דף ביאור

מסכת בבא בתרא דף קס״ד עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת בבא בתרא דף קס״ד עמוד ב׳

מסכת בבא בתרא דף קס״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 16 קטעים ממוספרים, כ־349 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

תוספות

השתא הוא דאוזפת מינאי פירוש ומפסדי הלקוחות שלא כדין אבל משום פסידא דלוה לא איכפת לן דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה כשלוה בהאי שטרא כדפרישית לעיל גבי עדים דלית לן למיפסל לשטרא משום שיוכל לזייף על העדים עצמן להוציא עליהם כתב ידן דאינהו דאפסדו אנפשייהו אי נמי י"ל דאין להן הפסד ללקוחות כגון דכתב זה השטר בלא אחריות ואפ"ה חיישינן לפסידא דלוה שאין זה הפסד. שיהא הלוה יודע ליזהר כל כך ולא מסיק אדעתיה שיבא לידי זיוף:

בשנת פלוני נראה לר"י דהאי ארכן לאו היינו מלך אלא ממונה שמסירים אותו משררתו לאחר שנה ואין ממונה עולמית והיינו דפריך דלמא עברוהו ואמלכוהו ואע"ג דקרי ליה מלך כן דרך לקרות שררה לשון מלוכה כדאמר מלך רבי יוחנן (תענית דף כא.) מלך רבה (ברכות דף סד.) אבל אי ארכן היינו מלך אינו דרך שיעבירוהו ממלכותו:

הינא אחת לשון יווני הוא כדאמר (שבת דף לא:) בלשון יווני קורין לאחת הינא וקשה דמאי קמ"ל דאם אמר הריני נזיר שתי נזירות דהוא חייב שתי נזירות הא פשיטא מה לי לשון עברי ומה לי לשון יווני מה לי לשון לעז וי"ל דאם אינו יודע מהו לשון דיגון טריגון ואמר הריני נזיר דיגון טריגון ואינו משמע בלשון הקדש כמו דיגון שתים כו' דהאי הוי לשון לועז והא קמ"ל דהוי כלשון חכמים וחייב אם אמר דיגון שתי נזירות וכי האי גוונא אמרינן [בנדרים] (דף י.) הריני נזיק נזיח פזיח איכא דאמרי לשון נכרים הכי וא"ד לשון חכמים [שבדו] להיות נזיר בו:

עיון תפלה הוא רע כשמהרהר בתפלתו כדאמרינן בברכות (דף נה.) המעיין בתפלתו בא לידי כאב לב כדאמרינן התם אלו דברים המזכירים עונותיו של אדם קיר נטוי ועיון תפלה והשתא הוי דומיא דהרהור עבירה ולשון הרע שאינו מצוה אבל אינו נראה דלמה אינו ניצול בכל יום הרבה בני אדם אינם מצפים מתי יבא תפלתם שאינם מכוונים כל כך שיצפו תפלתם ונראה לרבי דעיון תפלה שהוא רע שאינם מכוונים תפלתם כדאמרי' (שבת קכז.) באלו דברים שאדם אוכל פירותיהם כו' ועיון תפלה ומזה אין אדם ניצול בכל יום שאין שום אדם יכול לכוין בתפלתו היטב והכי אמר בירושלמי (ברכות פ' היה קורא הל' ד) אמר ר' מתניה מחזקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמיה:

Tosafot on Bava Batra 164b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

רשב"א

ורבי יוחנן אמר לא שאנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפילו שיטה אחת פסול. ופסול האשרתא קאמר, אבל לא השטר שכבר נכשר בחתימת עידיו, שהרי הוא נכתב ונחתם כתיקון חכמים, ואחר שנכשר לא יפסל, דבשלמא כשהרחיק העדים מן הכתב שתי שטין מפסיל כולי שטרא, משום דהוי גופיה לא נכתב חכמים, אבל נכתב כתיקון חכמים למה יפסל מחמת האשרתא שלא נכתבה כהוגן. ובדין הוה דלימא אבל בין עדים לאשרתא פסולא, אלא אגב גררא דאמר בין עדים לכתב פסול אמר הכי גם באשרתא.

דילמא כתיב הוא ועידיו בשיטה אחת וקסבר שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת כשר. וכתבו בתוספות, דמכאן יש ללמוד לעדים שצריכין לחתום ברישא דמגילתא, שלא יוכל לכתוב מן הצד שטר, דהוה ליה הוא ועידיו בשיטה אחת וכשר אותו שטר, וכיון דיש לחוש לזיוף זה אפילו שטרא מיפסיל בהכי, ואם אירע כן שלא חתם האחד בראש הקף יחתום השני תחתיו, דהא ליכא הוא ועדיו בשיטה [אחת], דהשתא ליכא למיחש לזיוף, דהוא ועד אחד בשטה אחת ועד השני בשטה אחרת פסול, עד שיהא הוא ושני עדיו בשיטה אחת, וכמו שכתבתי למעלה. ומיהו אומר רבינו תם ז"ל דיש למנוע מלחתום אפילו האחד באמצע הקלף שאם כן יכול לכתוב שטר על אותו עד, ותנן (לקמן בבא בתרא קעה, ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בן חורין. ומי לא ידענא אי מפסיל שטרא בהכין, כיון דלא שייך מידי לעדות השטר. אך טוב ונכון הדבר לחתום ארישא דמגילתא. ורבותינו ז"ל אמרו דנראין באמת הדברים שאין השטר נפסל אלא כשאיפשר להזדייף הוא עצמו או לזייפו לזה לנזק אחרים, אבל העד בעצמו הוא יחוש לעצמו, ואין השטר נפסל מחמת מה שעד גורם זיוף על עצמו. וזה נראה לי נכון.

הא דאקשינן ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה ואיצטריכי לפרוקי דההיא ארכן דיגון קרו ליה. קשיא לי, היכא אשכחן דחיישינן להכי, ומאן דטעין דבר מחודש עליו להביא ראיה. ועוד מאי שנא דאקשו לו הכא טפי ממקושרין דעלמא, ואי נמי בגיטין ובראש השנה שאמרו שכותבין לשנות מלכי האומות העולם בין בגזלן בין בשטרות למה לא חששו לכך ולא הקשו כך בשום מקום. ונ"ל דלא חששו לכך אלא בארכן שהוא בלשון יון שר, ומנהגם להעמיד (שם) [שר] לזמן ואחר כך מעבירין אותו ומעמידין אחר תחתיו, ופעמים חוזרין ומעמידין את הראשון זמן אחר פעם שנייה, ועדיין נוהגין במקצת ארצות, שאין להם מלך. אבל המלכים אינם עוברין אחר שהומלכו. כנ"ל.

ועיון תפלה פירשו כאן שאינו מעיין ומכוין בתפלתו, וזהו שאין אדם ניצל מהם בכל יום, ואפילו גדולי החכמים, וכדאמרינן בירושלמי במסכת ברכות (פ"ב, ה"ד) אמר רבי חייא רובן מן יומוי לא כונית אלא חד זמן אתית למיכונה והרהרית בליבי ואמרית מאן עייל לקמי מלכא קדמיי ארקביניה או רישא גלותא, שמואל אמר אנא מניתי אאפרוחין, ר' אבין בר חייא אמר אנא מניתי דמוסיא. א"ר מתניא אנא מחזיק טיבו לרישי כד מטי מודים כרע מן גרמוי. ויש עיון תפלה שהוא מעיין ומכוין. והכל ענין אחד. והוא שאמרו בפרק מפנין (שבת קכז, א) שלשה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא עיון תפלה וכו', ובפרק כל כתבי הקדש (שם קיח, ב) תיתי לי דקיימי עיון תפלה.

Rashba on Bava Batra 164b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

מאירי

כבר ביארנו במשנה שנוהגין היו במקשר שאם מלך שנה מונין לו שתים וכל שהיו רואין בשטר שנה פלנית היו דנין אותה על שנה הקודמת לה והיו סומכין בזה על המנהג הידוע אצלם ומונין משנה הקודמת מעתה כל שנוהגין במקום שנעשה בו השטר באיזה דבר חדוש הולכין אחריו ודנין בו בכל מקום אף הם הזכירו שהיו נוהגים שבשנה ראשונה של מלך קורין לו ארכן כלומר ראוי למלוך מלשון לא אריך לניא למחזי ובא שטר ליד בית דין שהיה כתוב בו בשנת פלנית ארכן ולא הוזכר בה אם ראשונה אם שניה אם שלישית ודנו בה שהיא שנה ראשונה שלו הואיל ומנהג אותה אומה היתה לקרות לו שנה ראשונה ארכן ואע"פ שהיה אפשר לנו לפרש בארכן ענינים אחרים כלומר שהאריך במלכותו ימים דנין מ"מ אחר המנהג וכן בכל כיוצא בזה:

כל שנדר נזירות לזמן מרובה הרי זה נזיר לאותו זמן שקבע ואם נדר סתם סתמו שלשים יום וכן כל שנדר נזירותו לפחות משלשים יום נזירותו שלשים יום שאין נזירות לפחות משלשים יום נדר שתי נזירויות או שלשה או ארבעה הרי זה נזיר לכל נזירות שלשים יום ובסוף כל נזירות שבהם מגלח ומביא קרבנותיו ומתחיל למנות נזירות שניה וכל הלשונות אדם נודר בהם הן בלשון הקדש הן בלעז מעתה אמר הריני נזיר הן הריני נזיר פעם אחת שבלשון יוני אומרים הן במקום אחת אמר הריני נזיר דיגון הרי הן שתים טריגון הרי הן שלש טטריגון ארבע פנטיגון חמש שכל אלו כך הם בלשון יוני וכן הדין בשאר הלשונות:

אין הבית מטמא בנגעים עד שיהא מרבע בארבע קרנות של כותלים אבל אם היה כלו עגול או בעל שתי קרנות כגון שהיה עשוי כקשת עם המיתר כגון זה או בעל שלש קרנות כעין משלש כגון זה או שהיה בעל חמש כגון שהיה יוצא מקרן מזרחי דרומי לקרן מזרחי צפוני אלכסון כגון זה אינו מטמא בנגעים:

כבר ידעת על הרכילות שהוא בלא תעשה שנאמר לא תלך רכיל ולשון הרע הוא בכלל לאו זה והוא כל שמספר בגנות חברו אפילו היה אמת הן על פגם או מום שידע בו הן על מעשה שעשה שלא כהוגן הן על טעות שטעה בהוראה ובדברי תורה אף המספר בשבחי של אדם יותר מדאי הרי זה אבק לשון הרע מפני שהוא גורם שיספרו בגנותו וצריך להזהר בענינים אלו הרבה מפני שהם דברים המצויים להכשל בהם עד כמעט שאין אדם נמלט מהם הואיל ואין בהם לשון הרע הגמור אמרו חכמים שלש עברות אין אדם ניצל מהם בכל יום ואלו הן הרהור עברה ועיון תפלה ואבק לשון הרע וכן אמרו רוב בני אדם נכשלין בגזל ומיעוטן בעריות וכלן באבק לשון הרע:

Meiri on Bava Batra 164b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

מהרש"א — חידושי הלכות

בד"ה הינא א' כו' ומה לי לשון כו' משמע בלשון הקודש כמה דיגון כו' דהוי כלשון חכמים וחייב כו' עכ"ל כצ"ל ותבא על תוכן דבריהם בחידושי הרמב"ן ע"ש:

Chidushei Halachot on Bava Batra 164b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

שיטה מקובצת

הינא אחת דיגון שתים. תימה וכי יש לנו לחוש לכל הלשונות שבעולם ושמא הינא שתים או שלש בשום מקום. יש לומר דבזה הלשון היו רגילים בו בימיהם. הרא"ש ז"ל.

ודילמא עבורי עברוה והדר אוקמוה פירוש דמשום הכי חיישינן להכי לפי שמנהג יונים היה להעמיד שר לזמן ואחר כך מעבירים אותו ומעמידים אחר תחתיו ופעמים חוזרים ומעמידים את הראשון וארכן בלשון יון שר ומפני שהיה הדבר מצוי הקשו וליחוש אבל כל שלא הוחזקו שהיו רגילים בכך לא חיישינן. הרשב"א ז"ל. עד כאן לשון הר"ן ז"ל.

לעולם אל יספר אדם בטובתו של חבירו ונראה לי באדם שמקצת מעשיו מתוקנים ומקצתם לא איירי. אי נמי אפילו במי שרוב מעשיו מתוקנים קאמר שלא יספר יותר מדאי בשבחו. שיטה לא נודעת למי.

Shita Mekubetzet on Bava Batra 164b · Sefaria · מהדורה: Vilna Ed · Public Domain

בן יהוידע

כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אֻמָּה זוֹ, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה קוֹרִין לוֹ אַרְכָן, שְׁנִיָּה, קוֹרִין לוֹ דִּיגוֹן. נראה לי מלשון וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז) כלומר יפרח וירבה בהצלחה ועושר וכח וממשלה וארכן הוא כמו שאמרו הכונה לסימן טוב שיאריך על ממלכתו.

אֶלָּא יְהוּדָה חַיְּטָא כַּתְבֵיהּ, אָמַר לֵיהּ כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע כָּזֶה. בזה פירש הרב עיון יעקב ז"ל דחשיב זה מתוך טובתו בא לידי רעתו משום שהתכוון כל כך בכתב מיושר בתהלים שהיא דבר שאינו צריך דלא הוה זה כספר תורה ועל ידי זה ביטל עצמו מלימוד התורה וזהו רעתו שביטל מלימוד התורה עד כאן לשונו. וקשא דילמא כתבו לאחרים בשכר לפרנס עצמו והבעלים נתנו לו שכר כפול בעבור שיכתוב להם כתב מיושר כזה ומה הפרש יש בין אם יכתוב שני ספרים בעשרה דנרים בין אם יכתוב ספר אחד מיושר במשך אותו זמן בעשרה דנרים? ונראה לי כיון דפירש ואומר יְהוּדָה חַיְּטָא כַּתְבֵיהּ דהודיע דהיה אמנותו חייט ולא סופר רחוק הדבר לומר כתבו לאחרים בשכר כי דרכן של בני אדם דצריכים ספר כזה לכתבו אצל הסופרים העוסקים באמנות זו ולא ילכו אצל חייטים דאין יודעים שהחייט יודע לעשות אמנות גדולה כזאת בספרות, על כן מדבריו מוכח שהוא כתבו לעצמו ואם כן יש בזה ביטול תורה מה לבטל זמן כפול בעבור לכתבו מיושר מאד. ובזה ניחא מה שאמר לו כַּלֵּךְ מִלָּשׁוֹן הָרַע כָּזֶה דייקא רצונו לומר כָּזֶה דאמרת בו דבור יתר דמרחיק הזכות והתירוץ לתרץ הדברים. ובזה ניחא לתרץ קושית מהרש"א ז"ל על רב דימי דאסר לספר בשבחו והיינו דרב דימי לא אסר אלא בשבח כזה שיבא לגנותו מצד דבר אחר לומר שעשה ביטול תורה בכך.

Ben Yehoyada on Bava Batra 164b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

רש"י

אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.

לשון המקור

קטע 1

וַהֲלֹא אֵינוֹ דּוֹמֶה זְמַנּוֹ שֶׁל זֶה לִזְמַנּוֹ שֶׁל זֶה! פָּשׁוּט; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שָׁנָה, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם. מְקוּשָּׁר; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ.

קטע 2

וְזִימְנִין דְּיָזֵיף מִינֵּיהּ זוּזֵי בִּמְקוּשָּׁר, וּמִיתְרְמֵי לֵיהּ זוּזֵי בֵּינֵי בֵּינֵי וּפָרַע לֵיהּ; וְאָמַר לֵיהּ: הַב לִי שְׁטָרַאי, וְאָמַר לֵיהּ: אִירְכַס לִי; וְכָתֵב לֵיהּ תְּבָרָא;

קטע 3

וְכִי מָטֵי זִמְנֵיהּ, מְשַׁוֵּי לֵיהּ פָּשׁוּט, וְאָמַר לֵיהּ: הָנֵי הַשְׁתָּא דִּיזַפְתְּ מִינַּאי!

קטע 4

קָא סָבַר: אֵין כּוֹתְבִין שׁוֹבָר.

קטע 5

וּמִי בָּקִי רַבִּי בִּמְקוּשָּׁר? וְהָא הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: שְׁטָר מְאוּחָר זֶה! וְאָמַר לוֹ זוּנִין לְרַבִּי: כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ; מָלַךְ שָׁנָה – מוֹנִין לוֹ שְׁתַּיִם, שְׁתַּיִם – מוֹנִין לוֹ שָׁלֹשׁ!

קטע 6

בָּתַר דְּשַׁמְעַהּ מִזּוּנִין, סַבְרַהּ.

קטע 7

הָהוּא שְׁטָרָא דַּהֲוָה כְּתִב בֵּיהּ: ״בִּשְׁנַת פְּלוֹנִי אַרְכָן״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: יִבְדֹּק אֵימָתַי עָמַד אַרְכָן בְּאַרְכָנוּתֵיהּ.

קטע 8

וְדִלְמָא דַּאֲרִיךְ מַלְכוּתֵיהּ! אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: כָּךְ מִנְהָגָהּ שֶׁל אוּמָּה זוֹ; שָׁנָה רִאשׁוֹנָה – קוֹרִין לוֹ ״אַרְכָן״, שְׁנִיָּה – קוֹרִין לוֹ דִּיגוֹן.

קטע 9

וְדִלְמָא עַבּוֹרֵי עַבְּרוּהוּ, וַהֲדַר אוֹקְמוּהוּ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָהוּא ״אַרְכָן דִּיגוֹן״ קָרְאוּ לֵיהּ.

קטע 10

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵינִי נָזִיר הֵינָא״ – סוֹמְכוֹס אָמַר: ״הֵינָא״ – אַחַת. ״דִּיגוֹן״ – שְׁתַּיִם. ״טְרִיגוֹן״ – שָׁלֹשׁ. ״טֶטְרִיגוֹן״ – אַרְבַּע. ״פֶּנְטִיגוֹן״ – חָמֵשׁ.

קטע 11

תָּנוּ רַבָּנַן: בַּיִת עָגוֹל; דִּיגוֹן; טְרִיגוֹן; פֶּנְטִיגוֹן – אֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים. טֶטְרִיגוֹן – מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים.

קטע 12

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן, לְמַעְלָה אוֹמֵר: ״קִיר–קִירֹת״ – שְׁתַּיִם; לְמַטָּה אוֹמֵר: ״קִיר–קִירֹת״ – שְׁתַּיִם; הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע.

קטע 13

הָהוּא מְקוּשָּׁר דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְאָמַר רַבִּי: אֵין זְמַן בָּזֶּה?! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי לְרַבִּי: שֶׁמָּא בֵּין קְשָׁרָיו מוּבְלָע? פַּלְיֵיהּ, וְחַזְיֵיהּ. הֲדַר חֲזָא בֵּיהּ רַבִּי בְּבִישׁוּת. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ, רַבִּי יְהוּדָה חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע הַזֶּה.

קטע 14

זִימְנִין הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ, וְקָא פָסֵיק סִידְרָא בְּסֵפֶר תְּהִלִּים; אָמַר רַבִּי: כַּמָּה מְיוּשָּׁר כְּתָב זֶה! אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא כְּתַבְתֵּיהּ, יְהוּדָה חַיָּיטָא כַּתְבֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: כְּלָךְ מִלָּשׁוֹן הָרָע הַזֶּה.

קטע 15

בִּשְׁלָמָא הָתָם, אִיכָּא לָשׁוֹן הָרָע; אֶלָּא הָכָא, מַאי לָשׁוֹן הָרָע אִיכָּא? מִשּׁוּם דְּרַב דִּימִי – דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, שֶׁמִּתּוֹךְ טוֹבָתוֹ בָּא לִידֵי רָעָתוֹ.

קטע 16

אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶן בְּכׇל יוֹם – הִרְהוּר עֲבֵירָה, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וְלָשׁוֹן הָרָע. לָשׁוֹן הָרָע סָלְקָא דַּעְתָּךְ?!

מסכת בבא בתרא דף קס״ד עמוד ב׳

מסכת בבא בתרא דף קס״ד עמוד ב׳

תוספות

רשב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

שיטה מקובצת

בן יהוידע

רש"י

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור