מסכת שבת דף ע״ב עמוד ב׳

נתכוין להגביה את התלוש כגון דנפל סכין בערוגת הירק ונתכוין להגביהו:

וחתך את המחובר פטור דכתיב אשר חטא בה ודרשינן בכריתות פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה ושוגג היכי דמי כגון שנתכוין לכך אבל שגג דסבר שאין היום שבת או סבר שמלאכה זו מותרת וזה מתעסק בהגבהה היה ולא בחתיכה:

דהא לא איכוין אחתיכה דאיסורא בשגגת שבת או בשגגת מלאכות אלא מתעסק בחתיכת היתר הוה שיודע שהוא שבת ויודע שחתיכת מחובר אסור:

משא"כ בשאר מצות כולה מפרש לה ואזיל:

שגג בלא מתכוין לקמן מפרש לה:

חלב ודם דומיא דטחינה וקצירה שהן שני גופין:

אלא גבי שאר מצות היכי דמי דפטור:

כגון חלב וחלב בהעלם אחד:

נתכוין להגביה את התלוש פירש בקונטרס כגון סכין מוטל בערוגת ירק ונתכוין להגביה וחתך את המחובר א"כ הא דפליגי בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר היינו לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר משמע דחייב לכ"ע וקשה לר"ת דבסוף פ' ספק אכל (כריתות יט:) אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומוכח התם דאפילו בנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת פטר שמואל ולקמן בפרק הזורק (שבת דף צז:) פטר רבא נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה כי לא אמר כל מקום שתרצה תנוח וכל שכן בנתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר דלא נעשה כלל רצונו או נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור ונראה לר"ת דהכא מיירי בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר וחותך מה שהיה מתכוין אלא שלא היה יודע שהיה מחובר ופליגי אביי ורבא בקרא דאשר חטא בה דמוקי ליה רבי אליעזר בפרק ספק אכל (שם יט:) פרט למתעסק והכי איתא התם בהדיא דקאמר עלה לרבא משכחת לה שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לאביי שנתכוין להגביה את התלוש כו' ושמואל דפטר מטעם מלאכת מחשבת היינו בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשה מחשבתו והשתא אתי שפיר דקאמר לקמן דמפרש שגג בלא מתכוין דשאר מצות היכי דמי כגון דסבור שומן הוא ואכלו דהיינו ממש דומיא דשבת לפר"ת:

הניחא לאביי דאמר חייב פי' הניחא לאביי בהא דמשכחת גבי ע"ז שגג בלא מתכוין אבל מ"מ גם לאביי לא מיתוקמא ברייתא שפיר בהכי דהא אם חלל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב ולהכי איצטריך בסמוך לאוקמא אליבא דאביי שגג בלא מתכוין ה"ד דסבור רוק הוא ובלעו:

רבא אמר פטור ואם תאמר והא אמר בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) דע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור אם כן אפילו לא מקבל ליה חייב ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נד.) דאפילו בע"ז בצינעא וחי בהם ולא שימות בהם והא דקאמר רבא בפ"ב דכתובות (דף יט.) גבי עדים שאמרו להם חתמו שקר כו' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ה"פ אפילו מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בע"ז ג"ע ושפיכות דמים דאם כן דטעמא דרבא דפטר הוי משום הכי מאי מייתי אביי בפ' ד' מיתות (סנהדרין סא:) מכמה ברייתות לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר (שם עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא וי"ל דסבר רבא דאפי' למ"ד דחייב למסור את עצמו אם לא מסר עצמו לא מיחייב מיתה בבית דין וקשה לרשב"א דאמר רבא במסכת ע"ז הכל היו בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל שאר אונסין הוו בכלל לא תעבדם וחייב והכא פטור אפי' מאהבה דליכא אונס מיתה וי"מ דההיא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם אע"ג דלא מקבל עליה לאלוה אבל הכא במפרש דקעביד מאהבה ומיראה אי נמי אפילו בסתם ובע"ז שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי עלה התם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם [וקאמר רבא כהמן ולא כהמן דאילו התם מיראה והכא לאו מיראה] ומההיא גופא נמי יש לדקדק דחייב אע"ג דלא קבל עליה באלוה דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא דאדם שכמותך דשרי והיינו בלא קיבלו עליו באלוה ועוד דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס:) הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו אע"ג דקא מכוין לבזוייא הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע"ג דקא מכוין למירגמיה אלמא דחייב אע"פ שאין מקבל עליו באלוה ומיהו יש לפרש אע"ג דקא מכוין לבזוייא מכוין לעובדה דרך בזיון וברגימה זו והא דלא דחי ראיות דאביי בעובד מאהבה ומיראה סתם משום דסתם עובד כמדעתו דמי וא"ת ולמאי דפטר רבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמרינן במדרש ששתי צורות היו על לבו ועוד משום קידוש השם כדאשכחן בירושלמי במסכת שביעית בפ"ד כגון פפוס ולולינוס אחיו שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו מהם:

באומר מותר והא דמעטינן בפ"ב דמכות (דף ז: ושם) בשגגה פרט לאומר מותר שאני גבי גלות דטובא בשגגה כתיבי התם ולהכי נמי אמר בסוף פ"ב דב"ק (דף כו: ושם) היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם לענין גלות פטור מבשגגה לענין שבת פטור משום דבעינן מלאכת מחשבת והשתא תיפוק ליה דגבי שבת נמי כתיב בשגגה אלא ודאי דוקא גבי גלות ממעטינן משום דכתיבי בשגגה טובא:

עד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן כו' וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת ולא הוי פטור לגמרי וי"ל דניחא ליה לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה דדילמא אפי' תרתי מיחייב דכי אוקי הכא באומר מותר היינו בנתעלמה ממנו לפי שעה דהיינו דומיא דהעלם זה וזה בידו כדפי' לעיל דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"ז אינו ישראל כלל כיון שמודה בע"ז דדוחק להעמיד בתינוק שנשבה לבין העכו"ם:

ואלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב אלא למאן דאמר פטור מאי איכא למימר. ופלוגתא דאביי ורבא משכחת במס' סנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סא) איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה רבא אמר פטור דלא קבלה עליה באלוה אי קיבלה עליה אין ואי לא לא:

אתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר לכולי עלמא לא מחייב קרבן דהא לא אתכוין למלתא דאית בה איסורא אלא להגביה בעולם נתכוין אע"פ שחותך את המחובר לא קרינן ביה נפש כי תחטא בשגגה ולא הוי חוטא בשגגה אלא מתכוין למעשה מביא לידי חטא. והוא אינו יודע שהוא חוטא. אבל אם נתכוון לחתוך את התלוש שהוא מותר ונזדמן לו מחובר וחתכו רבה אמר פטור דס"ל שאינו קורא ביה נפש כי תחטא בשגגה אלא בזמן שמתכוון לדבר אסור כשיקרא שוגג באיסורו וזה לא נתכוון אלא לחתיכת תלוש אביי אמר חייב דהוא מכוון לחתיכה בעלמא ויש בחתיכה איסור. וסבר אביי שאין צריך להתכוון במעשיו לדבר שהוא באיסורו אלא כל מעשה שיש במינו איסור אף על פי שלא נתכוון לדבר שיש בה איסור כיון שנזדמן לו דבר איסור הריני קורא בו כי תחטא בשגגה. וכך לענין נתכוון לזרוק שתים וזרק ד' לרבה פטור דהא לא נתכוון לדבר האיסור בשגגת איסורו אע"פ שמתכוון למקצתו דסבר ליה צריך להתכוון לכל האיסור בשגגת איסורו ולאביי חייב דהא נתכוון לזריקה ונזדמנה לו זריקה אסורה. אמ' (רבא) [רבה] מנא אמינא לה דפטור דתניא חומר בשבת משאר מצות שהשבת עושה שתים בהעלם אחת חייב שתים מה שאין כן בשאר מצות.

חומר בשאר מצות ששאר מצות שגג בלא מתכוון חייב משא"כ בשבת ואוקימנא דשגג בלא מתכוין בשבת דפטור [בכה"ג דנתכוין לחתוך את התלוש וכו'] ודוק' הא מתניתא כרבה דאמר נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה (דאיסור דא) [לאיסורא]. ושקלו וטרו בהא דתנן עשה בהעלם אחד שתים בשבת חייב שתים ובשאר מצות כי האי גוונא אינו חייב אלא אחת. היכי דמי [אילימא] קצר וטחן בשבת כיוצא בו בשאר מצות אכל חלב ודם הכא שתים מחייב והכא שתים מחייב. אלא קצר וחזר וקצר בהעלם אחד כיוצא בו בשאר מצות אכל חלב וחזר ואכל חלב בהעלם אחד הכא חדא מחייב והכא חדא מחייב ודחינן מאי שאר מצות דקתני ע"ז. והכי קתני חומר בשבת שאם קצר וטחן בהעלם אחד בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב שתים מה שאין כן בע"ז כי (אם) בע"ז אם זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכדר' (יוסי) [אמי] ודחינן לא מיתוקמא מתניתין בע"ז דקתני סיפא שגג בלא מתכוון בשאר מצות חייב משא"כ בשבת. שגג בלא מתכוון בע"ז היכי משכחת לה אי נימא דחזא ע"ז וסבר כי היא בית הכנסת והשתחוה [לה] כי האי גוונא פטור הוא דהא לבו לשמים. ואלא דחזא אנדרטא וסגיד לה. אי דקבלה עילויה באלוה מזיד הוא ולאו בר קרבן הוא ואי לא קבלה עילויה באלוה כיון דבשוגג השתחוה כנגד האי אנדרטא לא מחייב דהא לא עביד מידי אלא כגון שהשתחוה לע"ז מאהבה. שראה צורת ע"ז ואהבה או אדם שהעמיד עצמו ע"ז כהמן והשתחוה לו מאהבה בשגגת אלהים אחרים פי' שנעלם ממנו שמשתחוה לע"ז מאהבה חייב או שנעלם ממנו כי אלו העבירות בע"ז מחייב. וזה פי' מאהבה או מיראה נמי כגון מי שנתיירא מן הע"ז והשתחוה לו בשגגת אלהים אחרים או בשגגת עבירות דלא הוה ידע כי האי גוונא חייב אי אמרת כי האי גוונא שגג בלא מתכוין בע"ז חייב ניחא לאביי דמחייב דגרסינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות דאתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה כגון המשתחוה מאהבתו לו או מיראתו ממנו לאדם הנעבד כהמן בשוגג שלא היה יודע כי העובד מאהבה או מיראה חייב [אביי אמר חייב] דהא פלחא לע"ז רבא אמר פטור דהא לא קבלה עליו באלוה.

בד"ה נתכוון להגביה כו' וחתך מחובר אחר כו' וקשה לר"ת כו' עכ"ל וה"מ נמי להקשות לפי' הקונטרס דאיירי בחתך מחובר אחר דל"ל דרשה דבה פרט למתעסק כפירוש הקונט' דת"ל דפטור בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכן הקשו בפרק ד' מיתות ע"ש וק"ל:

בד"ה ע"כ לא בעא כו' דאם לא נודע לו מעולם כו' דדוחק להעמיד בתינוק כו' עכ"ל לעיל לרב ושמואל בעי לאוקמא מתני' דריש פרקין בתינוק כו' היינו נמי כעין תינוק כו' דלא נודע לו איסור שבת מעולם אבל הכא בע"ז ליכא לאוקמי נמי כעין תינוק דהיינו לא נודע לו איסור ע"ז דאם כן אינו ישראל כלל כו' ובתינוק שנשבה כו' לחוד נמי דוחק להעמידה ולא ניחא להו לתרוצי נמי הכא דלהכי מפרש לאומר מותר דהכא בהעלם זה וזה משום דדילמא אפילו תרתי מחייב ולכך לא הקשה נמי משוכח עיקר שבת כמ"ש התוס' דהכא הכי קא קשיא להו דמאי פריך כלל דאימא דרבא כרבי יוחנן ור"ל ס"ל דאמרי' לעיל בתינוק שנשבה לבין הנכרים דפטור לגמרי בשבת ואהא תירצו דהכא בע"ז נמי איירי וליכא לאוקמי לא כעין תינוק כו' דהיינו שלא נודע לו מעולם דא"כ אינו ישראל כלל ובתינוק כו' גופיה לחוד נמי דוחק להעמידה ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' הכל היה בכלל לא תעבדם כו' משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה כו' עכ"ל לפי תירוצם הך דבפרק רבי ישמעאל דאמר רבא דאפילו בע"ז בצנעא וחי בהם כו' איכא לאוקמא אליבא דמ"ד בפרק בן סורר ומורה דאין חייב למסור עצמו אפילו בע"ז א"נ דההיא לענין עונש איתמר שאם עבר אינו נהרג כמו שכתב הסמ"ג וכמ"ש כל זה מהרש"ל מיהו הך דהכל היה בכלל לא תעבדם כו' לא משמע להו לאוקמא בהכי אלא בחיוב מיתה בב"ד איתמר ולהכי קשיא להו שפיר משמע דלא מפיק אלא אונס כו' ודו"ק:

בא"ד ומההיא גופה נמי יש כו' דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא כו' והיינו בלא קבלו כו' עכ"ל ק"ק דמה דקדוק יש כאן דהא ע"כ רבא מוקי לה התם כהמן ולא כהמן כהמן דהוה גופיה ע"ז ולא כהמן דאלו המן מיראה והכא לאו מיראה וא"כ כיון דאיירי בלאו מיראה ע"כ דקבלו באלוה איירי ויש ליישב וק"ל:

בא"ד והא דלא דחי ראיות דאביי כו' משום דסתם עובד כו' עכ"ל וכצ"ל הכא בשמעתין דפריך לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר ולא מוקי לה בעובד מאהבה ויראה סתם וק"ל:

בגמ' אלא באומר מותר ע"כ לא בעיא מיניה רבא מרב נחמן וכו' פירש"י ע"כ לא קמבעיא מיניה וכו' העלם זה וזה בידו מהו לעיל בפירקין דהיינו אומר מותר דאמר אין שבת בתורה היינו העלם זה וזה עכ"ל משמע מלשונו זה שהוא מפרש הבעיא דלעיל דהעלם זה וזה בידו היינו שאומר שאין שבת בתורה ולעיל פירש"י העלם זה וזה בידו וכו' וממתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת לא שמעינן ליה וכו' וכי מבעי לן ביודע עיקר שבת וכו' עכ"ל וא"כ דברי רש"י נראין כסותרין ונראה דלפירש"י ה"פ פשטא דגמ' ע"כ לא קמיבעיא לרבא מרב נחמן אלא בהעלם זה וזה ויודע עיקר שבת אם חייב אחת או שתים אבל מיפטר לגמרי אפי' היכא שאינו יודע עיקר שבת דזה מיקרי ג"כ העלם זה וזה כלל לא דהא היינו מתני' דהשוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת כנ"ל בפירש"י אלא שתקשה לך לפירש"י למה ליה לאתויי מבעיא דרבא לייתי ממתני' גופא דקתני השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת ואחת מיהא חייב ואינו פטור לגמרי וזה קשה על פשטא דפירש"י בלאו הכי כמו שהקשו התוס' וק"ל:

