מסכת שבת דף קי״ט עמוד א׳

עבידנא יומא טבא לרבנן לתלמידים ראש ישיבה היה:

תיתי לי ישולם שכרי:

דכי אתי צורבא מרבנן כו' שחיבת תלמידי חכמים עלי:

דלא מזיגנא רישא אבי סדיא איני מניח ראשי על הכר:

כמה דלא מהפיכנא ליה בזכותיה עד שאראה אם יש בדבריו לזכותו:

מתעטף בבגדים נאים:

בואי כלה הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבות:

טחיי רקיקין טחין פניהן בשומן אליה או בשמן:

בתליסר עיליתא דדינרי אומר ר"ת דעיליתא שם כלי הוא כדאמרינן בריש כיצד מעברין (עירובין דף נג:) עלת נקפת בכדה:

רב אמר להקדים ושמואל אמר לאחר ולא פליגי אלא רב איירי בדרכו לאחר ושמואל איירי בדרכו להקדים כדאמרינן בסמוך:

ורבנן הני דעבדי צרכי שבת בנפשייהו כגון ר' אבהו דהוה [יתיב] (הציבי) אתכתקא דשינא ומשייף נורא. ורב חנן דשגר תנורא ורב הונא גדיל פתילתא.

ורב חסדא מדליק שרגי ורב פפא פרים סילקי רבה ורב יוסף צלחי ציבי כולהו כדמפרש בגמרא בריש האיש מקדש. שקיום המצוה באדם עצמו טפי עדיף יתר מבשלוחו:

וכבדתו שמשנה זמן סעודתו בהקדמה או באיחור ויחיד המתפלל בעצמו אומר ויכולו:

לעולם ראוי לתלמידי חכמים להיותם מחבבים זה את זה דרך צחות אמרו באחד מגדוליהם שהיה אומר פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא דחביב לי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו:

כשם שאדם צריך לקיים מצות עונג שבת באכילה ושתיה כך צריך לכבדו במלבוש נקיה ובשאר הדורים מגדולי החכמים היו רוחצים בחמין ומנקים את עצמם בערב שבת ומתעטפים ומלבישים עצמם בערב שבת כאדם המקוה להיות המלך או החתן נכנס בביתו והוא שאמרו מתעטף ואומר בואי כלה בואי כלה:

מטכסיסי מצות שבת להיות כל אדם אפי' גדול שבגדולים משתדל בצרכי הכנה שבו חכמים הראשונים נאמר עליהם רב ספרא מחרך רישא רבא מלח שיבוטא רב הונא מדליק שרגא וכן כל כיוצא בזה:

ימים טובים אף הם ראוי לכבדם ולענגם במאכלים ולהדרם במלבושים ויום הכפרים עולה על כלם במצות הדור מלבושים נכבדים ובגדים מצויינים דרך הערה אמרו ולקדוש י"י מכובד זה יום הכפרים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה:

מי שהוא עשיר ועושה ימי החול כשבת לענין אכילה ומלבושים עד שאין צריך לו להרבות בשבת על כל פנים ירבה במאכלות או ישנה ואם אי אפשר לו לשנות ישנה בזמן אכילה אם מקדים בחול יאחר בשבת ואם מאחר בחול יקדים בשבת:

גמ' אשור הייא גיטין דף לד ע"א:

רש"י ד"ה תליסר עיליתא דדינרי וכו' וגוזמא בעלמא עי' ברכות דף כ ע"א בתוס' ד"ה תליסר מתיבתא:

יַנַּאי לָבִישׁ מָאנֵי, מַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְאָמַר בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה. בזוהר הקדוש איתא לומר ג' פעמים בּוֹאִי כַלָּה, ואמר רבינו האר"י ז"ל דגם רבי ינאי היה אמר ג' פעמים, אך האחרונה הואיל שצריך לאומרה בלחש לא נתפרשה בתלמוד. ונראה לי בס"ד דהוא מזמינה בשלש סעודות שבת וכנגד סעודה שלישית שהיא עולמית בסוד הפה, דלכן אין אומרים קדוש על היין לכך אומר השלישית בלחש. ועוד נראה לי בס"ד טעם לשלש פעמים כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ולכן כנגד הנשמה אומר בלחש כי היא נעלמית שהיא סוד בינה עלמא דאתכסייא. ונראה לי בס"ד בּ וֹאוּ וְ נֵצֵא לִ קְרַאת שַׁ בָּת מַ לְכְּתָא ראשי תיבות מַלְבּוּשׁ [378] שהוא מספר 'אור פניאל' [378], ולכן הוא היה מתכוין להתעטף ולומר כן.

רַבִּי אַבָּא זָבַן בִּתְלֵיסַר אַסְתִּירֵי נראה לי בס"ד טעם למספר זה שהוא מספר 'אַהֲבָה' [13] לרמוז עושה זה הכבוד לאו לקבלת שכר אלא מאהבה שאוהב את השבת, וגם קונה מִתְּלֵיסַר טַבְּחֵי כמנין 'אֶחָד' [13] שהוא עושה בשביל כבוד השבת שהוא אחד שאין לו זוג בימי החול. וּמַשְׁלִים לְהוּ אַצִּינוֹרָא דְּדָשָׁא, לפירוש שני של רש"י 'נותנה לשמשים על פתח ביתו ולא נכנס לבית', ונראה לי בס"ד הטעם שמוסרה להם שם, לרמוז להם אף על פי שהיום הזה יש להם טרחא ויגיעה רבה בצרכי שבת, אם יעשו לכבוד שבת לשם שמים לא ירגישו בטורח, כמו זה הדלת המונח פה על ידי שהיא תסוב על צירה שנאחזת למעלה ולמטה אז לא תכבד על הפותח וסוגר אותה, מה שאין כן אם אין לה אחיזה בציריה אז תכבד על האדם, וכן אם הם יכוונו לבם לשמים למעלה אז הם אין מרגישים בכובד המלאכה, ולכן היה אוֹמֵר לָהֶם אֲשׁוּר הַיָּיא אֲשׁוּר הַיָּיא, תיבת הַיָּיא [26] עולה מספר כ"ו מספר שם הוי"ה ברוך הוא, רצונו לומר שתכוונו לשם ה', וכפל דבריו כנגד שם ב"ן [52] שגם מילואו הוא מספר כ"ו, ואמר בכפליים כנגד קדושת הלילה וקדושת היום.

רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתַּכָּא דְּשִׁינָא נראה לי לאו לכבד את עצמו הכניס זה לבית התבשיל לישב עליו, אלא מפני שהיושב על זה ניכר שהוא אדם גדול וחשוב. ובזה יהיה כבוד גדול לשבת משימוש שמשמש הוא בעצמו, כאדם המשמש את המלך בבגדים יקרים שיהיה כבוד למלך מצד יקר הבגדים.

דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ, אַל יִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ. פירש רש"י מוכיח דבישול קדירה מטנף בגדים עיין שם, והדבר יפלא וכי לדבר זה צריך הוכחה מתנא דבי רבי ישמעאל הלא זה נראה בחוש? ונראה לי בס"ד דמוכיח אל תאמר כיון דעסק זה הוא של מצות כבוד שבת אין ללבוש בו בגד של גּוּנְדָא כמו שלובש בעסק של חול שלא לטנף בגדיו, דאדרבה זה כבודה של מצוה לטנף בעסק שלה את בגדיו, דנראה בזה חבוב מצוה, וכמו אותו חסיד כשהיה מל לא היה רוחץ ידיו מלכלוך דם המילה, וכן רבו של רש"י ז"ל היה מכבד ארון הקודש מן העפר בזקן שלו, לכך מוכיח מתנא דבי רבי ישמעאל דבגדים שבישל בהם קדרה אל ימזוג בהם כוס. וידוע הוא דהאי תנא דבי רבי ישמעאל יליף לזה מן פסוק (ויקרא ו, ג) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן, דנמצא אף על פי שתרומת הדשן מצוה אמר הכתוב שילביש בגדים אחרים כדי שלא יטנפו בגדיו, ומן הפסוק לחודיה לאו איכא הוכחה לכך, דהיינו אומרים לאו משום שלא יטנפו בגדיו קאמר להחליף, אלא גזירת הכתוב שתהיה תרומת הדשן בבגדים אחרים, כמו דחזינן דאיכא כמה גזירות הכתוב בסדר העבודה הן בכלים הן במקומות, אך מן תנא דבי רבי ישמעאל בעצמו נמי איכא הוכחה לכך, דאף על גב דבישול הקדירה הוא תשמיש של רבו ויש בו כבוד רבו עם כל זה מותר לו לייחד לו בגדים אחרים ואין בזה זלזול לרבו, וכן הכא אף על גב דבישול שבת הוא דבר מצוה מותר לו לייחד בגדים לעסק זה בפני עצמו.

רַב הוּנָא מַדְלִיק שְׁרָגֵי נראה לי לאו על נרות שבת העיקרים שמברכים עליהם קאמר כי אלו האשה מדלקת, אלא איירי על נרות שמדליקין במקום שדרכן להכנס בהם בליל שבת לאיזה צורך, שכל מקום שהוא יודע שיזדמן לו צורך שם בלילה צריך להדליק בו.

יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי אָכִיל לְהוּ נראה לי דאלו הכלדיים כוונו בדבריהם לנכון דאמרו לו 'אָכִיל' לְהוּ ולא אמרו 'גָּנִיב' לְהוּ כאשר חשב אותו גוי, גם אמרו 'אָכִיל' לְהוּ רצונו לומר שיבאו לידו על יד דבר אכילה והוא הדג שקנה אתו, וזה הגוי נכנס בדעתו שיגנוב אותם ולכן עשה המצאה להציל ממונו מן הגניבה, וזאת ההמצאה שעשה היא היתה סיבה שיבא הממון כולו ליד יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי בנחת ולא בצער, בהיתר ולא באיסור, בכבוד ולא בבזיון. ונראה כי מן השמים שמו בלבו לקשור המרגלית בכובע שלו שהוא תכשיט הראש, ומשם בא ליד יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי לרמוז שזכה כך בשביל כבוד שבת שהוא ראש לימי החול, גם אותיות רֹאשׁ הם סמוכים לאותיות שַׁבָּת, דקודם שבת יש רֹאשׁ, רמז שזכות השבת משך הראש של זה והביאו אצל יוסף מוקיר שבת, והשליח המביא את המרגלית היה אותו הדג וגם בו נרמז זכות השבת, כי דג [7] גימטריא שבעה, והשבת הוא יום השביעי, ולכן זַבְּנֵיהּ בִּתְלֵיסַר עִילִיתָא, רמז גם כן בזה שזכות השבת שהוא אֶחָד שאין לו בן זוג כשאר ימים הוא גרם לזה ו'אֶחָד' [13] עולה מספר י"ג. גם עוד רמז מה שכתוב בספר הכונות (דף סד) שהשבת נקרא יום אחד רמז שבו כל העולמות נעשים בו ביום בסוד 'יג יג' כי 'גר' דעשיה עולין ביצירה ונעשת 'יג', ו'גר' דיצירה עולין לבריאה ונעשה 'יג' וכעז"ה [וכעל זה הדרך], וזהו מה שנאמר אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ יע"ש, ולכך נעשה לו הצלחה בִּתְלֵיסַר עִילִיתָא שהוא מספר אֶחָד.

מַאן דְּיָזִיף שַׁבְּתָא פַּרְעֵיהּ שַׁבְּתָא נראה לי בס"ד הגיד לו ההוא סבא שהוא אליהו זכור לטוב אל תחשוב זה שכרך על הכבוד שאתה מכבד כל שבת ושבת, ורק זה הוא שכר מצות אותו הדג בלבד שקנית בשביל כבוד השבת, כי כל כבוד שבת שאתה מכבד תמיד אתה חייב בו, יען כי אף על פי שאתה עושה הוצאות רבות לכבוד השבת תמיד, אין שעור קצוב לזה כדי שנאמר שאתה עושה היתרון לכבוד שבת מנדבת לבך, אך זה הדג שקנית בודאי עשית יותר מכדי חיובך מנדבת הלב, יען כי זה הדג קנהו לעת ערב, שלא היה זמן לבשלו והוא כבר קנה דגים ובשלם ולא היה צריך לדגים עוד, ורק קנה זה הדג כדי שאלו הציידים לא יתרשלו מלצוד בערב שבת, כי יראו שזה הדג הוטל לפניהם בלא מכר ולכך קנאו, ולא היה שהות ביום לבשלו אלא רק מלחו והניחו עד אחר שבת, וכיון דעשה יותר מחיוב המוטל עליו נקרא בזה יָזִיף שַׁבְּתָא וסוף פרע לו השבת עצמו.

בָּעָא מִינֵיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי עֲשִׁירִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּמָּה הֵם זוֹכִים. הנה ידוע שרבי ישמעאל נחשב תלמיד לרבי, אך לפעמים שואל ממנו רבי איזה שאלות כדי לידע אם שמע עליהם איזה דברים מן רבי יוסי אביו כי היה דרכו של רבי לחבב את דברי רבי יוסי, וכמו שנאמר בגמרא (סנהדרין כד.) על מה שאמר רבי על רבי יוסי 'כבר הורה זקן'. ונראה לי בס"ד כי רבי עשיר גדול היה, והיה דר בארץ ישראל, ולא היה רוצה לתלות העושר בזכות התורה, כדכתיב (משלי ג, טז) בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, שאינו רוצה להיות לו הנאה מדברי תורה בעולם הזה, ולכך שאל מן רבי יוסי אם שמע איזה טעם מחודש מאביו בזה, והשיב לו בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֵׂר, והנה בודאי גם בארץ ישראל יש זכות תורה וכבוד שבת, אך הואיל שנמצא שם מצות מעשר שאינו נמצא בחוץ לארץ והוא מסוגל יותר לעושר, דכתיב ביה להדיה (מלאכי ג, י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר וכו׳ וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וכו' לכך תלו עושרם בזכות המעשר, אך בבבל שאין שם מעשר, אף על פי דודאי יש שם כבוד שבת גם כן, תולין העושר בכבודה של תורה שהוא מסוגל לעשור יותר מכבוד שבת. ונמצא שלשה המה מסוגלים לעושר שַׁבָּת מַעֲשֵׂר תּוֹרָה, ושלשתם נרמזו ב 'עוֹשֶׁר', כי וא"ו דעושר אינו יוצא במבטא, ולכך שי"ן דְעוֹ שֶׁ ר היא אות א' ד ש בת, ועי"ן דְ ע וֹשֶׁר היא אות ב' דמ ע שר, ורי"ש דְעוֹשֶׁ ר היא אות ג' דתו ר ה, ולזה אמר עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, רצונו לומר שלשתם הרמוזים בעשר תעשר אותך שתתעשר מאלו ה'עשר'.