מסכת שבת דף קמ״ח עמוד ב׳

ואתי לידי סחיטה ודקאמר במסכת ביצה ניפרוס סודרא עלויה כו' [התם] בדבר יבש קא מיירי:

בנכתמא כיסוי:

זימנין דמיפסק כו' כיון דמצרכת ליה כיסוי קטר ליה בכד וזימנין דמיפסק ואתי למקטריה והיא קשר של קיימא דאסור מדאורייתא:

אין מספקין כף אל כף משום אבל:

מטפחין על הלב:

מרקדין לשמחה וטעמא מפרש במסכת ביצה שמא יתקן כלי שיר:

אפומא דלחייא לפי שאין ניכר כל כך בין מבוי לרה"ר:

ואתי לאתויי חפץ המתגלגל תוך ד' אמות: ומגנדר חצביהן ומייתין ליה ל"ג:

ניפרוס סודרא עליה אתי למסחטיה מכאן מייתי ר"ת ראיה דביין ושמן לא שייכא סחיטה לעיל בשלהי שמונה שרצים (שבת דף קיא. בד"ה האי מסוכרייתא) פירשתי:

לא מספקין ולא מטפחין לא כפי' הקונטרס משום דא"כ מאי איריא ביו"ט אפי' בחול המועד נמי אסור כדתנן במועד קטן פרק בתרא (דף כח:) נשים במועד מענות אבל לא מטפחות אלא נראה לרבי משום שמחה רגילין לספק ולטפח בהשמעת קול ואסור שמא יתקן כלי שיר כדמפרש בהמוצא תפילין (עירובין דף קד.):

וכן היה הלל אומר כרבנן דפליגי עליה באיזהו נשך (ב"מ ד' עה.) וקי"ל:

רבה אמר ניתנה ליתבע הלכה כרבה לגבי רב יוסף: ורב אויא ורבה בר עולא מחמרי אנפשייהו כ"ה בס"א דאי אמרת ניתנה ליתבע אתי למיכתב. אע"פ שמזכיר לו לשון שאלה:

דאיגלאי מילתא דבחול הויא ורב יוסף לא מיירי אלא בשבת ויו"ט ודאי:

והא אנן תנן אין נימנין כו' פירש ה"ר פורת בשם רבינו שמואל דל"ג ליה חדא דמה שייך להקשות מנמנין של רשות לנמנין של מצוה ועוד דמפרש התם בביצה פרק אין צדין (ביצה דף כז:) מאי אין נמנין אין פוסקין דמים בתחילה לבהמה ביו"ט הרי אני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך לשליש ולרביע:

מטילין חלשים על הקדשים ביו"ט תימה דאמר בפרק ב' דקדושין (דף נג. ושם) דאין חולקין זבחים כנגד זבחים ומנחה כנגד מנחה ומפיק לה מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ועוד דפריך התם מוהצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים חולקין מאי חולקין חוטפין כו' ואומר רבי דאין מועלת בהם חלוקה וגורל שיהא ממונו לקדש בו את האשה ולהוציאו בדיינים אבל מ"מ מטילין היו חלשין לתת לכל א' חלקו פן יריבו ביחד כדכתיב (הושע ד) ועמך כמריבי כהן והא דמשני התם חולקין לאו דוקא אלא חוטפין ולא משני הכי משו' דחולקין משמע כופין לחלוק ע"כ מחמת שחוטפין אותן שאינן שלהם. מ"ר:

דא"ל תנן לא מספקין ולא מרקדין ולא מטפחין בגדרא. ופשוטה היא. ומיפרשא נמי בגמ' דהמביא כדי יין במס' יו"ט וכן שואלת אשה מחברתה ככרות. ודייקינן מינה בשבת הוא דאסור מכלל דבחול שרי מתניתין דלא כהלל כו' ומסקינן בה אפילו תימא כהלל באתרא דקייצי דמי.

ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת אתמר הלואת יו"ט רב יוסף אמר לא נתנה ליתבע רבא אמר ניתנה ליתבע ואתינן למיגמר מן מתניתין תנן ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו כו' ולא גמרינן מינה דלא מיפרשא בהדיא כחד מינייהו ומותבינן לרב יוסף מהא דתנן השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט.

פי' אם היה אלול מעובר נמצא יום לקיחתו חלק מן הפרה יום חול שר"ה מחר הוא וכיון שנושה בו דמי בשר הפרה שלקח מאתמול דכיון שנכנסה שנה שביעית משמטת לדברי רבא ניחא כי נתנה ליתבע ומלוה נושה בו וכשנכנסת שביעית משמטת אלא לרב יוסף דאמר לא נתנה ליתבע אמאי צריך למיתנא משמטת בלאו הכי פטור הוא מלשלם. ואפילו בשאר שני שבוע דהא לא ניתנה ליתבע. ופריק רב יוסף שאני התם דכיון דאיגלאי מלתא דחול היא (ניתנה ליתבע דהא מלוה דחול היא) ואנן לא קאימנא אלא הלואת יו"ט ואסיקנא למשמע מסיפא ואם לאו אינו משמט לרבא דאמר ניתנה ליתבע דתובעו ונפרע ממנו [ניחא] אלא לרב יוסף דאמר לא ניתנה ליתבע קשיא כיון דתני אינו משמט הלא משמע דתובע ונפרע ממנו ואינו יכול לומר לו כי השביעית השמיטתו ופריק רב יוסף לעולם לא נתנה ליתבע והמלוה אינו יכול ליתבע אלא אם יביא הלה ויפרינו יקבל ואינו צריך לומר משמט אני. ואקשינן עליה מכלל דרישא אי יהיב ליה מעצמו לא שקיל. ופריק רב יוסף ואמר רישא אם מחזיר לו צריך שיאמר לו משמט אני. דהא נושה בו מלוה. אבל ספק שאינו נושה בו מלוה אם יבא לחשבון אינו צריך לומר לו משמט אני אלא יקבל כדתנן המחזיר חוב בשביעית צריך שיאמר משמט אני.

ואם אמר לו אעפ"כ יקבל ממנו משום שנאמר וזה דבר השמטה ומפורש ענין זה בפ' השולח גט לאשתו. וראינו רבותינו שהיו מעמידין השמועה זו כרב יוסף. חדא (דרבה) [דרבא] לגבי רב יוסף תלמיד הוא ועוד סוגיא דשמעתא רובה כרב יוסף ריהטא ועוד מדחינן רב אויא מקבל משכונא מכלל שאם אין בידו משכון אינו יכול ליתבע.

ותוב רבא בר עולא מיערם איערומי כלומר לא היה תובעו בהדיא אלא היה אומר לו הלויני וכאשר יתן לו ויבאו המעות לידו אומר לו יש לי אצלך הלואת יו"ט נשתלמתי אתם מכלל כי הלואת יו"ט כי האי גוונא יתכן אבל בהדיא לא ניתנה ליתבע וראינו תשובה לגאון ופסיק כרבא. ואמר רבא בתרא הוא. וקיי"ל דהלכתא כבתראי וכן הדעת נוטה:

וכן ערב פסחים בירושלים כו' א"ר יוחנן מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט נימא מסייעא ליה וכן ערב פסח כו' ופשוטה היא. הא דתני ר' הושעיא ומקדישו אוקמינא.

הקדיש עלוי מדרבנן ואקשינן עלה והא תנא דאמר הלכה כסתם משנה ותנן אין מקדשין ואין מעריכין ואין מחרימין ומפרקינן הא דא"ר יוחנן מקדיש בשבת בחובות הקבוע להן זמן. כגון פסח שאם לא יעשנו היום אינו יכול לעשותו למחר והיא מצוה עוברת והא דתנן אין מקדישין בשבת ולא ביום טוב בחובות שאין קבוע להן זמן.

בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל ואיכא למידק למה ליה למימר מדיוקא, לימא בהדיא שואל אדם מחבירו כדי יין ושמן נימא מתניתין דלא כהלל, א"נ מדתנן וכן שואלת אשה מחברתה ככרות. וי"ל דמהני ליכא למשמע מידי, דדלמא כיון דהשאילני א"ל ושאלה כל אימת דבעי תבע לה לפי שעה לא חייש הלל, אבל הלויני דשלשים יום בכי הא חייש שמא יוקרו החטים. וזו ראיה לדברי רש"י ז"ל דשאלה אין לה זמן.

לא תלוה אשה לחברתה ככר עד שתעשנה דמים הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי לא תלוה דהא בשעת הלואה לאו מידי עבדי, ולא הוי ליה למימר אלא אשה שהלותה ככר מחבירתה והוקר נותנת לה דמיו. ותירץ הוא ז"ל דמתוך שהוא דבר מועט חוששין שאע"פ שהוקרו תתן לה הככר, דאומרת שמא תוחזק בין שכינותיה כצרת עין. ולפי דבריו נצטרך לפרש הא דפרקין, הא באתרא דקייץ דמייהו הא באתרא דלא קייץ דמייהו, דכיון דקייץ דמייהו אם יוקרו החטים תעשה עצמה כאילו אין לה ככר ותתן לה דמיו שהן קצובין וידועין בשעת ההלואה. ואין צורך לכך אלא מפני שסתם ככרות של בעל הבית אין נעשין במדה ידועה ואין להם קצב אחד לכל, והן אין מקפידין זה על זה להשיב לחמם במשקל, לפיכך חשש הלל שמא יוקרו החטים וכיון דלא קייץ דמיהם אינן יודעין כמה היה שוה ובאין לידי ריבית בסופן, ולפיכך אסור בתחלתן עד שתעשנה דמים, ואוקימנא באתרא דקייץ דמייהו, כלומר ואינן באין לידי ריבית שכבר ידוע להן דמיו. וכן נראה מפירוש רש"י כמו שפרשתי. ונראה לי ראיה דקאמר אתרא דקייץ דמייהו ואתרא דלא קייץ דמייהו, ולא קאמר הא בשיצא השער הא בשלא יצא השער.

הא ד אמר רב יוסף הלואת יום טוב לא נתנה ליתבע דאי נתנה ליתבע אתי למיכתב. קשיא לי והא אמרינן דהשאילני מינכרא מלתא ולא אתי למיכתב, ורב יוסף אפילו אמר ליה בלשון שאלה קאמר, מדשקלינן וטרינן עלה למידק ממתניתין, ורבא נמי דאמר נתנה ליתבע מודה הוא דאיכא למיחש לדלמא אתי למיכתב, אלא משום דלא ליתי לאימנועי משמחת יום טוב שרו ליה רבנן. ויש לומר דכיון דאף זו הלואה היא ונתנה להוצאה ומידע ידע דלאו לאהדורי מיד שאיל מינה, אע"ג דאמר ליה בלשון שאלה איכא למיחש דלמא אתי למכתב, והלכך עד דאמר בלשון שאלה ועוד דגומר בעל הבית בדעתו שאם רצה הלה שלא להחזיר לו מדעתו לא יתבענו בבית דין דזו כעין מתנה היא, לא שרינן ליה. ולשון שאלה משום תרתי תקינו לה, חדא דליהוי ליה היכרא וליגמר בדעתיה, ועוד דאי בעי תבע ליה בין דידיה לדידיה מצי תבע כל אימת דבעי, ומשום הא לא אתי למיכתב, אבל בלשון הלואה איכא תרתי לריעותא, חדא דלא מינכרא ליה מלתא, ועוד שהיא לזמן מרובה ואפילו גמר בלביה דלא ליתבעיה בבי דינא אלא בין דידיה לדידיה אתי למיכתב. כך נראה לי.

אי אמרת בשלמא דלא ניתנה ליתבע משום הכי מניח טליתו אצלו פירוש: ומיהו לא אתי למכתב כיון דמשכונו הוא בידו.

ה"ג רש"י ז"ל אם החדש מעובר משמט, ואי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט, שמוט ועומד הוא. ואינו מחוור, דדלמא משמט דקאמר שצריך לומר לו משמט אני. אלא הכי גרסינן והיא גירסת הספרים, אי אמרת ניתנה ליתבע משום הכי משמט, שלא יתבענו, ואפילו נתן לו מדעתו צריך לומר לו משמט אני, אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע מאי משמט, אי שלא לתובעו בבית דין שמוט ועומד הוא, ואי למימר ליה משמט אני, לא צריך דלא קרינן ביה לא יגוש וכל דלא קרינן ביה לא יגוש לא צריך למימר ליה משמט אני.

שאני התם דאגלאי מלתא דחול הוא ומכאן נראה לי ללמוד דלכולי עלמא ביום טוב שני ניתנה ליתבע.

רב אויא שקיל משכונא ורבה בר עולא מערים ערומי ולענין פסק הלכה: יש מי שפוסק כמ"ד ניתנה ליתבע, וגרסינן בה רבה, דהוא בר פלוגתיה דרב יוסף, והלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה (ב"ב קיד, ב), ואע"פ שיש לומר דלא נאמר אותו הכלל אלא במה שנחלקו בבבא בתרא, מכל מקום כל היכא דליכא ראיה לחד מינייהו דלתחזי מינה כחד מסתמא כרבה נקטינן, ומהא דרב אויא ורבא בר עולא ליכא למשמע מידי, דאינהו אחמורי מחמרי אנפשייהו, ואי נמי למיפק מידי בית דין טועין. ויש מי שגורס רבא, דהוא רבא בריה דרב יוסף בר חמא, ואפילו הכי יש פוסקין כמותו משום דבתרא היא וקיימא לן כותיה. ומכל מקום לכולי עלמא אי תפש לא מפקינן מיניה, כי האי דרבה בר עולא דמערים ושקיל מיניה, ועוד דאנן לא ניתנה ליתבע כלומר בבית דין קאמרינן הא בין דידיה לדידיה תבע, ואי תפיש תפיש, ולא עוד אלא דאי אזיל אידך תפיש מידי מיניה דמלוה כנגד מאי דתפיש הוא מיניה, מפקינן מיניה דלוה ויהבינן ליה, דהשתא לא הלואת יום טוב מגבינן אלא גזילה הוא דמפקינן מיניה, ואלא מיהו אי הדר לוה תפיש מיניה ההיא מידי גופא דתפיש מיניה מלוה לא מפקינן מיניה, דלא גזליה אלא דידיה הוא דקא שקיל.

[מתני':] מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב כתבו בתוס' דלא אסרו מתוך הכתב אלא בקורא בפיו דומיא דמונה בפיו דקתני, אבל להסתכל בכתב ולמנות במחשבתו מותר דהא אית ליה היכרא. ומורי הרב ז"ל כתב דבין כך ובין כך אסור, דההיא ברייתא דמייתינן בשלהי שמעתין, דקתני כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, תני בה בתוספתא (פי"ח, ה"א) אסור להסתכל בו.

זה שכתבנו במשנה בהלואת אשה ככר לחברתה אינו צריך לשומה בדמים כדי שאם תוקר לא תשלם אלא כמה שקצץ בה שהככרות הואיל ודבר מועט הוא ואין הלואתם מצויה אלא ליום ומחרתו אין לחוש בהם לשנוי שער ועוד שהרי מצויים אצל הכל והרי הוא כיש לו וכבר התרנו סאה בסאה ביש לו כמו שיתבאר במקומו וכדי יין ושמן מיהא שיש לחוש בהן לשינוי שער לא הותר בהם להחזיר לו יין ושמן שזהו סאה בסאה אלא דמים ובחשבון מה שהיו שוים בשעה שהשאילם ר"ל ביום טוב ושמא אף עליה נאמר ועושה עמו חשבון לאחר היום טוב כלומר שמחשב כמה היו שוים ביום טוב וכן בפסחים של ערבי פסחים שחל להיות בשבת:

הלואת יום טוב ושבת נתנה ליתבע בחול בב"ד והם נזקקים לה ומגבין אותה שאם תאמר לא נתנה ליתבע אף הוא אינו מוצא ואתי לאימנועי משמחת יום טוב ויש פוסקין שלא נתנה ליתבע ואינה עיקר ומ"מ אף לדבריהם אם תפש אין מוציאין ממנו והוא שאמרו על רבה בר עולא מערים איערומי כלומר שהיה לווה מאותו שמסר לו בי"ט ואח"כ אומר לו שהוא מעכב במה שמסר לו ואפי' היה הלה תובעו בבית דין על מה שהלוהו או שגזלו אין נזקקין לו שאין כאן גזילה או הלואה ואם חזר זה ותפש ממנו באותו שיעור נזקקין לו שהראשון כשתפש נפרע מחובו וזה שחוזר ותופש ממנו גזילה גמורה היא ומ"מ י"א שאם לא תפש הראשון אלא משכון וחזר זה ותפש אותו משכון בעצמו אין ב"ד נזקקין לו שהרי לא קנאו הלה ואת שלו ראה ונטל:

שביעית אינה משמטת אלא בסופה ומעתה אפי' הלוה בשביעית עצמו גובה כל חובו כל השנה וכשתשקע החמה בליל כניסת ראש שנה של שמינית נשמט טבח ששחט את הפרה וחלקה בראש שנה על דעת שהוא יום טוב והוא ראש שנה של מוצאי שביעית ובאו שלוחים שנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית הרי זה משמט ואע"פ שהלואת יום טוב ניתנה ליתבע בא שביעית והשמיטה ואע"פ שהקפה אינה נשמטת ביאורה בזקפה עליו במלוה ואע"פ שאין זקיפת מלוה ביום טוב שמא עבר ועשה ואם לאו אינו משמט וגובה בב"ד כמו שביארנו:

המחזיר לחבירו חוב בשביעית ר"ל שעברה עליו שביעית מדת חסידות היא ורוח חכמים נוחה הימנו וצריך המלוה לומר משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ הרי זה יקבל הימנו ויזהר שלא יאמר לו שבחובו הוא פורע אלא שהוא נותן לו משלו בשיעור חובו:

אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין מפני שכל אלו כמקח וממכר הם ומקח וממכר אסור מגזרה שמא יכתוב וכן ללוות ולהלוות ומ"מ מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב אחר שהיא חובת היום והולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ונותן לו טלה לפסחו ומקדישו ואין מגביהין תרומות ומעשרות מפני שהוא דומה למקדיש ועוד מפני שהוא מתקן ומה שנתגלגל בקצת ספרים בכאן אין נמנין על הבהמה כתחלה ביום טוב אינה בספרים המדוייקים ומ"מ אנו כבר ביארנוה במקומה בשלישי של יום טוב:

המשנה השניה מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד קטנה משום קובייא ומטילין חלשים על הקדשים ביום טוב אבל לא על המנות אמר הר"ם פי' טעם מה שאסרו למנות מן הכתב גזרה שמא יקרא אגרות שלום בשבת כי לבד ספרי הנבואות ופירושיהם אסור לקרות בשבת וביום טוב ואפי' היה אותו הספר בחכמה מן החכמות ומפיס פירושו מטיל גורלות ושיעור זאת המשנה כך ומפיס עם בניו ועם בני ביתו על השלחן בשבת אבל לא עם אחר ובחול מותר להפיס עם אחר ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה משום קובייא וקוביא שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חברו בהסכמת אותו השחוק כמו הכסיפסין והנרדשיר וזולתם מן הדומים להם וחלשים מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחברו כמנין האנשים ויפרש כל אחד מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן החפצים לאיש אחר נכרי שיבא במקרה וישים אותם החפצים חפץ אחד על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד מנתו כפי גורלו התירו חכמים לעשות זה ביום טוב לפי שהזריזות באכילת קדשים וליטול מהם מנה גדולה ויפה מצוה ומה שאמרו אבל לא על המנות ר"ל מנות של חולין שאין מטילין עליהם חלשים ביום טוב ומלת חלשים מלה עברית חולש על גוים:

אמר המאירי המשנה השניה והיא מענין מה שלפניה והוא שאמר מונה אדם את אורחיו שהוא רוצה לקראם לסעודה בשבת כדי לידע כמה ככרות יתן לפניהם וכן מונה את פרפרותיו ר"ל כך וכך פרפראות אני נותן לפניהם מפיו ר"ל על פה אבל לא מפי הכתב ר"ל שאם כתבם מע"ש כדי שלא ישכחם אסור לו למנותם בשבת מפי אותו הכתב ולא עוד אלא שאסור לקרותו שמא יתחרט על איזה מהם וימחנו מספרו או שמא נודע לו שסרב לאכול עמו לאיזו סבה והוא מוחקו שלא יטעה שלוחו לחזור ולקוראו ויש עוד טעם אחר לאיסור שלא נתירהו לקרות בהם שמא יקרא בשטרי הדיוטות שאין בהם תועלת קריאה ולא שום צורך יום טוב או שבת וקריאת שטרי הדיוטות אסורה מאיסור טלטול או שלא יהא בעיניו כחול ויבא למחוק וכן הלכה:

מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן ר"ל מטיל גורלות עמהם להגריל איזה חלק יגיע לכל אחד מהם אע"פ שהם קפדים על החלקים ופעמים שזה רוצה בחלק שהגיע לחבירו ובלבד שלא יכוין מנה גדולה כנגד קטנה שאם יכוין קטנה כנגד גדולה הרי זה כמשחק בקוביא אחר שהחלקים אינם שוים ושחוק בקוביא הוא ממין מקח וממכר הא לא הותר אלא בחלקים שוים ואין מפייסים אלא לחשיבות הבשר שזה רוצה מן הצואר וזה מן הירך וכן הלכה ויש פוסקים בה שאף גדולה כנגד קטנה מותר שאין בני בית מקפידים זה על זה וכן מטילים חלשים ר"ל גורלות על הקדשים בין הכהנים ביום טוב ופי' בגמ' בשל יום אבל לא על המנות ר"ל בשל אתמל שכבר היה אפשר להם לחלוק מבערב והוא שפי' בגמ' אבל לא על מנות של חול בי"ט:

בד"ה נפרוס סודרא עליה אתי לידי סחיטה מכאן מייתי ר"ת ראיה כו' עכ"ל עיקר ראייתם סמך דבהך סוגיא דבריש פ' המביא כדי יין דקאמר שם לגבי כדי יין ושמן דדרו באכפא נפרוס סודרא עלייהו ולא חייש לסחיטה וכ"כ בתוס' המביא כו' גם במרדכי ישן הביא דברי ר"ת אהך דדרו באכפא דנפרוס סודר וק"ל:

בתוס' ד"ה נפרום וכו' מכאן מייתי ר"ת ראיה וכו' פי' דהוקשה לו ג"כ קושית הקונטרס דהא קאמר במס' ביצה נפרום סודרא עלויה ותירץ דהתם מיירי ביין ושמן דלא שייך בהן סחיטה והכא מיירי במים ואם כן מכאן ראיה וכו' נ"ל ודו"ק:

גמרא ולטעמיך הא דאמר רבא איני מבין, דבכ"מ דאמרינן ולטעמיך היינו אף לדידך תיקשה אבל הכא הא רבא בר רב חנן לא בעי לאוכוחי מידי, אלא דהקשה קושייתו, והשיב לו דקושיא זו תיקשי גם על רבא, וא"כ מה ולטעמיך שייך הכא, ומה בכך דקשה כזה ממש גם על מימרא דרבא וכי לא אלים יותר להקשות על מתני' מלהקשות על רבא, וד' יאיר עיני:

גמרא דאי יהיב ליה שקול [לרב יוסף דס"ל דהלואת יו"ט לא ניתנה ליתבע], ע"כ הא דקתני השוחט את הפרה וחלקה בר"ה, אם הי' החודש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט, היינו דרשאי למשקל א"כ ברישא גם אי יהיב לי' לא שקיל, ואמאי. תימא דלמא בפשוטו דהלוה חייב לצאת לעצמו, דבודאי אף דהלואת יו"ט לא ניתן לתבוע בב"ד מ"מ פשיטא דהוא עצמו חייב לשלם הלואתו, וברישא דמשמט א"צ לשלם: