Chullin 110b

כפתוהו על העמוד להלקותו כדתניא (כתובות דף פו.) בד"א דארבעים ותו לא במצות לא תעשה שכבר נעשית העבירה אבל מצות עשה שלפניו ואינו רוצה לקיימה כגון אומרין לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו:

שמתן שכרה בצדה למען יאריכון ימיך (שמות כ) לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה:

כבדא מה אתם נוהגין בו מותר לבשל בקדרה או אסור מפני שפולט דם ואע"פ שכולו דם אפ"ה לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור:

כי סליק רב ספרא:

אשכחיה לרבי זריקא ובעא מיניה:

אמר ליה ר' זריקא:

אנא שלקי לר' אמי ואכל בשלתי לו הכבד ואכלו:

כי אתא רב ספרא:

טלית שאולה פטורה כל שלשים יום כו' מדאורייתא פטורה לעולם כדקאמר בראשית הגז (לקמן חולין דף קלז.) כסותך ולא של אחרים אלא לפי שנראית כשלו חייבוהו חכמים משלשים יום ואילך דאין דרך לישאל יותר משלשים יום ומכאן מדקדק ר"ת דסתם שאלה שלשים יום כמו הלואה דאמרינן במכות (דף ג:) המלוה את חבירו סתם אין רשאי לתובעו פחות משלשים יום ונראה דאין ראיה מזה דה"נ אמרינן בהתכלת (מנחות דף מד.) השוכר בית בחוצה לארץ כל שלשים יום פטור מן המזוזה אע"ג דסתם שכירות לא הויא שלשים יום ולענין ברכה נראה שאין לברך על השאולה אע"פ שאומר ר"ת דנשים מברכות אסוכה אע"ג דפטורות דהוי אינה מצווה ועושה מדאשכחן רב יוסף דאמר מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן ואם לא היה יכול לברך כל הברכות לא היה שמח בדבר מ"מ לא דמי לטלית שאולה דהתם אדם אחר היה חייב שאינו סומא או שאינה אשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו ואעפ"כ המברך לא הפסיד וי"מ דאם היא של כלאים כגון תכלת דאסורה כיון דפטורה מדאורייתא ואומר ר"ת דאין לחוש מדאמרינן בריש התכלת (מנחות דף מ:) ותכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה ומסיק כגון שהטיל למוטלת פירוש טלית שיש בה ציצית כבר ולא בעי למימר כגון שאחר כך הסיר הראשונים וקמ"ל דלא הויא פסולה משום תעשה ולא מן העשוי דאם כן למה ליה למימר אין בה משום כלאים לימא הטיל למוטלת כשרה אלא הא קמ"ל כל טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל ענינים בין להתעטף בין להציע תחתיו בין לו בין לחבירו בין לאשתו בין ביום בין בלילה דלגמרי שרא ביה כלאים והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כה:) גזירה משום כסות לילה לא כמו שפירש בקונטרס שמא יתכסה בה בלילה אלא גזירה משום כסות המיוחד ללילה דלא אשתרי בה כלאים כלל דאימעיט מוראיתם ור' אלעזר ממי"ץ הקשה לו דאמר בריש ערכין (דף ג:) הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ומפרש דכהנים אצטריך ליה דסלקא דעתך אמינא הואיל ואשתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אישתרי ולא אמרינן דאישתרי בכל ענין ואומר ר"ת דהתם נמי אישתרו בכל ענין אפילו שלא בעידן עבודה כדאמרינן בפרק בא לו (יומא דף סח.) גבי בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם או לא ת"ש לא היו ישנים בבגדי כהונה שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי ועוד תניא התם גבי בגדי כהונה דלצאת בהם במדינה אסור פירוש משום איסור הקדש ובמקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה והא דקאמר נהי דאשתרו בשעת עבודה כלומר בגדים שלובשים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה פירוש בגדי חול מי אישתרו בכלאים ומיהו משמע התם דלא שרו אלא דרך לבישה דבעי למידק התם דניתנו ליהנות בהם מדקתני פושטים אותם ומקפלים ומניחין אותם תחת ראשיהם ודחי לא תימא תחת ראשיהם אלא אימא כנגד ראשיהם וה"נ מסתברא דאי ס"ד תחת ראשיהם נהי דנתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום כלאים ולפי זה בטלית שאולה היה אסור להציעו תחתיו ומיהו נראה שיש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתה לצורך הנאתו ובין בגדי כהונה שעיקר לבישתן לצורך עבודה:

כל מצות עשה שמתן שכרה כו' וא"ת והרי צדקה דכתיב פתוח תפתח את ידך וגו' כי בגלל הדבר הזה יברכך וגו' (דברים טו) ואמרינן בפ"ק דב"ב (דף ח:) דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוז לצדקה ואומר ר"ת דאכפייה היינו בדברים כדאשכחן פ' נערה בכתובות (דף נג.) אכפייה ועל ועוד דבצדקה נמי איכא לאו לא תקפוץ ולא תאמץ (דברים טו):

כבדא מה אתון ביה אומר ר"ת דכולה הך שמעתא איירי בכבד שלא נמלח דאי בתר מליחה ושהייה במלח פשיטא דשרי לבשלה בהדי בשר שעל ידי מליחה יצא כל הדם שכך נוהגין העולם לבשל אחר צלייה והוא הדין דשרי אחר מליחה דשיעור מליחה פי' בה"ג דהוי כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי ופולט על ידי מליחה כמו שפולט על ידי צלייה אבל בלא מליחה מיבעיא ליה אי שרי לבשל עם בשר דשמא דם הכבד אע"פ שפירש מותר אע"פ שדם שאר האברים שפירש אסור כדאמרינן בפ' קמא דכריתות (דף ד:) חד לדם האברים ולכך אמרינן לקמן (חולין דף קיג.) דאין מולחין בשר אלא בכלי מנוקב דם הכבד שמא שרי דהא כל הכבד דם הוא ושרייה רחמנא כדאמר לעיל (חולין דף קט:) שרא לן כבדא ונראה דמדאורייתא פשיטא ליה דדם הכבד מותר אף על פי שפירש משום דכולו דם הוא כדפירשתי מדלא חשיב פרק דם שחיטה (כריתות דף כא:) דם הכבד דקתני דם הטחול ודם הלב ודם הכליות ודם האברים הרי אלו בלא תעשה אלא מדרבנן מבעיא ליה ואפילו נאסור מדרבנן דם היוצא ממנו על ידי מליחה לפי שהוא בעין גזירה אטו שאר דם כי היכי דגזרינן בדם מהלכי שתים דאמרינן (שם דף כא:) שבין השינים מוצצו שעל הככר גוררו מ"מ מיבעיא ליה בבשול לפי שאינו ניכר הדם כלל ולכך יהא מותר ולא נגזור בשול כבד אטו בשול בשר אחר בלא מליחה ועוד יש לומר בע"א דבלא מליחה פשיטא דאסור ועל ידי מליחה הוא דמבעיא ליה כיון שיש בכבד רוב דם שמא אינו יוצא כולו על ידי מליחה או שמא יוצא ומיהו קשה קצת דקאמר בסמוך למיסר חבירתה נמי לא תבעי לך דתנן הכבד אוסרת הא איכא לאוקמי בשלא נמלחה ולפירוש רבינו תם ניחא וי"ל דמשמע ליה דמיירי אחר מליחה כמו שדרך לבשל בשר ולקמן (חולין דף קיא.) גבי בר שבא דאייתו לקמיה כבדא שליקא ולא אכל לפירוש ר"ת צריך לומר דיודע היה שלא נמלחה הכבד והא נמי דפשיט מההוא דקריבי קניא בקופיה יודע היה שלא נמלחה הכבד אף על פי שצ"ל כי הריאה והלב שהיו עם הכבד נמלחו ואין לתמוה על זה דכמה דברים היו עושין כדי להראות הלכה לתלמידים אי נמי כל שלשתן נמלחו אלא דלכבד לא מהניא מליחה אלא בקריעת שתי וערב וחתוכיה לתחת כדקאמר בסמוך ולקמן (שם) נמי דקאמר אבל לטחול שומנא בעלמא הוא ומייתי מדשמואל דעבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דהקזה היו יודעים דבלא מליחה היו עושין לו דבמליחה כבדא נמי שרי א"נ התם קאי אקריעה שתי וערב הני מילי כבדא אבל טחלא לא בעי קריעה כי הא דשמואל כו' ויודעין היו דמטחול שלם עבדי ליה ורב אלפס כתב שמנהג בכל ישראל שלא לבשל כבד אפילו אחר מליחה בלא צלייה:

דתנן הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא כו' משנה היא במסכת תרומות (פ"י מי"א) ותימה רב ספרא מעיקרא מאי סבר שלא הביא לו המשנה כמו שמביאה לבסוף דבסתמא גם מתחלה היה יודע דמשניות אפילו דזרעים ודטהרות היו שגורות בפיהם כדפי' בפרק תולין (שבת דף קלח:) גבי עתידה תורה שתשתכח מישראל הא נמי מתניתין היא השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה מפני שהתנור תחלה ויש לומר דגם בתחלה היה יודע המשנה אבל היה סבור שאביי הוה מסופק בשלוקה אם נאסרת או אינה נאסרת כמבושלת דפליגי בה תנאי בסמוך והיה מסופק היאך הלכה ועל כן הביא לו ראיה מר' זריקא ור' אסי שלקו ליה ואכיל והשיב לו אביי דלמיסר נפשה לא קמיבעיא ליה דאינה נאסרת כת"ק דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה וכסתם מתניתין דתרומות והשיב לו למה אין פשוט לך מתוך אותה משנה עצמה שאתה למד ממנה שאינה נאסרת אפילו בשליקה שאפילו בבישול אוסרת חבירתה:

אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה. ר"ת ז"ל פירש דבלא מליחה מבעי' ליה, משום דאמרינן לקמן (חולין קיג, א) דאין מחזיקין דם בבני מעים, והוה מספקא ליה לאביי אם כבד בכלל בני מעים, ואף על גב דאמרינן התם תרגמה אכרכשא והדרא דכנתא ומעיא לא סיימוה קמיה, אבל מפשטא פשיטא ליה לאביי דבמליח שרי, דלא גרע משאר בשר דסגי ליה במליח, ועוד אפשר לומר דמשום דכולה כבד דם הוא ואפ"ה שרייא רחמנא הוא דמיבעי ליה כדאמרינן לעיל (חולין קט, ב) אסר דם התיר כבד, וקא מבעי ליה אם התירו לגמרי, וקשה לפירושו דא"כ הא דא"ר זריקא אנא וינאי בריה דר' אמי אקלעינן לבי יהודה בריה דריב"ל וקריבו ליה קניא בקופיה ואכל מאי ראיה איכא מינה, דילמא מליח הוא, דהא ודאי ריאה ולב דתלי ביה מליחו וכי היכי דמלחו הני מלחו נמי לכבד. וא"ת דידעי דלא מלחו ליה, זה דוחק גדול, דמ"ט מלחו הני ולא מלחו כבד, דאטו להורות הלכה למעשה הוא דבעי, ועוד דדם כבד ודאי אסור מדאורייתא כדאמרינן לקמן (חולין קיא, א) דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן ומדם הכבד הוא דקאמר דהוי דאורייתא, דאי אמרת דה"ק בדם איכא למגזר משום שאר דם דהוי דאורייתא, אי הכי בחלב כחל נמי איכא למיגזר הכי, דהא חלב דעלמא נמי דאורייתא, אלא ודאי דם כבד עצמו קאמר דהוי דאורייתא, ואם כן מאי קא מיבעי ליה לאביי דמי גרע משאר בשר דבעי מליחה, (אבל) [אלא] ודאי במליחה קא מיבעיא ליה, והכי קאמר בעי מינייהו כבדא מליחה מה אתון ביה בקדרה מי נפיק כוליה דם במליחה כשאר בשר או לא כיון דאיכא דם טפי (לא) בעי קריעה ומליחה, והשתא מייתי ראיה שפיר ר' זריקא מדאייתיאו קמייהו קניא בקופייה דהא חזו ליה לכבדא דהוי שלים, אלמא לא בעי קריעה אלא במליחה סגי כשאר בשר ובקדרה הוה, והא דאמר ליה ר' זריקא רב אמי שלקי ליה ואכיל במליחה קאמר, ואמ"ל אביי למיסר נפשיה לא מיבעיא לי, כלומר דכבד פולט הוא בשפע ומתוך טרדתו לפלוט אינו בולע ואפילו לא נמלח נמי לא אסר נפשיה, והא דאקשינן עליה ממתני' (דבכורות) ואמרינן למיסר נפשיה מ"ט לא תיבעי לך דתנן (תרומות פ"י, מי"א) הכבד אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך כדתנן הכבד [אוסרת ו]אינה נאסרת, ופריק דילמא התם בכבד דאיסורא, ה"ה דהוה מצי לשנויי ליה דילמא התם בשלא נמלח, אלא דלא בעי לאוקמי בהכי, דאי בלא נמלח מאי קמ"ל פשיטא דאוסרת דלא גריע משאר בשר. ומיהו תמיהא לי דמהא דר' אמי דשלקי ליה ודאי איכא למשמע דיוצא מידי דמו לגמרי במליחה, דודאי רב ספרא במליחה בעא מיניה מר' זריקא כדאמר(ן) ליה אביי למיבעי מינייהו, וכי אהדר ליה [ד]רבי אמי [שלקו לי' ואכל ואם נימא דלא יצא] לגמרי מידי דמו במליחה אמאי שלקי ליה בקדרה במליחה לבד והא חוזר ובולע הוא דם שנפלט ממנו, ואי משום דאינה נאסרת, אמאי מלחי ליה כלל, אלא ודאי מדמלחי ליה ושלקו שמע מינה דיוצא הוא לגמרי מידי דמו בכך, וי"ל דילמא הא דמלחי ליה משום גזרה אטו בשר דעלמא דאי שלקי ליה בלא מליחה אתי למשלק שאר בשר בלא מליח. אבל למגזר משום דאתי לבשולי בהדי בשר לא גזרי', והילכך אע"ג דבהדי בשר אסור בהדי נפשיה לא גזרי', דכולי האי לא גזרינן הכי הוה משמע ליה לאביי בעובדא דר' אמי כנ"ל. והא דאמרינן דלמא התם בכבדא דאיסורא משום שמנונית, ומתניתין הכי קתני הכבד של נבילה אוסרת בשר שחוטה שנתבשל עמו משום שמנונית, דלא תימא דכבד כיון שמתחממת סולדת היא בכח האש ואינה פולטת שמנונית ולא רוטב, קמ"ל דפולטת היא שמנונית ואוסרת החתיכות שנתבשלו עם חתיכת נבלה לפי שהיא פולטת תדיר דם ואינה בולעת. ותמיהא לי דלא אמרינן איידי דטריד למפלט לא בלע אלא בדם ומשום דמשרק שריק, אבל חלב ושמנונית ורוטב ודאי נוח הוא ליבלע ואפילו בדבר שטרוד לפלוט נסרך ובלע, וכדאמרינן לקמן (חולין קיב, ב) בעובדא דרב מרי בר רחל דאימלח ליה בשר נבלה בהדי בשר שחוטה, ואוקימנא דאימלח בכלי מנוקב, ואפ"ה אסרה רבא, דאע"ג דטריד לפלוט דם ואינו בולע שאר הדם שנפלט בין [מ]חתיכה עצמה בין [מ]שאר החתיכות הציר שהוא רך ונסרך נבלע בה ואסרה, וכן נמי בהנהו (לעיל חולין צז, ב) אטמאתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא. וי"ל דשאני כבד שפולט בשפע, ואיידי דטרידי למפלט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית וכדאמר רבה בר בר חנה גבי שוחט בסכין של נכרים, דאע"ג דאיכא שמנונית מדובק בדופני הסכין אינו נבלע בכותלי בית השחיטה, ואמרינן טעמא בריש מכלתין (ח, ב) דאיידי דטרידי סימנין לאפוקי דמא, כלומר בשפע לא בלעי אפילו שמנונית, ואף על גב דרב לא סבירא ליה הכי ואמר דבעי קליפה, דאלמא אפילו בשופע בולע שמנונית, דילמא התם משום דוחקא דסכינא הוא דבלע, הא לאו דוחקא דסכינא כל שפולט בשפע אינו בולע אפילו שמנונית כנ"ל.

אמר ליה אביי לרב ספרא וכו' כבד' מה אתון ביה פי' ר"ת ז"ל דבלא מליחה קא מבעי' ליה אם מותר לבשלו בקדרה. דאלו לבתר מליחה ושהיה במלח כדין כל בשר פשיטא דמותר לבשלו אפי' בקדרה של בשר שאפי' היה דמו אסור מן התורה הרי כל דמו הראוי לצאת בקדרה יוצא במליחה ותדע שהרי נהגו העולם לבשלו בקדרה אחר צליה וכיון דכן הוא הדין דשרי אחר מליחה שהכל שיעור אחד שכן פי' בעל ה"ג ז"ל דשיעור מליחה כשיעור צלי ומה שפולט ע"י צלי פולט בשיעור מליחה כשיעור צלי אלא ודאי בלא מליחה מבעי ליה לאביי אם מותר לבשלו בקדרה וקא מבעי' ליה אם דמו אסור לאחר שפי' אם לאו ומדאוריית' לא מבעיה ליה דודאי שרי דהא אמרינן לעיל אסר לן דמא שרא כבדא משמע דשריה לגמרי ואף לאחר שפי' שאלו היה נאסר כשפי' היה נאסר כשלא פי': דמאי שנא דהא כשלא פי' כמו שפי' דמיא: וכולי דם פירוש וכאלו עומד בעיני' הלכך אף ע"ג דדם האיברים לאחר שפי' אסור מן התורה בלא תעשה הכי שרי מדאורייתא ותדע דהתם בכריתות בברייתא דקתני דם הטחול ודם הכשליות ודם הלב ודם האיברים הרי אלו בלא תעשה לא קתני דם הכבד: אלוא הכי מדרבנן קא מבעי' ליה אם אסרו דמו לאחר שפי' גזירה משום דם דעלמא והא ודאי פשיטא לן דאסרוה רבנן כשפי' והוא עומד בעיני' דלא גרע מדם מהלכי שתים דגזרו ביה רבנן כשפי' מפני מראית העין. אבל קא מבעי לן כשפי' ואינו עומד בעין אלא שחזר ונתערב בעצמו של כבד או בבשר דעלמא. דאפשר דלא גזרו ביה רבנן וה"ל כדם מהלכי שתים שאמרו חכמים דם שבין השיניי' מוצאו ושעל הככר גוררו. וכיון שכן מותר לבשלו בקדרה של בשר בלא מליחה ואפי' מצות פרוש אין בו. או דלמא אסור לבשל מדרבנן ואפי' בפני עצמו כל זמן שלא נמלח מפני שדמו חוזר ונבלע ואסרוה חכמים לאחר שפי' ואעפ"י שאינו עומד בעין הא במליחה פשיטא דשרי וא"ת ולהאי פרושא מאי ראי' מביא רבי זריק' לשאלתו של אביי מדרבי אמי דשלקי ליה ואכיל דדילמא במליחה הוי: וי"ל דלגרסת רש"י ז"ל דגריס אנא שליקי ליה לרבי אמי ואכיל ופי' ז"ל כי ר' זריקא היה מעיד אני בשלתי לו הכבד לרבי אמי ואכלו יבא בטוב דכיון דאיהו גופיה מסהיד עליה הא ודאי על שאלתו של רב ספרא היה מעיד שהיה מבשלו לו בלא מליחה כפי מה ששאל רב ספרא. ואף לנסחי' דגרסי' שלקו ליה ואכיל. י"ל דפוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עליה דודאי כפי שחלתו של רב ספרא בא להעיד שיודע דבלא מליחה הוי שלקי ליה דאלו במליחה לא בעי מיניה מידי:

ובתוס' הקשו על פי' זה מאי ראיה הביאו מדר"י בריה דרבי שמעון בן פזי דקריבו ליה קני בקופי' כלומר עם כל המחובר לו דהיינו הריאה והלב והכבד. דהתם על כרחין במליחה הוי דלא סגי ללב ולריאה בלא מליחה שדמן אסור מן התורה כשפורש בלא תעשה ומשום דם האיברים. ומסתמא כיון שהיה הכל מחובר הכל נמלח ביחד כי האיך היו מולחין הלב והריאה ולא היו נותנין מלח בכבד. ויש מתרצין דאה"נ כי הרבה דברים היו עושין משונין להראות הלכה לתלמידים ולכך כשהיו מולחין הריאה והלב עם הכבד ביחד לא היו נותנין מלח בכבד להורות הלכה לתלמידים והני גברא דמסהדי דאתויי לחמיה דרב יהודא ואכיל בקיאין היו בדבר והם הכירו בו שלא היה הכבד נמלח. ותלמודא פרי' דלמא פי קנה חוץ לקדריה הוי או דחלטוה מעיקרא:

ועוד תירצו דאפילו תימא שעל ידי שמלחו הלב והריאה לא סגיא שלא מלחו אף הכבד שהיה מחובר להם אין בכך כלום דהא ודאי אם תמצא לומר דדם הכבד שפי' לחוד אסור ולא מישתרי אלא במליחה לא סגיא ליה אלא בחתיכה ומליחה כבשרא דאסמוק וכדאמרינן לקמן אלא היכי ועביד אמר אמר להו חתוכה ומלחה והם ראו כי הכבד הזה לא היה חתוך א"כ היא הנותנת דמותר לבשלו בקדירה בלא מליחה. ועוד הקשו על פי' זה דהא אמרינן לקמן חלב שחוטה דרבנן דם דאורייתא ואלו לפי' ר"ת ז"ל ליכא למ"ד דדם הכבד אסור מן התורה. וכ"ת דשם דם קאמרי לומר שהחמירו בדם הכבד מפני שיש עיקר לאיסור דם מן התורה. חלב שחוטה נמי הרי יש לך עיקר מן התורה בחלב חי דכיון דחיישינן להחמיר מפני הרואין בדם הכבד אטו דם דעלמא ניחוש נמי בחלב שחוטה אטו חלב דעלמא דמאי' שנא ולפיכך פי' דודאי פשיטא ליה לאביי שדם הכבד אסור מן התור' כשפי' דלא גרע מדם האיברים שהוא בלא תעשה והא דאמרינן לעיל אסר דמא שרא כבדא לפי שהותר הכבד עצמו ואפילו במליחה שהרי כולו דם קרוש ושריא רחמנא וכדפרש"י ז"ל לעיל והיה ראוי ליאסר דכעומד בעין דמיא אלא שחידש בו הכתוב להתירו כל זמן שלא פי' בלבד. ואביי פשיטא ליה דבלא מליחה אסור לבשלו בקדרה של בשר אלא דמבעי' ליה אם יהא מותר ע"י מליחה או דילמא דלא סגי' ליה במליחה לפי שכולו מלא דם וכל זמן שהוא בקדירה פולט דם ואין לו תקנה אלא בחלוטה גמורה שצומת לכל דמו או בצלי דכבולעו כך פולטו ולא אמרו דמליחה כשיעור צלי דינא כצלי אלא בבשר דעלמא שע"י כן יוציא כל הדם הראוי לצאת בקדירה עד שתרתיח ותחלט. אבל בדם לא התירו וזה שהביאו ראיה מרבי אמי דשלקי ליה ואכלי דאלמא במליחה מיהת שרי וכן דרב יהודה קריבא ליה קניא בקופי' אלמא יש לו תיקון לבשלו בקדירה במליחה מיהת. וא"ת מ"מ מאי ראיה מביא מדתנן הכבד אוסרת דדלמא ההיא בלא מליחה. וי"ל דא"כ פשיטא ומאי קמ"ל אלא ודאי הא קמ"ל שאפילו במליחה אוסרת וה"ק הכבד אוסרת לעולם ואפי' במליחה ואינה נאסרת לעולם אפי' בלא מליחה מפני שפולטת תמיד ואינה בולעת שום דם והא דלא קתני בברייתא דכריתות דם הכבד בהדי אידך משום דדם הכבד פשיט' לו טפי. כך יש לפרש לפי שיטה זו:

ומיהו פשטא דשמעתתי' כפר"ת ז"ל מסתברא דלאביי בלא מליחה נמי מבעיי' ליה דאפשד דדם הכבד אף לאחר שפי' מותר אפילו מדרבנן כל זמן שאינו עומד בעין. ולפשטא דברייתא דכריתות.

ומיהו מאי דכתב רבינו ז"ל דפשיטא ליה לאביי דמדאורייתא שרי ופשיטא ליה נמי דבמליחה מישתרי ואפי' היה דמו אסור כשפירש. נראה להוסיף על פירושו דודאי הא בכלל בעיין דאביי וכולה בעיין תליא אם דם הכבד אסור כשפי' אם לאו ואת"ל שהוא אסור מדאורייתא או מדרבנן פשיט' ליה דלית ליה תקנתא במליחה אלא בפליטה או בפי קנה חוץ לקדירה ואפי' חתיכה ומליחה נמי לא סגיא ליה כי לעולם פולט והולך בקדירה מפני רוב דמו שהרי כולו דם. ואע"ג דלקמן אמרינן אלא היכי ניעבד ואמר להו קרעוה שתי וערב ומלחוה. כבר פי' רש"י ז"ל דההיא לצלי א"נ דהתם למידות חסידות בעלמא הוא דמסבר סבירא ליה שהכבד אינה נאסרת. ותדע דכי חזא לסמפונא דמלא דלא אסרי' להו אלא דאמר להו אמאי תעבדו הכי. הא למאן דסבר שהכבד נאסרת לא מהני ליה קריעה ומליחה. אא"כ אתה דוחק לפרש דכיון דאמרינן דקריבא ליה קניא בקופי' שיש בבלל הלשון שהיה הכבד שלם ולפי פרוש' אין צריך לדוחק זה. וכולי שמעתא אתיא שפיר כפשטא דא"ל רב זריקא ר' אמי שקליה ליה ואכל דאלמא דמו מותר שאלו היה דמו אסור היה אסור בשליקה ואפי' בחתיכה ומליחה וכי אייתי' ליה מדתנן הכבד אוסרת לא אשכח תשובה אלא לאוקמא בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית ואמאי לא קאמר דדילמא התם בשנמלח בלא קריע' ושתי וערב א"ו קים ליה דאי מיתסר לגמרי מיתסר ואי מישתרי לגמרי ואפי' בלא שום מליחה ושום תיקון. והיינו דקא' דילמא בכבדא דאיסורא אבל כבדא דהיתרא אינה אוסרת לעולם כי דמו מותר לאחר שפי' ונבלע. והא דאמרינן לקמן דם דאורייתא אמסקנא איתמר דסביר להו לכל בני אמוראי שהכבד אוסרת משום דם כתשוטא דמתני' וקים ליה דאסורא דאורייתא הוא. דאי הוי שרי מדאורייתא לא הוי אסרו ליה רבנן אבל אביי ספוקי מספקא ליה אם הוא אסור אפי' מדאורייתא אם היא מותר ואפילו מדרבנן. וכפי' הזה נראה מלשונו של רש"י ז"ל שכתב כבדא מאי אתם נוהגים בה מותר לבשל בקדירה או אסור הוא מפני שפולט דם ואעפ"י שכולי דם אפ"ה לאחר שפי ויצא הרי הוא דם ואסור עכ"ל. והנראה מן הלשון הזה דכולה בעי' דאביי בהא תליא בלחוד אם דם הכבד מותר לאתר שפירש או אם הוא אסור. ואם הוא מותר מותר לגמרי בלא מליתה ואם הוא אסור הרי הוא אסור לגמרי מפני שפולט דם. וכן פי' לקמן כי קא מיבעי' ליה למיסר חברתה קא מיבעי' ליה אי אסרה לאחריתי דאיכא למימר דהיתרא הוא דהא עיקרו דם וכל זמן שלא פי' פשיטא ליה דמומר וכשפי' הוא דמבעי' ליה עכ"ל. ומיהו לענין פסק הא קיי"ל דדם הכבד לאחר שפי' אסור וכדפשטי' דמתניתן דקתני הכבד אוסרת ואינה נאסרת משום דם קאמר והכין סברא דכולהו אמוראי דשמעתין אלא דקא מיפלגי אם היא נאסרת ובפלוגתא דתנאי ובהא מיסתבר דהלכתא כמ"ד נאסרת וכרב יוחנן בן נורי דהא אביי הכי אמר לה להדיא למיסר נפשיה לא קא מבעי' ליה וכן מרב אמי דשלקי ליה ואכיל ורב נחמן דעביד עובדא ואמר גמו ליה לשבא וכן בבי רבא ורב נחמן דאייתי ליה מלי' סמפונא דמא. והא דרב נחמן ורב הונא חלטי ליה ואכל ההוא על כרחין למיכל בקדירה של בשר דהא רב נחמן אינה נאסרת סביר ליה ומיהו כיון דקיי"ל שדמו של כבד אסור לאחר שפירוש נהי דהיא גופה אינה נאסרת לפי שפולטה ואינה בולעת הקדירה שנתבשלה שם אסורה מפני שבלעה דם כך שורת הדין לפי השמועה.

אבל הגאונים ז"ל אמרו דשדרו ממתיבתא דלא למיכל כבדא שלוקה ואפי' בחליטה דהא לא בקיאינן בה. וחומר הוא שהחמירו בדבר שמא יבואו לאכלו עם הבשר אחר חתיכה ומליחה או שיבואו להשתמש בקדירה בנתבשלה בה ולפיכך לא רצה להתיר אלא בצלי בלבד ואי בעי בקדירה דליטווי ליה מעיקרא. וכן נהגו. ולצלי כבר כתב רש"י ז"ל דבעי קריע' ומליחה כדפירוש לקמן וחמור ממיזרקי דלא בעי חתיכ' ומליחה כדמוכח בפרקי' דלעיל. אבל בתו' פרשו דההיא לקדירה הוי דאלו לצלי לא בעי חתיכה ולא מליחה דכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני ואם פי' הרי הוא נפלט באור וכן עיקר. והא דאמרינן קריעה שתי וערב וחתוכי לתחת ה"ק קרעי' שתי וערב בשעת מליחה וחתוכי' לתחת כדי שיצא הדם ויהא מותר לבשלו.

הא דאמר רב ספרא לאביי מ"ש מוסר נפשי' וכו' תמיהא מילתא היכי לא אמר ליה רב ספרא הכי מעיקרא כדאמר ליה כי סלקת להתם בעי מינייהו ולימא ליה מאי קא מיבעי' לך דהא מתני' שהרי משנה מפורשת היא בזרעים וכדפרש"י ז"ל ובכל התלמוד משמע כי בקיאים היו במשניות ודקאמר בארבע לא מצינו זהו בברייתות שהוא התלמוד שלהם. וי"ל דמעיקרא סבר רב ספרא דלמיסר נפשיה קא מיבעי' ליה משום דפליג בה תנאי ולא הוי ידע הלכתא כמאן והשתא דאמר ליה דלמיסר נפשיה לא קא מיבעי' ליה א"ל דאי הא פשיטא ליה דהוי פלוגתא דתנאי מאי קא מבעי' ליה למיסר חברתא דהא לכ"ע תנינן שהכבד אוסרת וא"ת ואמאי לא פשטא בעיין מדרב הונא ורב נחמן דחלטי ליה דאלמא הכבד אוסרת את הבשר מיהת. וי"ל דדילמא אינהו נמי מספקא להא והוי עבדי חליטה לחומרא.

דדלמא בכבדא דאיסורא ומשום שמנונית פרש"י ז"ל בכבדא דאיסורא כגוו טריפה ומשום שמנונית קאמר שאוסרת את המתבשל עמו לפי שבלע מן הטרפה ואינה נאסרת אם של היתר היא וכששלק עם הטריפ' לפי שטרודה היא לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום ע"כ. ולפ"ז א"ל אע"ג דאמרינן בעלמא גבי מליחת דם דהיכי דאמרינן מידי דטרידי לפלוט לא בלעה דהיינו דלא בלע דם. אבל שמנונית בלעה שאני הכא שהיא פולטת דם בשפע והיא טרודה מלבלוע כלום. וזה בודאי תימא גדול האיך יעלה על דעת לומר כן שתהא כבר שלוקה בשול גדול בקדרה ולא תבלע כלום ועוד החוש והמעשה בכל יום יכחיש דברי אביי שהכבד המתבשלת עם הבשר מקבלת טעם השמנונית. ולא עוד אלא דא"כ לר"י בן נורי דקתני אינה נאסרת אפי' לכתחלה שרי ליה וכדמוכח לקמן דר"נ וא"כ לפי דברי אביי מותר לבשל אפי' בקדרה של איסור וזה אינו במשמע ועוד דלפי דברי אביי אמאי איצטרך תנא למיתני שהכבד אוסרת דהא לכבד חברתה דהיתרא אינה נאסרת דההיא לא בלע כלום ואם לומר שהאוסר' את הבשר ואת התבשיל דהיתרא פשיטא ופשיטא וליכא למימר דאיידי דבעי למיתני אינה נאסרת תני אוסרת ועוד דהא לרב ספרא הא דקתני אינה נאסרת למיסר נפשיה משום דם משמע ליה מדאמר ליה מ"ש מיסר נפשיה דלא תיבעי' לך דתנן הכבד אינה נאסרת וא"כ אמאי אמרי' דנאדי אביי בהא ופריש משום שמנונית דאיסור' דהא בהא לא הוי קשיא ליה ולא מידי ובמיס' חברת' הוא דאקשי ליה רב ספרא אמאי מבעי' ליה כיון דתנא בהדיא הכבד אוסרת ובהא בלחוד איצטריך אביי לשנויי דדילמא התם בכבדא דאיסורא ומשום שממנונית ולמה ליה לפרושי באינה נאסרת כלום עד דלימא מילתא כזו דחמיר כולי האי דא פי' משום שמנונית דאיסורא אינה נאסרת לכך הנכון לפרש דאביי ה"ק דהא דקתני הכבד אוסרת התם בכבדא דאיסורא ומשום שממנונית. וה"ק שהכבד של טרפה אוסרת לחברתה דהיתרא דאע"ג דחברת' לא בלעה דמא איסורא בלע ואינה נאסרת משום דם דנפשה לפי שפולטת ואינה בולעת ומילי מילי קתני רישא בכבדא דאיסורא וסיפא בכבדא דהיתרא וקמ"ל שאם נתבשלו ביחד דוקא חברתה דאיסורא אוסרה משום שמנונית הא לאו הכי לא הוי מיתסרא משום דם דנפשה:

קצת חכמי הצרפתים הורו שאע"פ שמדברי סופרים חייב להטיל בה ציצית אין ראוי לברך עליה ואפי' לדעת האומרים שהנשים מברכות על המצות שנפטרו מהם כגון שופר ולולב ודומיהם טעם הדבר מפני שאותן הדברים מצוה גמורה באנשים אבל זו [אינה] מצוה גמורה לשום אדם ואין דברים אלו נראין לי אלא אף לדעת האומר שאין הנשים מברכות ראוי לברך שמ"מ מצות סופרים היא לדברי הכל וטלית של צבור מברכין עליה שאינה אלא טלית של שותפין שחייבת בציצית כמו שיתבאר בפרק ראשית הגז וכן אם נתנו לו חברו על מנת להחזיר:

כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מצווים לכפות האדם עליה כגון כבוד אב ואם וכיוצא בו אבל מצות לא תעשה כגון אם היה מקלהו וכיוצא בזו בית דין מצווין להוכיח ולהעניש אף במה שאין שם מיתת בית דין:

פירשו במסכת כתובות שהצדקה כופין עליה שמא תאמר והרי היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה שנאמר כי בגלל הדבר הזה וגו' מ"מ מצות לא תעשה היא שנאמר לא תקפוץ ידך וגו' ויש מפרשים שם שכפייה בדברים היא ודרך רצוי אבל כפייה ממש לא וכן יש שפירשו שם שלא אמרו כופין אלא במקום שקבעו עליהם כן כגון מקומות שקובעין ליתן כך וכך בחדש וכיוצא בזה ומ"מ בתלמוד המערב של בתרא פרק ספינה פירשו בשמועה זו במה שאמרו בה אין בית דין מוזהרין עלה שפירושו הוא שאין נענשין עליה:

כבר ביארנו שהלב צריך קריעה קודם מליחה להפליט דם הכנוס בתוכו מעתה צריך שתדע שלא סוף דבר בקדרה אלא אף לצלי צריך כן וצלי וקדרה שוים לענין זה הן להחמיר בקריעתו לכתחלה הן להקל בסוף אם בשלו בלא קריעה נמצא שלכתחלה צריך לקרעו קודם מליחה מלחו בלא קריעה קורעו לאחר מליחה:

צלאו בלא קריעה או אפי' בשלו קורעו לאחר צלייתו או לאחר בשולו ומותר הואיל וכבר נמלח ומ"מ חכמי התוספות הורו שהלב שנתבשל בלא קריעה אסור לגמרי ואוסר לא נאמר קורעו לאחר בשולו אלא בצלי ואע"פ שלשון בשול אינו נופל על צלי כבר מצינו בקרבן פסח ובשלת ואכלת וכן ויבשלו את הפסח:

ומה שאמרו בפסח שני על הלב שהוא חלק ואינו בולע אינו עולה למסקנא לדעתם כמו שהתבאר בפסח שני שאמרו שם מוליתא שארי ר"ל חלל העוף או הגדי והטלה שמלאו בשר כתית בלא מליחה כמו שביארנו ופירושה בצלי והקשה והא קא בלע דמא כלומר שהעוף או הבהמה בולעים הדם היוצא מן הכתית ואע"ג דאינהו לא בעו מליחה הואיל והם צלי נורא מקיף בהו אבל כתית הכנוס לתוכו פולט והם בולעים ושמא אין האור יכול להוציאו ותירץ כבולעו כך פולטו כלומר ואף זו האור מוציאה ואתו לסיועי מדאמר במתניתין דהתם שנותן כרעיו בקרבו ואי אפשר להעמידה במלוחים כל צרכן שאין דרך ליתן בצלי מלח בכדי הפלטת הדם וכן אי אפשר לפרשה משום דאין מחזיקין דם בבני מעים דהא איכא ריאה וכבד וטחול וכרס אלא ודאי משום דכבולעו כך פולטו וכדקאמרת ודחי ליה דילמא טעמא משום דאיכא בית השחיטה וכשנצלה בתנור מעמידין בית השחיטה לחוץ והדם זב דרך שם ומהדר בתר הכי לסיועיה מדתנן הכא הלב קורעו וכו' לא קרעו ובשלו בלא קריעה קורעו לאחר בשולו ומותר וודאי כונתו היתה דהאי לאחר בשולו צלי הוא ואלמא טעמא משום דכבולעו כך פולטו ונורא שאיב ליה דאי לקדרה ודאי אסור דאע"ג דמיפלט ליה הא מ"מ קידרא מעכב ליה אלא בצלי איתמר ומשום דכבולעו כך פולטו אלמא מתניתין דוקא בצלי ואע"ג דהדר דחי ליה דילמא שאני (ליה) [לב] דשיע כלומר והאי בשול לאו צלי הוא אלא לקדרה ואפי' הכי שרי דלאו מטעמא דכבולעו כך פולטו הוא אלא דשאני לב דשיע ולא בלע מדם הכנוס לתוכו דחייה בעלמא היא כלומר דמהכא לא תסייען ומ"מ הואיל וקיימא לן מולייתא שריא לא אצטרכינן לההוא טעמא וכן שאי אפשר לומר כן שהרי הוא חלול ופתוח בכמה מקומות ומ"מ אנו ביארנו שם ר"ל בפסח שני שאם הוא נמצא מבוקע בקעים בקעים יש לחוש לאיסורו שמא יצא הדם דרך הבקעים אבל מ"מ רוב פוסקים הסכימו שאע"פ שאותו תירוץ לא הוצרך לאותה סוגיא מ"מ אמתי הוא מצד עצמו ואף לקדרה מותר וכסתמא דהכא דקאמר לאחר בשולו ובשול סתם בקדרה הוא ועוד דבמתניתין כחל ולב כי הדדי וכחל פירושו לרוב מפרשים בכחל כמו שכתבנו וודאי אף בלב כן:

תבשיל שנתבשל עמו תלוי באיסור עצמו או בהיתר עצמו לדברי האוסר את הלב אוסר את התבשיל אלא אם כן יש בו ששים ולדברי המתיר את הלב עצמו אין צריך לומר שהותר התבשיל בשלו בלא מליחה הרי זה אוסר מצד דם של עצמו כמו שביארנו וכל זמן שאוסר משערין בכלו שהרי לא נודע כמה פלט:

גדולי הצרפתים הורו שאם הלב דבוק באבר אחד של עוף שכל אותו אבר צריך לשיעור מפני שאותו אבר קבל טעם דמו תחלה לאיברים ונאסר ואוסר את הכל ולא יראה כן שהרי אם נתבשל אבר זה בפני עצמו ונאסר ונפל לקדרה אחרת אינו אוסר אלא לחשבון איסור הבלוע בו כמו שביארנו בכל האיסורין חוץ מבשר בחלב ומ"מ פירשו הגאונים שצריך להעמיק במקום חבורו ורבים מסכימים למכור אותו אבר בעצמו וקצתם הורו שאם הוא דבוק בכל העוף ר"ל שהעוף שלם ואין ששים בעוף ונתבשל העוף עם שאר עופות שמשערין בכל העוף אלא שאין דבריהם נראין:

בד"ה טלית שאולה כו' ואומר רבינו תם דאין לחוש מדאמר כו' ולא בעי למימר כגון שאחר כך הסיר כו' לימא הטיל למוטלת כשרה כו' עכ"ל בתוס' פ' התכלת וברא"ש שם הוכחת ר"ת בזה בע"א מדקאמר ואפי' ולא קאמר אפי' בלא וי"ו משמע דבלא טלית פטורה אצטריך לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים וכה"ג דייק כו' וה"נ אתא לאשמועינן דאין בה משום כלאים אפי' בלילה כו' עכ"ל ע"ש אבל דבריהם דהכא א"א לכוונם בדרך זה ונראה לפרשם בדרך אחר וה"ק דעיקר דמלתיה דקאמר ותכלת אין בה משום כלאים ע"כ לא בעי למימר כגון כו' דהיינו סוף דבריו ואפי' בטלית פטורה דהיינו הטיל למוטלת דא"כ לא הול"ל אלא הטיל למוטלת כשרה ממילא הוה ידעינן דאין בה משום כלאים וכי אטו לא ידעינן כבר דאין במצות ציצית איסור כלאים אלא ע"כ הא דקאמר ותכלת אין בה משום כלאים הוא מלתא באנפי נפשיה לאשמועינן חידושא דהיתר כלאים לחבירו ולאשתו ובלילה ואגב קאמר ואפי' בטלית פטורה דהיינו מלתא אחריתא דקאמר התם נמי ר' זירא הטיל למוטלת כשרה ומסיק דחדא מכלל חברתה אתמר דהיינו הך דהטיל למוטלת כשרה מכלל דהך דואפי' בטלית [פטורה] כמו שפירשו התוס' שם בהוכחה ראיה לזה אבל לפרש"י דהתם דקושטא דר"ז לא קאמר אלא הטיל למוטלת כשרה ומכללא אתמר הך מלתא ותכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה לית בהוכחה זו מידי ודו"ק:

בד"ה כבדא מה אתון כו' הא איכא לאוקמי בשלא נמלחה כו' עכ"ל ואפ"ה הכבד אינה נאסרת דלגבי דידה ודאי ליכא לפלוגי בין נמלחה ללא נמלחה מטעמא דקאמר שהיא פולטת ואינה בולעת וק"ל:

בא"ד ולקמן נמי דקאמרינן אבל טחול כו' היו יודעים דבלא מליחה היו עושין לו כו' עכ"ל משמע להו השתא הא דקאמר וה"מ כבדא אבל טחלא שומנא כו' דקאי אהא דמספקא ליה ליה לאביי בכבדא והשתא לפי זה דבמליחה מספקא ליה בכבדא אי מהני קאמר וה"מ כבדא אבל טחלא שומנא הוא ופשיטא דמהני לה מליחה ומייתי שפיר מדשמואל אבל לפר"ת דבלא מליחה קמבעיא ליה ואהא קאמר נמי אבל טחלא שומנא הוא ולא מליחה צ"ל דמייתי מדשמואל שהיו יודעין דבלא מליחה היו עושין לו כו' כן נ"ל תוכן דבריהם אבל דבר תמוה לומר להכשיר טחול בלא מליחה דהא בפ' דם שחיטה תני דם הטחול בהדי הנהו דעובר בל"ת ואפשר לפי סברתם דהשתא לפרש דם הטחול שהוא בעין ולא דם שפירש ויצא ע"י בישול ולקמן שפירשו התוס' דדם היוצא מטחול אסור היינו למאי דמפרשין דהאי וה"מ כבדא אבל טחלא כו' קאי אקריעה שתי וערב ודו"ק:

ד"ה טלית שאולה כו' מדאמר בריש התכלת ותכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה ומסיק וכו' ולא בעי למימר וכו' אלא הא קמ"ל כל טלית דאשתרי בה כלאים וכו'. ר"ל דהא דקאמר ותכלת אין בה משום כלאים אתא לאשמועינן דכל טלית דאשתרי בה כלאים דהיינו בתכלת מותר בכל עניינים והא דקאמר אפילו בטלית פטורה הוא ענין בפני עצמו לאשמועינן דהטיל למוטלת כשרה ועיין שם בתוס' פרק התכלת:

ד"ה כבדא מה אתון ביה וכו' אלא בלא מליחה מבעיא ליה וכו' כצ"ל:

בא"ד ולקמן נמי קאמר אבל טחול שומנא בעלמא הוא וכו' יודעים היו דבלא מליחה היו עושים לו וכו'. יש לתמוה היאך אפשר דטחול בלא מליחה מותר הא קתני פרק דם שחיטה דם הטחול ודם הלב ודם הכליות וכו' והביאוהו התוס' בדבור זה לעיל מזה בסמוך וכן לקמן כתבו התוס' אבל טחול שומנא בעלמא הוא היינו דוקא גוף הטחול אבל דם היוצא ממנו אסור וכו' וא"כ הואיל ודם היוצא ממנו אסור היאך אפשר שיהא מותר בלא מליחה וצ"ל בדוחק לפי תירוץ זה דהא דקאמר שדם היוצא מן הטחול הוא אסור היינו דם שיוצא מעצמו אבל מה שנפלט ע"י מליחה אינו דם כ"א שומנא בעלמא:

גמ' מ"ש למיסר נפשה כעין זה לעיל דף יב ע"ב:

רש"י ד"ה כפתוהו וכו' אבל מצות עשה עי' ברא"ם פרשת יתרו י"ח פסוק ב:

תוס' ד"ה טלית וכו' דנשים מברכות עי' בהגהות אשר"י פ"ג דסוכה סי' לד: