מסכת בבא בתרא דף ג׳ עמוד ב׳

בשנים בית ראשון עמד ד' מאות ועשר ובית שני ד' מאות ועשרים:

אגב תקרה ומעזיבה שהעלייה היתה נתונה עליו ומעזיבה של טיט טרכס על גבה וכובד המשא מעמיד הכותל שלא יטה לצדדין הלכך במקדש שני שלא היה כותל ל' מגיע לעלייה לא יוכל לעמוד:

הן וסידן או הן בלא סידן הני שיעורי דמתני' עם עובי הטיח קא חשיב להן או דילמא מקום האבנים הוי בפותיא לבד טיח הסיד:

והא קתני טפחיים ומחצה אלמא חצי טפח נמי חשיב:

חזי לאיצטרופי של זה ושל זה מצטרפין לטפח:

הקורה שאמרו לענין הכשר מבוי:

ג' טפחים אלמא ג' טפחים דקתני לגבי מתני' גבי לבינין כדקתני זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה הן בלא סידן קאמר דהא לבינה לחודה שלשה טפחים:

התם ברברבתא ומתני' בזוטרתא דעם סידן לא הוו אלא ג' טפחים:

אמר אביי גמירי השתא לא צריך לשנויא קמא:

מכלל דאיכא זוטרתי וא"ת ודילמא מכלל דאיכא רברבתא ומה דיקא הוא זה ותירץ ר"י דאם אין פחות משלשה אבל גדולות יש א"כ בכדי נקט חצי לבינה של ג' טפחים דלא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ותו לא וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורא:

הג"ה בי קייטא ובי סיתווא הוי כמו איכא תיוהא ושרי ואם שתי בתי כנסיות היו בב' מקומות של קייטא ושל סיתווא איירי כגון דחזו בה תיוהא ועוד נראה כיון דיש שם בהכ"נ אחר אין לחוש אם לא יבנו זאת והא דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי היינו שאין בהכ"נ ועוד מחמת קור וחום אין לחוש שמא יפשעו או בזמן גדול כל כך אין לחוש. ע"כ הגה"ה:

אי הכי כי בנייה נמי פירוש עד שיתפללו בה:

ועייליה לפורייה להתם ותימה והא אמרת בתי כנסיות אין ישנים בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי ואין לתרץ משום דבבבל הוי ואמר רב אסי בפ' בתרא דמגילה (דף כח: ושם ד"ה בתי) בתי כנסיות של בבל על תנאי הן עשויות ופ"ה התם נפקא מינה לענין הא דקתני לעיל אין אוכלין בהן ואין שותים בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובשל בבל מותר דהא קאמר התם בתר הכי רבינא ורב אדא הוו קיימי ושיילי שמעתא מרבא אתא זילחא דמטרא עלייהו ועיילי לבי כנישתא ולא משום מטרא אלא משום דשמעתא בעי' צילותא והשתא והלא בהכ"נ של בבל היה והיו יכולין ליכנס בה מפני המטר וי"ל דלאו ממש לבהכ"נ עיילה לפוריי' אלא בסמוך לבהכ"נ במקום שהאורחין רגילין לישן שם ולאכול כדאמרינן בע"פ (פסחים דף קא. ושם ד"ה דאכלי) ושמואל למה לי' לקדושי בבי כנישתא לאפוקי אורחים ידי חובתן דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא והא דאמר דעל תנאי הן עשויין מפרש ר"י לענין שאם יחרבו יעשו מהן מה שירצו לבד מקלות ראש כדאמרי' התם:

כל דאמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא וכן הוא דהכי נמי אמר שמואל בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף ע:) ומכאן קשה על פ"ה באלו נאמרים (סוטה דף מא.) דאמר אמרו לו לאגריפס אחינו אתה ופ"ה התם שאמרו לו אחינו לפי שהיתה אמו מישראל דא"כ כיון דבני הורדוס נשאו ישראלית אמאי עבדא הוה הא שמואל גופיה אית ליה עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בהחולץ (יבמות דף מה.) וצ"ל שלא נשאו ישראלית וקראוהו אחינו אתה לפי שעבד אחינו [הוא] במצות: [וע"ע תוס' יבמות מה: ד"ה כיון דאמו]:

מאן דריש מקרב אחיך רבנן דפשטי' דקרא לא משמע למעוטי עבד שהוא אחיך במצות אלא עובד כוכבים ורבנן דרשו (ב"ק פח.) ממובחר שבאחיך:

קטלינהו לכולהו רבנן לאו דוקא לכולהו דהא הוו בני בתירא שהיו נשיאים כשעלה הלל מבבל כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סו.) והלל היה בפני הבית מאה שנה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף טו.) ומלכות הורדוס היה בפני הבית ק"ג שנה כדאמרינן בפרק קמא דע"ז (דף ט.):

דיקא נמי דקתני של שלשה טפחים מכלל דאיכא זוטרי וא"ת דילמא מכלל דאיכא רבתי, י"ל אין הכי נמי, ומיהו כיון דאיכא למימר הכי והכי, אזלינן לקולא לנתבע.

מרימר ומר זוטרא בנו בי קייטא בסיתוא ובי סיתוא בקיימא פירוש דסבירא להו דמשום צלויי הוא, וכיון דאיכא דוכתא לצלויי סתרי ובנו. ורבינא דבעא מיניה מרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי, סבירא ליה כמאן דאמר משום פשיעותא. וקשה לי קצת היאך הזכיר שני ההפכים ביחד, ולא אמר מרימר ומר זוטרא סברי הכי ורבינא ורב אשי סברי הכי, דלפי פשטא הוה משמע דליכא פלוגתא בינייהו. ומתוך הדחק אני אומר, כי שמא מה שאמרו משום פשיעותא, לאו למימרא דחוששין דילמא פשעי ולא בנו כלל, אלא דילמא פשעי ומתרשלי, ואף על גב דאיכא דוכתא לצלויי, כיון דלא בית הכנסת קבוע הוא חיישינן, אבל היכא דאיכא בית הכנסת קבוע לא חיישינן, והיינו דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי, ולא קאמר דאיכא בי כנשתא אחריתי, אף על גב דבהאי מצלו בסיתוא ובהאי מצלו בקייטא, לפשיעה דקצת ימים לא חיישינן, כיון דהשתא מיהא איכא בי כנשתא אחרינא דמצלו בה כדרכייהו, והיינו דקאמרינן עד דבני כי כנשתא אחריתי.

ועייליה לפורייה בגויה ולא אפקיה לפורייה מיניה עד דתקין שופכיה בגויה לאו דוקא, דבתי כנסיות ואפילו דבבל אין אוכלין בהן ואין ישנין בהן, כדאיתא במגלה (כח, ב), אלא בבית מבתי בית הכנסת שלא היו מתפללין שם קאמר.

קורה שאמרו לענין עירוב אין פחות מטפח ועביה כל שהוא ובלבד שתהא בריאה בכדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה של שלשה טפחים ועיקר דבר זה במסכת ערובין:

בית הכנסת שרצו צבור או יחיד לעשות נאה הימנה אין סותרין אותה עד שיבנו את האחרת שמא יתרשלו בבנינה ונמצאו עומדין בלא בית הכנסת ואפילו היו המעות צרורים ומונחים או אפילו היו אבנים ועצים מזומנים גדולה מזו אפילו נבנית החדשה ולא נשלם קרוייה עדיין וחסרו לו קורות ולבנים לצורך הקירוי והוא רוצה להסיר קרויה של זה ולהניחו על זו החדשה אינו רשאי ומ"מ אם נראו בה בקעים וחושש בה שמא תפול סותרה לאלתר ובלבד שיגמור בלבו למהר בבנינה בלא רשול ומגדולי החכמים שבא מעשה לידו ולא הוציא מטתו מתוכה עד שגמר את הבנין מכל וכל ולא חשש לקלות ראש מצד שכיבתו לשם הואיל ולכבוד היה עושה כן וכבר ביארנו דבר זה במסכת מגלה:

בגמרא מאי בינייהו איכא בינייהו דאיכא דוכתא לצלויי מרימר כו' כצ"ל כנראה מדברי התוס' וק"ל:

תוס' בד"ה הג"ה בי קייטא ובי סיתווא הוי כמו איכא תיוהא ושרי עכ"ל הס"ד לפי הג"ה זו מקום אחד היה דבסיתווא התחילו לסתור אותו ולעשותו בי קייטא לקייטא ובקייטא התחילו סותרין אותו לעשותו בי סיתווא לסיתווא ושרי לכולי לישנא דהוי כמו תיוהא מחמת קור וחום וק"ל:

בהג"ה ואם ב' בתי כנסיות היו ב' מקומות כו' עכ"ל ההג"ה זו אינה לדעת הרא"ש שכתב דמרימר ומר זוטרא סברי משום צלויי אלא כדעת האחרונים שכתב הר"ן דמרימר ומר זוטרא נמי חיישי לפשיעותא דמדמסיק תלמודא בעיא דרבינא כו' ש"מ הכי נמי ס"ל כו' ע"ש והשתא כתבו דאם נפרש שלא כהגה"ה הראשונה שהיה במקום אחד אלא שהיו בב' מקומות שהיה להם ב"ה דקייטא וב"ה דסיתווא דהשתא לא היה תיוהא מקור וחום צ"ל דחזו להן בקוע ותיוהא ולכך לא חשו לפשיעותא א"נ כיון דיש שם ב"ה אחר אין לחוש כו' אפי' ללישנא דפשיעותא והא דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי כו' ואפ"ה חייש לפשיעותא היינו באין שם ב"ה אלא דוכתא אחרת אבל ביש שם ב"ה אחר אין לחוש אפי' ללישנא דפשיעותא ודו"ק:

ד"ה מכלל דאיכא זוטרתי וכו' דלא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ותו לא וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורא ר"ל דאי ליכא זוטרתי פחות מג' אבל גדולות על ג' יש לא הוה צריך למתני אלא והאריח חצי לבינה ואנא ידענא דבקטנה משערינן דהיינו ג' דאם איתא דמשערינן בלבינה היתירה על שלשה ה"ל לתנא לפרש באיזה משערין כדי שלא נבא להקל ולשער כלבינה הקטנה אלא ודאי האמת הוא דמשערינן בלבינה הקטנה שהיא שלשה טפחים דליכא למימר איפכא אדרבה דהוה משערינן בגדולה שבגדולות דהוה אמרינן אם איתא דמשערינן בהקטנה ממנה ה"ל לפרש כדי שלא נבא להחמיר לשער בגדולה ממנה אלא ודאי האמת הוא דמשערינן בגדולה שבגדולות דזה אינו דמשום חששא דשמא נבא להחמיר לא צריך לפרש דמה בכך אם נבא להחמיר אין בזה שום איסור אבל במקום דאיכא למיחש שמא נבא להקל צריך שפיר לפרש ולכך הוה אמרינן ודאי כיון דלא פירש שיעורא דהדין הוא שנלך להקל והוה משערינן בהקטנה דהיינו בשלשה טפחים אבל השתא דאיכא זוטרתי משלשה אתי שפיר דתני חצי לבינה של ג' טפחים דאצטריך לפרש שיעורא כדי שלא נבא להקל ולשער בהקטנה והפחותה מג' טפחים:

ד"ה הג"ה בי קייטא ובי סיתוא הוה כמו איכא תיוהא ושרי ואם שתי בתי כנסיות היו בב' מקומות של קייטא ושל סיתוא איירי כגון וכו' והכל הוא דבור אחד והג"ה אחת ואחר ההג"ה צריך להתחיל דבור בפני עצמו אי הכי כי בנייה נמי פירוש עד שיתפללו בה ופי' ההג"ה הכי הוא דר"ל דבהא דקאמר בגמרא מרימר ומר זוטרא סתרי ובני בי קייטא וכו' איכא שני פירושים לחד פירושא לא היה להם כי אם בית הכנסת אחד ובכל חצי שנה היו משנים בבניינו דהיינו כשהגיע זמן ימי החורף היו סותרים הבהכנ"ס שהיה להם בקייטא ובנו אותו ועשו ממנו בי סיתוא דהיינו בהכנ"ס לימי החורף וכשכלו ימי החורף והגיע זמן הקייטא חזרו וסתרו אותו הב"ה ובנו אותו ועשו ממנו בי קייטא ולפירוש השני היו להם שתי בתי כנסיות בשני מקומות אחד ב"ה של קייטא ואחד של סיתוא וכשהיו צריכין לסתור ולחזור ולבנות ולתקן אותו ב"ה של קייטא היו ממתינים עד ימי החורף שאז היו מתפללין בב"ה השני שהוא של סיתוא ובאותו זמן היו סותרין ובונין הב"ה של קייטא כדי שיהיה מוכן כשיגיעו ימי הקייטא. וכן כשהיו צריכין לסתור ולתקן הבי סיתוא היו ממתינים עד ימות הקייטא שהיו מתפללים בבי קייטא ובאותו זמן היו מתקנין ובונין הבי סיתוא וקאמר בהג"ה זו שלפי' המפרשים שהיה הכל ב"ה אחד קשה והיאך היו סותרים בכל פעם כשהגיע ימי החורף וכן אח"כ כשהגיע ימי הקייטא והא אסור לסתור שום ב"ה עד שבונים מתחלה אחרת וקאמר שלכך היו מותרים לסותרו דכיון שאותו ב"ה לא היה ראוי להם לימי החורף הוי כדין ב"ה דחזו ביה תיוהא דשרי לסותרו ואם שתי בתי כנסיות היו וכו' ר"ל ולפי' השני שמפרש שהיו שני בתי כנסיות כדלעיל ובימי הסיתוא היו סותרין ובונין אותו של קייטא והיאך היו מותרין לסותרו כיון שלא היה להם בי קייטא אחריתי היינו משום שלא היו סותרים ובונים אותו אלא בזמן שהיו צריכין לבנותו ולתקנו דהיינו דחזו ביה תיוהא ולפי זה אפי' בימי הקיץ היו מותרין לבנותו כיון דחזו ביה תיוהא אלא שלרווחא דמלתא היו ממתינים מלסותרו עד ימי החורף:

ועוד נראה וכו' ר"ל דאפילו היכא דלא חזו ביה תיוהא היו מותרים לבנות הבי קייטא בסיתוא משום דבסיתוא לא היו צריכין לו כיון שהיה להם אז ב"ה אחר דהיינו אותו של בית סיתוא והא דמשמע בגמרא דללישנא דאמרי משום פשיעותא אפילו היכא דיש להם מקום אחר להתפלל שם אסור לסתור הבית הכנסת הישנה היינו שיש להם מקום להתפלל אבל אותו מקום אינו ב"ה כי אם שום מקום בעלמא אבל היכא דיש להם ב"ה גמור כההיא דמרימר ומר זוטרא מותר לסותרו אפי' ללישנא דאמרי משום פשיעותא ולפי זה לא גרסינן בגמרא איכא בינייהו דאיכא בי כנישתא אחריתי אלא הכי גרסינן דאיכא דוכתא לצלויי ר"ל מקום בעלמא:

ועוד מחמת קור וחום אין לחוש שמא יפשעו ר"ל אפי' ללישנא דאמרי משום פשיעותא היו מותרים לסותרו דודאי יהיו זריזים שקודם שיגיעו ימי החורף יבנו אותו של בי סיתוא וכן קודם שיגיעו ימי הקיץ יבנו אותו של בי קייטא דאין לחוש שמא יפשעו מפני שמוכרחים לבנותו שאותו של קייטא לא היה ראוי להם בימי החורף מפני הקור וכן אותו של בי סיתוא לא היה ראוי להם בימי הקיץ מפני החום או בזמן גדול כ"כ אין לחוש ר"ל שכל זמן ימי הקיץ שהיא זמן לבנות הבי סיתוא בודאי יגמרו בניינו קודם שיגיע זמן ימי החורף וכן הבי קייטא היה להם זמן לבנותו כל ימי הסיתוא ואין לחוש שיפשעו ולא יגמרו בניינו קודם שיגיע ימי הקיץ ועיין באשר"י דמשמע מדבריו דס"ל דאין לחלק בין איכא דוכתא לצלויי ובין היכי דאיכא בי כנישתא אחריתי אלא בכל ענין אסור ללישנא דפשיעותא ומרימר ומר זוטרא דסתרי ובנו היינו משום דאינהו סבירא להו כלישנא דאמרי משום צלויי ואינהו הוה להו דוכתא לצלויי ע"ש:

תוס' ד"ה ועייליה לפורייא להתם וכו' ופי' הקונט' התם נפקא מינה וכו' ובשל בבל מותר. ר"ל וא"כ לפי' רש"י מותר לישן בב"ה של בבל ופי' על תנאי לפרש"י ר"ל שמתנין תנאי בשעת בניינה שיהא מותר לאכול ולישן בתוכה זה אינו דהא קאמר התם בתר הכי וכו' ר"ל וא"כ פירושו של רש"י ליתא אלא צריך לפרש הא דקאמר על תנאי הן עשויין בענין אחר כמו שפירשו התוס' סוף דבור זה:

ד"ה כל דאמר מבית חשמונאי אתינא וכו' וכן הוא ר"ל וכן הוא האמת והכי קי"ל דה"נ אמר שמואל וכו' ומכאן קשה על פ"ה וכי' דא"כ כיון דבני הורדוס נשאו ישראלית וכו' כצ"ל דא"כ בדלי"ת:

בא"ד וצ"ל שלא נשאו ישראלית וכו' ויש להקשות דאע"ג דהכי הוא דבני הורדוס לא נשאו ישראלית מכל מקום היאך חתך ופסק שמואל את הדין ואמר כל האומר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא אפילו לדורי דורות מטעם דודאי מבית הורדוס הוא דיהא כך שהוא מבית הורדוס דלמא אחר כך בכמה דורות נשא אחד מזרע הורדוס ישראלית ואם כן הנולד ממנה הוא כשר וישראל גמור הוא וכן ההיא תינוקות דשמעתין היאך רמתא קלא ואמרה כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי אתינא עבדא הוא וכו' ושמא אחר כמה דורות אותן שיצאו מהורדוס ישאו ישראלית או בני הורדוס עצמן ישאו ישראלית דלא נביאה היתה שתדע שבני הורדוס לא ישאו ישראלית ומצאתי בפרק עשרה יוחסין בפירוש רש"י שהרגיש בקושיא זו וכתב על הא דאמר התם כל האומר מבית חשמונאי אתינא עברא הוא וז"ל שכל זרעו הרגם הורדוס ועבד היה ומלך תחתיהן וקרא בנו על שם בית חשמונאי ומסתמא לאו בנות ישראל נסיבי דנזהרים הם להשיא בנותם לעבדים והוו כלם עבדים עד כאן לשון רש"י שם והשתא הקושיא מתורצת דעל הסתם אמר כל דאמר וכו' עבדא הוא אלא שיש לתמוה דדברי רש"י דבפרק י' יוחסין סותרין למה שפירש בפרק אלו נאמרין שכתב שם שבני הורדוס נשאו ישראלית שהרי פי' שם שאגריפס היתה אמו מישראל וק"ל:

תלתין נמי כי קאי אגב תקרה ומעזיבה הוא דקאי ואם תאמר למה לא עשו הכותל רחב יותר כדי שיוכל לעמוד ויאריכו מדת הבית. ויש לומר דהא לא מצי עבדי דכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל והכי אמרינן בזבחים בפרק קדשי הקדשים שלא היו יכולים להרחיב המזבח אי לאו דאשכחו קרא ודרוש אבל בגובה יכלו להוסיף משום דכתיב גדול וכו' אבל באורך ורוחב לא יוכלו להוסיף מהאי קרא משום דלא יוכלו לשנות הקרקע שנתקדש כבר לאולם לעשותו לצורך היכל וכן מעזרה למזבח אי לאו דאשכחו קרא אבל בגובה יכלו להוסיף מהאי קרא. תוספי הרא"ש ז"ל.

הן וסידן פירוש הוא הסיד שטחים בו פני הכותל שלא יטשטשם המטר התם בדרברתא דיקא נמי דקתני וכו' אלמא איכא זוטרי מינייהו וקמיבעיא לן הכא כיון דכותל חצר בלבנים לא סגי ליה בלא סיד מפני המטר אי סגיא להו בדזוטרי דליהוו הן וסידן שלשה טפחים ואף על פי שנהגו באותו מקום לבנות בלבנים גדולות מפני שהסיד יעמיד במקום הרוחב או דלמא בדרברתא דהוו שלשה טפחים חוץ מסידן כי הסיד אינו מועיל לסבול הבנין כי אם להגן מן המטר. ואסקי רב נחמן בר יצחק הן וסידן. הראב"ד ז"ל.

מכלל דאיכא זוטרתי ואם תאמר נימא מכלל דאיכא רבתי. יש לומר אין הכי נמי ומיהו כיון דאיכא למימר הכי והכי אזלינן לקולא לנתבע. הרשב"א ז"ל.

והתוספות תירצו דאם אין פחות משלשה אבל גדולות יש וכו' עד וממילא הייתי משער בקטנה הואיל ולא מפרש שיעורא משום דדבר המסויים הוא ועוד דתקון מבוי דרבנן הוא אבל כיון דאיכא זוטרתי ניחא דהוצרך לפרש דמשערינן ברברבתא. תוספי הרא"ש ז"ל.

מרימר ומר זוטרא בנו בקייטא וכו' פירוש דסבירי להו משום צלויי היא כיון דאיכא דוכתא לצלויי סתרו ובנו. ורבינא דבעי מרב אשי גבו זוזי ומנחי מאי סבירא ליה כמאן דאמר משום פשיעותא. וקשיא לי קצת היאך הזכיר שני ההפכים ביחד ולא אמר מרימר ומר זוטרא סברי הכי ורבינא רב אשי סברי הכי דלפי פשטא הוה משמע דליכא פלוגתא בינייהו. ומתוך הדחק אני אומר כי שמא מה שאמרו משום פשיעותא לאו למימרא דחוששין דלא יבנו כלל אלא דלמא פשעי ומתרשלי ואף על גב דאיכא דוכתא לצלויי כיון דלאו בית הכנסת קבוע הוא חיישינן אבל היכא דאיכא בית הכנסת קביעי לא חיישינן והיינו דקאמר דאיכא דוכתא לצלויי ולא קאמר דאיכא בי כנישתא אחריתי לצלויי והלכך הכא דאיכא בי כנישתא אחריתי אף על גב דבהאי מצלו בסיתוא ובהאי מצלו בקייטא לפשיעותא דקצת יומי לא חיישינן כיון דהשתא אית להו בי כנישתא אחריתי דמצלו בה כדרכייהו והיינו דקאמר עד דבני בי כנישתא אחריתי. הרשב"א ז"ל.

דילמא מתרמי להו פדיון שבויים כו' אף על גב דלא עביד איניש לזבוני למלתא דמצוה כגון צדקה אחר שיש שם הכנה דקא שריגי לבני והדרי הודרי אלא טורחים הם ומחזיקים לקיים המצוה ממקום אחר מכל מקום לפדיון שבוים דהיא מצוה רבה טפי ודבר נחוץ מזבני להו שאין דרכם לחזור עד שיגבו מעות. אי הכי אפילו בנו נמי לא ליסתר עד שיתפללו בו כי אז ודאי אין דרכם למכור אפילו לפדיון שבוים פירוש אין דרכם למכרה ואף על פי שמותר להם. עליות רבינו יונה ז"ל.

כל דאמר מבית חשמונאי אתינא וכו' וקשה דהא שמואל גופיה אמר בפרק החולץ עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל וכו' ככתוב בתוספות פרק החולץ.

אמר מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך וכו' תימה זיל קרי בי רב הוא. ויש לומר משום דרבנן דרשי ממובחר וכו' ככתוב בתוספות.

וְאִיתָא לְהָא וְאִיתָא לְהָא מקשים כיון דאיתא להא ואיתא להא אמאי חד מפרש לה אבנין וחד מפרש לה אשנים ולא פרשו שניהם הכתוב אתרוויהו? ונראה לי דאבנין תהיה כונת הכתוב דרך צווי שמצוה אותם לעשותו גדול בבנין אבל אשנים לא שייך ביה צווי אלא בא הכתוב לבשר אותם שיהיה זה הבית גדול בשנים יותר מן הראשון ולכן לא נקיט כל חד מנייהו אתרווייהו אלא מי שהבין את הכתוב שבא לבשרם פירש דקאי אשנים ומי שהבין הכתוב שבא לצוותם פירש דקאי אבנין. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מאן דמפרש אבנין סבירא ליה דאזלינן עיקר בתר איכות ומאן דמפרש אשנים סבירא ליה דאזלינן עיקר בתר כמות עד כאן דבריו נר"ו.

הוֹרְדוּס, עַבְדָּא דְּבֵית חַשְׁמוֹנָאִי הֲוָה, נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינוֹקֶת פירוש תחלה נתן עיניו בה ועדיין לא עלה על דעתו שיוכל להרוג את אדוניו כדי ליקח אותה ואחר ששמע שהעבד יצליח אז באותה שעה מלאו לבו לעשות הרע הזה להרוג את אדוניו כדי שיקח אותה תינוקת לאשה ואומרו שָׁמַע בַּת־קָלָא אין הכונה בת קול משמים אלא דבר זה יצא מפי הכלדאים החוזים בכוכבים ונשמע לאחרים והם הוציאו קול זה בעולם והגיע באזני הורדוס שגם הוא שמעו מקול דעלמא וכהאי גונא אמרינן בגמרא יצא קול וכו' וכן הענין כאן לקול היוצא מבני אדם קרי ליה בַּת־קָלָא. ומה שאמר ' טָמְנָהּ בְּדוּבְשָׁא ' אין הכונה דבש ממש אלא היתה ליה תחבושת מתוקנת בכמה מיני סממנים שמועלת לקיים בשר האדם כעין סמים של חניטה במצרים אך לא היה חניטה ממש אלא זו מקיימת הבשר בעודו טמון בה.

דָּרִישׁ "מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"? רַבָּנָן! קָם קַטְלִינְהוּ לְכוּלְהוּ רַבָּנָן, שַׁייְרֵיה לְבָבָא בֶּן בּוּטָא (דברים יז, טו). הנה בודאי מה שאמר לְכוּלְהוּ רַבָּנָן קאי על הסנהדרין שהיה ירא מהם פן יעשו דין על פי התורה להרגו על אשר הוא עבד ומלך בחזקה בהרגו נפשות נקיים ודין זה הוא מסור בידם ולא חשש משאר חכמים שאין ממונים בסנהדרין ולכן הרג הסנהדרין בלבד ושייר מהם את בבא בן בוטא ליקח עצה. וּמָה שֶׁבָּחַר בְּבָבָא בֶּן בּוּטָא דוקא ולא בזולתו מפני כי בבא בן בוטא היה ידוע בטבעו שאינו נוקם ונוטר והוא מוחל וסולח לכל מי שחטא לו ולא עוד אלא שהוא מטיב לעושה עמו רעה וכאשר מצינו בגמרא דנדרים (נדרים סו:) באותו שאמר לאשתו תביא לי תרי בוציני אזלת ואייתת ליה תרי שרגי שהיתה תמה שחשבה שרוצה שתי נרות הנקראים בוציני והוא לא אמר אלא על אבטיחים כי ביום היה מדבר עמה והוא נתכעס על הטפשות שלה ואמר לו זילי תברי יתהון על ריש דבבא, פירוש על ראש הפתח והיא חשבה שצוה לה לשברם על ראש בבא בן בוטא ע"ה, והוה יתיב ודאין דינא ובאה האשה ושברה אותם על ראשו ואמר לה מה זאת עשית? והשיבה כך צוני בעלי והכיר כי זו ברוב תמותה עשתה כן ואמר לה, את עשית רצון בעליך המקום יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא עיין שם. ראה כמה היה סבלן ואינו מקפיד ומוחל על כבודו ושלא די לו שלא קללה אלא ברוכי בירך לה וכיון שהיה ידוע ומפורסם שהוא מעביר על מדותיו לכן בחר הורדוס לשיירו שלא להרגו. וְהָא דְּסִימָא אֶת עֵינָיו ולא שיירו פתוח מפני שרצה לבדקו ולנסותו כאשר עשה באחרונה. ונראה לי כי חשש שיבואו בני אדם וידברו עמו לעשות נקמה בהורדוס ויקבץ חכמים וימנה אותם סנהדרין ויהיה הוא ראש הסנהדרין וידונו את הורדוס כפי משפט תורתינו הקדושה לכן סימא את עיניו דאין סומא ראוי להיות מן הסנהדרין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין עו:) על פסוק וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ (שמות יח, כב) בדומים לך שאין בהם מום.