מסכת בבא בתרא דף קע״ג עמוד ב׳

חסורי מחסרא והכי קתני פירש ר"ת בכתב ידו חסורי מחסרא והכי קתני המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב הכי פירושו והכי הלכתא לא יתבע מן הערב תחלה אע"פ שאין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות אלא יתבע מן הלוה תחלה ואם הוא רחוק ימתין לו או ילך לשם לתבעו ולכופו דלא מחתינן לנכסי דערב דלמא אי איתיה הכא ללוה הוה יהיב ליה מטלטלי למלוה ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה כו' ולא יצטרך להמתין ולחזור אחר הלוה דמשום דלמא פרע ליה מטלטלין לא מטרחינן ליה למלוה כיון דאתני וכגון שאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות כדמסיק ואזיל בד"א כו' אבל יש נכסים ללוה דהיינו קרקעות יתבע הלוה תחלה ויכופנו ולא נטריח את הערב כיון דאיגלאי מילתא שיכול להפרע מן הלוה אבל כשאין נכסים ללוה ' ואתני ממי שארצה אפרע מספיקא לא מטרחינן לחזור ולהמתין ללוה אלא יפרע מן הערב כדפרישית וקבלן אף על פי שיש נכסים כו' וחמש מדות בערבות א' המלוה על ידי ערב ולא אתני ממי שארצה אפרע תובע הלוה תחלה בב"ד בין שיש לו ובין שאין לו נכסים ללוה ואם לא יוכל לכופו ללוה ולא ציית דינא נכנס לביתו של ערב ב' אם התנה ממי שארצה אפרע ואין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות נפרע מן הערב תחלה פי' אם ירצה לדון עם הערב תחלה ואם ירצה יתבע מן הלוה תחלה כדאמרינן אם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מן הערב ש"מ דברצון המלוה תליא מילתא ג' ואם יש לו נכסים ללוה אפילו אתני נפרע מן הלוה תחלה ד' וקבלן דהיינו תן לו ואני נותן לך בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו נפרע מן הערב תחלה ה' נושא ונותן ביד יפרע מן הערב ולא מן הלוה שאין למלוה על הלוה כלום ואם לא מצא שום להפרע מן הערב חוזר על הלוה מדר' נתן דקיימא לן כוותיה אפילו בבעל חוב דעלמא וכולהו ערבין בעי קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות וקבלן דהיינו תן לו ואני אתן לך אי נמי שאינו מזכיר לשון הלואה אלא לשון פרעון דקאמר ייט"י דונראי ולא קאמר ייט"י דיברא"י דהלכתא כרבא ולא לימא ואני קבלן וקונין בכליו של קונה וכגון דנקיט ביה שלש על שלש דבציר מהכי לא מהני אם אינו כלי ואין חילוק בין עור לשק כדאמרינן בשנים אוחזין (ב"מ דף ז.) כיון דנקט ביה שלש על שלש לשון רבינו תם ואם היה כתוב בשטר שנעשה פלוני בן פלוני קבלן אומר ר"י דהוי קבלן דאע"ג דלא כתב בו תן לו ואני נותן לך שלא פירש היאך אמר מכל מקום קבלן קאמר דהוי:

אדרבה דינא דפרסאי בתר ערבא אזלי כלומר, בתר ערבא ולא בתר הלוה, שהלוה אומר לו כלום הלויתני אלא על ערב הא לך הערב, דערבא דידהו הוא ערב שלוף דוץ. ונפקא לן מינה לדין מי שנעשה ערב מחמת גוי לישראל, כמו שכתבתי בפרק איזהו נשך (ב"מ עא, ב) בשמעתא דאבל אתה נעשה לו ערב.

במה דברים אמורים בזמן שאין נכסים ללוה אבל בזמן שיש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. פירוש, יש נכסים ואין נכסים שיש לו נכסים ידועות או שאין לו נכסים ידועים, דכל שהוא ערב סתם ולא אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה, אף על פי שאין נכסים ידועים ללוה יכול הערב לדחותו אצל הלוה ולומר לו אי אפשר לך ליפרע ממני עד שתתבע את הלוה, ואם יתחייב בדין ואין לו בא והפרע ממני. ובשם הגאונים ז"ל, כי לעולם לא יפרע מן הערב עד שיעמיד את הלוה בדין וישבע שאין לו. ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה, אם אין לו ללוה נכסים ידועים יורד מיד עם הערב לדין וגובה ממנו, דלהכי אמר לו שאפרע ממי שארצה כדי שלא ידחנו הערב אצל הלוה אפילו בשאין לו נכסים ידועים, אבל כל שיש לו ללוה נכסים ידועים לעולם אינו גובה מן הערב כל שהוא יכול לגבות מן הלוה. ואף על פי שאמרו דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, כדאיתא בסמוך (קעד, א), מכל מקום יותר הן משתעבדים הנכסים של לוה מנכסי הערב דעלמא, ועל דעת כן נעשה לו זה ערב שיפרע תחלה מן הערבים שהם שלו, דהיינו נכסים שלו, קודם שיפרע ממנו, ולא שנא אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה ולא שנא אמר לה על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה, ולא מצינו בגמרא שהפרישו בדבר זה, וכל שאומר על מנת שאפרע ממי שארצה בעל מנת שיפרע ממי שירצה תחלה הוא מרשה, ואפילו הכי קאמר שלא יפרע ממנו עד שיפרע הלוה תחלה בזמן שיש נכסים ללוה, ואף על פי שהתנה עמו שיפרע מאי זה מהן שירצה תחלה, לא בשיש לו נכסים ידועים ללוה קאמר, אלא תחלת ירידתו לדין עם הלוה להשביעו ולחזור אחר הנכסים שאינן ידועים קאמר. וכן מצאתי לראב"ד ז"ל בספר ההשגות שהשיג על הרמב"ם ז"ל (הל' מלוה ולוה פכ"ה ה"ד) (ומסתמא) [ומסתברא] לי דאפילו התנה עמו בפירוש בין שיש נכסים ידועים ללוה בין שאין לו, לא יתבע את הערב תחלה, דפטומי מילי בעלמא ניהו, ולעולם סמכא דעתיה שיפרע מן הלוה תחלה כל זמן שיש לו נכסים ואפשר לו לגבותם, דעד כאן לא גמר ומשעבד נפשיה בההיא הנאה דקא מהימן ליה ומותר על דיניה אלא כל שאי אפשר לו להפרע ממנו. ומנא אמינא לה מדנחלקו בקפח"ן ועפח"ן ואמרו דבכולן (לשקיבו') [לשון ערבות] הן, עד שיאמר תן לי ואני נותן, ואע"פ שאמר הלוה ואני קבלן שהוא כאילו אמר לו על מנת שתפרע ממי שתרצה תחלה, דהא דיניה דקבלן גמור הכין הוא, ואפילו הכי כל שאמר לו הלוה ולא יתבע הקבלן תחלה. ואיפשר אפילו באומר תן לו ואני קבלן. כנ"ל. ואלא מיהו כל שיש לו נכסים והוא גברא אלמא שאין כח בידו לרדת עמו לדין, הרי הוא כאילו אין לו נכסים, ויורד מיד לדין עם הערב ונפרע ממנו. וכן בשאין הלוה עמו במדינה, אף על פי שנעשה לו ערב סתם, אין אומרים לו לך וחפש אחריו והוציא מאתים על מנה, אלא או ישתדל הערב ויביא הלוה כדי שיעמוד עם המלוה לדין או יפרע. וכן אפילו בשיש לו ללוה נכסים ידועים במדינה אחרת אין אומרים למלוה שיוציא מאתים על מנה. ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה ויש לו נכסים משועבדין, כגון שמכר לאחרים, יש לי לעיין מאיזה מהן יפרע תחלה, אם מן הלקוחות ואם מן הערב, אם נקרא נכסי הערב בני חורין אצל המשועבדים ששעבד הלוה אם לאו. ומסתברא לי דנפרעין תחלה מן הלקוחות שלו, ותדע לך, דשיעבוד נכסי הלוה דאורייתא וקודמין לפירעון לנכסי הערב, ומן הדין הוא גובה בין מהמשועבדין בין מבני חורין, ואפילו במקום שיש בן חורין גובין מן המשועבדין, אלא שתקנה התקינו שיכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ואילו ערב דעלמא לא שעבד עצמו אלא כל שאין נכסים ידועים ללוה, והרי יש לו אלא ששעבדן, ולא על דעת כן שעבד עצמו הערב שלא מדינו, דאסמכתא היא, והילכך גובה מן הלקוחות תחלה. וכל שכן בשנעשה לו ערב סתם. והיכא דמית לוה ויש שם יתומים קטנים, איכא מאן דאמר דהרי זה כאין נכסים ללוה, שהרי אי אפשר לו ליפרע מן היתומים עד אשר יגדלו, ולפיכך גובה מן הערב. והרמב"ן ז"ל כתב, דאינו גובה ממנו, ולא מיבעיא ערב אלא אפילו מן הקבלן לא פרע, דאטו ערבאי מי לאו בתר יתמי אזיל, וכדאמרינן בשילהי פרק כל הנשבעין (שבועות מז, א) גבי מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה. וכדעת הראשונים ז"ל מסתברא לי, משום דעיקר טעמא דיתמי שאין נפרעין מהן בעודן קטנים אינו אלא משום חשש שובר או צררי, ולפי שהן קטנים ואינן יכולין לפקח על עסקיהן ואינן יודעין לחפש אחר זכותן, חששו ותקנו להם שלא יפרעו מהן עד שיגדלו ויחפשו, ולגבי קבלן אין לומר כן, שהרי הוא גדול ויכול לחפש. ואפילו היה הלוה קיים ועומד לפנינו אם ירצה המלוה לא יתבע אלא הוא תחלה, וכל שכן עכשו שאיננו. ואפילו בערב נמי נראה לי כן, שהרי הוא כמו שאין נכסים ללוה או שהוא גברא אלמא. ואינו דומה לאותה של פרק הנשבעין, דהתם היתומים פטורין לגמרי לעולם, ואם אתה תובע את הערב נמצאת מחייב את היתומים, דערבא בתר יתמי אזיל. עוד נראה לי ראיה בפרק קמא דבבא קמא (ח, א) בשמעתא דמכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד. וטעמא דמילתא דהוה ליה כאישתדוף בני חרי גבי ממשעבדי. כנ"ל.

הקבלן שעבודו גדול יתר על שעבוד הערב וכל שנכנס קבלן לחברו על מה שהלוה לאחר אפילו לא התנה עמו על מנת שיפרע ממי שירצה תחלה נפרע ממנו תחלה אם ירצה ואפילו יש נכסים ללוה:

בד"ה חסורי כו' דיכול להפרע מן כו' כדפרישית וקבלן כו' הד"א תובע מלוה תחלה כו' ולא מן הלוה שאין כו' מדר' נתן דקי"ל כו' לשון הלואה ולא לשון פרעון כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה במרדכי:

במה דברים אמורים כשאין נכסים ללוה כו' כלומר אף על פי שאמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה כיון שיש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. ויש לפרש הכי והוא הנכון כלומר וזה שאמרנו דהיכא דלא אמר על מנת שאפרע ממי שארצה לא יתבע הערב תחלה דאלמא לאחר שתובע את הלוה אם אינו נותן לו כלום יחזור ויתבע את הערב במה דברים אמורים שאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יתבע מן הערב כלל ואפילו לאחר שיתבע את הלוה לפי שאם לא נתן לו כלום הרי יש לו נכסים ליפרע מהם ועליו לטרוח ולתובעו בדין ואין לו רשות לפרוע מן הערב כל זמן שהוא מוצא נכסים ללוה ואפילו זבורית ולעולם היכא דלא אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה אבל אם אמר לו כן יתבע ערב תחלה ואף על פי שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב כיון דאתני אתני. וקבלן אף על פי שיש נכסים ללוה ולא אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הקבלן רבי שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהם כלומר אלא אם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה דאי אמר ליה הכי כיון דאתני אתני וליתא לדרבי שמעון בן גמליאל. נקטינן השתא להאי פירושא בתרא דהיכא דפירש ואמר על מנת שאפרע ממי שארצה בין ערב בין קבלן יפרע מערב תחלה בין שיש לו נכסים ללוה בין אין לו דכיון דאתני אתני כדקיימא לן כל תנאי שבממון קיים. ובדלא פריש ואמר על מנת שאפרע ממי שארצה הוא דאיכא לאפלוגי דבקבלן בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו יתבע קבלן תחלה ונפרע ממנה ובערב אין לו לתבוע תחלה אלא מן הלוה אם נתן לו מוטב ואם לאו אם אין נכסים ללוה הרי זה נפרע מן הערב ואם יש נכסים ללוה אין נפרע מן הערב כלום אלא מנכסי הלוה הוא שיש לו ליפרע לפי שיכול הערב לומר לו אני לא ערבתי לך ממון זה אלא כשלא תמצא ללוה מהיכן תפרע ממונך אבל כשתמצא לו נכסים כדי ממונך לך פרע לך ממנו ואין לך אצלי כלום. והיכא דהמלוה רוצה להחזיר על הלוה והלוה אומר לך אצל הערב אף אצל הקבלן לא מבעיא בערב שאין לו ללוה לדחות את המלוה ולומר לו לך אצל הערב אלא בקבלן נמי אין הלוה יכול לומר לו למלוה לך אצל הקבלן אלא אם כן נשא הקבלן המעות מן המלוה מעיקרא בשעת ההלואה ונתנם ביד הלוה שנמצא שהקבלן הוא שלוה המעות מן המלוה והלוה אותם ללוה אבל אם לא נשא הקבלן מעיקרא ונתן ביד אלא המלוה הוא שנתן מעותיו ביד הלוה כשירצה המלוה לחזור אצל הלוה ולתבוע ממנו אין הלוה יכול לומר לך אצל הקבלן כדאמרינן עד שישא ויתן ביד כלומר עד שישא הקבלן מעיקרא בעת הלואת המעות מיד המלוה ויתן אותם ביד הלוה. כך פירש הרא"ם ז"ל. והרמב"ן ז"ל דחה פירושו עיין בחידושיו.

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק מֵהָכָא: (משלי כז, יג) קַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר, וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ". וְאוֹמֵר: (משלי ו, א) "בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ". קשא למה הביא שני פסוקים ועוד קשא למה הביא פסוק לְקַח בִּגְדוֹ שהוא בסימן כ"ז קודם אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ שהוא בסימן וא"ו? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהרש"א ז"ל דפסוק דסימן כ"ז איירי בערב לאיש זר דאינו אהובו ולא קרובו ופסוק דסימן וא"ו איירי בנעשה לרעהו ואהובו והנה בזה איכא רבותא טפי בחיוב הערב בלא קנין משום דיש לדון אותו כאנוס שנאנס מחמת בושה ונתערב ולכך יש סברה לומר דאינו מתחייב בדיבור בלבד אלא צריך קנין מה שאין כן התערב לאיש זר אין כאן טעם אונס להתנצל בו שפיר יש לומר דיתחייב גם בדיבור בלבד ולכן נקיט תרי קראי כי חד איירי במקום דאית ליה התנצלות של אונס וחד איירי במקום דליכא התנצלות אונס ולהכי הקדים דסימן כ"ז ואחר כך דסימן וא"ו על דרך 'לא זו אף זו'. ואפשר דגם מהרש"א ז"ל נתכוון לכך וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב על דברי מהרש"א ז"ל הקולמוס פלט כל זה כי פסוק זה הוא במשלי כ"ו וְאִם עָרַבְתָּ במשלי וא"ו עד כאן לשונו. ובמחילת כבוד תורתו מהירות קולמוסו פלט דברים שלא בכיוון כי ראשון דנקיט מהרש"א לאו על ספר משלי אלא על דברי רבי יצחק דנקיט במילתיה בראשונה פסוק קַח בִּגְדוֹ (משלי כז, יג) ובאחרונה פסוק אִם עָרַבְתָּ (משלי ו, א) ועל זה קאמר מהרש"א פסוק שהזכירו רבי יצחק ראשון במילתיה איירי וכו' ופסוק שהזכירו שני איירי וכו' ופשוט.