מסכת שבת דף ק״ה עמוד א׳

ועלו בידו שתים היינו נמי מתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין:

הא דתנן פטור:

דבעי זיוני שעדיין צריכות ראשי הזיינין לזיינן בתגין שלהן שהזיינין צריכות ג' זיונין ימין ושמאל ולמעלה כדאמרינן במנחות (דף כט:):

מלך נתתיך נשיא אלהים אתה (בראשית כ״ג:ו׳):

אנכי מדלא אמר אני:

אנא נפשי אני בעצמי:

אמירה שהיא נעימה:

כרמל גבי מנחת העומר כתיב גרש כרמל שמביאה כשהיא לחה בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא הימנו:

והתניא פטור אין נראה לר"י לגרוס והתניא דאמאי לא הוה פריך ממתני' ומיהו איכא למימר דממתני' לא קשיא ליה מדקתני וכתב שני זיינין ולא נקט ב' אותיות אחרות דלא בעי זיוני משמע דמשום זיון פטר ליה אבל מברייתא דקתני סתמא פריך שפיר אבל קשה דאי ברייתא היא הא דפריך מינה אמאי נקט נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים אפי' נתכוין לאותן שתים שכתב וכתבן בלא זיון פטור כיון דמוקמי לה בדבעי זיוני דהא בברייתא לא קתני וכתב שני זיינין דנוכל לומר דאתי לאשמעינן הא כתב שתי אותיות אחרות דלא בעי זיון חייב כדפירשתי במתניתין לכך נראה דממתני' פריך וגרסינן והתנן:

רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור נראה דטעם דרשב"ג משום דכתיב או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה:

ורבנן סברי יש ידיעה לחצי כו' פירש בקונט' הא דנקט אות אחת שחרית ואחת בין הערבים כיון דהוי שהות בינתים כדי לידע חשיב כשתי העלמות ואין נראה חדא דהוה ליה לפרש שיעור שהות ועוד דאמר לעיל כתב אות אחת בציפורי ואות אחת בטבריא חייב אע"ג דמסתמא יש שהות כדי לידע ונראה דמיירי שידע בינתים ואחת שחרית ואחת ערבית נקט לרבותא דאף על גב דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר"ג:

מתני' האורג - אומר ר"י דה"ג וחכ"א בין בתחלה בין בסוף ול"ג בין באמצע בין בסוף דא"כ הוה משמע בסוף הבגד ממש והתם אפי' רבנן מודו דחייב אפילו באחת כדאמרינן סוף פרק הבונה (לעיל שבת דף קד:) אבל אי לא גרסינן באמצע אתי שפיר דבסוף לא בסוף ממש קאמר:

ואם תאמר גם זה צריך להאריך האות האחת ולקרבה לחברתה להיותן נקראות יחדו לא דמי הא להא. דהתם כבר האות כתובה היא. מאי אמרת היא קטנה ורוצה לעשות גדולה. בין קטנה לגדולה לא איכפת לן. לפי' כתיבה [היא] וחייב. תנא הגיה אות אחת חייב. ואקשי' השתא כתב אות אחת פטור המגיה חייב. ופריק רבא כגון שהיה ספר שהיה חסר לרי"ש. ובא להגיהו שנטל [לגגו] של דל"ת ועשאו רי"ש והשלימו לספר דקי"ל כתב אות אחת להשלים דברי הכל חייב. וי"א (כיון) [כגון] שנטלו לתגו של דל"ת מחקו וכתבו רי"ש ודברי אביי פשוטין הן:

תנא נתכוון לכתוב אות אחת ועלתה בידו ב' חייב והתניא פטור ושנינן בדבעי זיונא. פי' כגון צריך לכתוב טי"ת ומדי רהוטו לא הדביק בו (לצלם האחרון ונמצא כאילו פו) איבעי זיונא כדי שיתראו צורת האותיות פטור שעדיין אינה כתובה. ואם לאו חייב. ודוקא שצריך (פו) בענין שכתבו:

נוטריקון הוא לשון יון וסופרי המלכים והשרים שלהם יש להן כתב שקוראין אותו נוטריק' ואומר המלך לסופר כתוב טופס והמלך מסדר לפניו בפיו והסופר כותב מפיו מילי שמשמשת כמה ובשיטה אחת כותב מגלה וזהו נוטריקו:

יש מי שאוכל חצי זית חלב בשגגה ונודע לו וחזר ונעלם ממנו ואכל חצי זית אחת רבן גמליאל אומר אין ידיעה לחצי שיעור וכאילו השיעור כולו בשגגה אכלו חייב חטאת וחכמים פוטרין:

רבי אליעזר אומר האורג ג' חוטין בתחלה ואחד על האריג חייב בכלל גדול תנן סתמא. האורג ב' חוטין ולא שנינן בין בתחלה בין בראש הבגד ובין בסופו ע"ג אריג שהוא ארוג מאתמול. וכך הלכה כחכמים ור' אליעזר פליג דסבר פחות מג' חוטין אין מתקיימין אלא נסתרין. הלכך אי בתחלה התחיל באריג צריך ג' חוטין שתהא מלאכה מתקיימת ואם יש חוט אחד ערב ארוג בשתי אם ארג ב' חוטין על גביו חייב. ואם לאו פטור ואם יש ב' חוטין ערב ארוגין בשתי וארג אחד עליהן חייב. וכן אם היו אלף באחד מהן חייב.

[ הא בקטיני] פי' חוטין דקין אלימי חוטין עבין אמרי לה להאי גיסא ג' בקטיני שהן דקיקי כי השנים כאחד דומה מפני שאין מראין רחב ובאלימי שנים כי רחבן ניכר ואמרי לה להאי גיסא ג' באלימי שהן עבין וקשין ולא חלמי להדדי כי השנים מהן אין נכבשין ואין מתאלצין זה עם זה ובקטיני שנים כי דבק הן ונאחזין זה בזה וחלמי הדדי. והרי פירש במשנה אחרונה כי שיעור רחב ב' חוטין הארוגין מלא הסיט וכאן פירש כי היריעה הנארגת רחבה היא וארג ב' חוטין במקצת רחבה (ואם) [אם] הוא שיעור מה שארג ברחב היריעה מלא סיט חייב ואם היא פחות פטור. ואם זו היריעה הנארגת רחבה כולה פחות מסיט אם היא צרה אפי' ג' בתי נירין בלבד כמו צלצול קטן אם ארג בו ב' חוטין שנמצאת אריגתו מן השפה אל השפה אע"פ שאינן מלא הסיט חייב ולא עוד אלא שאם ארג מאצל שפת הבגד האחת שהוא קרועה אל השאיה שיעור ג' בתי נירין חייב אע"פ שאינן רחב מלא הסיט שדומה לארג צלצול קטן. וצלצול זה כמו אבנט הוא. אבל אם בתוך הבגד שלא מאצל השפה ארג ב' חוטין או יותר אם ישנם ברחב מלא הסיט חייב ואם לאו פטור. אבל האורג ב' חוטין ברוחב כל שהן אע"פ שאינן בג' בתי נירין על הגס שהוא מקום מעוקם כמין גמא יוונית חוט אחד לכאן וחוט אחד לכאן צבוע שנמצא עמו סימן או על האימרא שהוא רעלס ואל טראו בלשון ישמעאל והוא מלשון חטובות אטון מצרים דמתרגמינן האמרת חטבת שנמצא זה כמו כותב וחייב:

העושה ב' בתי נירין פי' מכניס חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה. ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב. קירום. הוא מצובייתא. פי' מסנות אורגין אותה מן הסיב או מן חוטי צמר ומכיוצא בהן ומסננין בהן:

חביב נתתיך באומות דאנו דורשין ה"א בחי"ת, וכמו שאמרו בירושלמי פרק כלל גדול (ה"ב) גבי אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, מנין לאבות מלאכות מן התורה, רבי חנינא דצפורין בשם ר' אבהו אל"ף חד, למ"ד תלתין, ה"א חמשה, דבר חד, דברים תרין, מכאן לאבות מלאכות ארבעים חסר אחת שכתוב בתורה, רבנן דקסרין אמרין מן אתרה לא חסרה כלום, אל"ף חד, למ"ד תלתין, ח' תמניא, לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת.

מתני' ואחד על האריג. יש לפרש אחד על שנים, שהרי עם האחד הזה הרי היא מלאכה מתקיימת, ויש לפרש ואחת על שלשה. ופלוגתא היא בירושלמי, דגרסינן התם (ה"א) אשכחת על דר"א פעמים שלשה בתחלה, פעמים שנים על גבי אחד ארוג מאתמול, פעמים אחד על גבי שנים ארוגים מאתמול, רבנן דקסרין בעיין מהו אחד על האריג אחד על גבי שלשה, רבנן דהכא אמרין אחד על גבי שנים.

וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שני חוטין פירוש: בין בתחילת השיעור בין בהשלמת השיעור, אבל בסוף ממש דהיינו סוף היריעה אפילו באחד חייב, כדתניא לעיל בשלהי פרקין דהבונה (שבת קד, ב) כתב אות אחת והשלימה לספר ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, ואוקימנא אפילו לרבנן דלהשלים שאני.

כתב אות אחת נוטריקון ר"ל שמשמשת במקום תיבה כגון מ' נקודה על גבה במקום ארבעים או במקום מעשר ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין והלכה כחכמים:

משנה הכותב שתי אותיות בשני העלמות אחת בשחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין אמר הר"ם פי' הכונה בזאת ההלכה כי העושה קצת מן המלאכה בשעה אחת מיום שבת גמר אותה בשעה אחרת והוא שוגג בשתי השעות אלא שנזכר בין שתי השעות שאותה הקצת שעשה עבר ואחר כך שגג וגמר המלאכה רבן גמליאל אומר אין ידיעה לחצי שיעור ואותה ידיעה שאני חושב שידע אלו נתרחק עשיית הקצת קודם השלמת הכל הרי הוא כאלו לא היתה ולא עשתה רושם כלל ובהעלם אחד עשה המלאכה כלה ולפיכך הוא חייב חטאת וחכמים אומרים יש ידיעה לחצי שיעור ונבדיל קצת המלאכה מן הקצת בידיעה ולפיכך הוא פטור מן הקרבן אבל הוא חייב מכת מרדות על חצי שיעור כאשר ביארנו כי אמרו פטור זו היא כונתו במה דברים אמורים כשעשה חצי שיעור במזיד אבל אם היה שוגג אינו לוקה והלכה כחכמים:

אמר המאירי כתב שתי אותיות בשתי העלמות אחת שחרית ואחת ערבית רבן גמליאל מחייב מפני שהוא סובר שאין ידיעת חצי שיעור מחלקת וחכמים פוטרין שיש ידיעה לחצי שיעור לחלק והלכה כחכמים ומ"מ בהעלמה אחת אפי' כתב אחת שחרית ואחת ערבית חייב וזה שאמר כאן אחת שחרית ואחת ערבית פטור על שתי העלמות היא אמורה ומפני שאין דרך למי שכתב אות אחת ונזכר עליה שיהא חוזר ושוכח לשעתו לכתוב אחרת הוא תופשה אפי' אחת שחרית ואחת ערבית הא בהעלמה אחת ודאי חייב וגדולי הרבנים מפרשים אותה בהעלמה אחת ומפני שהשיעור הארוך מחלק ואין הדברים נראין כלל ואף בירושלמי רמוזה כדברינו כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

יתבאר במקומו שאין כותבים את הגט אלא בדבר שרשומו עומד כגון דיו וסיקרא וקומוס וקנקנתוס כתבו באבר בשחור ר"ל פחם ובשיחור ובמי טירא ר"ל מים הנוטפי' מעצים שבתקרת הבית בשעת הגשמים והם מקבלות שם אדמימות כשר אלא שאין כותבין באלו לכתחילה ומי עפצים כותבין בהם לכתחילה כמו שיתבאר במקומו:

אף לענין שבת כתב באבר ובשחור ובשיחור ומי טריא ואפצא חייב שהרי רשומן עומד:

ספר תורה שנכתבה בו אזכרה אחת שלא לשמה או שלא בכונה פסולה היה צריך לכתוב את השם ועלה במחשבתו לכתוב יהודה וטעה במחשבתו ולא הטיל בו דלת פסול ואפי' חדשו בהעברת קולמוס עליו מתוך כונה אין זה כלום שכתב על גבי כתב אינו כלום כמו שביארנו במשנה:

אע"פ שביארנו שאם כתב אות אחת סמוך לחברתה פטור וכן הדין בארג חוט אחד על האריג מ"מ אם כתב אות אחת והשלים בו ספר או ארג חוט אחד והשלים בה בגד חייב שכל שהשלים בה חשובה היא כשתים וחייב משום כותב וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש וכמו שאמרו בפרק כלל גדול האי מאן דשקיל וכו' חייב משום מכה בפטיש ותירצו שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כלה כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כלה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה וזה מכה בפטיש ומפילה שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה וכן מה שאמרו בשקיל אקופי בגלימיה שהרי הגלימא כלה עשויה אבל באלו לא נשלם הספר והבגד עדיין וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש שאם לא כן אף המלאכות שתחלתן וסופן בא כאחד כגון קצירה וכיוצא בה היה ראוי להתחייב בה משום מכה בפטיש:

בד"ה והתניא פטור כו' אבל מברייתא דקתני סתמא פריך שפיר אבל קשה וכו' דפריך מיניה אמאי נקט כו' כצ"ל וצ"ע כיון דהך דקתני פטור סתמא קתני אמאי לא קשיא להו מאי פריך מיניה הא ע"כ הך דקתני לכתוב אות א' ועלה בידו ב' חייב איירי בצריך לכתוב ב' אותיות ואם כן הך דקתני נמי סתמא לכתוב אות א' ועלה בידו ב' פטור תוקמא באינו צריך לכתוב ב' אותיות דפטור דהוי כמו כוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור כמ"ש התוספות לעיל ודו"ק:

סליק פרק הבונה

בתוס' ד"ה והתניא וכו' אבל קשה דאי ברייתא היא הא דפריך מינה אמאי נקט נתכוין וכו' כצ"ל:

האורג פרק יג

ר"א אומר האורג ג' חוטין וכו' וחכ"א בין בתחלה בין בסוף וכתבו התוס' בשם ר"י דלא גרסינן בין באמצע דא"כ הוי משמע בסוף הבגד ממש וכו' עס"ה. ולולי דבריהם היה נ"ל לקיים הגירסא בין באמצע ואפ"ה לא הוי האי בסוף סוף הבגד ממש דומיא דהאי דס"פ הבונה דהתם איירי שארג למדת בגד ידוע לאדם אחד כדקתני להדיא והשלים לבגד ואם כן מש"ה אפילו חכמים מודו דחייב אפילו בחוט אחד כיון דמעיקרא לא הוי בגד שלם וע"י החוט נעשה בגד שלם והיינו ממש דומיא דכתב אות אחת והשלימו לספר דהתם וכפרש"י שם משא"כ האי בסוף דהכא היינו כדרך האורגין שאורגין ביריעה לצורך כמה בגדים אלא שלבסוף היריעה עושין כמו אימרא כדאיתא בברייתא בסמוך דבכה"ג נמי פליגי רבנן ור"א דלר"א בחוט אחד סגי ולרבנן בעינן ב' חוטין כנ"ל נכון בעזה"י וקרוב לזה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו אלא שהוספתי נופך משלי:

גמ' קדושים אנחנו ע"ע במדרש במדבר רבה ר"פ מסעי על פסוק נחית כצאן עמך:

שם א"ל להאי גיסא פסחים קח ע"א ב"ב מב ע"ב:

'אָב' נְתַתִּיךָ לָאֻמּוֹת 'בָּחוּר' נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת 'אָב' נְתַתִּיךָ שהיה מגייר גיורין וממילא נעשה אַב, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ונקראים על שמו, ורמז ששה תוארים בראשי תיבות 'אַב הֲמוֹן' כי היה אחוז בחסד שהוא ראש השש קצוות, גם שלט בעינים ואזנים ופה וראש הגויה שהם ששה אברים, ואומרו 'בָּחוּר' שעשאו בחור מחדש להוליד בהיותו בן מאה שנה.

'אָנֹכִי' נוֹטְרִיקוֹן אֲנָא נַפְשִׁי כְּתָבִית יְהָבִית. נראה לי בס"ד טנת"א הם כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ונשמה לנשמה, נמצא האותיות הם בחינת נפש, ובלוחות לא כתב אלא אותיות שהם נפש, וזה שאמר נפשאי כתבית ויהבית, או כְּתָבִית תורה שבכתב יְהָבִית שבעל פה. וְרַבָּנָן אַמְרֵי: אֲמִירָה, נְעִימָה, נראה לי בס"ד כנגד פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד], אֲמִירָה בלחישו זה הסוד, נְעִימָה דרש, כתיבה רמז, יְהִיבָה פשט, והא"ד נקטי כסדר שאדם יתחיל ללמוד שהסוד לומד באחרונה.