אימור דפליגי לענין טומאה וטהרה — ומשום קרא:
לענין שבת — דטעמא משום רפואה הוא מי שמעת להו:
הא דאישתהי — בגוייהו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה קא מכוין:
הא דלא אישתהי — אלא רחץ ויצא מותר:
בתרייתא — דקתני רוחצין בדלא אישתהי:
חטטין — מאלנ"ץ:
שלא נשתהי — בתוך המים דנראה כמיקר בעלמא:
ביפין — שכן רוחצין בהן בחול לרחיצה שאינה לרפואה:
ברעים — אין רוחצין דמוכחא מלתא דלרפואה ותרוייהו בדאישתהי:
מי המשרה אמי המשרה לא קשיא — הך דקתני רוחצין במי המשרה אהנך תרתי דלעיל דקתני אבל לא במי המשרה הא דאישתהי הא דלא אשתהי:
מתני' איזביון — מפרש בגמרא שאינו מאכל בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה אכיל ליה:
אבל אוכל הוא את יועזר — שהרבה אוכלין אותו כשהן בריאין:
ממי דקלים — מפרש בגמרא:
וכוס עיקרין — משקה שכותשין לתוכו עיקרי ירקות ובשמים ובגמרא מפרש ליה:
מפני שהן לירוקה — לחולי של ירקון ואינו מאכל בריאים:
לצמאו — אם אינו חולה:
גמ' אמר רב יוסף אזוב — דאורייתא שהוכשר להזאה הוא שקורין אברתא בר המג:
איזביון — דמתניתין הוא שקורין אברתא בר הינג ויש מרבותי מפרשים בר המג שגדל במקום גמי בר הינג שגדל בין ההגים רונצ"ץ:
עולא אמר — אזוב דאורייתא הוא מרוא חיורא בלע"ז שלוי"א:
שומשוק — הוא אזוב דאורייתא:
ג' קלחים — דאגודה כתיב ואין אגודה פחות מג':
ובהן ג' גבעולין — בכל קלח ג' גבעולין קנים דקים כעין של קנבוס:
לקוקייני — תולעים שבבני מעים:
דחליף עליה מ' יומי — משנטחן:
פותנק — בלע"ז פולא"ל:
לארקתא — תולעים שבכבד:
ממאי הוי — החולי:
מאומצא — בשר בגחלים:
אליבא ריקנא — קודם אכילה:
ומגירי דרובייא — לולבי תילתן כעין לולבי גפנים:
רוביא — תילתן פינגרי:
ומשתי מיא בתרייהו — האוכל אחד מאלו קודם אכילה ושותה אחריו מים:
ואי לא — אי לית ליה פותנק א"נ אכליה ולא איתסי:
תחלי — שחלי כרישו"ן:
לימוץ גרמא — יהא מוצץ אבר יפה מאותו בשר וימץ שמנו בפיו:
גורדא דאסינתא — קליפה גרודה מן הסנה:
מעילאי לתתאי — שתהא גרודה מלמעלה למטה:
דלמא נפק — התולעים:
איידי פומיה — דרך פיו:
בי שבבי — בין השמשות בחשכותא דשמשי. ל"א בי שבבי בבית אחד משכניו שלא יריח הוא הריח שהוא קשה לו:
נסכרינן לנקבים דיליה — יסתום נחיריו שלא יריח ל"א יסתום נחיריו ונקבי אזניו שלא יצא כח המשקה מגופו:
מפני אפשיחה — מקום שנפשח הדקל אישברנקי"ר:
חוטרא יחידאה — עץ הגדל יחידי בלא ענף:
לגילוייא — מי ששתה מים מגולין:
חמשה כלילי — וורדין:
כוסאתא דשיכרא — כוסות:
עד דקיימי אאנפקא — שיעמדו על מדה מחזקת אנפק והיא רביעית הלוג כדאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב נח:):
ושגרא תנורא — הסיקה תנור:
וגרפתיה — מגחלים שיצטנן קצת:
ואותבה לבינתא בגויה — שישב עליה ולא יכוה:
ונפק מיניה — הקיא הארס שבלע:
הוצא — עלה של לולב:
אתרוג חליתא — מתוק:
ולחייקיה — לגויה יחקוק בתוכו חקק:
וליתבה בי מיללי דנורא — מניחו ע"ג גחלים לוחשות שיתבשל האתרוג בדבש:
בני מ' יום — שעברו עליהם מ' יום. ל"א של תינוק בן מ' יום:
רבעא — לוג:
ברזינא לזיבורא — כוס קטן מאד ושמו ברזינא מאותן מי רגלים שותין למי שנשכתו צרעה ומתרפא:
רביעתא לעקרב — רביעית לוג למי שעקצו עקרב:
פלגא ריבעא לגילויא — חצי לוג:
אניגרון ואבנגר ותירייקי — מים שנשלק בהם בנגרי מין עשב ששמו בנגרי וסתם אניגרון מי שלק תרדין כדאמרינן (ברכות דף לה:) אניגרון מיא דסילקא ותירייקי צרי:
אידמי ליה כפרשא — תופסו ומייסרו שהפחד והמרוצה והכשות מתישין כחו ומחמם ומת הנחש בתוכו:
גובי — חתיכות חתיכות יצא הנחש ממנו: גובי טרונצו"ץ בלע"ז:
דטרקיה — נשכו:
עוברא דחמרא חיוורתי — עובר הנמצא במעי חמורה לבנה:
דלא אשתכח טרפה — האם:
1אימור דפליגי לענין טומאה וטהרה, לענין שבת מי שמעת להו? אלא אמר רב נחמן בר יצחק, לא קשיא: הא דאישתהי, הא דלא אישתהי.
2במאי אוקימתא לבתרייתא דלא אישתהי, אי דלא אישתהי אפילו במי משרה נמי. דהתניא: רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום, ואף על פי שיש לו חטטים בראשו. במה דברים אמורים שלא נשתהא, אבל נשתהא אסור.
3אלא ים הגדול אים הגדול לא קשיא: הא ביפין שבו, הא ברעים שבו. מי משרה אמי משרה נמי לא קשיא: הא דאישתהי, הא דלא אישתהי.
4אין אוכלין איזביון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים, אבל אוכל הוא את יועזר, ושותה אבוברואה. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וכל המשקין שותה, חוץ ממי דקלים וכוס עיקרין, מפני שהן לירוקה. אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו, וסך שמן עיקרין שלא לרפואה.
5אמר רב יוסף: אזוב ״אברתה בר המג״, איזביון ״אברתה בר הינג״. עולא אמר: מרוא חיורא. עולא איקלע לבי רב שמואל בר יהודה, אייתו לקמיה מרוא חיורא. אמר: היינו אזוב דכתיב ״באורייתא״. רב פפי אמר: שומשוק. א"ר ירמיה מדיפתי: כוותיה דרב פפי מסתברא, דתנן: מצות אזוב שלשה קלחין ובהן שלשה גבעולין, ושומשוק הוא דמשתכחא הכי. למאי אכלי ליה לקוקאיני. במאי אכלי ליה בשבע תמרי אוכמתא. ממאי הויא מקימחא דשערי (במנא) דחליף עליה ארבעין יומין.
6אבל אוכל הוא את יועזר. מאי יועזר? פותנק. למאי אכלי לה לארקתא. במאי אכלי לה בשבע תמרי חיוורתא. ממאי הויא מאומצא ומיא אליבא ריקנא, ומבישרא שמנא אליבא ריקנא, ומבישרא דתורא אליבא ריקנא, מאמגוזא אליבא ריקנא, ומגירי דרוביא אליבא ריקנא ומשתי מיא אבתריה.
7ואי לא ליבלע תחלי חיוורתא. ואי לא ליתיב בתעניתא, וליתי בישרא שמנא ולישדי אגומרי, ולימיץ גרמא, וליגמע חלא. ואיכא דאמרי: חלא לא, משום דקשי לכבדא. ואי לא לייתי גורדא דאסינתא דגרידא מעילאי לתתאי, ולא מתתאי לעילאי, דילמא נפקא איידי פומיה, ולישלקה בשיכרא בי שיבבי, ולמחר נסכרינון לנקבין דידיה ולישתי, וכי מפני מפני אפשיחה דדקלא.
8ושותין אבוברואה. מאי אבוברואה? חומטריא. מאי חומטריא? חוטרא יחידאה. למאי עבדי לה לגילויא. ואי לא ליתי חמשא כלילי וחמשא כוסתא דשיכרא, ונישלוקינהו בהדי הדדי עד דקיימא אאנפקא, ונישתי.
9אימיה דרב אחדבוי בר אמי עבדה ליה לההוא גברא חד כלילא וחד כוסתא דשיכרא. שלקה ואישקיתיה, ושגרא תנורא וגרפתיה, ואותביתיה לבינתא בגוויה, ונפק כהוצא ירקא.
10רב אויא אמר: רביעתא דחלבא מעיזא חיורתא. רב הונא בר יהודה אמר: לייתי אתרוגא חליתא ולחייקיה ולימלייה דובשא, ולותבה בי מיללי דנורא, וליכליה. רבי חנינא אמר, מי רגלים בני ארבעים יום: ברזינא לזיבורא, רביעאה לעקרבא, פלגא ריבעא לגילויא, ריבעא אפילו לכשפים מעלו. אמר רבי יוחנן: אניגרון, ואבנגר, ותירייקה מעלו בין לגילויא בין לכשפים.
11האי מאן דבלע חיויא לוכליה כשותא במילחא, ולירהטיה תלתא מילי. רב שימי בר אשי חזייה לההוא גברא דבלע חיויא. אידמי ליה כפרשא. אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי, ונפק מיניה גובי גובי. איכא דאמרי: רב שימי בר אשי בלע חיויא, אתא אליהו אידמי ליה כפרשא. אוכליה כשותא במילחא וארהטיה קמיה תלתא מילי ונפק מיניה גובי גובי. האי מאן דטרקיה חיויא ליתי עוברא דחמרא חיורתא וליקרעיה, ולותביה עילויה. והני מילי דלא אישתכח טרפה. ההוא׃
אין פירוש שמור לדף זה
לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו, ולכן לא מוצג כאן דבר.
לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.
אלו השלשה (תנאים) [דברים] אמר בהן הכתוב מים חיים נאמר בזב (ויקרא ט״ו:י״ג) ורחץ בשרו במים חיים וזה מיוחד בזב בלבד ולא בזבה כמו שיש בתוספתא (זבים פרק ג) חומר בזב מה שאין בזבה שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים והמצורע נאמר בו (ויקרא י״ד:ה׳) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים ונאמר בפירוש דבר זה מים חיים ולא מים מלוחין ולא מים פושרין ולא מים מכזבין ולא מים מנטפין וזה מיוחד בהזאתו של מצורע בלבד אבל טבילתו אין צריך מים חיים ובזה נאמר (שם) ורחץ במים אפי' במי מקוה ולא דין הוא ומה אם הזב שאינו טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים תלמוד לומר ורחץ במים ואפי' במי מקוה וקידוש מי חטאת נאמר בו (במדבר י״ט:י״ז) ולקחו לטמא ונאמר בו ונתן עליו מים חיים אל כלי ונאמר בפירושו במי מעין הכתוב מדבר ובפסחים בגמ' דכל שעה (דף לד) נאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי מדקאמר ונתן אלמא תלושין נינהו ומדקאמר מים חיים אלמא מחוברים נינהו אלא מעלה ובמס' סוטה בפרק היה מביא את מנחתה (דף טז) אמרו ונתן עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן [אל] כלי דוקא עליו לערבן ואימא עליו דוקא כלי שתהא חיותן בכלי וכו' ובמשנת מקואות בפרק א' שנינו למעלה מהן מים חיים (שהן טעונין טבילה) [שבהן טבילה לזבים] והזיה למצורעין וכשרין לקדש מהן מי חטאת לקוקני הם תולעים נקראים בלשון ישמעאל חב אל קרע ותמצא בפ' אלו טריפות (חולין ד' סז):
מסכת שבת דף ק״ט עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 11 קטעים ממוספרים, כ־477 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
לדף הביאור המלאאימור דפליגי לענין טומאה וטהרה ומשום קרא:
לענין שבת דטעמא משום רפואה הוא מי שמעת להו:
הא דאישתהי בגוייהו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה קא מכוין:
הא דלא אישתהי אלא רחץ ויצא מותר:
בתרייתא דקתני רוחצין בדלא אישתהי:
חטטין מאלנ"ץ:
שלא נשתהי בתוך המים דנראה כמיקר בעלמא:
ביפין שכן רוחצין בהן בחול לרחיצה שאינה לרפואה:
ועוד 58 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Shabbat 109b · Sefaria
אלו השלשה (תנאים) [דברים] אמר בהן הכתוב מים חיים נאמר בזב (ויקרא ט״ו:י״ג) ורחץ בשרו במים חיים וזה מיוחד בזב בלבד ולא בזבה כמו שיש בתוספתא (זבים פרק ג) חומר בזב מה שאין בזבה שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים והמצורע נאמר בו (ויקרא י״ד:ה׳) ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים ונאמר בפירוש דבר זה מים חיים ולא מים מלוחין ולא מים פושרין ולא מים מכזבין ולא מים מנטפין וזה מיוחד בהזאתו של מצורע בלבד אבל טבילתו אין צריך מים חיים ובזה נאמר (שם) ורחץ במים אפי' במי מקוה ולא דין הוא ומה אם הזב שאינו טעון הזיית מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שהוא טעון הזיית מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים תלמוד לומר ורחץ במים ואפי' במי מקוה וקידוש מי חטאת נאמר בו (במדבר י״ט:י״ז) ולקחו לטמא ונאמר בו ונתן עליו מים חיים אל כלי ונאמר בפירושו במי מעין הכתוב מדבר ובפסחים בגמ' דכל שעה (דף לד) נאמר ונתן עליו מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי מדקאמר ונתן אלמא תלושין נינהו ומדקאמר מים חיים אלמא מחוברים נינהו אלא מעלה ובמס' סוטה בפרק היה מביא את מנחתה (דף טז) אמרו ונתן עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן [אל] כלי דוקא עליו לערבן ואימא עליו דוקא כלי שתהא חיותן בכלי וכו' ובמשנת מקואות בפרק א' שנינו למעלה מהן מים חיים (שהן טעונין טבילה) [שבהן טבילה לזבים] והזיה למצורעין וכשרין לקדש מהן מי חטאת לקוקני הם תולעים נקראים בלשון ישמעאל חב אל קרע ותמצא בפ' אלו טריפות (חולין ד' סז):
Rav Nissim Gaon on Shabbat 109b · Sefaria
ושלשתן מותר לרחוץ בהן אע"פ [שהן] חמין ואין רוחצין בימא של סדום אבל בים הגדול סבר לה ר' יוחנן פלוגתא. ר' מאיר אסר ור' יהודה שרי ואתקיף רב נחמן בר יצחק עליה עד כאן לא פליגי אלא לענין טומאה וטהרה אי עלתה לטבילה אי לא אבל לענין שבת לא פליגי ומשני אם נשתהה בים הגדול בשבת כדי להתרפאות אסור ואם לא נשתהה מותר ואקשינן במאי אוקימתא להא ברייתא דקתני רוחצין בים הגדול בדלא אישתהי אימא סיפא ולא במי משרה [ואי] לא אישתהי אפי' במי משרה נמי שרי.
דתניא רוחצין במי טבריא ובמי משרה וימא של סדום ואע"פ שיש לו חטטין בראשו בד"א בשלא נשתהה (אסור) אבל נשתהה אסור ופרקי' כי אמרי שהיה במי משרה אבל בים הגדול יפים ורעים אמרינן. הא דתניא רוחצין בים הגדול במים יפין שבו דלא מסו. הא דתניא אבל לא בים הגדול ברעים שבו דמסו.
מי דקלים המעין היוצא במערבא מבין אותן ג' שתילים ובירושלמי שונין מי דקרין שדוקרין את המרה. אבוב רועה פי' בלשון ישמעאל אנבוב אל רעאי או עצאה אל רעאי:
Rabbeinu Chananel on Shabbat 109b · Sefaria
במה דברים אמורים בשלא נשתהא שם אבל נשתהא שם אסור פירוש: אמי משרה וימה של סדום קאי, אבל במי טבריא אפילו נשתהא, תדע דהא קתני בברייתא רוחצין במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה, ואי בלא נשתהא אפילו במי משרה נמי.
ים הגדול אים הגדול לא קשיא, הא ביפין שבו הא ברעים שבו ומסתברא לי דמילתא פסיקתא קתני, יפין שבו אפילו נשתהא, רעין שבו אסור אפילו לא נשתהא, מדלא הזכיר כאן שהוי כלל, והא דקתני בברייתא קמייתא לא בים הגדול ולא במי משרה, לאו למימרא שיהא זה כזה ותרוייהו בדאשתהי, אלא תרוייהו לאיסורי האי כדיניה והאי כדיניה. ויש מפרשים דוקא בדאישתהי מדתני לה בהדי מי משרה, ולפי דבריהם יש לי לומר דמה שלא הזכיר כאן אשתהי ולא אשתהי, משום דסמיך אמאי דאמרן מעיקרא דאוקים ההיא דאין רוחצין בים הגדול דוקא בדאשתהי, ואכתי על ההיא תירוצא קיימא, אלא דאסיקנא השתא דלאו כולא מלתא תליא בשהוי בלחוד, אלא אף ביפין שבו ורעין שבו. וכסברא ראשונה נראה מדברי הריא"ף ז"ל.
מתני' אין אוכלין איזוב יון בשבת. תוספתא (פי"ג, ה"ז): אין לועסין מצטיכא בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר, לא ישוף אדם סם יבש בשיניו בשבת, אימתי בזמן שמתכוון לרפואה, ואם מפני ריח הפה הרי זה מותר.
Rashba on Shabbat 109b · Sefaria
המשנה השלישית אין אוכלין אזוב יון בשבת לפי שאינו מאכל בריאים אבל אוכל הוא את יעזר ושותה את אבוברואה כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה חוץ ממי דקרים וכוס העקרים מפני שהן לירוקה אבל שותה הוא מי דקרים לצמאו וסך שמן עקרין שלא לרפואה אמר הר"ם פי' אזוב יון הוא בערבי אסטובדוס ויעזר הוא בערבי פודג וכיוצא בו ואבוברו"אה בערבי עצ"א אלדמי ומה שאמ' כל האוכלי' אוכל אדם לרפואה ענינו כי כל דבר שדרכו שאוכלין אותו הבריאים שנזונין בו שהוא מותר לאדם לאכלו על דרך רפואה כיון שהוא מזון אצל בני אדם בכלל ובארץ ישראל שני דקלים וביניהם מעיין מים והשותה מהם ישלשל וירפה בני מעיו ואלו המים נקראים מי דקרים ואסור לאדם לשתות אספרגוס והוא סם משלשל בשבת כלל וכוס העקרין הוא שיחברו עקרין בד בבד ודכין אותן ושותין אותן ביין ומי שהיא זבה ושותה מהן שלשה כוסות תתרפא ותחיה מחליה וכששותה ממנו בעל הירקון באחד ממיני היין יתרפא ויהיה עקר ולא יוליד ולפיכך הוא הנקרא כוס העקרין וירוקה שם החולי הנקרא ירקון ובערבי ירקאז ואותם העקרים הם זא"ג מאסכנדריא ועשב סרו בערבי עשבא אלס"ר ופירשו עשב השמחה וכרכם:
אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר אין אוכלין אזוב יון בשבת ופרשו בו אברתא בר הות ומפרשים בו אזוב הגדל בין הקנים ויש קורין אזוב יון בקמצות היוד והוא"ו כלומר שבא מארץ יונים ואמר שאין אוכלין אותו בשבת לפי שאינו מאכל בריאים כלל והדבר ברור שאינו אוכלו אלא לרפואה להוציא התולעים שבמעים והוא שאמרו עליו לקוקני וכל שהוא ברור שאוכלו לרפואה יש לגזור בו משום שחיקת סמנין אבל אוכל הוא את יועזר והוא עשב ידוע אצלם לתולעים שבכבד והוא האמור בגמ' עליו לארקתא והיו הרבה מן הבריאים אוכלים אותו ושותה את אבובראה והוא משקה ידוע אצלם והיו אף הבריאים שותים ממנו הרבה פעמים והוא עוזר לרפואה למי ששתה מים מגולים:
Meiri on Shabbat 109b · Sefaria
גמרא רוחצין במי טבריא ובמי משרה כו' בד"א שלא נשתהא כו' צ"ל דהאי בד"א לא קאי אמי טבריא שהרי בהנך תרתי לעיל דאיירי בנשתהא ואפ"ה התיר בה מי טבריא ועי"ל דהכא איירי ביש לו חטטים בראשו דנראה טפי לרפואה להכי לא שרי אפילו במי טבריא אלא בלא נשתהא ודו"ק:
Chidushei Halachot on Shabbat 109b · Sefaria
אין פירוש שמור לדף זה — לא נמצא נוסח בדפוסים האמינים שבידינו.
יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ק״ט, עמוד ב׳, בהיקף של כ־477 מילים ב־11 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
מפת קטע אחר קטע של כל 11 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
נפתחת ב״אימור דפליגי לענין טומאה וטהרה, לענין שבת…״
חכמים: רב נחמן בר יצחק.
נפתחת ב״במאי אוקימתא לבתרייתא דלא אישתהי, אי דלא…״
נפתחת ב״אלא ים הגדול אים הגדול לא קשיא:…״
נפתחת ב״מתני׳ אין אוכלין איזביון בשבת לפי שאינו…״
נפתחת ב״גמ׳ אמר רב יוסף: אזוב ״אברתה בר…״
חכמים: רב יוסף, רב שמואל בר יהודה, רב פפי, עולא, שמואל.
נפתחת ב״אבל אוכל הוא את יועזר. מאי יועזר?…״
נפתחת ב״ואי לא ליבלע תחלי חיוורתא. ואי לא…״
נפתחת ב״ושותין אבוברואה. מאי אבוברואה? חומטריא. מאי חומטריא?…״
נפתחת ב״אימיה דרב אחדבוי בר אמי עבדה ליה…״
חכמים: רב אחדבוי בר אמי.
נפתחת ב״רב אויא אמר: רביעתא דחלבא מעיזא חיורתא.…״
חכמים: רב אויא, רב הונא בר יהודה, רבי חנינא, רבי יוחנן, רבא.
נפתחת ב״האי מאן דבלע חיויא לוכליה כשותא במילחא,…״
חכמים: רב שימי בר אשי.
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת שבת דף ק״ט עמוד ב׳ · קטע 5 — “גמ׳ אמר רב יוסף: אזוב ״אברתה בר המג״, איזביון…”
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת שבת דף ק״ט עמוד ב׳ · קטע 5 — “…איקלע לבי רב שמואל בר יהודה, אייתו לקמיה מרוא…”
נקרא עולא רבה, תלמידו של ר' יוחנן וחבירו של רבה בר בר חנה.
מקור: מסכת שבת דף ק״ט עמוד ב׳ · קטע 5 — “…״אברתה בר הינג״. עולא אמר: מרוא חיורא. עולא איקלע…”
אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.
היעד שנמצא: שבת דף ק״ט ע״ב
פתיחה בקורא