע"י חריפות צנון וכיוצא בו. אלא דקשיא קישות ואבטיח למה גורר. ועוד צנון אמאי אסי', דאע"ג דבלעי טפי מדגים מרותחין, מכל מקום מן השני הן בולעין ונ"ט בר נ"ט הוא ושרי, והפי' הראשון עיקר, ואם היינו אומרין דהא דאמרי' קלפי דליפתא שרי, לאו לגמרי קאמר, דהדחה מיהא בעי משום שמנונית הנדבק על בי פסקיהן אתי שפיר, דמשום דלא אסירי כצנון, ולא צריכי גרירא (ב)[כ]קשות ואבטיח קאמר הכא (ה)[ס]תם קופליא דליפתא שרו דהדחה לא חשיבא ליה (למימני) [למיתני], דמילתא פשיטא ליה דכל שחתך בו ואפילו צנון מתוק מידי הדחה לא נפיק, ואע"ג דגרירת קישות במקום הדחה עומדת דגרירה פחותה היא מן הקליפה, ובדין הוא דליסגי ליה בהדחה, אלא דהדחה לא אפשר בהו, משום דלחין הן ורכין והדחתן מבליעתן טפי, ומש"ה אצרכוה גרירא, ואפ"ה חשיב לה הכא לאו משום צורך הדחתן קא חשיב ליה, אלא לאשמועינן דעבדינן להו גרירה במקום הדחה אבל הדחה לא כנ"ל. והרב אלפסי ז"ל לא כתב בהלכותיו הא דקופלי והא דסילקא והא דאמרינן ואי פתיך בהו ליפתא שרו, וגם הרמב"ם ז"ל השמיטן, ולא ידעתי למה השמיטן. והא דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור, לאו אסור לגמרי קאמר, אלא בלא טעימה קאמר כדאמרינן לעיל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח, ופי' רבא ואמר הא אפשר למיטעמיה, ואביי דקא אסר ליה הכא ושרי ליה לעיל בלא טעימה וכדפריש איהו ואמר קערה אסורה בלעה צנון התירא בלע, בתר דאקשי ליה רבא וא"ל סוף סוף היתירא דאתי לידי איסורא הוא, הדר ביה וס"ל כרבא דמותר בטעימה קאמר, ומיהו יש לדקדק אסור כולו לגמרי קאמר או בקליפה, וראיתי להראב"ד שכתב דבקליפה לא סגי ליה (דאם כן לא סגי ליה), דא"כ לימא הכי בהדיא כדאמרינן לקמן (חולין קיב, א) בבר גזולא אבל צלי קליפה בעי, אלא שמע מינה מדקאמר אסור סתם איסור גדול קאמר, דהיינו שצריך נטילת מקום, וכתב הרב ז"ל דבנטילת מקום סגי ליה. אם לא שאמרה רבינו ז"ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר, ולא סגי ליה בנטילת מקום, דחריפות צנון טפי בלע מרותח האש, ורש"י ז"ל כן פירש דטפי בלע צנון מדגים מרותחים ומושך הוא הטעם ומפשטו בכולו ועד שיטעימנו ולא נמצא בו טעם בשר אסור, דאם איתא כיון דצנון וקישות בהדדי קאמר כי היכי דתנא תקנתא גבי קישות אמאי לא תנא תקנתא גבי צנון ותדע דדברים החריפין טפי בלעי, מדאסרו קורט של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דאמראי דלגמרי אסרי ליה ולא שרו ליה בנטילת מקום, ואם איתא דלעולם לא בלע טפי מכדי נטילה, אמאי אסרי ליה כולה, ליצרכיה נטילה לעולם ודיו בכך, אלא השתא דאיכא למימר דלפעמים הטעם מתפשט בכולו וכולו אסור גזרו עליו ואסרוהו אפילו בשאין הטעם מתפשט אלא בכדי נטילה או בכדי קליפה, ופעמים בלא כלום שלא נחתך בסכין כלל כנ"ל.

    Babylonian Talmud · folio map

    Chullin 111b

    Chullin 111b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 468 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    שפיד נותן בשפוד ולא היה חש למה שהכבד יהיה עליון:

    בי דוגי שנותנין כלי לקבל השומן כדרך שאנו עושין לאווזין והוא נקרא בי דוגי בלשון ארמי:

    בשרא עילוי כבדא נמי אסור לפי שדם הכבד נוטף לתוך הבי דוגי ונמצא אוכלו:

    ומ"ש מדמא דבשרא והרי אף דם הבשר כשאין שם כבד זב עם השומן ואנו אוכלין אותו:

    ומשני דמא דבשרא שכן יורד לשולי הכלי והשומן צף למעלה ומניחין לתוך הכלי מראה אדמומית שבשולים:

    קפי צף למעלה כמו (מלכים ב ו) ויצף הברזל ומתרגמינן וקפא פרזלא. והלכות כחל כבר למדנו למעלה לצלי בעי קריעה שתי וערב ואם לא קרעו מותר כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותיה ולקדרה קורעו שתי וערב וטחו בכותל:

    סכין ששחט בה איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט בו:

    צונן ואם חתך בה צונן:

    30 more comments on this page.

    Rashi on Chullin 111b · Sefaria

    Tosafot

    מליח אינו כרותח והא דתניא (לקמן חולין דף קיג.) דטמא מליח וטהור תפל אסור היינו בדגים דרפו קרמייהו:

    אמר אביי האי היתרא בלע כו' לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם כמו דגים שעלו בקערה דאביי לטעמיה דחשיב ליה חד טעמא משום חורפיה דצנון ואע"ג דלקמן אסר אביי אליבא דרב כהנא קאמר לה:

    ולא היא שאני התם דנפיש מרריה כלומר מכאן אין להוכיח אבל הוא בפירוש אמרה כדמוכח בסמוך:

    אבא בר אבא אבוה דשמואל הוה כדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות דף יח:):

    כרבי חייא בר אבא ס"ל אין הלכה כן אלא כדפסקינן בפרק כיצד מברכין (ברכות דף מא:):

    הלכתא דגים שעלו בקערה של בשר מותר לאוכלן בכותח אם הקערה והדגים צוננים לא איצטריך לפסוק דליכא מאן דפליג אלא כשהאחד מהן רותח דבין עלאה גבר בין תתאה גבר קליפה מיהא בעי כדאמרי' בפ' כיצד צולין (פסחים דף עו.) אדמיקר ליה בלע. בשם רש"י פי' ריב"ן חתנו דוקא עלו שרו אבל נתבשלו אסור דכחד טעמא חשיב ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדרה של חלב ואסר לעשות מהם מולייתא של בשר ויש להביא ראיה לדבריו מצנון שחתכו בסכין דאסור לאוכלו בכותח משום דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא ונתבשלו לא גרע מצנון ומיהו לפירוש לשון אחר שפי' בקונט' דטעמא דאסור משום שהשומן קרוש על הסכין ואינו ניכר והוי טעם ראשון בצנון אין ראיה משם ומתוך לשון הקונט' משמע דאין חלוק בין עלו לנתבשלו דלעיל גבי נותן טעם בר נותן טעם פירש בקונטרס דאם היו מבושלים עם בשר ממש או לאכול חלב בקערה מודה שמואל דאסור דהוי נותן טעם ראשון משמע מתוך פירושו דמבושלים עם בשר הוא דאסור אבל מבושלים עם הקערה שרי והא דאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף ל:) אין טשין התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור ולא סגי בקנוח אין ראיה משם דנתבשל אסור מדלא חשיב ליה בקנוח נותן טעם בר נותן טעם דאומר ר"ת דאי אפשר לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק ויש לדקדק דאפילו נתבשלו שרי כדאמרינן פרק דם חטאת (זבחים דף צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדרה שבשל בה שלמים אתמול דלא אמרינן דקא ממעט באכילת שלמים דהאידנא משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבא לידי איסור ואין לומר דשאני התם דהוי טעם שלישי לפי שיש מים בקדרה מטעם זה יהיו נמי הביצים מותרים שנתבשלו במים בקדרה ועוד דגבי שפוד ואסכלה מייתי בסוף מסכ' ע"ז (דף עו.) ההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומיהו ע"כ אין ראיה משם דהא אפילו בשל בה חטאת שרי לבשל באותה קדרה שלמים בסוף מסכת ע"ז (שם) והרי ממעט באכילתה דמתסרי לזרים ולנשים ולעבדים דאין נאכלת אלא לזכרי כהונה וגם מפסלי ביוצא דהוי טעם שני באיסור ועל כרחיך התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וקערות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת של חלב בכלי ראשון ושניהם בני יומן יש לאסור אפילו אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפילו נתבשלו אם השמנונית בעין על הקערות דהוי כסכין שלא נתקנח דאסר בקונטרס ללשון אחר ואפילו אין שמנונית בעין אסור דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת ואם האחד אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר:

    Tosafot on Chullin 111b · Sefaria · CC0

    Rashba

    אמר ר"נ אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח מה שפירש רש"י ז"ל דקסבר שמואל דבית השחיטה רותח א"צ לזה, דק"ל כמ"ד בית השחיטה צונן, כאיכא דאמרי דריש מכלתין (ח, ב) גבי השוחט בסכין של נכרים דבית השחיטה צונן, ואפ"ה קי"ל כי הא דר"נ, ומדקאמר ר"נ אסור לאכול בה רותח סתם, משמע דאסור עד שיגעילנה, וטעמא דמילתא משום דאגב דוחקא דסכינא בלע מאיסור בעין, והלכך בולע הוא בחמימות מועט כחום בית השחיטה, וכשחותך בו רותח גמור פולט הוא מה שבלע, והלכך צריך הכשר גדול ליבון או הגעלה או שיפה, כדברי האומר דשיפה מכשרת לגמרי ואפילו לחתוך בה רותח, אבל אין בליעת הסכין שאינה בעין נפלטת אגב דוחקא דסכינא בדבר שאינו רותח גמור, והיינו דקי"ל התם בסכין ששחט בה טריפה כמאן דאמר בצונן, ואין מכאן ראיה לפסוק כרבה בר בר חנה בענין סכין של נכרים כמו שכתבו מקצת מרבותינו ז"ל, ושם הארכתי יותר בס"ד. והרב בעל המאור ז"ל כתב כאן דלמ"ד בסכין טריפה מדיח אסור לחתוך רותח דקאמר הכא בלא הדחה קאמר, הא בהדחה ש"ד, ואינו מחוור. והראשון נראה עיקר וכמ"ש שם בריש פ"ק.

    צונן אמרי לה בעי הדחה פירש רש"י ז"ל מה שחתכו בו וגרי' בעי הדחה, ולא מחוור אלא בעיא הסכין הדחה קא' ובעיא גרסי', והכי איתא ברוב הספרים. ואיכא מ"ד דמהא דאמר הכי דלא בעיא הדחה שמעינן לכלים שנשתמשו בהן איסור כגון קערה שמלח בה בשר או לקדרה של איסור דשרי לאישתמושי בהו בצונן דהיתרא בלא הדחה כלל, ואפילו למ"ד בסכין דבעיא הדחה, התם הוא דאיכא דוחקא דסכינא, אבל בקערה צוננת דליכא דוחקא מותר לאשתמושי בה היתר צונן לכתחילה ולא בעיא הדחה, והיינו דלא איפליגו בקערה שמלח בה בשר כדאיפליגו בסכין. וההיא פירכא דתבר לה ר' אמי אע"ג דחזיא לאישתמושי בהו בצונן, משום גזרה דאתי לאישתמושי בהו בחמין הוא דתבר לה, (ובההיא) [וכההוא] דקדרות בפסח דאמר רב בפסחים (ל, א) ישברו, ואע"ג דשרי לאישתמושי בהו בצונן אלא משום חמין, ותדע דההיא לכ"ע בהדחה מיהו הוה סגי ליה, וא[פ]"ה תברא, וא"נ אפשר לומר דההיא פינכא כיון דשל חרס היתה ונבלעה ע"י רותח אין לה תקנה אפילו בצונן דבולעת היא הרבה עד שפולטת אפילו בצונן, והלכך כל צונן שנשתמש בו מדיחו. ותדע שהרי לענין יין נסך כלי חרס שתחלת תשמישו ביד נכרי' צריך מלוי ועירוי ואפילו בשאינו מכניסו לקיום כעין כסי דפיחרא, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל בפסחים (ל, ב( בהא דגרסינן התם כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה. ופירש הרב ז"ל בהלכותיו דדוקא בשנשתמש בהן בצונן, אבל בחמין אינו משתמש בהן מצה אפילו בצונן, וכ"כ הרמב"ן ז"ל, והא דתנן לעיל (חולין קז, ב) צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהו נוגעין זא"ז, ואמרינן עלן בגמרא דאע"ג דצונן וצונן הוא הדחה מיהא בעו, וכן נמי אמרי' בפסחים (עו, א) צונן לתוך צונן הדיח, שאני התם שהן גופו של איסור, אבל טעם האיסור שמובלע בדופני הכלי אפילו בצונן, [אפילו בצונן] הדחה לא בעי. ואיכא מ"ד דהדחה בעי כסכין, דקיי"ל כמ"ד בסכין בעיא הדחה, וכ"כ הראב"ד ז"ל, ואפילו למאן דאמר בסכין לא בעיא הדחה, התם הוא משום דדם משרק שריק ולא מיבלע בצונן כלל, אבל בשאר איסורין מודה הוא דבעי הדחה, ומיהו אפילו בקערה שמלח בה בשר בהדחה סגי לה, ואם נשתמש בהן בצונן עד שלא הדיחה מדיח מה שנתן בתוכה וש"ד, ואע"ג דבשעת מליחה רותחת היא כדשמואל, מ"מ עכשיו צוננת היא, דלא עדיפא מבשר וגבינה שנוגעין זה בזה, ובבשר ראוי לאכילה קא מיירי כגון בשר צלי או מבושל, מדקא אסר להגיען זה בזה לכתחלה כדכתבי' עלה לעיל, וא"ה בהדחה סגי ליה, וקליפה לא בעי, וזו סברת הרמב"ן ז"ל וכן סברת הראב"ד ז"ל, ואע"פ שכ' ז"ל דקערה שמלח בה בשר אע"פ שהדיחה כרותחת היא, דלא דמי לבשר רותח, דכיון שנצטנן פסקה רתיחתו לגמרי, אבל קערה שמלח בה בשר בכל עת רתיחת מליחתה בתוכה ואינו יוצא ממנה כצאתה מן הבשר בהדחה, אבל מ"מ לא עדיפא מסכין ששחט דסגי לה בהדחה ושפשוף לחתוך בה צונן, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא דהוא שקול כרתיחת הקערה. ונראה מזה דעת הרב ז"ל דצונן שנפל לתוך רותח נגוב שאין לו רוטב (בקערה) שהיא נגובה בהדחה סגי, ואפילו לשמואל דאמר תתאי גבר, ואיכא מ"ד דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן, ואפילו בהדחה לא סגי לה, דרותחת היא, ואיכא מאן דאמר דקערה שמלח בה בשר אסור להשתמש בו צונן, ואפילו בהדחה לא סגי לה, דרותחת היא, וה"ה כצונן לתוך רותח דלא סגי לה בהדחה, ואם נשתמש בו קליפה בעי, דלא דמי לסכין ששחט בו דסכין אע"פ שהוא כרותח בשעת בליעת הדם מיהא צונן הוא ושניהם צוננין, אבל קערה לעולם רותחת היא ולא סגי לה בהדחה ושפשוף, ומ"מ מדברי כולם נלמוד לקערה שנשתמשו בה באיסור רותח ונצטנן שמותר להשתמש בה היתר צונן בהדחה ושפשוף, ומ"מ בסכין ששמנינותו מדובק על פניו אפילו לצונן בעי' נעיצה י' פעמים בקרקע קשה, כדאיתא בע"ז (עו, ב) ואם חתך בו צונן שאינו חריף בהדחה סגי, ואם חם הוא איכא מ"ד בקליפה סגי. ואיכא מ"ד דבעי נטילת מקום, וזו סברת הראב"ד ז"ל, ומדמי להו [ל]צונן שחתכו בסכין, דמשמע לקמן דבעי נטילת מקום ולא סגי בקליפה, ואע"ג דרב מחמיר בסכין של נכרי' סגי ליה בקליפה, ואע"ג דהוי ס"ל דבבית השחיטה רותח קא מיפלגי, התם הוא משום דאהני ליה טרדת סימנין לאפוקי דמא, וא"נ דרב לטעמיה דאמר עלאה גבר, אבל לדידן דקיי"ל דתתאה גבר כשמואל התם נטילת מקום בעיא כנטף מרוטבו על החרס דבעי נטילה, אבל בסכין ששחט בה נראה לכ"ע בקליפה סגי ליה, ומיהו בצונן שחתכו בסכין נאריך בו לקמן בע"ה.

    קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח כתב הראב"ד ז"ל דבין במנוקבת בין שאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח. ואיכא מאן דאמר דדוקא בשאינה מנוקבת שהדם משתהא שם ומתוך כך נבלע בקערה, אבל במנוקבת לא דדם משרק שריק, שאם אין אתה אומר כן נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד, והרמב"ן ז"ל כתב ולי נראה כדברי הראב"ד ז"ל, משום דלא עדיפא קערה מחתיכת נבלה דאמרינן לקמן (חולין קיג, א) דטהור מליח וטמא תפל מותר ע"כ. וזה ההכרע שלא כדברי הראב"ד ז"ל, שהוא ז"ל סובר דקערה שמלח בה בשר כרותח היא לעולם כמו שכתבנו, ולא דמי לטהור מליח וטמא טפל, אלא לשניהם מלוחין, עד שכתב הרב ז"ל שאם נתן בה רותח שצריך ליטול את מקומו כעין חם לתוך חם כמו שאנו עתידין לכתוב משמו בע"ה. ונ"ל דכי מולחין שני פעמים בכלי אחד, היינו משום דהוה ליה כמולח שתי חתיכות, דכל אימת דפולטו אין בולעות זו מזו, וכלי לא עדיף מחתיכ' הפולטת דם שאינה אוסרת את חברתה או מחתיכה אחת שאין פליטת צד זה חוזרת בצד האחר כדאיתא לקמן, ואע"ג דדם משרק שריק, א"ה קערה מנוקבת נאסרת ואוסרת, משום דהו"ל כטמא מליח וטהור תפל דאסור, דכיון דלא טריד למפלט בלע לכולי עלמא כדאיתא לקמן. וה"נ אמרינן לענין דם. וכענין דגים ועופות שמלחן זה עם זה דאסרינן להו משום דדגים רפו קרמייהו פלטי מקמי עופות והדר בלעי מעופות דפלטי עדיין, וכ"ש בבשר מליח דפליט האי ובלע האי כנ"ל.

    אסור לאכול בה רותח לפי סברת האומרים דקערה שמלח בה בשר אחר הדחה צוננת היא, אם נתן בה רותח סגי לה בקליפה בין ברותח נגוב בין ברותח לח, דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפסחים (עו, א) דחם לתוך צונן תתאי גבר ובקליפה סגי ליה, וכ"כ רבותינו בעלי התוס' ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאם נתן בה רותח נגוב א"צ אלא קליפה, דאע"ג דשניהן רותחין, כיון דרותח נגוב וקערה נגובה הוה כסיכה דמשהו עבדי לה, ובקליפה סגי ליה, כדאיתא התם בפסחים, אבל אם אותו רותח הוא דבר שיש בו רוטב כעין בשר רותח שא"א לו בלא רוטב קצת, צריך שיטול את מקום מגעו והוא יותר מן הקליפה, מפני שהוא דומה למה ששנינו שם נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, ואוקימנה התם בחרס רותח, ואם הוא לח גמור כרוטב של היתר, נראה דלפי סברת הראב"ד ז"ל דחשיב לה לקערה רותחת, כולו אסור, דמשערינן לה בכולה קערה, אבל לסברת התוס' ושאר רבותינו דחשבי לה כצוננת, נראה שהוא מותר אי איכא ששים באומד יפה כנגד הקליפה.

    ה"נ ליטעמיה קפילא אי איכא קפילא תמיהא לי דודאי הא דאמרינן אסור לאכול בה רותח לכתחילה משמע, כלומר הקערה אסורה לאכול בה רותח, כיון דאפשר בטעימה, ומייתי ליה מהא דתנן (לעיל חולין צז, ב) קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט, ומאי קא משני ליה רבא אי דאיכא קפילא ה"נ דהתם בשבשל בו חלב, ולהכשיר התבשיל בדיעבד הוא דמהני קפילא ולא להכשיר הכלי מכאן ולהבא, ועוד דהתם אי איכא טעמא קפילא (לא) מרגיש ביה, אבל הכא אי אמרינן דליטעמיה קפילא להאי תבשיל כדי להכשיר הכלי לכתחלה, ועוד כמה יהבינן בגויה דליטעמיה קפילא, אי יהיב ביה טובא דלמא בפורתא מכדין הוה יהיב טעמא וקדרה עשויה היא לאכול בה אפילו משהו, ושמא הכי מקשו ליה אמאי אסור לאכול הרותח שבה דאסור בה רותח, תרתי משמע אסור לאכול באותה קערה לכתחלה הרותח, ומשמע נמי אסור לאכול הרותח שבה, ועלה קא מקשה רב פפא, ועלה מתרץ רבא אי דאיכא קפילא ה"נ שמותר לאכול רותח שבה, אבל קערה עצמה באיסורא קיימא, ומיהו דוחק הוא לומר כן, לפי סברת רוב המפרשים שאומר[ים] דקערה צוננת היא משום דאפילו בלא טעימת קפילא לא צריך אלא קליפה, ואין סברא לומר דלהכשר הקליפה הוא דמקשי ליה רב פפא ומהדר ליה רבא, אבל לסברת הראב"ד ז"ל א"ש טפי, דהא אם רותח לח הוא כגון בשר שיש לו רוטב צריך נטילת מקום ושלא להטעינו נטילה שהוא דבר גדול הוא שמחזר רב פפא, ואם לח גמור הוא כדי להכשירו דגמרי, דאי ליכא קפילא הוה אסרי' ליה לגמרי כנ"ל.

    דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח [ושמואל אמר מותר] דנ"ט בר נ"ט הוא. שאינו מקבל טעם מן הממש, אלא הקערה קבלה טעם מן הבשר, והדגים קבלו טעם מן הקערה, ועדיין הבשר והדגים היתר והיתר הן, וכשנתן הדגים בכותח נמצא דהוו קודם איסורן נ"ט בר נ"ט, ואפילו למאן דאמר דטעם אסרה תורה כעיקר לאסור תערובתו, ה"מ טעם ראשון כגון קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, אבל טעם שני אין בו כח לאסור אחרים אלא מותר לגמרי, ודוקא בקערה שהודחה יפה שאין בה משמנינותו של בשר ולא מן המאכל עצמו שנתבשל עם הבשר, לפי שעכשיו בולעין הדגים מעיקר הבשר ומקבלין טעם מן הראשון, ואיכא מאן דאמר דלא התירו אלא בשעלו שם רותחין, לפי שאין להם כח כ"כ להפליט רוטב הבשר שנבלע בקערה, אבל אם נתבשלו ממש בקערה אסור לאוכלן בכותח, משום דכח האש מפליט ממשו של רוטב הנבלע בקערה, והרי הוא כאלו קבלו טעם מן הראשון. והביאו ראיה מיהא דאמרינן בפסחים (ל, ב) אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה, ואמרינן התם דהסק בעי, ואמאי ליסגי ליה בהדחה, דהא הוה ליה פת נ"ט בר נ"ט האליה בתנור והתנור בפת ועדיין הן היתר בהיתר ופת בכותח ועוד [ראיה] מצנון שחתכו בסכין שאסור לאכלו בכותח. ורש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל מפרש[י] לה אפילו נתבשלו ממש בקדירה, וההיא דתנור משום דשמנונית אין יכולין לקנחו היטב שלא ישאר ממנו קצת בעין, וההיא דצנון שחתכו בסכין, משום שמנונית שדבוק על פני הסכין ואגב חורפיה דצנון הוא שנבלע היטב בצנון, והיינו דקישות ואבטיח צריכין גרירה, ואי משום פליטת סכין קישות ואבטיח אמאי צריכין גרירה, הא אין מפליטין את הבלוע כלל, אלא ודאי משום שמנונית שעל פניו הוא שפעמים אין מקנחין (בו) [אותו] והשמנונית קרוש על פניו ואינו ניכר, אבל סתם קערה מקנחין אותם משומן הקרוש עליה משום מיאוס, וכ"פ רש"י ז"ל, והרמב"ן ז"ל הקשה לדברי האוסר בשנתבשלו, שא"כ אפילו עלו רותחין בקערה על כרחיך באיסורין צריכין הן קליפה לכל הפחות, והילכך לדבריהם ראויה היא הקליפה להאסר בכותח כמו כולן בשנתבשלו, אלא ודאי בין עלו בין נתבשלו מותר דנ"ט בר נ"ט הוא ושרי. וכ"ד ר"י ז"ל. וכ' בס' התרומות בשם ר"י ז"ל דאפי' כי נימא נמי נתבשלו לאו היינו [ל]צלי, דוקא דליכא מים אבל נתבשלו במים הטעם נתפשט במים, ולכך היכא דאיכא מים שרי לכ"ע דאיכא ג' נותני טעמי' של היתר.

    והא דאמרינן והא דרב לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דרב עבדו ליה שיפה בצעא. איכא למידק מי דמי, התם קערה מן הממש קבלה טעם, וכי הא כ"ע מודו דאסיר, דהוה ליה כקדרה שבשל בה בשר דתנן לא יבשל בה חלב, ואיכא דדייק מיהא דאפילו בקבלה טעם מן הממש שרי שמואל, ונ"ט בר נ"ט מיקרי, והא דתנן קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם, התם בשנתבשלו (ועלוי) [וע"י] האור פולט ממשו של איסור ראשו[ן] ואינו נכון, והרמב"ן ז"ל תי' שאותה שיפה דבר מר היה מעורב בה, אבל לא היה עיקר ממשו מאותו דבר מר, וכיון שנ"ט בבשול ה"ל נ"ט בר נ"ט ע"כ. ואסיקנא דנ"ט בר נ"ט מותר, דהכי אסקה חזקיה משמיה דאביי בסמוך. ומיהו כתוב בספר התרומות שאם הדיח קערה חולבת עם קערה של בשר במים רותחין ושניהם בני יומן, דהכל אסור, דטעם הקדרות של בשר נפלט במים וטעם הקדרות של חלב נפלט ג"כ במים, א"כ נאסרו המים מיד משום בשר וחלב שבהם, וכי חזרו ונבלעו בקערות עצמן נאסרו שניהם. והרמב"ן ז"ל כ' דכ"ש הוא דנ"ט בר נ"ט הוא החלב בקערה והקערה במים והמים בקערה של בשר ועדיין אינו נאכל עד שיאכל בה בשר, אלא ודאי הכל מותר.

    אמר חזקיה משמיה דאביי הילכתא דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח. ופירש רש"י ז"ל לפי ששמנונית קרוש על הסכין ואינו ניכר, והצנון מתוך שהוא חריף בולע השמנונית, והלכך אסור לאכלו בכותח, דמקבל הוא טעם מן הממש, מה שאין כן בדגים שעלו בקערה שרגילות הוא לקנח את הקערה ואין מניחין את השומן לקרוש עליה משום מיאוס, ואין הדגים מקבלין טעם אלא מן השני, והשתא אתי שפיר הא דאמרי' דקישות ואבטיח צריכין גרירת בי פסקי דאע"ג דלא חריפי ולא בלעי, מ"מ השומן שעל(ו) פני הסכין מתקנח בפסק הקישות ועומד עליו בעין, הילכך צריך לגרור אותו. אלא דתמיהא לי א"כ קופלי דליפתא אמאי שרי, שאע"פ שהלפתות מתוקין הן, מ"מ השומן שנתקנח עליהם היאך נתירנו בחלב אבל ללשון אחר שפירש"י ז"ל דמתוך חורפיה דצנון בלע טפי מדגים המרותחין ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכינא ובלע צנון, אתי שפיר דקולפי לא חריפי, ואע"ג דאיכא דוחקא דסכינא בליעת הסכין אינה נפלטת אלא ע"י רותח מחמת אש או ע"י חריפות צנון וכיוצא בו. אלא דקשיא קישות ואבטיח למה גורר. ועוד צנון אמאי אסי', דאע"ג דבלעי טפי מדגים מרותחין, מכל מקום מן השני הן בולעין ונ"ט בר נ"ט הוא ושרי, והפי' הראשון עיקר, ואם היינו אומרין דהא דאמרי' קלפי דליפתא שרי, לאו לגמרי קאמר, דהדחה מיהא בעי משום שמנונית הנדבק על בי פסקיהן אתי שפיר, דמשום דלא אסירי כצנון, ולא צריכי גרירא (ב)[כ]קשות ואבטיח קאמר הכא (ה)[ס]תם קופליא דליפתא שרו דהדחה לא חשיבא ליה (למימני) [למיתני], דמילתא פשיטא ליה דכל שחתך בו ואפילו צנון מתוק מידי הדחה לא נפיק, ואע"ג דגרירת קישות במקום הדחה עומדת דגרירה פחותה היא מן הקליפה, ובדין הוא דליסגי ליה בהדחה, אלא דהדחה לא אפשר בהו, משום דלחין הן ורכין והדחתן מבליעתן טפי, ומש"ה אצרכוה גרירא, ואפ"ה חשיב לה הכא לאו משום צורך הדחתן קא חשיב ליה, אלא לאשמועינן דעבדינן להו גרירה במקום הדחה אבל הדחה לא כנ"ל. והרב אלפסי ז"ל לא כתב בהלכותיו הא דקופלי והא דסילקא והא דאמרינן ואי פתיך בהו ליפתא שרו, וגם הרמב"ם ז"ל השמיטן, ולא ידעתי למה השמיטן. והא דאמרינן צנון שחתכו בסכין אסור, לאו אסור לגמרי קאמר, אלא בלא טעימה קאמר כדאמרינן לעיל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח, ופי' רבא ואמר הא אפשר למיטעמיה, ואביי דקא אסר ליה הכא ושרי ליה לעיל בלא טעימה וכדפריש איהו ואמר קערה אסורה בלעה צנון התירא בלע, בתר דאקשי ליה רבא וא"ל סוף סוף היתירא דאתי לידי איסורא הוא, הדר ביה וס"ל כרבא דמותר בטעימה קאמר, ומיהו יש לדקדק אסור כולו לגמרי קאמר או בקליפה, וראיתי להראב"ד שכתב דבקליפה לא סגי ליה (דאם כן לא סגי ליה), דא"כ לימא הכי בהדיא כדאמרינן לקמן (חולין קיב, א) בבר גזולא אבל צלי קליפה בעי, אלא שמע מינה מדקאמר אסור סתם איסור גדול קאמר, דהיינו שצריך נטילת מקום, וכתב הרב ז"ל דבנטילת מקום סגי ליה. אם לא שאמרה רבינו ז"ל הייתי אומר דאסור לגמרי קאמר, ולא סגי ליה בנטילת מקום, דחריפות צנון טפי בלע מרותח האש, ורש"י ז"ל כן פירש דטפי בלע צנון מדגים מרותחים ומושך הוא הטעם ומפשטו בכולו ועד שיטעימנו ולא נמצא בו טעם בשר אסור, דאם איתא כיון דצנון וקישות בהדדי קאמר כי היכי דתנא תקנתא גבי קישות אמאי לא תנא תקנתא גבי צנון ותדע דדברים החריפין טפי בלעי, מדאסרו קורט של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דאמראי דלגמרי אסרי ליה ולא שרו ליה בנטילת מקום, ואם איתא דלעולם לא בלע טפי מכדי נטילה, אמאי אסרי ליה כולה, ליצרכיה נטילה לעולם ודיו בכך, אלא השתא דאיכא למימר דלפעמים הטעם מתפשט בכולו וכולו אסור גזרו עליו ואסרוהו אפילו בשאין הטעם מתפשט אלא בכדי נטילה או בכדי קליפה, ופעמים בלא כלום שלא נחתך בסכין כלל כנ"ל.

    Rashba on Chullin 111b · Sefaria

    Ritva

    אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לאכול בה רותח כך הגרסא במקצת ספרים. ויש גורסין אסו' לחתוך בה והיא גרסת רש"י ז"ל והכל יוצא לדרך אחד. ונר' מדברי רש"י ז"ל דהגעלה בעי שכן כתב ז"ל איידי דבית השחיטה רותח בולע הסכין מן הדם ואסור לחתוך בה רותח מפני שחוזר ופולט ע"כ וכן כתב ר"ז הלוי ז"ל וזה לשונו מדקא פסיק ואמר אסור לאכול בו רותח דומי' דקערה שמלח בה בשר אלמא צריך הגעלה בחמין ע"כ. וגם רבי' הרמב"ן ז"ל כתב מדקא אמרי' אסו' סתם משמע עד שיכשירנו הכש' גדול שהוא הגעלה או שיפה או ליבון וש"מ איתי' ליה לשמואל בית השחיטה רותח מדאמרינן נמי בקערה שמלח בה אסור לאכול בה רותח ואמרינן שמואל לטעמי' מליח הרי הוא כרותח אלמא כל היכא דאתמ' אסו' סתם משום שהוא רותח ע"כ ולפי זה נראה דליתא להא דשמואל דהא קיי"ל בפ"ק גבי סכין טריפה כמאן דאמ' בצונן ולא אמרינן בית השחיטה רותח. וכן נראה משמעתינו שהביאו סתם בלא שום פלוגתא ולא אמרו דפליג מההיא דהתם וי"ל דהתם בשוחט את הטרפה אע"ג דבית השחיטה רותח ונבלע בסכין דם וגם שמנונית דאיסורא מ"מ די לה בהדחה בצונן לגבי שחיטה כשירה לפי שאין בית השחיטה מפליט מ"מ איסור הבלוע בה לפי שהוא טרוד לפלוט דם ואיידי דטריד לפלוט דם דידי' לא מצי מפליט למבלע בליעה דסכין: אבל בכאן שבא לאכול בה רותח דעלמא הא ודאי אותה רותח מפליט בליעות הסכין שחוז' ובולעו. ומה שאמרו שם בשוחט בסכין של גוי שהוא קולף דאלמא בית השחיטה בולעת איסור שבסכין. ההיא כבר פרישנא שם דמיירי בשיש טיחת שומן על פני הסכין הא כל שהוא מודחת יפה בצונן מותר לשחוט בה. א"נ דשאני סכין של גוי דבלע איסורא טובא בפעמים רבים והוא שבע מאוד מאיסור ויש כח בבית השחיטה להפליטו מה שאין כן בסכין ששחט בו טרפה או כשירה שאינו בולע כ"כ מחמת בית השחיטה שלא היה תשמישו כל כך וגם שלא היה רותח גמו' ומיהו נראה שאם חתך בדיעבד אפילו רותח בסכין ששחט בה או בסכין של נכרי דיו בקליפה דכל רותח שניטל מעל גבי האור דיו בקליפה כמו שאמרו בפסח שני גבי צונן לתוך חם וחם לתוך צונן וכן דעת רבי' ז"ל בזה.

    צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי' לה לא בעי הדחה כך גרס' במקצ' הספרים ולפי גרס' זו אסכין קאי להכשירו לחתוך בה צונן וסתם הדחה בצונן משמע ואיכא למידק שהרי לפירש"י ז"ל ושאר רבותי שכתבנו למעלה. רישא בסכין מודחת מיירי ומשום איסור הבלוע בה אסרוהו וכיון דכן לגבי צונן מאי הדחה בעי דהא כל שהוא צונן אינו מפליט כלום. ויש שאמרו שהצונן אינו מפליט דבר הבלוע' הרבה אבל מה שהוא קרוב לחוץ שבלוע מפני הכלי כי חתיך בי' אגב דוחק' דסכינא מפליט ליה אפי' הצונן. ולפיכך צריך הדחה בצונן יפה להפליט אותו האיסור הקרוב לצאת. ומה שאמרו לקמן גבי קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח דמשמע דצונן מות' לאכול בה. משום דהתם ליכא דוחקא לכמפליט ממנו כולם ודוחקא דסכינא וכיון דכן אפי' הדחה לא בעי לצונן. ומם שאמרו לעיל בפרקין דצונן וצונן הדחה בעי התם בנוגע בגופו של איסור שהוא בעין. ויש שהפריזו במדה זו דאפי' קערה בעלמא אע"פ שאין איסור על פניה צריכה הדחה יפה לצונן כי כיון שנירתחה בתחלה לעולם היא רותחת בפנים קצת. וצריכה הדחה כעין סכין זה. וזה דעת הראב"ד ז"ל. ויש שהפריזו עוד להצריכ' הדחה בחמין קצת מן הטעם זה ומורי הרב ז"ל אומ' שכל אלו דברים אינם של טעם כלל שאין לך צונן בעולם שיפלוט כלום לא בדוחקא דסכינא ולא בכיוצא בו. והא דאמרי' הכא דבעי הדחה לצונן היינו משום דסתם סכין אף ע"פ שמקנחין אותו יפה לעולם יש שם שיורי שומן או דם מודבקין ולמעוטי דלא סגי לן בקינוח אמרו כאן דבעי הדחה בצונן יפה יפה. ואמרינן לה דלא בעי הדחה ובקנוח סגי כיון שאין על פניה שומן אלא דם. ויש גורסי' בעיני הדחה ולא בעי' הדחה. כלומר שאותו צונן שחתך בו בעי הדחה והוא מן הטעמים שכתבנו לאידך גרסי' ומורי הרב הלוי ז"ל היה מפרש דהא דקתני ברישא אסור לחתוך בה רותח היינו בלא הדחה ובשיש דם יבש על פניו בסתם דאלו בהדחה בצונן אפי' רותח גמור חותכין ואוכלין בה דבית השחיטה צונן הוא ואינו מבליע כלום בסכין כדאמרינן גבי סכין ששחט בה טריפה והיינו דאמרינן דלצונן אמרי' לא בעי הדחה: דאע"ג דאיכא טיחת דם על פניו. ובעלמא אמרינן דצונן וצונן הדחה בעי זהו לגבי שמנונית דאיסורא. אבל לגבי דם שנתייבש אינו דבר המתדבק אלא שנפרך ונופל ואינו נדבק כלל. והכא ע"כ בסכין שאין בו אלא דם יבש מיירי דאילו בלח ליכא למ"ד דלא בעי הדחה ולכן לא הוצרך לפרש: והפי' הזה הוא נכון בטעם אלא שלא פי' כן רבותי המפרשים ז"ל כמו שכתבתי לעיל: גם לשון אסור לאכול בה רותח אינו נראה כן כדמוכח סוגיין: ועוד שכיון שיש לו תקנה בהדחה היכי קאמר אסור סתם. דאלו בלא הדחה פשיטא דאסור כיון שיש איסור על פניו. ואין לנו אלא כפי' ראשון שפירשו רבותי' ז"ל וכן פירשו בתו' וגם הרמב"ם ז"ל:

    קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח פי' בלא הגעל' ומטעם דמפרש ואזיל דמליח הרי הוא כרותח ובלעה הקערה דם במליחה ומפלטי' ליה ברותח זה ו"א דהא אפי' כשהיתה הקערה מנוקבת כדין כלי שמולחין בה. שאע"פ שהיא מנוקבת לא סגי ליה שלא תבלע מן השיורין ע"י שפע הדם היוצא במליחה וכן דעת הראב"ד ז"ל. וגם כן פי' רבינו הרמב"ן ז"ל: ומה שמולחין בכלי מנוקב פעם אחר פעם בלא הכשר ואף ע"ג דמליח כרותח שאני התם שהבשר שמולחין בו בפעם אחרונה איידי דטריד למיפלט דם לא בלע דם מה שאין כן בבא לאכול רותח דעלמא ואפי' אינו כרותח דצלי שהוא מפליט דם שבקערה ובולעו. ואחרי' כתבו דהכא בסת' קערה שאינה מנוקבת ודרך בני אדם לאכול בה איירינן אבל אם היתה מנוקבת בהדחה בצונן סגי' ליה. וכן דעת רבי' ז"ל וכן נראה דעת האו'. ועוד כתבו שם ומה שרגילין העולם למלוח בשר על גבי קערה בפניה אין הקערה נאסרת לפי שנשרק הדם ונופל: מ"מ צריך ליזהר שלא יהא שם גומא בגב הקערה דא"כ הקערה נאסר דמליח הרי הוא כרותח: וכל הדברים האלו הולכין כדעת האומרים דאפי' מליחה שלנו חשיבא מליח שאינה נאכל מחמת מלחו דאלו מליח שנאכל מחמת מלחו אינו כרותח כדאיתא לקמן ובהדחה סגי' לה:

    ההוא פינכא פירש"י ז"ל קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה ומשום הכי תברה. וא"ת ישהנה לצונן: י"ל דכיון דאורחא בחמין ולא חזיא להכי אסור להשהותה לצונן שמא יבשל בה. וא"ת ינקבנה וישתמש בה במליחה: וי"ל דהא שלימה היתה כשמלחו ויאסור הבשר שנמלח בה לפי שנבלע בו דמו וחזרו כנבלה ונבלע איסורא בפינכא זו וכי הדר מלח בה נהי דטריד אותו בשר למפליט ולא בלע דם אבל שמנונית בלע ואומר רבי' ז"ל שלא אסרו כלי חרס האסור שלא להשתמש בו צונן אלא דוקא בשלנו ומן הטעם שאמרנו אבל בכלי חרס של עכו"ם להשתמש בו צונן לפי שעה בלא הגעלה מותר: ואפי' בשלנו דוקא בכלי שרוב תשמישו בחמין כעין האי פינכא. ושמעינן מהכא דקדירה אסורה בלאו בת יומא אסורה בכלים אסורים שלנו. דאי לא לשהויי' עד למחר וישתמש בה אפילו בחמין. ובדין הוא שהיה יכול ר' אמי למכר' לעכו"ם דכיון דישנה היא ליכא למיחש שימכרנה לישראל אלא דלא חש לה:

    צנון שחתכו בסכין מותר לאכול בכותח מ"ט אמר אביי האי היתרא בלע והאי איסורא בלע פרש"י ז"ל צנון שחתכו בסכין שהיה שומן על פניו מותר לאכול בכותח. ואע"ג דאגב חורפי' הוא בולע משמנונית הסכין הקרוש עליו והוי האי צנון נותן טעם ראשון שהרי בלע שומן ממש והוי כבשר מותר לאכלו לאותן צנון בכותח שיש בו נסיובא דחלבי כדמפרש טעמא כי כשבלע מן השמנונית היתרא בלע. ומתקיף ליה רבא דסוף סוף היתרא דאתי לידי איסורא הוא כשיתנו בכותח אלא אמר רבא וכו' והאי מותר דקאמר כגון שטעמו תחלה ולא היה בו טעם שמנונית עכ"ל. ונראה שלכך פירש"י ז"ל כך משום שאם לא היה שומן על פני הסכין בלא טעימה נמי מותר דה"ל נ"ט בר נ"ט וכדגים שעלו בקערה. וא"ת והשתא דטעמי' ליה וליכא טעמי' דבשרא פשיטא שהוא מותר בכותח. ומאי קמ"ל דרב הונא אליבא דרבא. וי"ל משום דסד"א דכיון שבלע בשר בעין שנחמיר בו מפני חומר דבשר וחלב וכמו שהחמירו בפת שאפאו בתנור שאסור לאכלו בכותח משום ריחא דבשרא בעלמא ואע"ג דבעלמא ריחא לאו מילתא היא כדאמרינן בפסח שני קמ"ל כנ"ל. תו ק"ל ולאביי היכי ס"ד דלישתרי משו' דהיתרא בלע א"כ יהא מותר לבשל בשר בקדירה של חלב דהא היתרא בלע דה"נ אגב חורפי' דצנון בלעה כמו שפירש"י ז"ל לכך נראה דאביי סבר דכיון דחתיכה זו צונן בצונן הוא אינו מבליע כל כך. ולא אמרינן אגב חורפי' דצנון בלע ולא אמרינן נמי אגב דוחקא דסכיא בלעה. ולא חשיב לה אלא כנ"ט בר נ"ט ובהדחה בעלמא סגיא ליה או בגרירה והא דאמר לקמן רב חזקי' משמיה דאביי צנון שחתכו בסכין אסור לאכול בכותח דהיינו בתר דאהדרי הכא. רבא דהא שתיק ליה אביי אבל ליכא למימר דלא אהדרי' רבא והכא אליבא דרב הונא הוא דמפרש לה חדא דכיון דנקט להדיא האי היתרא בלע מכלל דאיהו נמי מודה בה דאי לא הוה לן למימר קסבר רב הונא האי התירא בלע וכו' ועוד דכל כה"ג הוה לן למיפרך בגמרא ולשנויי הכא דהכא אליבא דרב הונא קאמר לה אלא ודאי כדאמרן ומיהו לפום פרושא דרבא יש לנו לומר דלא פליגא הא דרב הונא אפסקא דאביי דלקמן והא דאמר לקמן אסור לאוכלו בכותח מיירי בדאית ביה טעם דבשרא ואלו בדגים שעלו בקערה אע"ג שיש בהן טעם מותר לאכלן בכותח משום דקליש איסורא דהוי נ"ט בר נ"ט וקליש לן אפי' מריחא דאתי מממשו של בשר כההיא דפת שאפאו בתנור שאסור לאכלו בכותח דהכי קים לן כיון דאקליש כולי האי לא יהיב טעמא כלל בכותח שהוא שלישי אבל צנון שחתכו בסכין שיש בו ממשו של בשר והוי נ"ט ראשון כדפרש"י ז"ל אסור לאכלו בכותח כבשר כיון דאית בית טעמא. והא דפסיק ואמר אסור לאכלו בכותח משום דמסתמא ועל הרוב שיש בסכין ממשו של בשר ואגב חורפי' דצנון הוא נ"ט בו וכדמפרש ואזיל הא כל היכא דלא יהיב טעמא מודה אביי שהוא מותר כדאסיק רבא הכא אליבא דרב הונא דהא אביי משום מאי דאהדריה אומר לה וכן פרש"י ז"ל לקמן בדאביי דהיינו טעמ' דדגים שעלו בקערה מותרין וצנון שחתכו בסכין אסור לפי שסתם קערה מקונחת ואין בה מן הממש וה"ל דגים נ"ט בר נ"ט אבל סתם סכין יש בו שמנונית בפניו והצנון מן הממש בלע והוי נ"ט הבא מן הראשון ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא נמי פליט סכין ובלע צנון עכ"ל: הרי שמן הסתם דנין בצונן שבלע מן השומן שעל פני הסכין והוא נ"ט הבא מן הממש וכמו שפירשתי והכי מסתבר דלא לדחויי' לדרב הונא ולשוויי' פלוגתא בכדי בין אמוראי: ועוד האיך היה אביי בתחל' מיקל כל כך משום דהיתרא בלע ואחרי כן יחמיר אותו מרבא לאסור אע"ג בדלא יהיב טעמא. וכ"ת הא דידיה הא דרב הונא הא פרישנא דליכא למימר הכין מדלא פרישי' לה בגמרא ומדלא קאמר אמר רב הונא ועוד למה יקל בדברי רב הונא להתיר אפי' בטעמא מה שהוא אוסר אפי' בלא טעמא. היה לו להעלות על דעתו דלא שרי רב הונא אלא בדטעמיניה כדמפריש רבא אלא ודאי מיסבר סביר לה אביי לדרב הונא ומעיקרא הוי שרי אע"ג דיהיב טעמיה כדין דגים וכי אהדרי' רבא הדר ביה ואסר והוי רב הונא ורבא ואביי בחדא שיטתא וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל וכן מצאתי בתוספות. ומיהו ר"ח וריא"ף ז"ל גורסין בהא דהכא לחם צונן שחתכו בסכין והשתא לא פליגא אאידך דאביי דלקמן. ושומין ובצלים וכיוצא בהם מדברי' חריפים דינם כדין צנון וזה פשוט וכן כתבו רבותי' ז"ל.

    דגים שעלו בקערה פירש דגים רותחים שעלו בקערה שאכלו בה בשר רותח והיא מקונחת יפה והיינו דהוה דגים נ"ט בר נ"ט ומותר לשמואל אע"ג דיהיב טעמא משום דאיקלש אסורה ואפילו כריחא דבשרא לא חשיב. וי"א דדוקא נקט קערה שהוא כלי שני אבל אם נתבשל בקדיר' שעל גבי האור רותחת או צלי בשפוד של בשר אע"פ שלא היה בה ממשו של איסו' אסורין. דלא גרוע מצנון שחתך בסכין שהוא אסור ותדע דתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה עד שיוסק את התנור אלמא אם לא הוסק להגעילו אע"פ שקנחו יפה אסו' ואמאי והא נ"ט בר נ"ט הוא האליה בתנור והתנור בפת. וכ"ת דהיסק לאו דוקא וה"ה בקינוח אלא דהיסק שייך בתנור הא ליתא דהא פרכינן מינה על רב דאמר קדרות בפסח ישברו. ואמרינן וליעבד ליה הסקה כי הא דתניא עד שיוסק התנור דאלמא היסק דוקא הוא למיעבד הגעלה אלא דודאי דכל שנתבשלו הדגים בכלי ראשון הרי הם אסורים בכותח ורבינו הרמב"ן אומר דהא ליתא ולעולם אפילו בקערה שהוא כלי ראשון שרינן ולא אסרו אלא בסכין וצנון שיש בסכין ממשו של בשר בעין כדפרש"י ז"ל וההיא דפסחים כי פרכינן מינה היינו לרב דאמר הכא נ"ט בר נ"ט אסור אבל לשמואל דשרי יוסק לאו דוקא אלא ה"ה בשקנחו יפה ועם כל זה בעל נפש יחוש לדברי התוספות דכיון דאמרינן דמרדה יהיב טעמא טובא אפשר דכלי ראשון נמי יהיב טעמא טובא וכאילו הוא ממשו של איסור:

    יהיב טעמא כולי האי והקשה רבינו הגדול ז"ל דהא לא דמיא דהכא בנ"ט שני הוא דיהיב טעמא דאלו שייפא בצעא נותן טעם ראשון וצעא בבישולי שני ואנן שלישי הוא דשרינן כי הדגים הם שנים והיתרא בלע והם מותרין בכותח שהוא נ"ט שלישי. ותירץ דבשייפא לא היה שם ממשו אלא טעמא ובשולא נותן טעם שלישי הוא. ולי נראה דלא קשה דאנן שרינן שלישי משום דאף בשני לא יהיב טעמא אלא פורתא והכא היינו כיון דחזי דיהיב טעמא טובא והיינו לישנא דקאמר יהיב טעמא כולי האי.

    חס ליה לזרעיה וכו' וא"ת והאיך אמר שמואל לרבך יהיבנא ואכל י"ל כי מגזם היה דבריו שאלו היה נותן לרב' היה אוכל כלומר שיקפחנו בדברים עד שיאכל ומורי נר' פי' דרבך דקאמר ליה לאו משום רב קאמר אלא משום חד דרבנן דה"ל אבל רש"י ז"ל פי רבך רב.

    2 more comments on this page.

    Ritva on Chullin 111b · Sefaria

    Meiri

    כשם שהבשר ושאר האיברים פולטין דם הן מכח מליחה הן מכח צלייה כך פולטין ציר ושומן הן בשעת מליחה והצלייה הן לאחריהן מעתה חתך את הבשר וקרעו ומלחו כבר ביארנו שהוכשר אף לקדרה ואם רצה לצלותו רשאי הוא ליתן כלי תחתיו לקבל ציר או שומן הנפט ממנו על ידי האור אבל אם צלהו בלא קריעה או אף בלא מליחה אינו נותן כלי הנקרא בלשון תלמוד בי דוגי תחתיו לקבל הפליטה שהרי פליטה זו אסורה משום דם ואין בזה שום צד להכשיר אע"פ שבבשר יש בכיוצא בזה צד להכשיר כמו שיתבאר למטה בכבד מ"מ אסור בכל ענין מפני שדם הכבד קל וצף למעלה ונשאר מעורב עם השומן מה שאין כן בבשר כמו שנבאר למטה ומ"מ אם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה מותר אחר כן לקבל השומן הנפלט על ידי האור:

    כל מה שביארנו בכבד אין בו הפרש בין כבד של בהמה לכבד של עוף אלא דינו של זה כדינו של זה לכל דבר:

    חתיכת כבד שנמצאת דבוקה בחתיכה של בשר או באבר או באבר אחד של עוף או בכל העוף דינו כדין מה שביארנו בלב ואין ביניהם הפרש כלל ואם הוא צלי מותר בדיעבד שהרי כבד על הבשר מותר בדיעבד כמו שביארנו:

    כבד שלא נעשה בו כראוי על הצדדין שכתבנו ודקדקו אותו כתית עם בשר וביצים ועשו ממנו מולייתא אם יש בכל המולייתא ומה שעמה בכלי ששים כנגד הכבד הכל מותר ואין לחוש למקום חבורו מפני שהטעם הולך ומתפשט בכלו ומ"מ ראוי לבעל נפש להשליך כל הכתית שהרי הכבד לשם בעין ושמא כתיתיו ניכרין ואין ביטול בדבר הניכר:

    סכין כשר ששחט בה אפי' את הכשירה אסור לחתוך בה רותח מפני שהדם עומד בדפני הסכין בעין ונבלע ברותח זה ואם חתך בו רותח צריך קליפה ויש אומרים נטילת מקומו כמו שכתבנו בפרק ראשון ואם רצה להכשיר סכין זה לחתוך בו רותח די לו בהשחזה או בנעיצה בקרקע עשרה פעמים מפני שאין הדם נבלע בדפני הסכין בחום בית השחיטה כדי להצריכו הגעלה או לבון ויש חולקין בזו להצריכו הגעלה וכבר כתבנו הענין בפרק ראשון:

    רצה לאכול בזו צונן די לו בהכשר הדחה ואע"פ שסכין האסור צריך שיפה או נעיצה לאכילת צונן אינו דומה סכין שהותמד באיסור לסכין ששחט בה במקרה פעם אחת ומ"מ אם היה מתמיד לשחוט בו ונתישן בכך צריך שיפה או נעיצה בקרקע ויש אומרים שבכל פנים הוא צריך שיפה או נעיצה ולא אמרו בכאן הדחה אלא על דבר הנחתך שאם חתך את הצונן בסכין זו צריך שידיח אותו דבר ודיו בכך ואם הוא דבר שאינו בר הדחה גוררו או מקנחו או משפשפו כמו שכתבנו בפרק ראשון ואם חתך בו (צנון) [צונן] חריף כגון אתרוג או צנון הרי הוא כחם וקולף או נוטל את מקומם לדעת גדולי המפרשים:

    קערה שמלח בה בשר כשיעור מליחה הראויה להכשיר בה בשר המתבשל בקדרה הרי אותה הקדרה בולעת דם מכח חמימות המליחה ומתוך כך אסור לאכול בה רותח עד שיגעילנה אם היא של עץ שהדם נפלט על ידי הרותח ואם היא של חרס אין לה תקנה:

    קערה זו קצת מפרשים דנוה כרותחת וכל להשתמש בה ברותח הרי הוא לדעתם כחם לתוך חם מעתה נתן בה רותח אם הוא רותח יבש לגמרי די לו בקליפה ואם הוא יבש שיש בו לחות כגון בשר שאי אפשר לו בלא רוטב קצת נוטל את מקומו ואם הוא לח גמור אסר ואפי' הוא צונן שהרי צונן לתוך חם כשהוא לח הכל אסור ואין הפרש לדעת מפרשים אלו בין שהודחה בין שלא הודחה:

    18 more comments on this page.

    Meiri on Chullin 111b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח כו' כצ"ל:

    תוס' בד"ה כרבי חייא ס"ל אין הלכה כו' כצ"ל:

    Chidushei Halachot on Chullin 111b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה אמר אביי האי היתרא בלע וכו' לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נ"ט וכו'. פי' הוקשה להם לתוס' למה ליה לאביי למימר האי טעמא ולמה לא אמר דמשום הכי צנון שחתכו בסכין של בשר מותר לאוכלו בכותח משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם לכך כתבו לא ר"ל משום דהוי נותן טעם בר נ"ט דאביי לטעמיה אזיל דס"ל לקמן בסמוך בשמעתין דאסור לאוכלו בכותח א"כ ש"מ דחד טעמא חשיב ליה לכך לא רצה לפרש טעמיה דרב כהנא דמתיר משום נותן טעם בר נותן טעם אלא מטעם דהיתרא בלע אף על גב דאיהו פליג ארב כהנא דהא איהו אוסר צנון שחתכו בסכין של בשר מ"מ לא רצה לפרש אפי' טעמו דרב בטעם דלא מסתבר ליה:

    Maharam on Chullin 111b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Chullin, daf 111, Amud Bet, about 468 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 116 words

      Opens “שפיד כבדא עילוי בשרא, אמר: כמה יהיר…”

    2. Segment 29 words

      Opens “ואי איכא בי דוגי, בשרא עילוי כבדא…”

    3. Segment 39 words

      Opens “ומ"ש מדמא דבשרא? דמא דבשרא שכן, דמא…”

    4. Segment 422 words

      Opens “אמר רב נחמן, אמר שמואל: סכין ששחט…”

      Named: רב נחמן, שמואל.

    5. Segment 525 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר שמואל: קערה שמלח…”

      Named: רב יהודה, שמואל.

    6. Segment 648 words

      Opens “כי אתא רבין, א"ר יוחנן: מליח אינו…”

      Named: רבי אמי, אביי.

    7. Segment 725 words

      Opens “יתיב רב כהנא אחוה דרב יהודה קמיה…”

      Named: רב כהנא, רב יהודה, רב הונא.

    8. Segment 810 words

      Opens “מאי טעמא? אמר אביי: האי היתרא בלע,…”

      Named: אביי.

    9. Segment 927 words

      Opens “א"ל רבא: כי בלע היתרא, מאי הוי?…”

      Named: רבא.

    10. Segment 1033 words

      Opens “א"ל רב פפא לרבא: וליטעמיה קפילא ארמאה,…”

      Named: רב פפא, רבא.

    11. Segment 1124 words

      Opens “ואמרינן: בשלמא תרומה טעים לה כהן, אלא…”

    12. Segment 1214 words

      Opens “איתמר: דגים שעלו בקערה, רב אמר: אסור…”

      Named: רב אמר, שמואל.

    13. Segment 1314 words

      Opens “רב אמר: אסור, נותן טעם הוא; ושמואל…”

      Named: רב אמר, שמואל.

    14. Segment 1445 words

      Opens “והא דרב, לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא…”

      Named: רב איקלע, רב שימי בר חייא.

    15. Segment 1548 words

      Opens “רבי אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל,…”

      Named: רבי אלעזר, שמואל, אבא.

    16. Segment 1635 words

      Opens “רב הונא ורב חייא בר אשי הוו…”

      Named: רב הונא, רב חייא בר אשי.

    17. Segment 1742 words

      Opens “מר א"ל לחבריה: יתמא! עבד רבך הכי?…”

      Named: שמואל.

    18. Segment 1820 words

      Opens “אמר חזקיה משום אביי: הלכתא דגים שעלו…”

      Named: אביי.

    19. Segment 192 words

      Opens “וה"מ צנון,…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Chullin 111b · Segment 6 — “כי אתא רבין, א"ר יוחנן: מליח אינו כרותח, וכבוש…

    • Rav Kahana [the Second] · Amoraim · First Generation Amoraim

      Rav Kahana was a preeminent student of Rav and Shmuel.

      Source: Chullin 111b · Segment 7 — “יתיב רב כהנא אחוה דרב יהודה קמיה דרב הונא,…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Chullin 111b · Segment 4 — “…רב נחמן, אמר שמואל: סכין ששחט בה, אסור לחתוך…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Chullin 111b · Segment 6 — “…אינו כמבושל. אמר אביי: הא דרבין ליתא דההיא פינכא…

    Encyclopedia entries citing this page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Chullin 111b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026