גמ' אייתו להו פורייתא — מטות לישב עליהן:
לא אייתו ליה — והושיבוהו לארץ:
מפני קטן — שלא יטפח בו ויתלכלך:
א"ל — רב חנן שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לר' אבין:
והלא מוכנת לכלבים — ולמה לי לכפות כלי יפנוה משם שהרי ראויה לטלטל:
דלא חזיא מאתמול — שהיום נולדה:
נהרות המושכים כרגלי כל אדם — משום דמידי דנייד הוא ולא קני שביתה ואע"פ שבא מחוץ לתחום כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול ואע"ג דמאתמול לא הוי הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו ה"נ כיון דאורחיה דקטן בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים:
א"ל ר' אבין — ואלא היכי אתנייה:
צואה של תרנגולים — דלא חזיא לכלבים ושל קטן דקתני מתניתין שמטפח בה קטן קאמר ובשביל הקטן אמר כופין:
תיפוק ליה דגרף של רעי הוא — דמאיס ולפנייה דהא קי"ל במסכת ביצה גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה:
וכי תימא גרף של רעי דמותר אגב מנא אין — הא דקי"ל מותר להוציאו משום דרמי במנא דגרף היינו כלי חרס העשוי לכך ואגב מנא הוא דשרי לטלטולי אבל בפני עצמו לא והכא לאו במנא רמי:
באספרמקי — בשמים:
בצוציתיה — בזנבו אלמא בלאו מנא נמי מטלטלי ליה:
ומשני באשפה — דלא רמי קמייהו ולא גרף של רעי הוא:
קטן באשפה מאי בעי — סתם אשפה ברה"ר הוא ומאי בעי קטן התם דקא מיכסי ליה בשביל קטן:
ומשני בחצר — דשכיח קטן התם קס"ד בחצר דלאו אשפה וקפריך סוף סוף גרף של רעי הוא ומשני באשפה שבחצר:
כל המזיקין — ההורגין:
נהרגין בשבת — וקס"ד אפי' אין רצין אחריו ומשום דס"ל כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא והכא לא גזור:
(נהרגין בשבת — אפי' אין רצין אחריו) משום דס"ל דסתמן הורגין הן:
האמר חייב עליה — והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש:
ומאן לימא לן כו' — דרב יוסף הוא מתני ליה כדלקמן ולא בדבי ר' חייא ור' אושעיא מיתנייא וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא איכא לספוקי במשבשתא ולא מותבינן מינה:
אנא תנינא לה — במתניתא דידי ואנא אותבינא בבי מדרשא אדר' יהושע בן לוי:
ואנא מתרצנא לה — דלא תיקשי כי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין ברצין אחריו קאמר דפקוח נפש הוא:
ודברי הכל — ואפי' לר' יהודה והא דחמשה נהרגין כשאין רצין אחריו ור' שמעון:
אין רוח חסידים נוחה הימנו — דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה:
נוחה — עריבה אין מתרצין במעשיו:
אמר ליה — רבא לתנא:
ואותן חסידים — השונאין אותו על כך אין רוח חכמים עריבה עמהם להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו דשפיר עביד דאי לא מזיקין השתא סופן להזיק בשעת כעסן:
שלימתינהו לכולהו — הרגת את כולן כלומר מה אהני בהא אכתי טובא איכא אלמא לאו שפיר עבד והא דרבא פליג אדאבוה:
שנזדמנו לו להורגן — לכך באו לידו שזימן לו המקום לאבדן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות על ידי זכאי:
לא הרגן בידוע שנזדמנו לו להרוג אותו — והראה לו הקב"ה שחטא אלא שנעשה לו נס:
בנישופין בו — בכה"ג קתני בידוע שנזדמנו להורגו נישופין כך דרך הנחש עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס:
ניותי — על שם מקומו וישראל היה:
דשפיר עביד — וכיוצא בו דקאמר לאו לגנאי הוא אלא הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו:
או לא — וכיוצא בו דקאמר לגנאי הוא:
צרעה אני הורג — בשבת לכלות מזיקין ואף על פי שאינה מועדת כאלו:
לא כל שכן — אלמא שפיר עביד:
דילמא לפי תומו — לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו אין צריך לישמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור:
רוק דורסו לפי תומו — שאין מתכוין למרח ולאשווי גומות דאף על גב דממילא ממרח הוא כי לא מיכוין שרי משום מאיסותא:
הוה שדי רוקא — היה רוק מוטל לפניהם ושבת היתה:
פמוטות — מנורות ולא של חוליות היו:
