דאיתותב דעתיה — להודיעו שלא נתכוונתי:
בפרומביא — מי הוי נטירותא יתירתא לגביה או לא:
הלכה כחנניא — ולא איכפת לן אי הוי נטירותא יתירתא:
יוצאה באפסר — אם תחבו בחקיקת קרן אבל בקשירה בעלמא לא דילמא שלפא מרישה מתוך שראשה דק והיא מתנתקת לכאן ולכאן כשמושכין אותה ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים:
תחב לה בזקנה — שקשר שער זקנה כמין נקב ותחב האפסר לתוכו:
מנתחא — מתנתקת וקופצת אנה ואנה לברוח מידו:
כאיב לה — הזקן שנתלש השער ומכאיבה:
תנן התם — בסוף פרקין ולא פרה ברצועה שבין קרניה:
לנוי — שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה:
לשמר — שאוחזה בה:
אסור — דפרה מינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפניו וקסבר נטירותא יתירתא משוי הוא:
ולשמר מותר — קסבר נטירותא יתירתא לאו משוי הוא:
ארבע בהמות — וקס"ד דהכי קאמר באפסר יוצאו' ולא בחטם אלמא נטירותא יתירתא משוי הוא:
ומאי חזית — דמסמית הא דשמואל מקמיה ההיא סמי ההיא מקמי הא:
דאיתמר — בהדיא דשמואל הוא דשרי וההוא דמחליפין כדאוקימנא דלא למעוטינהו מחטם אלא למעוטי נאקה מאפסר דלא מינטרא ביה:
קשרה בעליה — לפרה אדומה:
במוסרה — אפסר:
במוליכה מעיר לעיר — וסתם פרה פונה למקום מרבץ שלה וצריך לאוחזה כשמוליכה לעיר אחרת ולאו נטירותא יתירתא הוא אלא אורחא היא:
שאני פרה — אדומה:
דדמיה יקרים — ובעי נטירותא יתירתא משנולדה:
יוצאין כרוכין — הרצועה סביב צוארן ואע"פ שאינו אוחזה לאו משוי הוא דלנוי נמי אורחייהו הוא:
נמשכין — שמושכה ברצועה הקבועה בטבעת השיר:
יוצאין נמשכים — דנטירותא אורחא הוא:
ואין יוצאין כרוכים — דלנוי לאו אורחא הוא:
כרוכין לימשך — כרוכים בריוח שיכול להכניס ידו בין הכרך לצואר או יניח מעט מן החבל שאם באת לברוח ימהר ויאחזנה:
מולאות — פרדות:
דאי ס"ד דרב דימי נמשכין לחוד קאמר — אבל כרוכין לא ולא אתא לאשמעינן אלא דמולאות משתמרות באפסר ולא הוי משוי להו:
מדרב יהודה אמר שמואל נפקא — דקס"ד דקיבלה רבי מיניה דרבי ישמעאל ברבי יוסי:
טבעת אדם — שנותן באצבע לנוי:
טמאה — דתכשיט הוא וממדין ילפינן דמנה בהן תכשיטין אצעדה וצמיד וגו' ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם (במדבר לא):
טבעת בהמה — כגון שיר:
טבעת כלים — כעין שעושין בראש ידות הכלים:
ושאר כל הטבעות — כגון העשויות לדלת:
