מסכת בבא בתרא דף ל״א עמוד א׳

אבל אכלה שית שנין כו' הקשה ר"י בר מרדכי אפי' לא אייתי סהדי אלא דאכלה שלש שנין יהא נאמן לומר לקחתיה קודם מינך במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואומר ר"י דאין זה מיגו דמעיקרא לא יטעון כלל מינך זבינתה דאין יודע אם יש לזה שטר שקנאה ממנו:

אמר רבה מה לו לשקר רבה גרסינן דאביי ורבא אמרי לקמן (בבא בתרא דף לג:) דלא סבירא להו הא דרב חסדא דמה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן:

מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן תימה לרשב"א אמאי הוי במקום עדים נימא של אבותיו היתה יום אחד ונאמר שלקחה מאבותיו דהא טוענין ליורש ומהימנינן ליה בהא דקאמר שאבותיו דרו בו יום אחד במיגו דאי בעי אמר מינך זבנתיה ולקמן נמי דקאמרי נהרדעי דהיכא דאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען הא אפילו לא יטעון שלקחוה אלא אמר שדרו בה יום אחד אנן טענינן ליה ואומר רבינו יצחק דשל אבותי משמע שהיתה מעולם של אבותי ולא שלקחוה עד שיפרש בדבריו ולקמן דנקט שלקחוה לא שצריך שיטעון שידע שלקחוה אלא של אבותי שראיתי שדרו בה יום אחד על כן אני רוצה לזכות דשמא לקחוה אבותי במשפט וטוענין ליורש:

ומודו נהרדעי היכא דאמר שלקחוה כו' מספקא לר"י היכא דנפיק לבראי וחזר ואתא לב"ד אי מצי למימר הכי:

אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא תימה אמאי הואי עדות מוכחשת והא רבא אית לי' במרובה (ב"ק ד' עב: ושם ד"ה רבא) ובפ' זה בורר (סנהדרין דף כז. ושם ד"ה רבא) דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ולא מפסל אלא משעה דאתכחוש ואית לן למימר אאכילתה דאתכחוש אתכחוש אאבהתא דלא אתכחוש לא אתכחוש דהכי אמר במרובה (ב"ק דף עג. ושם) דהוזמו על הטביחה ועל הגניבה לא הוזמו אע"ג דתוך כדי דבור העידו על הגניבה ועל הטביחה לרבא כיון דמההיא שעתא דקא מיתזמי הוא דקא מיפסלי אטביחה דאיתזום איתזום על הגניבה דלא איתזום לא איתזום וללישנא דהוי טעמא דרבא משום דעד זומם חידוש ואין לך אלא משעת חידושו ניחא אלא ללישנא דמפרש טעמא דרבא משום פסידא דלקוחות ה"נ נהימנינהו ואפילו היכא דליכא פסידא דלקוחות לא מיפסל למפרע אפילו לההיא לישנא מדבעי התם מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא ולא קאמר איכא בינייהו להיכא דליכא פסידא דלקוחות ועוד קשיא דקאמר בסמוך אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי משמע דרב נחמן לא מצי סבר בשום ענין כרב חסדא דחשיב להו סהדי שקרי ומנא ליה דלמא סבר רב נחמן דמכאן ולהבא הוא נפסל ומיהו הא איכא למימר משום דלא קיימא לן כרבא בהא ונראה דסוגיא דהכא כההיא לישנא דחידוש אבל ללישנא דפסידא דלקוחות סבר דלא אמר ליה רבא לרב נחמן מעולם הכי ולריב"א נראה דלא דמי הך דהכא לההיא דמרובה דהתם גניבה וטביחה תרי מילי נינהו ולהכי אגניבה דלא איתזום לא איתזום כיון דלהבא הוא נפסל אלא הכא כי איתכחוש אאכילה איתכחוש נמי אאבהתא דאבהתא בלא אכילתה לא מהני דהוי מוקמי' בידי' דאית ליה סהדי דאכלה שני חזקה דנאמן לומר היתה של אבותי יום אחד במיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ומיהו אכתי דחשיב לה גמרא כעדות אחרת לא אתי שפיר:

ומעשה דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי איתי סהדי דאבהתיה והאי איתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. כלומר וזכה אותו שהביא עידי אבות. איכא למידק, אמאי, והא כל טענת יורש הכי היא, ואילו איתי האי עדי דאבהתיה ניטעון ליה אנן דילמא של אבותיו שלקחוה מאבותיך, דקיימא לן טוענין ליורש ונראה דעל כרחנו אנו צריכין להעמידה כשאין לזה עדים שדרו בה אבותיו אפילו חד יומא, ולפיכך אין טוענין לו, דאין זה יורש, וכדאמרינן לקמן גבי ההוא דדר בקשתא בעליתא כותיה דרבי חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי, כלומר שדר בה אבוה חד יומא. ואם תאמר אם כן כי אמר של אבותי שלקחו מאבותיך היאך נאמן. י"ל בטוען בבריא, כלומר דקמאי דידי זבנוה מאבותיך, ומיהו אין זה נכון בעיני, דכיון דאמרינן האי איתי סהדי דאכלה שני חזקה, ואכלה כדיניה משמע דהיינו שאכלה גם האב חד יומא. ועל כן נראה יותר מה שאמרו רבותי נוחי נפש שאין טוענין לא ליורש ולא ללוקח כל זמן שהוא טוען בעצמו טענת בריא, אלא כל זמן שהוא טוען בספק, דכל טענת יורש ולוקח בשמא הן, וזה שטען של אבותי טענת בריא טען, שלא היה לו לומר אלא מאבותי ירשתיה. ועוד אני מוסיף על דברי רבותי ז"ל שאין טוענין ליורש וללוקח עד שנשאל אותם מה טענתם, כי שמא יטענו טענת בריא ועליה אנו דנין וכן יש לי להוכיח מעובדא דההוא דעשאה סימן לאחר דבפרק דייני גזירות (כתובות קט, ב), ושם כתבתי בס"ד.

אמר רבה מה (לי) לשקר רבה גרסינן ולא גרסינן רבא, דאמרינן לקמן אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ואם תאמר וכי רבה לית ליה מתניתין דתנין בפרק האשה שנתארמלה (כתובות טו, ב) היא אומרת בתולה נשאתי והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאה בהנומה וראשה פרוע כתובתה מאתים, ואמאי נהמניה מגו דאי בעי אמר פרעתי. י"ל דרבה נמי אית ליה כאביי, אלא אלים מגו דכל היכא דאיהו מצי טעין ולתקן דבוריה אנן נקום ונטעניה ונתקן דבוריה ונימא דסמכינן עלה כדאבהתי קאמר, אי נמי של אבותי שלקחוה מאבותיך, ואפילו הכי אמר לה אביי אלימא ליה עדותן של עדים דלא אמרינן בה אפילו מגו כי הא. ואם תאמר מאי מגו במקום עדים איכא, דהא אפשר הוא מאי דקאמר האי דשל אבותיו היא וכגון שלקחוה מאבותיו של זה ובהא לא מכחשי ליה סהדי, ואפילו כי חזר הוא וטען כן מקבלינן מיניה. י"ל דלישנא דקאמר של אבותי ולא קאמר מאבותי ירשתיה, מסתמא משמע של אבותי משנים קדמוניות, וכמו שכתבתי, ומסתמא לא מתקנין דבוריה, וכל שלא חזר וטען הוא של אבותי שלקחוה מאבותיך, אי נמי דסמכי עלה כדאבהתי כטוען בריא של אבותי ולא של אבותיך חשבינן ליה, ולפיכך קרינן ליה מגו במקום עדים.

ומודי נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען דהא מקיים כל דבוריה, ודוקא בדלא נפק לברא, הא נפק לברא אפילו בכי האי גוונא חיישינן דילמא טענתא אגמרוה.

אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא איכא למידק, והא רבא הוא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל, ואמרינן בבבא קמא (עג, א) דנפקא מינה דהיכא דהסהידו בגנב וטבח ומכר ואיתזום אטביחה ומכירה ולא איתזום אגנבה, אטביחה ומכירה דאיתזום איתזום אגנבה דלא איתזום לא איתזום, הכא נמי מאי קשיא ליה כי אמרינן דאכילתה דאיתכחוש איתכחוש אאבהתא דלא איתכחוש לא איתכחוש. וי"ל דגנבה וטביחה כשני עדיות הן, דעל עדות גנבה לא משלם אלא כפל, ועל עדות טביחה משלם ארבעה וחמשה, והילכך אף על גב דאיתזום על עדות טביחה, לא איתזום על עדות גנבה, אבל הכא עדות אבות ועדות אכילה הכל כעדות אחת דמי, דהכל להעיד דשלו היא, וכדמפרש רבא גופיה בהדיא בסמוך, וכדאמרינן ורבא אמר לך עד כאן לא אמר רב הונא אלא לעדות אחת אבל לאותה עדות לא, כלומר דהכל עדות אחת היא, ועדות שנתבטלה מקצתה, נתבטלה כולה. אי נמי י"ל, דהזמה חדושא הוא ואין לך בו אלא מחדושו ואילך, אבל הכחשה לאו חדוש הוא, והילכך סבירא ליה לרבא דכולה עדות בטלה. ואם תאמר בין לרבא בין לרב נחמן מפני מה אין מאמינין את האחרונים, מגו דאי בעי פסלו בהו בגזלנותא אי נמי דמזמי להו. י"ל דעדים לא מהימני במגו טפי ממאי דמהימני מתורת עדותן בכי האי גוונא, ולא אמרו בעדים במגו אלא לסלק מהן נגיעת עדות וכיוצא בו, אבל בזה לא. ועוד למה נאמנים תורת עדות עדים אלו יותר מאלו, והתורה לא האמינה עדים יותר מעדים אחרים משום מגו. ועוד שאין כאן מגו, דהוה ליה מגו במקום עדים ולא אמרינן. אי נמי אי[ן] אומר[ים] מגו בעדות של שנים דדילמא בטענה זו השוו שניהם, אבל מי יימר דישוו בטענה אחרת, והא דאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (כתובות יח, ב) כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין מגו דאי בעי אמרו אין זה כתב ידינו, שאני הכא, דאפילו אמר חד מנייהו אין זה כתב ידי מיפסיל שטרא. וכן דעת רבינו יצחק הזקן ז"ל.

מערער שבא אצל המחזיק ואמר קרקע זו שאתה מחזיק בו של אבותי היה והביא עדים והמחזיק אילו הודה שכן ושהוא לקחה ממנו הואיל ודר בה שני חזקה היו מעמידין אותה בידו אלא לא טען שלקחה אלא שטען שמשל אבותיו היה ולא הביא עדי אבות אלא עדי חזקה אין זה כלום שהרי זו כחזקה שאין עמה טענה הואיל ואף הוא מודה שלא לקחה ממנו ואין אומרים מה לי לשקר כלומר הואיל והיה יכול לומר ממך לקחתיה אף כשהוא אומר של אבותי היה יהא נאמן שהרי עדי הלה מכחישין אותו לומר שלא מאבותיו היה ואין טענת מה לי לשקר במקום שהעדים מכחישין אותו ודבר זה צריך שתפרשהו גם כן בשלא הביא המחזיק עדים שדר שם אביו יום אחד שאם כן טוענין ליורש וכן שאינו טוען בבריא של אבותיך היה ואבותי לקחוה חזר המחזיק וטען באמת של אבותיך היה כמו שהעידו עדים אלו שהבאת אלא לקחתיה ממך וזה שהייתי טוען של אבותי שאני בטוח בחזקתה כאלו היתה של אבותי או של אבותי היה ולקחוה מאבותיך טענתו טענה וכגון זה טוען וחוזר וטוען ואין כאן הכחשת טענתו הראשונה שהרי נתן אמתלא לדבריו ופירשן הא אם טען בתחלה של אבותי ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען שהרי עכשו הוא מכחיש לגמרי טענתו הראשונה במה דברים אמורים שטען כן תחלה בבית דין אבל אם היו מתוכחים בחוץ שלא בבית דין והיה זה אומר של אבותי ולא של אבותיך ובאו לבית דין וטען שלקחה רשאי שאין טענת החוץ טענה שלא יוכל לטעון בהכחשתה בבית דין עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא וצדדין אלו שפסקנו עליהם שטוען וחוזר וטוען דוקא באותו מעמד אבל אם יצא מבית דין והלך לו לחוץ וחזר ובא וטען אין שומעין לו אין זה אלא שאחרים למדוהו טענת הרמאים:

זה שפסקנו שכל שמכחיש טענתו הראשונה אינו חוזר וטוען פירשוה גאוני ספרד דוקא בשחזר וטען אחר עדות העדים שזה בודאי נראה ששקר הוא טוען ומחמת עדותן של אלו אבל אם לא הביא האחר עדים לטענתו הרי זה חוזר וטוען אפילו יצא לחוץ ואפילו הכחיש לגמרי טענתו הראשונה ולא נתן בה אמתלא שהרי אילו רצה עמד על טענתו הראשונה ומ"מ יראה לי שאם ראה עדים ממשמשין ובאין וחזר וטען הרי זה כמי שטען אחר עדותם וחזר הדין למה שכתבנו תחילה שמכיון שטען אינו חוזר וטוען מקצת מחברי הקדמונים כתבו בחבוריהם שלא נאמר דין שאינו טוען וחוזר וטוען אלא בשטענה שניה אינה מועלת לבעל דינו יותר מן הראשונה אבל אם היתה יפה לו יותר מן הראשונה חוזר וטוען שהרי הוא מרויחו מ"מ כגון אם טען ראובן לשמעון מנה לי בידך וטען הלה אין לך בידך שנמצא בטענה זו רוצה לפטור עצמו משבועה ובאו עדים שלוה ממנו וחזר ואמר לויתי ופרעתי שנמצא מחייב עצמו בהיסת או פרעתי מקצת שנמצא מחייב עצמו בממון חוזר וטוען זהו יסוד דבריהם ואין הלב מתישב בהם שאם טען תחלה אין לך בידי אין זה חוזר וטוען שאפשר שזה שאמר אין לך בידי כך פירושו כלומר שפרעתי הכל או מקצת ואם אמר לא לויתי הרי נאמן בפרעתי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ובמה שכתבו שבאין לך בידי בא לפטור עצמו משבועת היסת וכשאומר לויתי ופרעתי מחייב עצמו בהיסת נראה דעתם שהאומר לחברו אין לך בידי אין שם שבועה אלא חרם סתם ובפרעתי יש בו שבועת היסת ואין הדברים נראין ובשתיהן ודאי חייב שבועת היסת כמו שיתבאר במקומו:

גדולי הפוסקים כתבו בתשובותיהם שכל שסדרו בעלי דינין טענותיהם ויצאו להם וגמרו בפני הבית דין שאין להם עוד טענה ונתגלית אח"כ טענה לאחד מהם שיכול לחזור ולטעון ואע"פ שאמר לבית דין שאין לו עוד טענה אין זה כלום שלא נאמר אינו חוזר וטוען אלא כנגד טענה אחרת מאותן הטענות שטען כבר שהדברים נראין שהם שקרות אבל זה שלא היה יודע לעצמו עוד טענה ונתגלית לו ודאי חוזר וטוען כמה שירצה והדברים נראין:

יש מדקדקים משמועה זו שכל מערער שמביא עדי אבות אינו צריך להביא עדים שמת אביו מתוכה ר"ל שבשעת מיתתו היתה שלו ודי לו שיעידו שראוהו דר בתוכה בתורת שלו שאלו כן היאך אמרו של אבותי שלקחוה מאבותיך חוזר וטוען והלא עדיו של זה מעידין שמת לו הלה מתוכה אלא ודאי אינו צריך לעדות זו אלא די לו בראוהו דר בתוכה וכן הדברים נראין:

שנים שהיו עוררין על השדה ואין אחד מהם מוחזק בה זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי זה הביא עדים שהיא של אבותיו ושדר בה שני חזקה וזה הביא עדים שדר בה שני חזקה אפילו העידו על אלו השלש שנים בעצמם שהעידו הראשונים שיש כאן הכחשה אעפ"כ הואיל ונמצא עדות החזקה של שניהם מוכחשת הרי עדות החזקה כמי שאינו ומעמידין אותה ביד זה שמביא עדי אבות הואיל ואין האחר טוען שלקחה ממנו ואע"פ שאותם העדים בעצמם העידו על החזקה ונמצאו מוכחשים עליה הרי מ"מ לא הוכחשו בעדות האבות והרי עדות האבות ועדות החזקה כשתי עדיות הם והואיל ולא נתברר לנו פסלותם שהרי אפשר שהם האמתיים אין פוסלין עדותם במה שלא הוכחשו עליו ואפילו הוחזק בה האחר מוציאין אותה הואיל והוכחשה חזקתו שמא לא דר בה שלש שנים והרי חזקתו כמי שאינה ולא עוד אלא שאין עמה טענה ונשאר הדבר לעידי אבות ואין אומרים ארעא כדקיימא תיקום אלא בשטענותיהם שוות חזר השני אח"כ והביא עדים ששל אבותיו היה ונמצאו שניהם שוים בעדות אין אומרים הרי האחר מוחזק הואיל ולא היה מוחזק מאליו אלא על ידי בית דין שהחזיקוהו על שלא היו לזה עדים ומאחר שבאו עדיו אנן אסקיניה ואנן מחתינן ליה ומוציאין אותו מחזקתו ומניחין לו וידונו עליה שתיהן ואם אין אחד מהם זוכה בדין ירד בה המתגבר ויהא האחר מוציא מחברו ועליו הראיה שכל ששנים עוררין על השדה ואין אחד מהם מוחזק בה ואין לאחד ראיה על חברו אם שאין לאחד מהם ראיה כלל אם שיש לשניהם עדי אבות אם שיש לשניהם עדי חזקה באותם השלש שנים בעצמם הואיל ושניהם שוים בעדות וראיה מניחין אותה ביניהם וירד בה המתגבר ויהא חברו מוציא ועליו הראיה ואם ירד שלישי לתוכה מסלקין אותו ממנה:

בד"ה אבל אכלה כו' הקשה ריב"ם כו' יהא נאמן לומר לקחתיה קודם מינך במגו כו' עכ"ל זו קושיא לפרשב"ם דבעי עידי חזקה לשבע שנים אבל לפי הי"מ שכתב רשב"ם אימא דקושטא הוא מה"ט דלא בעי סהדי אלא לג' שנים וק"ל:

בד"ה ואמר רבה כו' רבה גרסינן דאביי ורבא תרוייהו כו' עכ"ל לפי מה שנראה מפרשב"ם דרבה הכא הדר ביה לגבי אביי הכא מצינן למימר שפיר דגרסינן ה"נ רבא והתם לבתר דהדר וק"ל:

בד"ה א"ל רבא והא כו' של אבותי יום א' במגו כו' עכ"ל אע"ג דשל אבותי מעולם משמע ולא שלקחוה דהיינו דאנן לא טענינן ליה אבל נאמן הוא לומר כן ולפרש דבריו וכדאמר ומודו נהרדעי היכא דאמר של אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען כמ"ש התוס' כל זה לעיל וק"ל:

ומעשה דזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר אביי מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן כלומר וזכה אותו שהביא עידי אבות. איכא למידק אמאי והא כל טענת יורש הכי הוא ואפילו אייתי האי סהדי דאבהתיה נטעון ליה אנן דלמא של אבותיו שלקחוה מאבותיך דקיימא לן טוענים ליורש כו' דעל כרחנו אנן צריכין להעמידה כשאין לזה עדים שדרו בו אבותיו אפילו חד יומא ולפיכך אין טוענים לו דאין זה יורש וכדאמרינן לקמן גבי ההוא דדר בקשתא בעליתא כותיה דרבי חייא מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה טענה הוא דלא בעי ראיה בעי כלומר שדר בה אבוה חד יומא ואם תאמר אם כן כי חזר ואמר של אבותי שלקחוה מאבותיך היאך נאמר יש לומר בטוען ברי כלומר דקמאי דידי זבניה מאבותיך ומיהו אין זה נכון בעיני דכיון דאמרינן האי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה דאכלה כדיניה משמע דהיינו שאכלה גם האב חד יומא. ועל כן נראה יותר מה שאמרו רבותי נ"ע שאין טוענים לא ליורש ולא ללוקח כל זמן שהוא טוען בעצמו טענת ברי אלא כל זמן שהוא טוען בספק דכל טענת יורש ולוקח בשמא הן וזה שטען של אבותי ברי טען שלא הוה ליה למימר אלא מאבותי ירשתיה. ועוד אני מוסיף על דברי רבותי ז"ל שאין טוענים ליורש וללוקח עד שנשאל אותם מה טענתם כי שמא יטענו טענת ברי ועליה אנו דנים וכן יש להוכיח מעובדא דהכא דעשאה סימן לאחר דבפרק שני דייני גזרות ושם כתבתי בסייעתא דשמיא. הרשב"א ז"ל.

אמר רבה מה לו לשקר רבה גרסינן ולא גרסינן רבא דאמרינן לקמן אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. ואם תאמר וכי רבה לית ליה מתניתין דתנן בפרק האשה שנתארמלה היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצתה בהנומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ואמאי נהימניה מגו דאי בעי אמר פרעתי. יש לומר דרבה נמי אית ליה כאביי אלא אלים ליה מגו דכל היכא דאיהו מצי טעין ולתקן דבוריה אנן ניקום ונטעון ונתקן דבוריה ונימא דסמכי עלה כדאבהתי קאמר אי נמי של אבהתי שלקחוה מאבותיך. הרשב"א ז"ל.

וכן ההיא דשלהי השוכר את האומנים ההוא גברא דאוגר חמרא ואמר לא תיזיל באורחא דנהר פקוד כו'. וסבר רבה למימר דמהימן למימר לא הוו מיא בנהר פקוד מגו דאי בעי אמר באורחא דנרש אזלי התם נמי אין עדים גמורים שהיו שם מים אלא קלא בעלמא משום דברוב פעמים יש שם מים. עד כאן מתוספי הרא"ש ז"ל. ואם תאמר מאי במקום עדים דהא אפילו הוא מאי דקאמר האי דשל אבותיו היא וכגון שלקחוה מאבותיו של זה ובהא לא מכחשי ליה סהדי ואפילו כי חזר הוא וטען כן מקבלים מיניה. ויש לומר דלישנא דקאמר של אבותי ולא אמר מאבותי ירשתיה מסתמא משמע של אבותי משנים קדמוניות עד כאן לשון הרשב"א ז"ל. על מה שתירצו בתוספות דשל אבותי משמע מעולם כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל וזה לשונן: ולא טענינן ליתמי דבר שאינו מתבאר מתוך הלשון אף על פי שהוא בעצמו יכול לתקן טענותיו אנן לא טענינן ליה כי היכי דאמרינן לקמן פרק המוכר את הבית דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אף על פי שהוא יכול לטעון כן. עד כאן.

ומודו נהרדעי היכא דאמר ליה של אבותי שלקחוה מאבותיך דטוען וחוזר וטוען דהא מקיים כל דבוריה. ודוקא בדלא נפיק לברא הא נפיק לברא אפילו בכהאי גוונא חיישינן דלמא טענתיה אגמרוהו. הר"י בעליותיו והרשב"א ז"ל.

עביד איניש דלא מגלי טענתיה אלא בבי דינא פירש הרשב"ם ז"ל אף על פי שחוזר וטוען בבית דיו טענות העוקרות את הראשונות לגמרי דלא מגלי טענתיה שלא ילמד מהם מי שכנגדו ויתן לבו מתחלה קודם שיבאו לבית דין להשיב עליהם. ונראה מדבריו שאף על פי שטוען חוץ לבית דין של אבותי ולא של אבותיך יכול לטעון אחר כך של אבותי שלקחו מאבותיך אי נמי מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה. ונראה בעיני שאם טען חוץ לבית דין של אבותי ולא של אבותיך הרי הוא כמי שטוען לא לקחתיה ממך לעולם כגון הא דקיימא לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וכיון שהודה חוץ לבית דין שלא לקחה ממנו שוב אינו יכול לשוב ולטעון מינך זבינתה דהודאה אפילו חוץ לבית דין מהניא ואינו יכול לטעון משטה הייתי בך בכהאי גוונא אף על פי שלא אמר אתם עדי שהרי לפטור עצמו היה בא ולא לחייב עצמו וכענין זה כתבנו פירוש אחד בשמעתא דהקובע זמן לחברו. עליות הר"י ז"ל. וכן כתוב בהגהה מימונית פרק י' מהלכות טוען ונטען. וכן כתב הרב המאירי ז"ל בפרק זה בורר משם הגאונים ז"ל. עיין בפסקי הרא"ש דף קצ"ג ע"ב.

והלכתא טוען וחוזר וטוען ודוקא היכא דלא הדר מטענתא קמייתא אלא לבתר דאתו סהדי כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ודייקא נמי דאמרינן הדר אמר ליה אין דאבהתך היא אלמא לבתר דאתו סהדי ואסהידו דאבהתי דהיאך הוא קא הדר האי ואמר אין דאבהתך היא כו' שמע מינה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

עלה בידנו כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי כו' אינה חזקה אתה מכרת לי כו' הרי זו חזקה. שתק ולא השיבו דבר אינה חזקה וכיון שיש עדים לתובע שהיא של אבותיו מורידים אותו לתוך השדה. והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה והוא שדר בו אביו יום אחד שכיון שהוחזק אביו בשדה זו והבן החזיק בה שלש שנים ולא מיחה בו המערער טוענים ליורש ואומרים אביו לקחה מזה או מאבותיו. במה דברים אמורים כשטען היורש מאבי ירשתיה ואיני יודע על אודות השדה כלום אבל אם היה טוען בטענת ברי ואמר של אבותי היתה הרי הוא כמי שטוען של אבותי ולא של אבותיך לפיכך אם הביא התובע עדים שהיתה של אבותיו זכה בה ולמה אין טוענים לו שאלו רצה לומר כן היה לו לטעון כן בפירוש מאחר שהוא אומר שיודע בברי זכות אביו בשדה זו אף על פי שאין להם לבית דין לטעון לזה שאבותיו לקחוה מאבותיו של תובע אבל הוא עצמו יכול לחזור ולטעון אחר שהביא התובע עדים שהיא של אבותיו ולומר כדבריך כן הוא שהיתה של אבותיך לפיכך אמרתי שהיא של אבותי לפי שאבותי לקחוה מאבותיך או לקחוה ממך שאין זה סותר דבריו הראשונים אלא שמבארם ומעמידם. ואפילו אם חזר ופירש דבריו הראשונים פירוש רחוק ומשמעו שאינו ברור על אופניו ועל לשון שאמר מתחלה כגון שחזר וטען זה שאמרתי שהיא של אבותי לפי שסמך לבי עליה כאלו היתה של אבותי לפי שלקחתיה ממך הרי זה נאמן הואיל ומתחלה היה יכול לטעון כך כיון שהחזיק בה שלש שנים. במה דברים אמורים כשלא יצא המחזיק מבית דין אחר שטען של אבותיו עד שחזר וטען שנית לפרש דבריו הראשונים אבל טען ואמר של אבותי ויצא חוץ לבית דין וכשבא לבית דין פירש ואמר שלקחה מן התובע או מאבותיו אינו נאמן. טען חוץ לבית דין ואמר של אבותי וכשבא לבית דין פירש דבריו ואמר שלקחה מן התובע או מאבותיו אף על פי שלא פירש דבריו במעמד הראשון נאמן שאין לנו לתלות שלמדוהו בני אדם לטעון בדברי שקר לפי שאדם עשוי לטעון בטענות מסותמות חוץ לבית דין ואינו מגלה טענותיו אלא בבית דין. טען מתחלה ואמר של אבותי ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען שאבותי לקחו מאבותיך שאין זה מפרש דבריו הראשונים אלא טוען טענה אחרת שהראשונה סותרת אותה אפילו אם טען חוץ לבית דין ואמר של אבותי ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען בבית דין שאבותי לקחו מאבותיך שמע מינה האומר של אבותי ולא של אבותיך כאומר לא לקחוה אבותי מאבותיך ונמצא שהודה חוץ לבית דין שלא לקחוה אבותי מאבותיו של תובע והודאת בעל דין לחובתו אפילו חוץ לבית דין הרי הוא כמאה עדים אף על פי שהמודה לחברו שהוא חייב לו מנה כל זמן שלא אמר אתם עדי יכול לומר משטה הייתי בך זה שטען של אבותי ולא של אבותיך אינו יכול לומר משטה הייתי בך שהרי לזכות עצמו הוא בא והרי הוא הודה בחובתו מכלל טענה שבא לזכות בה את עצמו כמו שבארנו. במה אמרו שאין הטוען חוזר וטוען לסתור דבריו הראשונים במקום שהוא מתחייב בדין בטענתו הראשונה אבל אם לא היה מתחייב בטענתו הראשונה יכול לטעון ולזכות עצמו בטענה אחרת כיצד היה טוענו במנה ואמר לו לא היו דברים מעולם ואין שם עדים שלוה יכול לחזור ולטעון לויתי ופרעתי ואין לומר הרי הודה מתחלה שלא פרע שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ועכשיו מודה שלוה והרי הוא חייב אלא כיון שאלו היה עומד בטענתו הראשונה היה זכאי יכול לזכות עצמו בטענתו שנית. עליות הר"י ז"ל. זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן אוקי אכילה להדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת האי דאסהידו סהדי דאבהתיה היא. ולא אמרינן בכי הא כל דאלים גבר דלא אמרינן אלא היכא דשוו תרווייהו להדדי כגון דאית ליה למר סהדי דאבהתיה היא ואית ליה למר סהדי דאבהתיה היא אי נמי כגון דאית ליה למר סהדי שאכלה שני חזקה ואית ליה למר סהדי דאכלה שני חזקה דשוו תרווייהו להדדי אבל היכא דאית ליה למר סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה ולמר אית ליה סהדי דאכלה שני חזקה ולית ליה סהדי דאבהתיה היא כיון דלית ליה להאי סהדי דאבהתיה ואית ליה לחברו סהדי דאבהתיה הויא לה הך חזקה דיליה דקא מסהדי לה עלה חזקה שאין עמה טענה שהרי הטענה שטען באו עדים והכחישוה ומשום הכי מוקמינן לה לארעא בידיה דהאי דאית ליה סהדי דאבהתיה היא ואפילו קיימא ארעא בידיה דהאי דלית ליה סהדי דאבהתיה מפקינן לה מיניה דאידך ולא אמרינן בכי הא ארעא היכא דקיימא תיקום דלא אמרינן הכי אלא היכא דשוו טענתייהו להדדי דליכא ראיה לאפוקה מיניה אבל הכא דלא שוו תרווייהו להדדי דהאי אית ליה ראיה דאבהתיה היא ולהאיך לית ליה ראיה דאבהתיה היא מפקינן מיניה דהיאך דלית ליה ראיה אמר ליה האי עדות מוכחשת היא. כלומר אלו לא אתכחוש באכילה אלא הני מסהדי דשל אבותיו היא ולא קמסהדי דאכלה שני חזקה והני מסהדי דאכלה האי שני חזקה הוי לה דינא כדקאמרת דמוקמי לה לארעא בידא דהאי דאית ליה סהדי דאבהתיה ולא איכפת לן בהנך סהדי דקא מסהדי דאכלה שני חזקה משום דחזקה שאין עמה טענה היא וכדפירשתי לעיל השתא אתכחוש באכילתה דהא הני קא מסהדי דאכלה האיך שני חזקה והני סהדי אחריני מסהדי דאכלה האיך ומכל מקום חד כת מינייהו הא קא מסהדי בשקרא ולא ידעינן הי מנייהו היא והיכי מקבלינן סהדותא דחד מנייהו דלמא האי ניהו דקא מסהדי בשקרא וכיון שכן ליחזינהו להני כמאן דלית ליה סהדי לחד מנייהו כלל ולוקמא לארעא היכא דאיתא כדקיימא לן היכא דקיימא תיקום והוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה ואם ליתא בידא דחד מנייהו לימא כל דאלים גבר ולהוי האיך המוציא מחברו עליו הראיה. הר"י ן' מיגש ז"ל. אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא איכא למידק והא רבא הוא דאמר עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל ואמרינן בבבא קמא דהיכא דאסהידו דגנב וטבח ומכר ואיתזום אטביחה ומכירה ולא איתזום אגנבה אטביחה ואמכירה דאיתזום איתזום הכא נמי מאי קשיא ליה כי אמרינן דאאכילה דאתכחוש אתכחוש אאבהתא דלא אתכחוש לא אתכחוש. ויש לומר דגנבה וטביחה כשתי עדיות הן דעל גנבה לא משלם אלא כפל ועל טביחה משלם ארבעה וחמשה והלכך אף על גב דאיתזום על עדות טביחה לא איתזום על עדות גנבה אבל הכא עדות אבות ועדות אכילה הכל כעדות אחת דמי דהכל להעיד דשלו היא וכדמפרש רבא גופיה בהדיא בסמוך וכדאמרינן. ורבא אמר לך עד כאן לא אמר רב הונא אלא על עדות אחרת אבל לאותה עדות לא כלומר דהכל עדות אחת היא ועדות שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה. אי נמי יש לומר דהזמה חדוש הוא ואין לך בו אלא מחדושו ואילך אבל הכחשה לאו חדוש הוא והלכך סבירא ליה לרבא דכולה עדות בטלה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"נ ז"ל ויש לומר דודאי למאי דקסלקא דעתין הכא מעיקרא דרבא אפילו בשאר עדיות אמר כלישנא קמא דהתם סבירא לן דטעמיה דרבא משום דעד זומם חדוש הוא פיהו האי חדוש לאו משום פיסולו של מוזם אלא משום הכשרו של מזים דמדינא הוה ליה למיפסלא תרווייהו כדפסלינן להו הכא בהכחשה אלא דחדשה תורה והכשירה את המזים וכיון שכן שמע מינה שנשתנה דין הזמה מהכחשה ואף את המוזם לא נפסול אלא משעת הזמתו ואילך דכל ענין הזמה חדוש הוא ואין לך בו כו'. אבל בהכחשה שלא חדשה תורה כלום אנו פוסלים את שניהם ואפילו למפרע. ומיהו הני מילי למאי דקסלקא דעתין מעיקרא אבל למסקנא דאמרינן דרבא לא אמר אלא לאותה עדות נקטינן מלתא כפשטיה חדוש עד זומם משום פיסולו הוא ומשום הכי בהכחשה שניהם כשרים אלא דהכא כיון דבאותה עדות עצמה הוכחש נפסל בה וללישנא בתרא דהתם דאמרינן דמשום פסידא דלקוחות הוא אתי נמי שפיר דהכא משום הכי פסיל ליה רבא בהנך סהדותא אף על גב דאכתי לא אתכחוש משום דלבסוף בהך סהדותא גופא אתכחוש. עד כאן לשונו.

גמרא של אבותי שלקחוה מאבותיך עיין לקמן דף נב ע"ב תוספות ד"ה דברים: