בוני התלמוד

    מסכת שבת דף נ״ג עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    גמ' מתניתין נמי דיקאלקמן בהאי פירקא:

    אף באוכףדאיהו נמי מהני לחממה:

    ובלבד שלא יקשור לו מסריכןפוטרא"ל דמיחזי כמי שרוצה להטעינו משוי:

    רצועה תחת זנבופושל"א שנותנים שם שלא תרד האוכף והמשוי על צוארה כשהיא יורדת לעמק והמסרך שלא תרד על זנבה כשהיא עולה על ההרים:

    מהו ליתן מרדעתולא לצאת לרה"ר אלא בחצר ומפני הצינה:

    ה"ג אמר ליה מותר א"ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק:

    איתיביה כו'כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי ואותיביה מברייתא דאסור ליטלה והשתא ליטול אמרת לא להניח מיבעי' דדמי כאילו צריך להטעינה משוי:

    כרביהרב:

    טרסקלסל מלא שעורים תולין לה בצוארה ופיה נתון לתוכו ואוכלת ותענוג בעלמא הוא שלא תטרח לשוח צוארה לארץ:

    צערשל צינה:

    מרדעת מותרדצערא היא הלכך אורחה בהכי ולאו משוי הוא:

    לשמעתא דרבדשרי בטרסקל:

    אבאחברי כמו אברך אבא למלכא (בראשית מא):

    שמואל קרי אריוך על שם שהיה בקי בדינין ושופט כמלך השופט על הארץ לשון ריכא מלך (ב"ב דף ד.):

    והא רב נמי אמרהדכיון דשרי בטרסקל כ"ש מרדעת:

    מאי שנא מאוכףשאסור ליטול וכ"ש להניחו:

    דנפיל ממילאכדקתני מוליכו ומביאו לחצר והוא נופל מאליו:

    כאן לחממהמרדעת צריך לחממה ומותר משום צער דצינה אבל נטילת אוכף אינו אלא שיצטנן שנתחממה ע"י משאוי שנשאה מבעוד יום ואי לא שקיל ליה לא איכפת לן שהרי הוא יצטנן מאליו דאמרי אינשי וכו':

    בזנב שועלשתולין לו בין עיניו שלא ישלוט בו עין:

    זהרוריתלנוי:

    בכיס שלושתולין לו באמתו לקבל זוב ולבדוק מנין ראיותיו שאינו תכשיט לו:

    בכיס שבדדיהןלקבל חלב הנוטף אי נמי שלא ישרטו דדיהן על הקוצים שהיו דדיהן גסין:

    בחסום שבפיהשחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים וכשמגיעין למקום מרעיתם נוטלין אותה הימנה:

    בסנדל שברגליהשעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה האבנים:

    קמיעכתב לרפואת חולי:

    מומחהשריפא כבר ג' פעמים:

    וזה חומר בבהמה מבאדםקס"ד השתא דאקמיע קאי דאמרינן לקמן בפרק במה אשה יוצאה (שבת ד' סא.) שהאדם יוצא בקמיע מומחה וכל הני דקתני לא תצא הנך דלאו שמירת גופה הוא אלא משאוי וסנדל משום דדילמא מישתליף ואתי לאתויי:

    אגד שעל גבי המכהליכא למימר אתי לאתויי:

    קשישין שעל השברבהמה שנשבר בה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרים אותן שם והן מעמידין העצם שלא ינוד אנה ואנה עד שמתחבר:

    ובשליא המדולדלת בהשיצתה מקצתה:

    ופוקקין לה זוגאבל כשאינו פקוק אפי' בחצר לא תצא מפני שהעינבל שבתוכה מקשקש ומוליד קול לכך פוקק בצמר או במוכין שלא יקשקש העינבל שבתוכה:

    זוגאישקלי"ט:

    עינבלבטדי"ל:

    ומטיילתבאותו זוג בחצר אבל לא תצא בו לרה"ר כדמפרש לקמן בפרקין (שבת דף נד:) דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:

    מאי לאובסייחים גדולים קאמר דצוארן ארוך ואין להם צער לשוח ולאכול מע"ג הקרקע ותולה להן טרסקל לתענוג וקשיא לשמואל:

    קטניםארכובותיהן גבוהין וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ע"ג הקרקע ולאכול:

    שבת 53 עמוד א

    גמ׳ · גמרא

    1אמר שמואל: והוא שקשורה לו מע"ש אמר רב נחמן: מתני' נמי דיקא, דקתני: אין החמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו.

    2היכי דמי? אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא, דילמא נפלה ליה ואתי לאתויי. אלא לאו שאינה קשורה מע"ש מכלל דרישא, שקשורה לו מע"ש ש"מ׃

    ברייתא

    3תניא נמי הכי: חמור יוצא במרדעת בזמן שקשורה לו מע"ש ולא באוכף אע"פ שקשורה לו מע"ש רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף באוכף בזמן שקשורה לו מע"ש ובלבד שלא יקשור לו מסריכן, ובלבד שלא יפשול לו רצועה תחת זנבו.

    4בעא מיניה רב אסי בר נתן מר' חייא בר רב אשי: מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת? אמר ליה: מותר. א"ל וכי מה בין זה לאוכף? אישתיק.

    5איתיביה: אוכף שעל גבי חמור לא יטלטלנה בידו, אלא מוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאיליו. השתא ליטול אמרת לא, להניח מיבעיא?!

    6אמר ליה ר' זירא: שבקיה, כרביה סבירא ליה, דאמר רב חייא בר אשי אמר רב: תולין טרסקל לבהמה בשבת, וקל וחומר למרדעת. ומה התם דמשום תענוג שרי, הכא דמשום צער לא כל שכן.

    7שמואל אמר: מרדעת מותר, טרסקל אסור. אזל ר' חייא בר יוסף אמרה לשמעתא דרב קמיה דשמואל. א"ל אי הכי אמר אבא, לא ידע במילי דשבתא ולא כלום.

    8כי סליק ר' זירא, אשכחיה לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר ליה משמיה דר' יוחנן: נותנין מרדעת על גבי חמור בשבת. א"ל יישר, וכן תרגמה אריוך בבבל.

    9״אריוך״ מנו שמואל. והא רב נמי אמרה? אלא שמעיה דהוה מסיים ביה ואין תולין טרסקל בשבת, א"ל יישר, וכן תרגמה אריוך בבבל.

    10דכולי עלמא מיהת מרדעת מותר, מאי שנא מאוכף? שאני התם דאפשר דנפיל ממילא.

    11רב פפא אמר: כאן לחממה, כאן לצננה. לחממה, אית לה צערא. לצננה, לית לה צערא. והיינו דאמרי אינשי: חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא לה.

    12מיתיבי: לא יצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהרורית שבין עיניו. לא יצא הזב בכיס שלו, ולא עזים בכיס שבדדיהן, ולא פרה בחסום שבפיה, ולא סייחים בטרסקלין שבפיהם לרה"ר ולא בהמה בסנדל שברגליה, ולא בקמיע אע"פ שהוא מומחה וזו חומר בבהמה מבאדם.

    13אבל יוצא הוא באגד שעל גבי המכה, ובקשישין שעל גבי השבר, ובשיליא המדולדלת בה, ופוקקין לה זוג בצוארה, ומטיילת עמו בחצר.

    14קתני מיהת: ולא סייחין בטרסקלים שבפיהם לרה"ר לרה"ר הוא דלא, הא בחצר שפיר דמי. מאי לאו, בגדולים ומשום תענוג?!

    15לא, בקטנים ומשום צער: דיקא נמי, דקתני׃

    תוספות

    והוא שקשורה לו מע"שרש"י פי' לקמן דבקשורה מע"ש הוי מלבוש החמור אבל באינה קשורה מע"ש הוי משאוי ועוד יש לפרש דבאינה קשורה מע"ש מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת וה"ר פור"ת פירש דמיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק:

    אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטאולא בעי למפרך דמרישא שמעינן לה דקתני בזמן שהיא קשורה הא אינה קשורה לא דדרך משניות כן במסכת ע"ז (דף לה:) אלו דברים אסורין באכילה כבשים שדרכן לתת לתוכן יין כו' ובסיפא (שם דך לט:) קתני ואלו מותרים באכילה כו' וכבשים שאין דרכן לתת כו' ובפרק אלו טרפות (חולין דף נד.) קתני אלו כשרות אע"ג דאיכא מינייהו דשמעי' מרישא וא"ת ונפשוט מרישא דבקשורה מערב שבת איירי מדאיצטריך למיתני בזמן שהיא קשורה דבלאו הכי הוה ידעי' דאיירי בקשורה דאי באינה קשורה פשיטא דאסור דילמא נפלה ואתי לאתויי כדקאמר הכא אילימא כו' אלא ודאי בזמן שקשורה מע"ש קאמר וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה"א דלהכי תנא בזמן שהיא קשורה לאשמעי' דאפי' קשורה בשבת דאי לא תנא ליה ה"א דוקא בקשורה לו מע"ש אבל בקשורה בשבת לא קמ"ל להכי דייק מסיפא:

    מהו ליתן המרדעת ע"ג חמור בשבתואין לאסור משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דבהמה חשיבא כדבר הניטל כיון דיכול למושכה ולהוליכה בכל מקום ורב אסי בר נתן דבעי אם אסור אין לפרש משום דמיחזי כרוצה להוליך הבהמה למקום רחוק דא"כ היכי דייק דמאן דשרי טרסקל כ"ש מרדעת. ואין לפרש נמי דבעי למיסר בחצר אטו רה"ר כדאמר גבי אשה בפ' במה אשה (לקמן שבת דף סד:) דגבי בהמה לא גזרו כדתניא בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר אלא נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת ואע"ג דשריא קרצוף בפ"ב דביצה (דף כנ.) התם יש לה צער ביותר א"נ לא שרי אלא בי"ט אבל בשבת אסור:

    אוכף שע"ג החמורוא"ת ויתיר האוכף וינער ויפול כדאמר בפ' כל כתבי גבי היתה בהמתו טעונה טבל כו' וי"ל דהתם מיירי בשקין שתוכל הבהמה להתקלקל אבל מחמת האוכף לא תוכל הבהמה להתקלקל לכך לא התירו:

    תולין טרסקלוא"ת ותאסר משום דמשתמש בבע"ח כי היכי דאסור להניח נר על גבי דקל בשבת משום דמשתמש במחובר וי"ל דהתם מנענע הענפים אבל הכא אינו מנענע הבהמה בכך ורב אסי ברבי נתן דבעי למיסר אפסר משום דילמא אתי להשתמש בבע"ח (ת".):

    אריוךשם מלך כדכתיב אריוך מלך אלסר (בראסית יד) ונקטי' טפי משאר מלכים לפי שמובלע בו לשון ארי:

    דשמעיה דקא מסיים בה כו'אע"ג דקיי"ל. כרב באיסורי היינו לגבי שמואל לחודיה אבל הכא ר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב קאי כשמואל וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ומתני' דאין סכין ומפרכסין לבהמה דמייתי לקמן נמי פליגא אדרב כדפירש בקונטרס:

    מאי לאו בגדולים ומשום תענוגוא"ת ומאי קושיא דילמא הכא מיירי בטרסקל שנתלה מע"ש אבל לתלות בשבת אפי' בחצר אסור ותירץ דדייק מדנקט רה"ר גבי טרסקל טפי משאר דכולהו נמי ברה"ר איירי אלא נקט רה"ר דבחצר מותר בכל ענין:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רב נסים גאון

    ותמצא עיקר דיבור זה בפ' כל הכלים (שבת ד' קכג) הניטלין בשבת ואני אבאר לך פירושו כי ראיתי פירוש להרבה מן החכמים מחט נקובה שנגמרה מלאכתה אם ניטל עוקצה טהורה עוקצה התונבא שלה שהוא פי המחט או חרירה הוא מקום הנקב כבר אין לה תקנה ויצאה מתורת כלי ונתיאשו הבעלים ממנה ולפיכך שנינו בה טהורה כי מעת שניטל עוקצה או חרירא אדם זורקה לבין הגרוטאות ונתיאש ממנה מלעשותה כלי וטהורה היא ואם היתה מחט שאינה נקובה ויש לה עוקץ וכבר שיפה אותה ומירקה ואע"פ שעדיין לא נקבה מפני שהיא ראויה ליטול בה את הקוץ הרי היא כתורת כלי וטמאה כמו הנקובה לפי שהנקובה ראויה לתפירה והיא ראויה להוציא בה את הקוץ וזו וזו שוין בתורת טומאה כמו שאמרו אבל לענין טומאה דא ודא אחת היא ובכדומה לו אמרו בתוספתא (דב"מ דכלים פי"א) ואם מתחילה עשאו לכן אפי' פחות מיכן טמא ובגסטרא אמרו (מס' כלים פ"ד מ"ג) אי זו היא גסטרא כל שניטלו אזניה ואמרו בתוספתא (ב"ק דכלים פ"ג) ואם מתחלה עשאה בלא אזנים נידונית כחבית ואשר אמרו בין נקובה ובין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד הוא דתירגם אביי אליבא דרבה בגלומי והוא ברזל חתוך שראויה להעשות מחט והואיל ויש לומר שאם ירצה בעלה לעשותה כלי יכול הוא לעשות כמו שאמרו זימנין דמימליך עלה ומשוי לה כלי מותר לטלטלה בשבת ונחשוב אותה לענין טלטול כמו הכלים והיא כמו מחט נקובה לענין שבת אבל לענין טומאה לא והרי היא בחזקת טהורה עד שיגמור מלאכתה ותהיה כלי כמו שאמרו בתוספתא בסוף בבא קמא דכלים גולמי כלי מתכות הרי הן ככל הכלים אלא שהן טהורין:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף נ״ג עמוד א׳

    מסכת שבת דף נ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־368 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    גמ' מתניתין נמי דיקא לקמן בהאי פירקא:

    אף באוכף דאיהו נמי מהני לחממה:

    ובלבד שלא יקשור לו מסריכן פוטרא"ל דמיחזי כמי שרוצה להטעינו משוי:

    רצועה תחת זנבו פושל"א שנותנים שם שלא תרד האוכף והמשוי על צוארה כשהיא יורדת לעמק והמסרך שלא תרד על זנבה כשהיא עולה על ההרים:

    מהו ליתן מרדעת ולא לצאת לרה"ר אלא בחצר ומפני הצינה:

    ה"ג אמר ליה מותר א"ל וכי מה בין זה לאוכף אישתיק:

    איתיביה כו' כסבור הא דאישתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי ואותיביה מברייתא דאסור ליטלה והשתא ליטול אמרת לא להניח מיבעי' דדמי כאילו צריך להטעינה משוי:

    כרביה רב:

    ועוד 28 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 53a · Sefaria

    תוספות

    והוא שקשורה לו מע"ש רש"י פי' לקמן דבקשורה מע"ש הוי מלבוש החמור אבל באינה קשורה מע"ש הוי משאוי ועוד יש לפרש דבאינה קשורה מע"ש מיחזי כמתכוין להוצאת המרדעת וה"ר פור"ת פירש דמיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק:

    אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא ולא בעי למפרך דמרישא שמעינן לה דקתני בזמן שהיא קשורה הא אינה קשורה לא דדרך משניות כן במסכת ע"ז (דף לה:) אלו דברים אסורין באכילה כבשים שדרכן לתת לתוכן יין כו' ובסיפא (שם דך לט:) קתני ואלו מותרים באכילה כו' וכבשים שאין דרכן לתת כו' ובפרק אלו טרפות (חולין דף נד.) קתני אלו כשרות אע"ג דאיכא מינייהו דשמעי' מרישא וא"ת ונפשוט מרישא דבקשורה מערב שבת איירי מדאיצטריך למיתני בזמן שהיא קשורה דבלאו הכי הוה ידעי' דאיירי בקשורה דאי באינה קשורה פשיטא דאסור דילמא נפלה ואתי לאתויי כדקאמר הכא אילימא כו' אלא ודאי בזמן שקשורה מע"ש קאמר וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה"א דלהכי תנא בזמן שהיא קשורה לאשמעי' דאפי' קשורה בשבת דאי לא תנא ליה ה"א דוקא בקשורה לו מע"ש אבל בקשורה בשבת לא קמ"ל להכי דייק מסיפא:

    מהו ליתן המרדעת ע"ג חמור בשבת ואין לאסור משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דבהמה חשיבא כדבר הניטל כיון דיכול למושכה ולהוליכה בכל מקום ורב אסי בר נתן דבעי אם אסור אין לפרש משום דמיחזי כרוצה להוליך הבהמה למקום רחוק דא"כ היכי דייק דמאן דשרי טרסקל כ"ש מרדעת. ואין לפרש נמי דבעי למיסר בחצר אטו רה"ר כדאמר גבי אשה בפ' במה אשה (לקמן שבת דף סד:) דגבי בהמה לא גזרו כדתניא בסמוך גבי זוג ומטיילת עמו בחצר אלא נראה לר"י דטעמא משום טרחא דשבת ואע"ג דשריא קרצוף בפ"ב דביצה (דף כנ.) התם יש לה צער ביותר א"נ לא שרי אלא בי"ט אבל בשבת אסור:

    אוכף שע"ג החמור וא"ת ויתיר האוכף וינער ויפול כדאמר בפ' כל כתבי גבי היתה בהמתו טעונה טבל כו' וי"ל דהתם מיירי בשקין שתוכל הבהמה להתקלקל אבל מחמת האוכף לא תוכל הבהמה להתקלקל לכך לא התירו:

    תולין טרסקל וא"ת ותאסר משום דמשתמש בבע"ח כי היכי דאסור להניח נר על גבי דקל בשבת משום דמשתמש במחובר וי"ל דהתם מנענע הענפים אבל הכא אינו מנענע הבהמה בכך ורב אסי ברבי נתן דבעי למיסר אפסר משום דילמא אתי להשתמש בבע"ח (ת".):

    אריוך שם מלך כדכתיב אריוך מלך אלסר (בראסית יד) ונקטי' טפי משאר מלכים לפי שמובלע בו לשון ארי:

    דשמעיה דקא מסיים בה כו' אע"ג דקיי"ל. כרב באיסורי היינו לגבי שמואל לחודיה אבל הכא ר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב קאי כשמואל וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ומתני' דאין סכין ומפרכסין לבהמה דמייתי לקמן נמי פליגא אדרב כדפירש בקונטרס:

    מאי לאו בגדולים ומשום תענוג וא"ת ומאי קושיא דילמא הכא מיירי בטרסקל שנתלה מע"ש אבל לתלות בשבת אפי' בחצר אסור ותירץ דדייק מדנקט רה"ר גבי טרסקל טפי משאר דכולהו נמי ברה"ר איירי אלא נקט רה"ר דבחצר מותר בכל ענין:

    Tosafot on Shabbat 53a · Sefaria

    רב נסים גאון

    ותמצא עיקר דיבור זה בפ' כל הכלים (שבת ד' קכג) הניטלין בשבת ואני אבאר לך פירושו כי ראיתי פירוש להרבה מן החכמים מחט נקובה שנגמרה מלאכתה אם ניטל עוקצה טהורה עוקצה התונבא שלה שהוא פי המחט או חרירה הוא מקום הנקב כבר אין לה תקנה ויצאה מתורת כלי ונתיאשו הבעלים ממנה ולפיכך שנינו בה טהורה כי מעת שניטל עוקצה או חרירא אדם זורקה לבין הגרוטאות ונתיאש ממנה מלעשותה כלי וטהורה היא ואם היתה מחט שאינה נקובה ויש לה עוקץ וכבר שיפה אותה ומירקה ואע"פ שעדיין לא נקבה מפני שהיא ראויה ליטול בה את הקוץ הרי היא כתורת כלי וטמאה כמו הנקובה לפי שהנקובה ראויה לתפירה והיא ראויה להוציא בה את הקוץ וזו וזו שוין בתורת טומאה כמו שאמרו אבל לענין טומאה דא ודא אחת היא ובכדומה לו אמרו בתוספתא (דב"מ דכלים פי"א) ואם מתחילה עשאו לכן אפי' פחות מיכן טמא ובגסטרא אמרו (מס' כלים פ"ד מ"ג) אי זו היא גסטרא כל שניטלו אזניה ואמרו בתוספתא (ב"ק דכלים פ"ג) ואם מתחלה עשאה בלא אזנים נידונית כחבית ואשר אמרו בין נקובה ובין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה בלבד הוא דתירגם אביי אליבא דרבה בגלומי והוא ברזל חתוך שראויה להעשות מחט והואיל ויש לומר שאם ירצה בעלה לעשותה כלי יכול הוא לעשות כמו שאמרו זימנין דמימליך עלה ומשוי לה כלי מותר לטלטלה בשבת ונחשוב אותה לענין טלטול כמו הכלים והיא כמו מחט נקובה לענין שבת אבל לענין טומאה לא והרי היא בחזקת טהורה עד שיגמור מלאכתה ותהיה כלי כמו שאמרו בתוספתא בסוף בבא קמא דכלים גולמי כלי מתכות הרי הן ככל הכלים אלא שהן טהורין:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 53a · Sefaria

    רבנו חננאל

    נתינת מרדעת ע"ג חמור דברי הכל מותר לדחות צער בהמה לתלות (קרצטל) [טרסקל] בפיה משום תענוג הוא. ור' יוחנן ושמואל אסרי וכן הלכה והני מילי בבהמות גדולות ומשום תענוג. אבל קטנים דמשום צערא הוא ברה"ר אסורים לצאת הסייחין (בקרצטלין) [בטרסקלין] שבפיהם אבל בחצר שרי. מסורכו פי' חגורו:

    תניא יוצא אדם באגד שעל גבי (בהמה) [המכה] ובקשישין:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 53a · Sefaria

    רשב"א

    אלא לאו שאינה קשורה לו מערב שבת פירש מורי הרב ז"ל: כדי שלא ישתמש בצדדי הבהמה. וכן נראה מן הירושלמי (פ"ה ה"ב). ורש"י ז"ל פירש (לקמן שבת נד, ב ד"ה כדאמרן) בענין אחר.

    לא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהרורית שבין עיניו הכא משמע דכל דלנוי בהמה אסור, וכדאמרינן נמי לעיל (שבת נב, א) גבי פרה ברצועה שבין קרניה דבין לרב בין לשמואל לנוי אסור. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן (שבת נד, ב) אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא, אלמא משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אסור הא משום נוי מותר. ויש לומר דלרבותא נקט לההוא טעמא, דאפילו תמצא לומר דלנוי מותר הכא אסור. ויש מפרשים דלנוי הרגיל לכל בחול אפילו בשבת שרי והיינו טעמא דזוג, אבל רצועה בקרני פרה וזהרורית שבין עיני הסוס אינו רגיל בכל אלא מקצת אנשים עושים כן לעתים ולפיכך אסור דהוי ליה כמשוי.

    Rashba on Shabbat 53a · Sefaria

    מאירי

    אע"פ שהתרנו להיות חמור יוצא במרדעת באוכף מיהא אסור אפי' היה קשור בו מערב שבת שהאוכף הוא של עצים ונתון על המרדעת ואין דרך להניחו אלא כשרוצים להטעינה משאוי ולא סוף דבר בשקשר לו מסרך שלו והוא הקרוי פייטראל ועשוי שלא ירד המשאוי על זנבו בעלייתו בהרים וכן שהפשיל רצועתו תחת זנבו העשוי' שלא להוריד המשאוי על צוארה כשיורדת מהר לבקעה שהרי אלו מוכיחים שלמשאוי נתכוון אלא אף בלא מסרך ורצועה אסור כל עצמו אינו אלא למשאוי ואוכף העשוי לרכיבה שקורין שי"לאה הואיל ואינו למשאוי אלא לרכיבה ואין הרכיבה משאוי שהרי חי נושא את עצמו יש מתירין לצאת בה אם היתה קשורה מערב שבת או שקשרה גוי להוליכה או לאיזו סיבה:

    אע"פ שאסרנו להיות חמור יוצא במרדעת בזמן שאין קשורה בו מערב שבת מותר להניחו עליו על מנת שלא לצאת ברשות הרבים אלא בחצר מפני הצנה ואף זו דוקא בשלא יקשרנה אלא שיניחנה הנחה פשוטה על גביו שהקשירה אסורה לו בשבת ולא משום קשר שהרי עשוי להתיר הוא אלא שאי אפשר שבקשירתו לא יהא סומך על צידי הבהמה ונמצא משתמש בב"ח ומ"מ פרומביא ואפסר אין בקשירתם תשמיש דצדדין ומותר ויש שמצריכים בהן קשור מערב שבת ולא יראה לי כן שהרי סתם אמרו יוצא באפסר יוצא בפרומביא:

    יש מי שאומר שאף נתינת אוכף על המרדעת להפליג בחומו מותר ומ"מ מה שהתרנו נתינת מרדעת או אף נתינת אוכף דוקא לחמם וכדי להצילה מצער הקור אבל נטילתם ממנה אסור אע"פ שאפשר שהיא מתחממת יותר מדאי שאין צער חמימות נידון בצער אצל חמור ומ"מ מתיר קשריה ומוליכה ומביאה בחצר והוא נופל מאליו ומ"מ לצורך גופו כגון לישב עליו אין פקפוק בהתרו:

    רגילים היו לתלות טרסקל ר"ל סל בצואר הבהמה ופיה נתון בתוכו לאכל משם שלא תטרח לשוח בקרקע ודבר זה בשבת אסור אף בחצר הואיל ואין כאן הצלת צער אלא תענוג ויראה בסוגיא זו דוקא בגדולים אבל קטנים שארכובותיהם גבוהות וצוארם קטן ויש להם צער לשוח ולאכול מותר בחצר הא לצאת בהם לרה"ר אסור מפני שהוא כמשאוי:

    רוב ספרים גורסים במלה זו קלסתר אלא שהמפרשים פירשוה ג"כ מענין טרסקל וקצת גאונים מפרשים בו מלשון קלסתר פנים והוא מכסה שקרוי בית פנים שמכניסים בו ראשו של סיח ומלבישין את פניו ממנו שלא יכנו שרב או צנה ואף זו ברה"ר אסור ובחצר מותר בקטנים ואסור בגדולים:

    לא יצא הסוס בזנב שועל והוא שהיו רגילים בדברים המוניים ליתן זנב שועל בין עיניו שלא ישלוט בו עין הרע ולא בזהורית שבין עיניו והוא נתון שם לנוי שכל העשוי לנוי בבהמה אסור וכמו שאמרו למעלה ברצועת פרה שבין קרניה שלדברי הכל לנוי אסור ויש שואלין בה ממה שאמרו למטה אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק ותלו הטעם משום דמחזי כאזיל לחינגא הא משום נוי מיהא ליכא ופירשו בה שלרוחא דמילתא אמרוה כן כלומר אף לכשתמצא לומר שכל לנוי מותר בזו מיהא אסור וי"מ שכל נוי הרגיל בחול אף בשבת מותר וזו היא שהוצרכנו בזוג החמור לטעם אזיל לחנגא אבל כל שאינו רגיל לרוב בני אדם בחול כגון זהורית ורצועה בשבת אסור ונידון כמשאוי:

    לא יצא הזב בכיס שלו העשוי לו ליתן פי האמה בתוכו לקבל זיבתו לידע מנין ראיותיו שאין זה תכשיט אצלו אלא משאוי ולא עזים בכיס שבדדיהן העשוי להן לקבל חלב הנוטף או שלא יסרטו דדיהן על הקוצים ויעשו בהם חבורה מרוב רכותם ולא פרה בחוסם שבפיה העשוי לה שלא תפנה דרך כרמים ושדות לרעות בשל אחרים עד שיגיעו למרעה שמוליכים אותה לשם ונוטלים אותו הימנה ולא סייחים בקרסתלים שבפיהם ואפי' קטנים אע"פ שבחצר מיהא הותר לקטנים כמו שביארנו שכל אלו אין כאן שמירת גוף לעשות כדרך מלבוש והרי הן משאוי ולא בהמה בסנדל שברגליה העשוי לה של מתכת כדי שלא יזיקוה אבנים שאע"פ שיש כאן שמירת גוף יש לחוש דילמא שליף ואתי לאתויה ולא בקמיע והוא כתב המוני עשוי לרפואת איזה חולי ואע"פ שהוא מומחה אצל האדם ר"ל שנתרפא בו אדם שלשה פעמים ובא ללמדנו שאע"פ שהוא מומחה לאדם אינו מומחה לבהמה שאדם אפשר שטבעו מתחזק מתוך בטחונו על הקמיע ומתרפא ואצ"ל שמומחה לבהמה אינו מומחה לאדם שהבהמה מתוך גסות חומרה רפואתה קרובה הא בהמה במומחה לבהמה ואדם במומחה לאדם מותר ולא אמרו זה חומר בבהמה מבאדם אלא בסנדל:

    אבל יוצא באגד שעל גבי המכה מפני שהוא שמירת גוף ונדון כמלבוש ומשום דילמא שליף אין כאן שאינו חשוב אצלו עד שיבא להביאו אם נפל ממנו וכן יוצא בכתיתין שעל גבי השבר והוא שכשנשבר בה עצם עושים לה דפין מכאן ומכאן וקושרים אותם שם להעמיד את העצם שלא יתנדנד ויתחבר ובשיליא המדולדלת בה ר"ל שיצתה מקצתה ופוקק לה זוג שבצוארה והוא הנקרא אשקילאה העשויה להשמיע קול ואמר שסותמה בצמר לבטל השמעת קולה ומטיילה בחצר אבל לא ברשות הרבים שלא יחשב בה כמאן דאזיל לחינגא ר"ל שמוליכה למכור כמו שביארנו ובלא סתימה אף בחצר אסור שמתוך השמעת קול יחשדוהו בני רשות הרבים שיוליכנה למכור ושמא תאמר ואף בפקפוק ובחצר היאך מותר והרי כל שאסרו משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור ואין להפליג בדבר זה בין אדם לבהמה שהרי בפרק הבא אחר זה יראה שאין חלוק בין אדם לבהמה באיסורי מראית העין ומ"מ במקום פסידא נראה שהקלו וכבר כתבנו מזו בראשון של ביצה בשמועת שוטחן בחמה:

    ועוד 4 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shabbat 53a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפירש"י בד"ה ה"ג א"ל מותר כו' כסבור הא דאשתיק משום דלא אשגח ביה דסבר אוכף נמי שרי כו' עכ"ל נראה מלשונו דלא קאי הכי אלא דלמסקנא לרב נמי אוכף ליטול אסור והיינו להאי שינויא דשאני אוכף דאפשר דנפל ממילא אבל להאי שינויא דמפליג כאן לחממה כאן לצננה ע"כ הך ברייתא דאוסר ליטול אוכף לא קיימא כרב דלרב שרי כיון דמתיר בטרסקל דלא הוי רק תענוג וכמ"ש התוס' לקמן מיהו להניח אוכף על החמור אפשר דלא תליא כלל בפלוגתא דרב ושמואל אלא בהך דפליגי ת"ק ורשב"ג בקשורה לו מע"ש אם שרי כמו מרדעת ודו"ק:

    תוס' בד"ה והוא שקשורה כו' ועוד י"ל דבאינה קשורה מע"ש מחזי כמתכוין להוצאת כו' עכ"ל צ"ע לחלק בין פירש"י ובין פי' זה דהוצאת המרדעת נמי לא הוי אלא משום משאוי דכל הני יציאות דקתני משום משאוי הוא ודוחק לומר לפירש"י דבקשורה בשבת דהוי ודאי משאוי כיון דלא גלי דעתו מאתמול שתהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש כפירושו לקמן אבל לפירוש זה אינו ודאי משאוי אלא דמתחזי כהוצאות וכמשאוי בשבת ודו"ק:

    בד"ה אילימא שאינה קשורה לו כלל כו' מדאיצטריך למתני בזמן שהיא קשורה כו' וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה כו' עכ"ל ר"ל דאדרבה דהכי הוה מסתבר טפי למימר דתפסת מועט תפסת להתירא ואי לא תניא בהדיא קשורה ה"א דוקא בקשורה מע"ש כו' ולכך הוסיף למתני בהדיא קשורה דהיא מלתא יתירתא לומר דאפילו בקשורה בשבת אבל השתא דדייק איפכא מסיפא ליכא למימר ברישא הכי וליכא לאקשויי דאימא נמי בסיפא דתפסת מועט תפסת לאיסורא ואיירי דוקא בשאינה קשורה כלל ואיצטריך ליה למתני לדיוקא מיניה אבל קשורה אפילו בשבת שרי דמ"מ מלתא דסיפא לא הוה איצטריך ליה לגופיה כלל כיון דהוה מלתא דפשיטא ועוד דאדרבה בסיפא לאיסורא אית לן למימר דתפסת מרובה תפסת דהיינו לאסור אף באינה קשורה מע"ש ודו"ק:

    בד"ה מהו ליתן כו' דבהמה חשיבא כדבר הניטל כיון דיכול למושכה כו' עכ"ל ולעיל בפרק כירה בד"ה ופורסין כו' שכתבו התוס' שם גבי דכרי דרב הונא דה"ל דבר שאינו ניטל משום דאין דרך למושכן ולהוליכן באחיזת יד כמו חמור דהכא וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 53a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' ומה התם דמשום תענוג שרי הכא דמשום צער וכו' כצ"ל:

    ברש"י ד"ה ופוקקין לה וכו' ומוליד קול לכך פוקק וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה והוא שקשורה לו מע"ש וכו' הוי מלבוש אבל באינה קשורה הוי משוי ר"ל דכשהיא קשורה מע"ש ויצאה בו מע"ש מוכח שזהו מלבוש של החמור ואינו משוי אבל כשהיא קשורה לו בשבת ולא היתה מלבושו קודם זה אינו מוכרח שהוא לבושו של החמור א"כ הוי משוי ועוד יש לפרש וכו' דמחזי כמתכוין להוצאת המרדעת ר"ל דמחזי דאינו קושר המרדעת על החמור לצורך החמור אלא שהוא להוציא המרדעת לרה"ר וקשרה בו כדי להוציאו וק"ל:

    ד"ה אילימא שאינה קשורה כלל פשיטא ולא בעי למיפרך דמרישא שמעינן לה ר"ל דלא בעי למיפרך בלא פשיטא דסיפא הוי פירוש שאינה קשורה לו מע"ש דאי אינה קשורה לו כלל הוי משנה שאינה צריכה דזה שמעינן מדיוקא דרישא אלא ודאי הסיפא אתא לאשמועינן דאע"ג שהיא קשורה בו בשבת אלא שלא קשרה לו מע"ש אין יוצא בו לא רצה למיפרך הכי דאי לאו דקשה פשיטא הוה אמינא דפי' שאינה קשורה היינו שאינה קשורה לו כלל ואע"ג דזה שמעינן מרישא לא הויא משנה יתירה דדדך המשניות כן וכו':

    בא"ד וי"ל דמרישא לא תפשוט דאדרבה ה"א דלהכי תנן בזמן שהיא קשורה לאשמעינן דאפי' קשורה לו בשבת וכו' פי' דהוה ניחא לן טפי לפרש מתני' דלגופא אתא לאשמועינן דהיינו היתרא דבזמן שהיא קשורה בו בכל אופן שהוא מותר לצאת בו מלפרש דלדיוקא אתא ולומר דוקא כשהיא קשורה בו מע"ש אבל אינה קשורה בו מע"ש אסור לצאת דסברא הוא יותר לפרש דאתא לגופא מלפרש דאתא לדיוק ודו"ק:

    ד"ה מהו ליתן וכו' ואע"ג דשריא קרצוף וכו' פי' שמסרקים הבהמה במסרק:

    ד"ה דשמעינן דקא מסיים וכו' וברייתא דאוכף נמי קיימא כשמואל למאי דמשני כאן לחממה כאן לצננה ר"ל דאילו לרב דשרי טרסקל דלא הוי אלא לתענוג כ"ש דשרי ליטול האוכף כדי לצננה אבל להאי שינוייא דמשני התם אפשר דממילא נפיל אתיא האי ברייתא נמי כרב דאע"ג דרב מתיר אפי' טרסקל להניח מ"מ אוכף אינו מותר ליטלו משום כיון דאפשר דממילא נפיל אבל להניח אוכף אפשר דמותר ודו"ק:

    Maharam on Shabbat 53a · Sefaria

    פני יהושע

    בתוס' בד"ה אילימא שאינה קשורה כו' ולא בעי למיפרך דמרישא שמעינן לה כו' דדרך משניות כן כו' וא"ת וניפשוט מרישא כו' עס"ה. עיין במהרש"א מ"ש בכוונת התוס'. מיהו לולא דברי התוס' היה נראה לי ליישב שיטת הגמרא בחדא מחתא משני קושיות התוספות דשפיר מצינן למימר דהא דדייק בגמרא אילימא שאינה קשורה לו כלל פשיטא היינו דמרישא שמעינן לה דמה שכתבו התוס' דדרך משניות כן מ"מ בהנך משניות דפירקין לא שייך לומר כן הא בכולה בבי דבמה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה לא קתני התנא דבר והפוכו דהא אליבא דשמואל קיימינן הכא ואיהו גופא אמר לעיל מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו ופשיט ליה רבי ישמעאל בר"י דארבע' בהמות יוצאין באפסר ועכ"פ אתי למעוטי נאקה דאין יוצא' באפסר ואפ"ה לא תני לה במתניתין בהדיא דאין הנאקה יוצא' באפסר כיון דממילא מכללא דרישא שמעינן דכל מידי דלא מינטרא ביה הוי משוי וכ"ש לרב דממעט נמי גמל בחטם משום דהוי נטירותא יתירתא ואפ"ה לא תני לה במתני' להדיא משום דממילא שמעינן לה שפיר מסברא וכדפרישית לעיל בריש פירקין דמכללא דהך בבא לחוד שמעינן במה יוצאה ובמה אינה יוצאה. וא"כ לפ"ז מדייק הכא שפיר דבאינה קשורה כלל כ"ש שאין צריך לשנות דבר והפוכו כיון דמילתא דפשיטא היא מדקתני במרדעת בזמן שהיא קשורה לו ממילא שמעינן דבאינה קשורה לו אסור ומ"ש הך בבא דמרדעת דשנה רבי משנה יתירה טפי מבכל הנך בבי בפירקין אלא דאכתי היה מקום לומר משום דבהך מילתא איכא חידושא טפי דאסרינן משום חששא דדילמא נפיל מש"ה דרך התנא בכה"ג לשנות דבר והפוכו ע"ז מסיק רב נחמן דאדרבה הך חששא דדילמא נפיל ליכא רבותא כ"כ דמילתא דפשיטא היא דחיישינן בשבת טובי חששא דדילמא נפיל כדאשכחן בכמה בבי בפירקין ובפרק במה אשה ואדרבה לפ"ז משמע דאפילו ברישא לא הוי צריך למיתני בזמן שהן קשורין אי לאו משום דאיצטריך למיתני עיקר דינא דיוצאה במרדעת לגופא דלא נימא מרדעת גופא הוי משוי ואסור ליתן ע"ג חמור כי הך אבעיא דר' אסי בר נתן בסמוך או משאר טעמים שכתבו התוס' בד"ה מהו ליתן וקמ"ל במתניתין דשרי ומשום הכי קתני נמי אגב אורחא דדוקא בזמן שקשורה לו וא"כ אכתי הך בבא דסיפא דקתני אין החמור יוצא בזמן שאין קשורה לו הוי משנה יתירה אלא ע"כ דהך משנה יתירה דסיפא אתי לאשמעינן דבעינן שיהא קשורה לו מע"ש דוקא כן נ"ל נכון לולא שהתוספות כתבו בענין אחר ודו"ק:

    בד"ה מהו ליתן המרדעת כו' ורבי אסי בר נתן דבעי אם אסור אין לפרש משום דמיחזי כו' אי נמי לא שרי אלא בי"ט אבל בשבת אסור עכ"ל. נראה דדוקא לפי' ר"י דטעמא דרב אסי בר נתן לא הוי אלא משום טירחא משום הכי שרי בי"ט כמו קירצוף משא"כ אי הוי מפרשינן טעמא דרב אסי ב"נ משום דמיחזי שרוצה להוליך הבהמה למקום רחוק א"כ אפילו בי"ט יש לאסור דאף למאי דקיי"ל דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בי"ט מ"מ ודאי אסור להוליכה למקום רחוק להוציאה לחוץ לתחום דלא גרע משאר חפציו כדאיתא בס"פ משילין. ונראה דלדינא נמי איכא נפקא מיניה לפי פי' הרב פורת לעיל דהא דבעינן שיהא קשורה לו מע"ש היינו משום דמיחזי כאילו מתכוין להוליך הבהמה למקום רחוק א"כ אפילו ביו"ט יש לאסור היכא דאינה קשורה לו מערב יו"ט מהאי טעמא גופא כן נ"ל וצ"ע:

    Penei Yehoshua on Shabbat 53a · Sefaria

    חידושי רבי עקיבא איגר

    רש"י ד"ה מרדעת וכו', ולאו משוי הוא, ושמואל אמר מרדעת מותר, כתב רש"י ז"ל דצערא הוא הילכך אורחא הוא ולאו משוי הוא. לא זכיתי להבין דהא באמת הוי משוי כ"ז שלא גילה מע"ש שיהא לה למלבוש וקשרה מאתמול, וכמ"ש רש"י לקמן (דף נד ע"ב ד"ה כדאמרן) אלא דמיירי הכא בחצר דליכא משום משוי בזה כיון דהוא צערא לבהמ' מותר לטרוח עבורה ומשוי הכא מאן דכר שמיה, וד' יאיר עיני:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 53a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף נ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־368 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 122 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ אמר שמואל: והוא שקשורה לו מע"ש…״

      חכמים: רב נחמן, שמואל.

    2. קטע 224 מילים

      נפתחת ב״היכי דמי? אילימא שאינה קשורה לו כלל…״

    3. קטע 339 מילים

      נפתחת ב״תניא נמי הכי: חמור יוצא במרדעת בזמן…״

      חכמים: רבן שמעון.

    4. קטע 428 מילים

      נפתחת ב״בעא מיניה רב אסי בר נתן מר'…״

      חכמים: רב אסי בר נתן, רב אשי.

    5. קטע 521 מילים

      נפתחת ב״איתיביה: אוכף שעל גבי חמור לא יטלטלנה…״

    6. קטע 633 מילים

      נפתחת ב״אמר ליה ר' זירא: שבקיה, כרביה סבירא…״

      חכמים: רב חייא בר אשי.

    7. קטע 727 מילים

      נפתחת ב״שמואל אמר: מרדעת מותר, טרסקל אסור. אזל…״

      חכמים: רב קמיה, שמואל, אבא.

    8. קטע 827 מילים

      נפתחת ב״כי סליק ר' זירא, אשכחיה לר' בנימין…״

    9. קטע 922 מילים

      נפתחת ב״״אריוך״ מנו שמואל. והא רב נמי אמרה?…״

      חכמים: רב נמי, שמואל.

    10. קטע 1013 מילים

      נפתחת ב״דכולי עלמא מיהת מרדעת מותר, מאי שנא…״

    11. קטע 1124 מילים

      נפתחת ב״רב פפא אמר: כאן לחממה, כאן לצננה.…״

      חכמים: רב פפא.

    12. קטע 1241 מילים

      נפתחת ב״מיתיבי: לא יצא הסוס בזנב שועל, ולא…״

    13. קטע 1321 מילים

      נפתחת ב״אבל יוצא הוא באגד שעל גבי המכה,…״

    14. קטע 1419 מילים

      נפתחת ב״קתני מיהת: ולא סייחין בטרסקלים שבפיהם לרה"ר…״

    15. קטע 157 מילים

      נפתחת ב״לא, בקטנים ומשום צער: דיקא נמי, דקתני…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: שבת דף נ״ג ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026