בתוס' ד"ה נתכוין להגביה את התלוש וכו' א"כ הא דפליגי במתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר משמע לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר וכו' פי' מדפירש"י כגון סכין מוטל בערוגה וכו' ולא פי' כפשוטו כגון שהיה סובר שירק זה הוא תלוש ונתכוין להגביהו ונמצא שהיה מחובר ובהגבהתו תלשו וחתכו מן המחובר וא"כ רוצה רש"י לפרש דמיירי דוקא כשנתכוין לזה וחתך דבר אחר וממילא נמי הא דפליגי בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר מפרש נ"כ בהאי גוונא דהיינו שנתכוין לחתוך זה וחתך ירק אחר שהיה מחובר וקשה לר"ת דבס"פ ספק אכל אמר שמואל וכו' ר"ל דכה"ג דפירש"י לא אתי פטורו מפסוק אשר חטא בה ומטעם מתעסק אלא שפטור מטעם דבעינן מלאכת מחשבת שתתקיים מחשבתו וזה לא נתכוין לדבר זה כלל ואפי' נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר פטור משום דלא נתקיימה מחשבתו לכך פי' ר"ת דשני דינים הן דנתכוין לזה וחתך מחובר אחר פטור מטעם דשמואל מטעם דבעינן מלאכת מהשבת ואביי ורבא פליגי בדברי ר"א דדריש אשר חטא פרט למתעסק ופליגי אינהו מה נקרא מתעסק אביי ס"ל נתכוין להגביה את התלוש ונמצא שהוא מחובר וחתכו זה לא נקרא מתעסק ורבא ס"ל דגם נתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר נקרא ג"כ מתעסק ופטור זהו כלל העולה מדברי התוס' אלא שיש לדקדק תרי קראי למה לי דלכתוב אשר חטא בה דילפינן מיניה פרט למתכוין לחתוך את התלוש ונמצא מחובר דנתכוין לזה שחתך ואפ"ה פטור וכ"ש הא דשמואל דנתכוין לזה וחתך מחובר אחר דלא נתקיימה מחשבתו דפטור אבל אין זה קושיא כלל דאי לאו קרא דמלאכת מחשבת לא הוה אמרי' דתלי מידי בקיום מחשבתו והוה אמרי' דדוקא שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור משום דנתכוין לדבר היתר אבל נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דנתכוין לדבר איסור חייב לכך איצטריך קרא דמלאכת מחשבת ואי כתב קרא דמלאכת מחשבת ולא כתב קרא דאשר חטא ה"א איפכא דדוקא נתכוין למחובר זה וחתך מחובר אחר הוא דפטור משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל נתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר שנתקיימה מחשבתו שהרי חתך אותו שנתכוין לו אימא חייב לכך איצטריך ג"כ קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק ומתכוין לדבר היתר ודו"ק:

ד"ה הניחא לאביי וכו' דהא אם חלל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב כו' יש לדקדק למה כתבו התוס' דגם לאביי לא מתוקמא ברייתא שפיר הא איכא לאוקמא שפיר דהא דקתני שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב היינו בעובד ע"ז מיראת מיתה דס"ל לאביי דאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור ולכך במזיר חייב מיתה ובשוגג קרבן משא"כ בשבת דהא אם אומרים לו חלל את השבת או תהרג מותר לחלל את השבת דהא דוחין את השבת מפני פקוח נפש ולכך פטור וי"ל דמ"מ גם לאביי לא מתוקמא שפיר דכיון דמצינו גם בשבת שגג בלא מתכוין שחייב כגון חלל שבת מאהבה או מיראת עונשים שאין בהם חשש מיתה ואין כאן פקוח נפש שזה ג"כ מקרי שגג בלא מתכוין וחייב גם בשבת לכך לא אתי הברייתא שפיר דלא הו"ל למיתני סתמא משא"כ בשבת כיון דמצינו ג"כ בשבת שוגג בלא מתכוין דחייב כגון במקום דליכא פיקוח נפש וק"ל:

ד"ה ע"כ לא בעי מיניה רבא מר"נ וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת וכו' ולא הוי פטור לגמרי וכו' ר"ל ואי הוה האי אומר מותר דנתעלמה ממנו לפי שעה כמו שפירשו התוס' בתר הכי כ"ש דקשה ממתני' דהא אפי' היכא ששכח לגמרי עיקר שבת אפ"ה אינו פטור לגמרי וכ"ש באומר מותר דהכא דנתעלמה ממנו לפי שעה כ"ש דאינו פטור:

בא"ד וי"ל דניחא ליה לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה וכו' פי' מספקא ליה לרבא בהעלם זה וזה אי מחייב חדא או תרתי וא"כ ה"ה הכא באומר מותר יכול להיות לא מבעיא דלא פטור לגמרי אלא אפי' תרתי נמי מחייב אם עשה שתי עבודות בהעלם אחד דהא ע"כ האי אומר מותר דהכא היינו שנתעלמה ממנו ע"ז לפי שעה לא שלא ידע מאיסור ע"ז ושבת מעולם כדמשמע מפירש"י דומיא דהעלם זה וזה דבעי רבא דאיירי בכה"ג דהיכא דנשכח ממנו לעולם פשיטא דאינו חייב שתים כדקתני במתני' השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת והאי אומר מותר דהכא איירי נמי דנשכח ממנו לפי שעה ולכך פריך דיכול להיות דאפי' תרתי מיחייב וק"ל:

ד"ה לרבא דאמר פטור וכו' א"כ דטעמא דרבא דפטר הוי מש"ה מאי מייתי אביי וכו' ר"ל אלא ודאי מדאביי ש"מ דרבא דאמר למלתיה דפטור אליבא דכ"ע אפי' לאותו מ"ד דס"ל יהרג ואל יעבור א"נ רבא גופיה הא דקאמר בפ' ר' ישמעאל במס' ע"ז דאפי' בע"ז בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם לא קאמר להא אלא אליביה דההוא תנא דהתם כדמשמע התם אבל לדידיה לא ס"ל הכי משום דקי"ל הלכתא כמ"ד דאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור וא"כ ליכא לתרוצי דהא דפטר רבא מיראה הוי טעמיה משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל ואע"ג דהתוס' היו יכולים לסתור תירוץ זה בלאו הכי דאי טעמיה דרבא משום דאזיל לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל התינח דפטר מיראה דנוכל לומר דאיירי מיראת מיתה מאהבה מאי איכא למימר אמאי פטר רבא מ"מ סתרו ליה התוס' הכא דאפי' הא דפטר רבא מיראה ואפי' איירי מיראת מיתה לא א"ש:

בא"ד וקשה לרשב"א וכו' אבל שאר אונסים הוי בכלל לא תעבדם והכא פטר אפי' מאהבה כו' כלומר דבהאי שינוייא דמשנינן דס"ל לרבא דאע"ג דחייב למסור עצמו למיתה מ"מ אם לא מסר אינו חייב אלא פטור אינו מתורץ אלא הא דפטר מיראה אבל מ"מ קשה אמאי פטר מאהבה הא התם לא הוי אונס מיתה והוי בכלל לא תעבדם:

בא"ד דומיא דהמן דמייתי עלה כו' פי' אביי מייתי התם סיוע לדבריו דחייב עובד מיראה מדקתני בברייתא יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם והמן הוי מיראה א"כ ש"מ דמיראה חייב ודחי לה רבא דהתם כהמן ולא כהמן כהמן דאיהו גופיה הוה ע"ז ולא כהמן דאלו המן הוה מיראה אבל קרא דלא תעבדם לא איירי מיראה אלא דנתכוין לעבדו אבל מיראה פטור דומיא ממש כהמן מ"מ שמעינן מהא דלא פטר רבא אלא דומיא דחיובא דאביי היינו דומיא דהמן שהכל היו יודעים שהיה מיראה ואדרבה מההיא ברייתא יש לדקדק דהיכא דהוי האדם ע"ז ואינו מפורסם שעובדים אותו מיראה והוא השתחוה לו בסתם אפי' לא קבלו עליו באלוה חייב והוי בכלל לא תעבדם דהא ע"כ איירי חיובא דמסיים בברייתא בסיפא דומיא דאדם שכמותך דרישא דאיירי דלא קבלו עליו כ"ה המשך דברי התוס' בד"ז וק"ל:

תוספות בד"ה נתכוין להגביה את התלוש וכו' פירש בקונטרס וכו' וקשה לר"ת וכו' עד ופליגי אביי ורבא וכו' עס"ה. ולכאורה יש לדקדק למה הוצרכו התוס' לפרש אליבא דר"ת טפי דפליגי אביי ורבא אליבא דר' אליעזר מלפירוש רש"י דהא לכאורה כיון דפשיטא להו להתוס' דהך דרשא דבה פרט למתעסק הוי דוקא אליבא דר"א כדמסיק הש"ס שם בכריתות ור"א האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק משמע דרבי יהושע דדריש בה לענין דצריך שיודע לו במה חטא תו לית ליה הך דרשא דמתעסק וא"כ ע"כ לפירש"י נמי הכי הוא דהא רש"י כתב להדיא בשמעתין דהא דפטור לכ"ע בנתכוין להגביה התלוש וחתך המחובר היינו משום הך דרשא דבה פרט למתעסק וא"כ ע"כ דפלוגתא דאביי ורבא אליבא דר"א פליגי. אמנם כן לאחר העיון שם במסכת כריתות מצאתי שם בפרש"י ז"ל שכתב להדיא דרבי יהושע נמי דריש בה פרט למתעסק דתרתי שמעת מינה דמיעוטא דבה קאי בין אידיעה ובין אכוונה בשעת החטא וא"כ לפ"ז הוי שייך פלוגתא דאביי ורבא נמי אליבא דר"י:

ומה שהכריחו לרש"י לפרש כן בכריתות נ"ל דהוי מה"ט גופא דלא ניחא ליה לפרש דאביי ורבא לפלוגי אליבא דר"א דמסתמא הלכה כר"י לגבי ר"א. ועוד נ"ל דבלאו הכי הוכרח רש"י לפרש כן שם בכריתות וקאי עלה דר' יהודא דקאמר דר' יהושע פוטר אפילו בנתכוין ללקוט שחורות ומצא לבנות ומ"ט דר"י אי משום דרשא דבה האיכא לאוקמי במתעסק דתרי מיני כדמשמע לשון מתעסק בכל מקום שלא נתכוין להתעסק בדבר איסור אלא בהיתר משא"כ לפרש"י א"ש דכיון דר' יהושע דריש דרשא דבה בין לענין ידיעה ובין לענין כוונה בשעת החטא וא"כ ע"כ בחדא גוונא איירי דכי היכי דלענין ידיעה ע"כ איירי בתרי מיני איסורין ה"ה לענין כוונה דשעת החטא נמי בהכי איירי אלא כיון דהתוס' דשמעתין לא משמע להו לפרש כן משום קושי' דמלאכת מחשבת והכריחו לפרש בענין אחר דאיירי דוקא במין אחד שטעה וכסבור שהוא תלוש לכך הוכרחו לפרש דלפ"ז ע"כ פליגי אביי ורבא אליבא דר"א דוקא. ולשיטת התוס' צריך לומר דהא דס"ל לאביי ורבא כר"א לגבי ר"י היינו כמ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש דלכאורה קאי ר"ע בשיטתיה בס"פ שני דשבועות אלא דלאחר העיון שם אין זה מספיק. ועוד דלפי' התוס' קשיא לי טובא במשנה דכריתות דמסיים שם במשנה אמר רבי שמעון תמיהני אם פטר בה רבי יהושע א"כ למה נאמר בה פרט למתעסק ומאי קשיא לר' שמעון טפי מלר' יהודא דלפירושם לרבי יהודא נמי טעמא דר"י לאו מבה יליף אלא מדכתיב מלאכת מחשבת אע"כ דלר' יהודא מוקי ר' יהושע לדרשה דבה לענין שצריך לידע במה חטא ואם כן לר"ש אליבא דר"י נמי הכי הוא. משא"כ לפרש"י א"ש דרבי יהודא אליבא דר"י תרתי שמעינן מיניה מבה ומה"ט גופא דייק רבי יהודא למילתיה כדפרישית דמסתמא בחד גוונא איירי משני מיני איסורין ואהא מהדר ליה ר"ש דודאי אין סברא כלל לומר דפוטר ר' יהושע בכה"ג וכדמקשה נמי הש"ס שם משני תינוקות ותירוץ הגמרא לא משמע ליה לר"ש כמו שהארכתי בישיבה מכמה טעמים נכונים בפלוגתא דר' שמעון ור' יהודא לענין מקלקל בחבור' ולפ"ז ע"כ א"א לומר נמי דרבי יהושע איירי לענין שצריך לידע באיזה מהם שחטא דא"כ ממילא הוי משמע דה"ה לענין כוונה איירי בשני מיני איסור דעיקר קרא דבה אשעת חטא קאי טפי משעת ידיעה דכתיב אשר חטא בה וכיון דאין סברא לומר לענין שעת כוונת החטא בתרי מיני איסור וממילא דעל כרחך לא דריש רבי יהושע כלל לענין ידיעה אלא לענין מתעסק והיינו שמתעסק ונתכוין להיתר ונמצא של איסור ואם כן סבירא ליה לאביי ורבא כר"ש אליבא דר"י או כמ"ש מ"ז ז"ל באריכות אבל לפי' התוספות קשיא טובא וצ"ע ודו"ק:

בגמרא רבא אמר פטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא לא נתכוון לחתיכה בעלמ'. לכאורה משמע דפליגי בכה"ג בכל איסורי חטאת כגון שחוטי חוץ ומפטם קטורת וכיוצא בו ועיקר פלוגתייהו בזה בדרשא דבה דמר מוקי לה בהכי ומר בהכי ואכתי יש לדקדק דא"כ מ"ט דרבא דמסברא ודאי אית לן לאוקמי מיעוטא דבה בדדמי כיון דאי לאו הך מיעוטא הוי מחייב כמו בחלב אמנם לולי דברי תוס' דלקמן היה נ"ל דלא פליגי אביי ורבא אלא לענין שבת דווקא והיינו לפי מ"ש התוס' בסנהדרין דף ס"ב דהא דאיצטריך מיעוטא דבה לענין שבת ואיצטריך נמי לטעמא דמלאכת מחשבת וכתבו שם שני תירוצים אחד כמו שכתבו כאן ובשבועות דתרי גווני מתעסק נינהו חד במתעסק במין זה בעצמו בטעות. ומתעסק אחר בשני מינין ועוד כתבו תירוץ אחר דאי לאו טעמא דמלאכת מחשבת הוי מחייב בשבת מטעמא דנהנה כמו בחלבין ועריות ע"ש ומדלא כתבו סברא זו בשמעתין וברפ"ג דשבועות משמע דלא פשיטא להו הך סברא כ"כ אי שייך טעמ' דנהנה לענין שבת וא"כ לפ"ז איכא למימר דאביי ורבא נמי פליגי בהאי סברא גופא דרבא ס"ל דנתכוין להגביה התלוש וחתך מחובר לא איצטריך מיעוטא דאונס גמור הוא למאי דלא משמע ליה סברא דנהנה לענין שבת משא"כ אביי סובר דשפיר שייך טעמא דנהנה לענין שבת וקס"ד דחייב אפילו בנתכווין להגביה דהא נהנה וכמו בחלבין ועריות אף בסבר רוק הוא ובלעו משום הכי איצטריך מיעוטא דבה למעוטי אבל נתכוין לחתוך לעולם אימא לך דחייב ולפ"ז אתי שפיר טובא סוגיא דכריתות דמקשה הש"ס מתעסק דמאי אי דחלבין ועריות פשיטא דחייב ואי דשבת פשיטא דפטור משום מלאכת מחשבת ומוקי לה התם כאביי ורבא וקשיא לן אמאי לא מוקי למיעוטא דבה פרט למתעסק לענין מתעסק דשחוטי חוץ ומפטם הקטורת וכיוצא בהן דהנך לא מימעטו ממלאכת מחשבת ולא שייך בהו נמי טעמא דנהנה אבל למאי דפרישית א"ש כיון דלאביי לא שייך מיעוטא דבה אלא לענין מתעסק גמור שלא נתכווין לענין זה כלל אבל היכא דנתכווין להיתר ונמצא איסור לאו מתעסק קרינן ביה אלא שוגג גמור וכמו שאבאר וא"כ ע"כ אליבא דאביי צריך לאוקמי לענין שבת ולאפוקי מסברא דנהנה דבשאר איסורין לא איצטריך למעוטי דאנוס הוא ומש"ה מסיק שם לרבא נמי לענין שבת גופא. מיהו לפי שיטת התוספות דלא נחתי להכי קשיא טובא סוגיא דכריתות אמאי לא מוקי לה לענין שחוטי חוץ וכיוצא בזה וכבר עלה בלבי לפרש דע"כ עיקר פשטא דקרא דבה צריך לאוקמי נמי לענין שבת כיון דרישא דקרא דקרבן חטאת כתיב בה מאחת מהנה וע"כ לא מיתוקם האי קרא אלא לענין שבת כמו שאבאר בסמוך בלשון הברייתא וא"כ ממילא דלא שייך לומר דמיעוטא דבה דכתיב בסיפא דקרא לא איירי לענין שבת כך היה נ"ל לכאורה אלא דמל' התוס' לא משמע כן בד"ה אלא לאו רישא בעבודה זרה לכן סוגיא דכריתות צ"ע ועיין עוד בסמוך ולקמן בסוף הסוגיא אבאר בענין אחר. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי היטב עיקר מימרא דשמואל דאמר מתעסק בחלבין ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ואילו שחוטי חוץ וכיוצא בו שיירא וקשיין דיוקא דרישא אדסיפא דמטעמא דרישא משמע דשמואל פוטר בהנך ומדיוקא דסיפא משמע דחייב ומה שכתבו התוספות בס"פ שני דשבועות אינו מספיק לקושיא זו אמנם לפי מאי דפרישית וכתירוץ השני שכתבו התוספות בסנהדרין אתי שפיר טובא דמתעסק דשאר איסורין פשיטא דפטור דכאנוס גמור הוא ולא איצטריך שמואל לאשמעינן אלא דחייב בחלבין ועריות מטעמא דנהנה ומש"ה גופא איצטריך לאשמעינן דבשבת פטור אף ע"ג דנהנה אפילו הכי מלאכת מחשבת בעינן ודוק היטב:

שם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת משאר מצות כו' עד סוף הסוגיא. ולכאורה קשיא לי אמאי איצטריך ליה לרבא לאתויי מהך ברייתא דבפ"ד מיתות מסקינן עלה דמשבשתא היא דאמר רבי יוחנן לתנא פוק תני לברא ע"ש ובפשיטות הו"ל לרבא לאתויי מתניתין דכריתות דאמרינן התם להדיא א"כ למה נאמר בה פרט למתעסק ולענין שבת איירי התם ואי משום דאליבא דרבי שמעון מסיק לה התם ואפשר דפליגי תנאי עלה כדפרישית בסמוך דא"כ לפ"ז מברייתא נמי לא מייתי מידי דהא מצינן לאוקמי הך ברייתא כרבי שמעון ועוד דהא לפרש"י ותוס' דשמעתין אביי ורבא נמי לא איירי אליבא דהאי תנא דדריש בה פרט למתעסק ולא פליגי אלא לענין פירוש מתעסק לחוד ומה"ט נמי ליכא למימר דהא דלא מייתי רבא ממתני' היינו משום דמתעסק דמתני' איכא לאוקמי בנתכוין להגביה את התלוש כדאביי א"כ מברייתא נמי לא מייתי מידי וליכא למימר דמברייתא מייתי שפיר משום דשבת דומיא דחלבין ועריות איירי ובחלבין ועריות לא משמע ליה לרבא לומר דאיירי ברוק הוא ובלעו דלא שכיח ומשמע ליה דוחק דא"כ קשיא לן טפי אמאי איצטריך הש"ס לדחוקי ולאוקמי בהכי אליבא דאביי דאיירי ברוק הוא ובלעו דהא בלא"ה איכא למימר דאביי לא ס"ל כהך ברייתא כלל דס"ל כרבי יוחנן בפ"ד מיתות דאמר פוק תני לברא דמשבשתא היא וכמו שאבאר בסמוך מיהו לפמ"ש בסמוך אתי שפיר דודאי לאו דוחק הוא לאוקמי ברוק הוא ובלעו אלא דסתמא דלישנא לא משמע ליה לרבא דאיירי במתעסק כה"ג אלא הא דלא מייתי רבא ממתניתין דכריתות היינו משום דהתם לא מוכח כ"כ דאיירי לענין שבת דאיפשר דלא ממעטינן מתעסק אלא בשאר איסורין דומיא דשחוטי חוץ שאינו נהנה אבל בשבת לעולם דחייב ומשום הכי מייתי מהך ברייתא דקתני בהדיא לענין שבת כן נראה לי ועיין עוד לקמן בסוף הסוגיא:

שם חומר שבת משאר מצות וחומר שאר מצות משבת ומסקינן דרישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות ומש"ה מסיק רבי יוחנן בפ"ד מיתות דמשבשתא היא דר"י מוקי למתניתין בתרי טעמי מיהו לרבא בשמעתין מצינן למימר דלא משבשתא היא דחד טעמא הוא דעיקר כוונת הברייתא לאשמעינן דמתעסק בשבת פטור אף על גב דנהנה והיינו ממיעוטא דבה אלא דאי לאו דלא אשכחן חילוק מלאכה לא בעכו"ם ולא בשאר מצות אלא בשבת לחוד לא הוי ידעינן דמתעסק בשבת פטור דלעולם חייב כיון דנהנה ומיעוטא דבה הוי מוקמינן להיכא דלא נהנה משא"כ השתא דליכא חילוק מלאכות אלא בשבת וא"כ ע"כ דמאחת מהנה לא קאי אלא אשבת לחוד ואם כן ממילא דמיעוטא דבה פרט למתעסק דכתיב בהאי ענינא נמי אשבת קאי כדפרישית ואף לפי מ"ש אדרבה לרבא לא משמע ליה דשבת מיקרי נהנה היינו לענין דלרבא לא איצטריך קרא להכי אבל בברייתא ודאי איכא למימר דאתי' לאשמעי' הך מילתא דלא נימא דשבת דמי לחלבין ועריות כיון דשייך ביה קצת טעמא דנהנה כן נ"ל נכון והא דמסקינן בפ"ד מיתות דרבי יוחנן אמר פוק תני לברא ולא מפרש לה בכה"ג דחד טעמא הוא היינו למאי דמשמע התם דר' יוחנן כאביי ס"ל ודו"ק:

שם משא"כ בשאר מצות היכי דמי אילימא דעביד קצירה וטחינה וכו' דכוותיה גבי שבת דעביד קצירה וקצירה הכא חדא מיחייב וכו'. ויש לדקדק דאכתי שפיר הוי מצי לאוקמי בקצירה וקצירה כגון שעשאן בשבתות הרבה בהעלם א' דשבת כדתנן בריש פירקין דבשבת חייב על כל שבת ושבת ובחלב ודם כה"ג לעולם אינו חייב אלא אחת כשהוא בהעלם אחד אפילו זמן מרובה בינתיים בשלמא לפרש"י דריש פירקין דהא דבשבת חייב על כל שבת ושבת היינו משום דאי אפשר שלא שמע בינתיים א"כ א"ש דאי אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דהא בהעלם א' קתני וכה"ג לאו העלם א' הוא משא"כ לפי' התוספות דריש פירקין דבשבת גזירת הכתוב הוא א"כ תיקשי וכ"ש דקשה אסוגיא דפרק ארבע מיתות דא"ר יוחנן לתנא פוק תני לברא משום הך קושיא דהכא גופא אמאי לא מוקי לה בכה"ג דהוי כולה ברייתא בחד טעמא בחלב ושאר מצות כיוצא בו וצ"ע:

שם לעולם דעביד וכו' ומאי משא"כ בשאר מצות אעבודת כוכבים וכדר' אמי וכו' ופרש"י דהך מילתא דרבי אמי יליף לה בפרק ד' מיתות מקרא. ואע"ג דהתם אביי הוא דמפרש לטעמיה דר' אמי דלא תעבדם אבל אביי גופא לא ס"ל הא דר"א דבעכו"ם אינו חייב אלא אחת אלא חייב על כל אחת ואחת משום דהשתחוואה לחלק יצאת כדאיתא התם ובתחלת הסוגיא משמע התם דמה"ט אמר רבי יוחנן לרבי זכאי פוק תני לברא אהך ברייתא דעכו"ם אינו חייב אלא אחת מ"מ איכא למימר דרבא שפיר מוקי להך ברייתא כרבי אמי כי היכי דלא לשוייה משבשתא ומה"ט גופא ניחא ליה לאוקמי אפילו בתרי טעמא רישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות דלא כרבי יוחנן דלא מוקי למתניתא בתרי טעמי אלא דאכתי קשיא ליה היאך אפשר לומר כן הא בכולה סוגיא דמעיקרא דבפרק ד' מיתות משמע דאפילו רבי אבא דבעי למימר התם דהא דרבי זכאי מחלוקת דרבי יוסי ורבי נתן היא אי הבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת דבכה"ג גופא פליגי לענין השתחואה וא"כ ממילא משמע למאי דבעי רבא לאוקמי בשמעתין הך ברייתא דהכא דמה שא"כ בשאר מצות היינו עכו"ם דאינו חייב אלא אחת ע"כ סברה הך ברייתא דהשתחוואה ללאו יצאת והא ודאי ליתא דהא בכל השקלא וטריא בסמוך אסיפא דברייתא קאמר אילימא קסבר בהכ"נ והשתחוה לה או דחזי אנדרטי והשתחוה לה ואי ס"ד דהך ברייתא סברה דהשתחוואה ללאו יצאה מאי איריא שגג בלא מתכוין הא אפילו במתכוין לא שייך חיוב חטאת בהשתחוואה כיון דאין חייבין על זדונה כרת והנראה לענ"ד בזה דע"כ סבר רבא דכיון דהך ברייתא כדרבי אמי דיליף מקרא דלא תעבדם א"כ צ"ל דהשתחוואה לא ללאו יצאת ולא לחלק יצאת אלא לדרשא אחרית' ואפשר דהיינו לענין מאהבה ויראה כדמייתי התם באידך ברייתא דתניא לא תשתחוה להם אבל אתה משתחוה לאדם כמותך ע"ש כנ"ל:

אלא דלפ"ז יש קצת מקום עיון על הרמב"ם ז"ל בהלכות שגגות שפסק דיש חילוק מלאכות נמי בעכו"ם דלא כרבי אמי וכתב הכ"מ דהיינו משום דאביי דבתראה הוא לא סבירא ליה כרבי אמי כדמסיק הש"ס התם דף ס"ד ולמאי דפרישית אכתי הוי ליה למיפסק כרבא דמוקי הכא לברייתא כרבי אמי וא"כ לא אשכחן שום תנא דפליג אהך בריית' בהא ויש לי ליישב ואין כאן להאריך יותר:

גמ' דחזי אנדרטא עי' מס' ע"ז דף מ ע"ב תוד"ה ובאנדרטי:

רש"י ד"ה ע"כ לא קבעי מיניה וכו' דהיינו אומר מותר תמוה לי דהא לרש"י לשיטתו ס"ל לעיל דאין שבת בתורה בודאי אינו חייב אלא מחמת דהיינו שוכח עיקר שבת. והאיבעי' דרבא רק ביודע מקצת מלאכות: