מסכת שבת דף ק״כ עמוד ב׳

גמ' הוא דאמר כר"ש דשרי לעכובי דליקה בעור גדי:

גרם כיבוי כי האי גוונא כשמגיע למים הוא כבה:

מי אמר דילמא הא דקתני במתני' ועושין מחיצה בכל הכלים לאו בחדשים המתבקעים קאמר:

נר דולק קרושיי"ל:

אלא בשכח דשכחו מבעוד יום על הטבלא שלא מדעת:

אבל מניח נעשית טבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי לנערה:

לייט עליה על כל המורין כן:

כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור:

גרם כיבוי מי אמר וא"ת הא קתני מתני' בין מלאים בין ריקנים ומאי רבותא איכא טפי במלאים מבריקנים אי לאו דמיירי בדרכן להשתבר וי"ל דס"ד דמיירי בכלים שאין דרכן להשתבר וקמ"ל דלא גזרינן אטו כלים שדרכן להשתבר:

מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה אומר ר"י דמיירי דליכא שמן בנר דאי איכא שמן בנר חייב שהרי שופך ממנו והוי כמסתפק ממנו דחייב משום מכבה כדאמר בפ"ב דביצה (דף כב:) ובירושלמי מוקי לה בנר שכבה ולא קתני בהך ברייתא ואם כבתה כבתה ואתא לאשמעינן היתר טלטול ע"י ניעור לר' יהודה דאסר טלטול בנר שכבה אי נמי אפילו לר"ש ובנר גדול כגון קערה ועששית דמודה ר"ש כדאמר בפרק [כירה] (דף מד.) או כשיש אפר וגחלת אלא שכבה השלהבת:

פותח ונועל כדרכו אע"פ שע"י כן מתנדנד הנר ומתרחק השמן מן השלהבת או מתקרב והוי מכבה או מבעיר אבל אין לפרש משום כיבוי דרוח דאחורי הדלת ליכא רוח ועוד דא"כ הוה ליה למימר פותח אדם דלת כנגד הנר כדקאמר בסמוך כנגד המדורה ועוד דתינח פותח נועל מאי איסורא איכא אלא כדפרישית ואי לאו משום כיבוי והבערה משום טלטול אין לאסור דבנעילת דלת לא חשיב טלטול וגם לא הוי בסיס לדבר האסור דבית חשוב הוא ובטל אגב בית אי נמי בשכח דלא הוי בסיס:

מר סבר גזרינן הלכך צריך ליזהר שלא לפתוח הדלת לפני המדורה אפילו ברוח מצויה דהא לייט עלה אביי דהוי בתראה והנ"מ כשהמדורה קצת קרובה אצל הדלת:

והא איפכא שמעינן להו לאו דווקא איפכא דר' יוסי דברייתא הוי כמו מתני' דאסר דרכו להשתבר אלא היינו איפכא דבמתניתין מחמיר ר' יוסי טפי מדרבנן ובברייתא מיקל טפי:

וכי תימא איפוך מתני' כו' וא"ת מ"מ תקשה דבמתני' לא אסרי רבנן אלא חרס חדש ובברייתא אסרי אפי' ישן מדנקט כלי מתכות וי"ל דנקט בברייתא כלי מתכות משום דאין חילוק בהם בין חדשים לישנים וה"ה כלי חרס ישן:

והאמר רבה כו' ואם תאמר ואמאי לא מפיך ברייתא דטפי אית לן לאפוכה ממתני' והוי אתי נמי שפיר הא דרבה בר תחליפא ונימא דרבנן לדברי ר' יוסי קאמרי ואינהו שרי אף בכלי חרס חדש וי"ל דהתלמוד לא קאמר אלא דאפילו מפיך מתני' לא אתי שפיר אלא על כרחיך ברייתא אית לן לתרוצי וכיון דאתינא להכי לא צריך להפוכה אלא למימר חסורי מיחסרא:

אי הכי קשה דרבנן אדרבנן בלאו הכי הוה קשיא דרבנן אדרבנן אלא משום דהשתא פריך מכ"ש קאמר אי הכי:

מאי טעמא לייט עלה רב אי נימא דרב סבר לה כר' יהודה תמצא בירורו בפ' במה מדליקין (לעיל שבת דף כב) רב אמר אין הלכה כר' שמעון בגרירה מכלל דכר' יהודה סבירא ליה דפליג על ר' שמעון ואסר דבר שאינו מתכוין ובסוף פ' שמונה שרצים (לעיל שבת דף קיא) ובפרק בתולה נשאת (כתובות דף ו) הלכה אמרו אמר רב הלכה כר' יהודה ורב חייא בר אבין מתני לה בלא גברי רב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמר הלכה כר' שמעון ותניא כוותיה בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לד) הרי מיכן למדנו שרב סבר דבר שאין מתכוין אסור כר' יהודה:

ועל זו אמרינן בגמרא דפורפת על האבן ועל האגוז כו' תיבעי למאן דאמר מערימין תיבעי למ"ד אין מערימין. ואמר לאחרים בואו והצילו עמי שכן דרך בני אדם להשאיל כליו בשבת. פי' י"ח כלים דקא"ר יוסי [מקטורין] כמו מעיל. ובלשון ישמעאל כרכום שיש לו בית ראש ועוטה לו הלובשו ויש לו לולאות וקרסים (שהוא הווה) [שמחברן והוא] כמו מלבוש:

אונקלי בגד דקיקי שנקרא מערקה שלובש אדם על בשרו וחולם כל גופו וכן שנינו (מגילה כ"ד) בענין תפלין של יד ציפהו זהב ונתנו על בית יד של אונקלי שלו הרי זה דרך החיצונים:

פונדא גם היא מגעת עד למטה מטבורו של אדם וקורין לו בלשון פרסי פְשְת. ונקשר כחשב אפודה והיא אפוד האמורה בתורה ויש בה כסים כסים כנגד הלב ותחת הידים:

קנבוס של פשתן חלוק התחתון שלובשין אותו ונקרא גלאלה. חלוק הוא המלובש העליון וקורין לו ורבנין:

שני ספרקים ויש שגורס סובריקין והם בלשון יון המכנסים ושמענו שאמר הגאון נט' דח' דם תפנקי שמלבישין בהן הידים עד האציל ויש בהן בתי אצבעות שני מנעלים כמשמען:

שני פרגוד בלשון ישמעאל גודאבי:

אנפליאות גם הם מנעלים לשוקים עליון האנין שעל השוקים מן העור. ומעפורת וחגור שבמתנים וכובע הרי י"ח כלים:

ר' שמעון בן ננס אומר פורשין עור של גדי כו' אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה. והא ודאי גרם כיבוי הוא. ואקשינן עליה ממתנית' דקתני פושטה ומתכסה בה אבל מים שהן גרם כיבוי לא קתני ואתנינן לאוקומיה לרב יהודה ב"ר שמעון בן ננס ולא קם.

אימר דאמר ר' שמעון בן ננס מפני שהוא מחרך, גרם כבוי מי אמר. וא"ת והא דקתני עושין מחיצה בכלים בין ריקנים בין מלאים, ואי לא שרי גורם לכבויי, מלאין אמאי. ויש לומר דקא סלקא דעתך דמקשה דמלאין דנקט לאשמעינן דלא גזרינן שאינן עשויין להשתבר אטו עשויין להשתבר, ולעולם מלאין בשל חרס דכפר שיחין וכלי כפר חנניה דאינן עשויין להשתבר.

הא דתניא נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה. ואוקימנא דוקא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. וא"ת מכל מקום הרי שופך הוא שמן שבנר על כרחו וחייב משום מכבה וכדתניא (ביצה כב, א) המסתפק ממנו חייב משום מכבה, ואם הוא מטה השמן כלפי הנר חייב משום מבעיר וכדתניא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, וכיון דאי אפשר בלאו הכי אסור אפילו לרבי שמעון דהא מודה בפסיק רישיה ולא ימות. ומיהו לדברי בעל הערוך ז"ל שכתבנו למעלה (קיא, א) דפירש דלא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, הכא נמי איכא למימר דלא ניחא ליה בהכא דלא מתהני מיהא מידי. ואי נמי יש לי לומר בנר של שעוה וכיוצא בו, דהכא לאו משום הכי אתי ליה אלא משום שריותא דאם כבתה כבתה.

נר שאחורי הדלת פותח ונועל פירש רש"י ז"ל: ואם כבתה ברוח כבתה. והקשו עליו בתוס' דאם כן מאי נועל. ואינה קושיא לפי דעתי דנועל לאו דוקא ומשום פותח נקט לה, ואורחא דמלתא נקט כלומר אינו נמנע מלפתוח ולנעול כדרכו. והם ז"ל פירשו שהנר עומד על הדלת ומשום נדנוד הדלת בפתיחתו או בנעילתו יפול ויכבה, ומשום בסיס ליכא דאיכא למימר בשוכח. וא"נ שאין הדלת בטלה לגבי הנר להיות בסיסו. אבל לשני הפרושים האלו קשה לי, דהיכי קרי ליה להאי פסיק רישיה דדלמא לא מכביא בנפילתו או בנדנודו ולא ברוח הנכנס לה מכנגד הפתח. ור"ח ז"ל פירש שהנר קבוע אחורי הדלת ובפתיחתו יכבנו.

א"ל בהא אפילו ר' שמעון מודה קשיא לי לפי שיטת הרב בעל הערוך מה הנאה יש לו בכבויו של נר. ושמא בפתילה שצריך להבהבה, ואי נמי דקא מתהני בשיור השמן והפתילה, ומכל מקום שמעינן מיהא דאפילו במלאכה דרבנן ובשאינו מתכוין אי פסיק רישיה הוא אסור אפילו לר' שמעון, דהא הכא אינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ואפילו הכי אמרינן דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה.

דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו אביי לא הוה אסר הכין מעיקרא עד דשמעה מרבא, וכדאיתא לקמן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלג, א).

והא איפכא שמעינן להו לאו איפכא ממש קאמר, דהא כולהו תנאי דברייתא מיסר אסרי, אלא משום דת"ק דמתניתין לקולא ורבי יוסי לחומרא ובברייתא רבי יוסי לקולא ורבנן לחומרא קאמר הכין.

לעולם יורד וטובל ובלבד שלא ישפשף תמיהא לי דהא מכיון שהוא מכניס ידו במים הרי זה כמקרב את כבויו. ויש לומר דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכענין נותן מים בכלי שתחת הנר, ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף, שהרי הוא נותן ידו במים.

מי ששכח נר דולק ע"ג טבלא מנער את הטבלא בנחת והיא נופלת ואם כבתה כבתה שהרי אינו מתכוין ופסיק רישיה אין כאן שאפשר שלא תכבה אחר שהוא עושה בנחת ופירשוה גדולי הדורות כשאין שם שמן ואפשר שתפול ולא תכבה שאם יש שם שמן אי אפשר שלא תכבה בשפיכת השמן וי"מ אותה בנר של שעוה וכיוצא בה וי"מ שמאחר שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו מתכוין אף בפסיק רישיה מותר ועוד שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה שאינו רוצה בהפסד השמן וי"מ שמאחר שאינו מכבה אלא גורם אף בפסיק רישיה מותר ומ"מ אם לא שכחה אלא שהניחה לשם במתכוין נעשית הטבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי לנערה אפי' כבתה ושמא תאמר והלא דבר שמלאכתו לאיסור לצרך גופו ולצרך מקומו מותר חלוק יש בין מוקצה למלאכתו לאיסור שהרי נר שהדליקו בה באותה שבת אסור לטלטלה אף לצרך גופו ומקומו כמו שהתבאר:

נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול שמאחר שהוא קרוב לדלת כל כך אי אפשר שלא יהא הרוח מכבה והרי הוא פסיק רישיה ושמא תאמר והרי אין בכבוי זה אלא איסור חכמים אפי' היה מתכוין בו שהרי סוגיא זו לדעה ר' שמעון והרי הוא סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכבר ביארנו שכל פסיק רישיה במלאכת סופרים שמותר בענין זה כמו שביארנו בצירוף ושמא תאמר על רב שהוא בעל שמועה זו שהוא סובר כר' יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ויש כאן איסור תורה אינו כן שאם כדבריך אף הוא אומר לו ומשום דסבירא ליה כר' יהודה מאן דתני כר' שמעון מילט לייט ליה ומ"מ תירצו בה גדולי הדורות שלא אמרו שלא לחייב בפסיק רישיה באיסור חכמים אלא בדבר שאין באותה מלאכה איסור תורה כלל כגון מצרף אבל בכיבוי שיש בו איסור תורה בפתילה שצריך להבהבה לא ולי נראה שמן הדין מותר לפתוח וכל שמצאנוה בלשון קללה ר"ל לייט עלה פלוני אינה במקום איסור פשוט שכל שיש בו איסור פשוט אין בו מקום לקללת חכם וקם ליה בדרבה מיניה אלא אין קללה אלא במקום שאין איסורו מבורר וההתר בו מצוי ומקללין אותו מצד פרצה ועוז מצח ושאלו לו מהיכן הוא מקלל אחר שלר' שמעון מותר לגמרי ותירץ שאף לדעת ר' שמעון ראוי לקללו שמאחר שהוא אוסר בכל שאינו מתכוין כל שהוא פסיק רישיה אף כל שהוא בקרוב לפסיק רישיה ושהדבר מצוי נקרא העושה פורץ גדר וראוי לקללה ולא אמר בהא אפי' ר' שמעון מודה אלא שהוא ראוי לקללה ומ"מ ברוח שאינה מצויה אפשר שהוא פסיק רישיה אף המדורה אסור לפתוח דלת כנגדה ברוח שאינה מצויה שהרוח באה ומבערת ואף ברוח מצויה יש להחמיר מצד גזירה ואע"פ שאין בה איסור ראוי לחוש בה לקללת חכם כל שהוא נראה שהיא מדלקת:

מי שהיה שם כתוב על בשרו אע"פ שאין הכתב חוצץ כגון שהיה הדיו לח וכבר אמרו הדם והדיו והדבש והחלב יבשים חוצצין לחים אין חוצצין ואפי' היה יבש כל שמעביר עליו קולמוס ומלחלחו אינו חוצץ לדעת קצת מפרשים אעפ"כ הרי זה לא ירחץ ולא יסוך מצד הרשות שמא ימחק השם ונמצא גורם במחיקתו וכן לא יעמוד במקום הטנופת מפני קדושת השם שעליו נזדמנה לו טבילה של מצוה אין אומרים הואיל ואין טבילה בזמנה מצוה ימתין עד שימחק מאליו אלא כורך בגד או גמי על השם שיהא מגין עליו משטף המים וטובל ויזהר שלא יהדק כדי שלא יחוץ וכל שכן שלא ישפשף על הגמי שלא ימצא מוחק בידים ואם אין לו בגד או גמי מוכן לו צריך שיחזר עליו שהרי אין טבילה בזמנה מצוה והמתנת בגד או גמי אינה מרבה כל כך וכן זה שהשם כתוב בבשרו אסור לו לעמוד ערום אפי' הניח ידו על השם שהידים עסקניות ותשמט אבל בכריכת גמי מותר וגדולי המחברים פירשו עצמו של דבר מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום ואף סוגיא זו מוכחת כדבריהם במה שאמר היינו טעמא דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום ושנדחית הסוגיא הראשונה שאם מפני מחיקת השם מה ענין לגמי והרי אם מהודק חוצץ ואם אינו מהודק אינו מועיל ומ"מ דרך סוגיא נאמרה וכל שאינו מהודק אינו חוצץ ומועיל מצד שאין המים נכנסים לשם בשטף אלא מצד שאנו צריכים לפרשה בלחה אף כל כניסת מים מוחקת מ"מ הואיל ואינו נמחק לאלתר הדיו מתחיל להתייבש מעט ואפשר שלא תמחק ומ"מ הואיל ויש בה לחות מעט אינו חוצץ כמו שביארנו ומ"מ לדבריהם אי אתה יכול לפרשה בטבילת מצוה שלעולם אסור אבל טבילת הרשות שאין בה איסור חציצה טובל בכריכת גמי ועל ידי הדוק:

תוס' בד"ה פותח ונועל כו' ומתרחק השמן כו' והוי מכבה או כו' עכ"ל לעיל במנער את הטבלא כו' שפי' ר"י דמיירי דליכא שמן בנר כו' דאם לא כן הוי פסיק רישיה וליכא מאן דשרי כדפריך לקמן בפשיטות גבי דלת כו' אי ברוח שאינה מצויה מ"ט דמאן דשרי משום דהוי פסיק רישיה וליכא מאן דשרי ואם כן צ"ל הכא בנר שאחורי הדלת כו' דמתיר בברייתא דלא הוי פסיק רישיה כ"כ אלא דרב לייט עליה ומחשיב ליה בפסיק רישיה וליכא לאקשויי דאימא דה"נ דהכא איירי בלית ביה שמן בנר כדלעיל במנער את הטבלא ולית ביה פסיק רישיה ואמאי לייט רב עליה די"ל דודאי לעיל במנער את הטבלא ולית ביה נמי שמן אצטריך לאשמעינן דשרי לנערה ולא חיישינן שע"י הניעור מכבה הנר הדולק כיון שאינו מכוין לכבותה אבל הכא בנר שאחורי הדלת כו' לא שייך כלל כיבוי בנר הדולק גופיה בלא שמן אלא ביש בו שמן וע"י הנדנוד מתרחק או מתקרב השמן והוי מכבה או מבעיר וק"ק לפירוש התוספות אמאי נקט אם כבתה כבתה ולא נקיט נמי ואם הבעיר הבעיר ויש ליישב דאפשר דהנך תרתי ברייתות חדא הוא דנר שעל גבי הטבלא כו' ואידך הך דנר שאחורי הדלת כו' מתניין בהדדי ולא תני בקמייתא גבי שע"ג הטבלא בהדיא אם כבתה כבתה כדמוכח בירושלמי ובבתרייתא גבי נר שאחורי הדלת כו' תני אם כבתה כבתה אלא דתלמודא דידן מפרש לה דקאי נמי אם כבתה כבתה אקמייתא והשתא ניחא משום דלא שייך אם הבעיר הבעיר בקמייתא לא תני לה נמי בבתרייתא כיון דהך דאם כבתה אתרווייהו קאי ודו"ק:

בא"ד ועוד דא"כ הל"ל פותח אדם דלת כנגד הנר וכו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דע"כ לפירוש זה דמשום כיבוי הרוח הוא כפירש"י וכמו שכתב הרא"ש בשמו האי כיבוי הרוח קרוב לפסיק רישיה הוא ולכך לייט עלה רב משום דמחשיב ליה פסיק רישיה וא"כ מאי קא קשיא להו למנקט הכא פותח אדם דלת כנגד הנר כו' דההוא רוח אי מצויה הוא לאו פסיק רישיה הוא כלל ואי ברוח שאינה מצויה ליכא מאן דשרי דהוי פסיק רישיה לכ"ע כדאמר בסמוך גבי מדורה וי"ל דודאי גבי מדורה שהוא הבערת האור אמרי' הכי אבל הכא גבי כיבוי דנר אין לחלק בין רוח דאחורי הדלת ובין רוח דפותח הדלת כנגד הנר דתרווייהו קרוב לפסיק רישיה ולא הוי ממש פסיק רישיה ולכך התירו בברייתא ורב מחשיב ליה פסיק רישיה ודו"ק:

בד"ה וכי תימא כו' דנקט בברייתא כלי מתכות משום דאין חילוק כו' עכ"ל. וכה"ג צ"ל דלא תקשה אף לפי האמת דבמתני' לא אסר ר"י אלא חרס חדש ובברייתא אסר אפי' ישן מדנקט כלי כפר שיחין כו' די"ל דנקט כלי כפר שיחין כו' משום דאין חילוק בהם בין חדשים לישנים וה"ה שאר כלי חרס ישן וק"ל:

גמ' הרי זה לא ירחוץ עי' נדה דף סו ע"ב תוס' ד"ה אם סמוך:

שם דמנח ידיה עלויה עי' בתרומת הדשן סימן י:

גמרא, אי הכי קשי' דרבנן אדרבנן, ק"ל הא י"ל ג"כ בהיפוך, דבכבוי, דאף אם יכבה ממש ליכא דאורייתא, למה דקיי"ל דמלאכה שאצ"ל פטור כר"ש מש"ה לא גזרו שלא יכבה, אבל במחיקת השם גזרו גרמא אטו מחיקה ממש דהוא דאורייתא וכזה חילקו בגמרא דלעיל (דף מו ע"ב) לענין דבר שאינו מתכוין, ועי' בתוס' שם ד"ה כל היכא דאף אם שורש מלאכה דאורייתא, כיון דהיא מלאכה שאצ"ל, הוי כמו דרבנן, עיי"ש וצ"ע:

וְהָאָמַר רַב קְטִינָא הקשה הרי"ף ז"ל דהוה ליה למרמי קראי אהדדי? ונראה לי בס"ד כי בלאו הכי יש לפרש הכתוב כפשוטו, שהם נותנים עיניהם בבעל הממון שמכירים אותו שהוא עשיר בשמלתו שהיא חשובה ומהודרת, ורוצים להסתופף בצילו להיות לו לעבדים ומשרתים בביתו כדי שיאכלם וישקם וילבשם, ולכן א"ל (ישעיהו ג, ו) שִׂמְלָה לְכָה, שניכר בה שאתה עשיר, לכך קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ שנהיה משרתים אותך, והוא מכחיש ונשבע על שקר באומרו לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ, רצונו לומר אין אני בעל ממון שראוי לי להיות חבוש בביתי כדרך הקצינים ותהיה מלאכתי נעשית על ידי משרתים ועבדים, אלא אני בעצמי צריך לצאת ולבא להביא טרף לביתי לחם לאכול ובגד ללבוש כי אין בביתי לחם ושמלה! או אפילו אם נפרש הכתוב כדברי רב קטינא דקאי על דברי תורה עם כל זה ליכא קושיא, דיש לומר מה שאומר אֵין בְּיָדִי לֹא מִקְרָא וכו' משקר בזה כדי שלא יוציא זמנו בלימודו אותם, אלא רוצה לעסוק בעסקיו, ובא הכתוב לגנותם שהם מכחישים ונשבעים בשקר גם בדברים אלו שיש בהם מצוה. ברם אי קשיא הא קשיא, דהוה ליה להקשות מן פסוק (ירמיהו ה, א) מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה על רב קטינא עצמו ולמה תלה הקושיא בדברי רבא? ונראה לי בס"ד כי מן הפסוק עצמו ליכא קושיא לרב קטינא, דיש לומר בא לגנות השופטים דאין מבקשים עדים כשרים. אלא פוסקין הדין גם על עדות פסולים דהיינו פסולין בעבירה, ואין עושין גם כן דרישה וחקירה בדין, דנמצא אין דנים באמונה כמשפט התורה, אבל לעולם כולם היו אנשי אמנה, ולכך מקשה על רבא פסקה אַנְשֵׁי אֲמָנָה.