מסכת שבת דף מ״ג עמוד ב׳

דאיכא דבש דבר הניטל:

שתי חלות כל הכוורת עושין אותה הדבורים חלות חלות של צפיחית דבש ושעוה וכשרודים אותן מניחין בה שתים שיתפרנסו מהן הדבורים כל ימות הגשמים כדתנן בהמוכר את הספינה (ב"ב פ.) הלוקח חלות כוורתו של חבירו מניח שתי חלות דסתמא לא מכרן:

מוקצות נינהו לדבורים הדר הוה ליה דבר שאינו ניטל ואפ"ה מטלטלין מחצלת להצלתן:

דחשיב עלייהו מאתמול לאכילה:

ומני היא שהצרכת לתרוצה כשחישב וקתני דדבר שאין מתכוין מותר כר"ש:

אי ר"ש אמר למה לי לאוקמיה בשחישב:

שלא יעשנו כמצודה שלא יכסנה כולה אלא דנשבוק רווחא שיוכלו לצאת כי היכי דלא ליתצדו בהאי כיסוי ממילא ואע"ג דלא מיכוין למיצד אסור:

רב אשי אמר לעולם דאיכא דבש טובא ודקשיא לך ימות הגשמים מי קתני בה ימות הגשמים:

דחשיב עלייהו וא"ת והא אסור לרדותם כדתניא בסוף פרק המצניע (לקמן שבת צה. ושם) הרודה חלות דבש בשוגג חייב חטאת דברי ר"א ולרבנן שבות מיהא איכא והוי דבר שאינו ניטל וי"ל דמיירי ברדויות ומונחות שם בכוורת אי נמי רגילות שיש דבש צף ע"ג חלות ואותו אינו צריך רדייה:

שלא יעשנו כעין מצודה וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דאי עביד כעין מצודה דאסור והא לא משמע מברייתא דאע"ג דאינו מתכוין אסור וי"ל דאמר בפ' משילין (ביצה לו: ושם) דקמ"ל דס"ד במינו ניצוד אסור שאין במינו ניצוד מותר:

רב אשי אמר כו' מסתמא רב אשי השיב מיד כן לרב עוקבא כששאלו אלא שסידר הש"ס תירוץ שלו תחילה ורשב"א אומר דשניהם השיב רב אשי דבמסכת ביצה גרס א"ל לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ובשינויא דהכא גרס ואב"א מי קתני בימות החמה כו':

כבר תירגמ' רב הונא לשמעתיך בפרק בתרא (דף קנד:) משמע דאית ליה נמי לרב הונא דאסור לבטל כלי מהיכנו דפריך אמילתיה דקאמר התם רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיהן והא קמבטל כלי מהיכנו ומשני בשליפי זוטרי וא"ת אכתי תקשה ליה התם דהא רב הונא סבר הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל וי"ל דמיירי בצריך למקומו וא"ת וכי פריך ליה התם מההיא דהיתה בהמתו טעונה טבל ועששית לימא דמיירי באין צריך למקומו וי"ל דהוה מצי לשנויי הכי דה"נ הוה מצי לשנויי בשליפי רברבי ור"י מתרץ דאיסור דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל שרי היכא דאיכא הפסד מרובה וכן משמע דקאמר התם מהו דתימא כי היכי דלהפסד מרובה חששו כו' משמע חששו והתירו לטלטל אף לדבר שאינו ניטל דמה חששו להתיר אם לא זה האיסור:

חם להם מלמטה תימה בלא שום חום מאי איסור איכא שיביאו כל אחד מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם מלמעלה ויביאו מטות ומחצלות יחד ונראה דאחמור רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל כמה דאיפשר למיעבד:

ופורסין עליהן זה זוקף כו' דוקא בכה"ג כמו שפי' רשי אבל ממטה למעלה אסור משום אהל כדאמרי' בהמביא כדי יין (ביצה לב: ושם) אמר רב יהודה מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן קידרא וכן חביתא ופוריא דהא דאמרי' בהמוצא תפילין (עירובין קב.) גבי דיכרי דרב הונא אתא לקמיה דרב א"ל זיל כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר פשטוה מוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי אבל בלא שיור אסור היינו משום שהמחיצות התחתונות היו כבר עשויות ואם היה פורש עליהן היה עושה אהל כדרך לעשות אהל ואע"ג דרב הונא אית ליה הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. מה שהיה מוסיף למחר לא חשיב טלטול או שמא היו מושיבין שם אדם א"נ משום הפסד מרובה שרי כדפירש לעיל:

זה זוקף מטתו תימה לר"י דרבא לא שרי אלא בשביל חי ובפ' מי שהוציאוהו (סם מד. ושם) תניא זוקף את המטה פורס עליה סדין שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין והתם מוקי לה במחיצה רביעית שסוכה כשירה בלאו הכי ולא הוי אלא תוספת אהל אבל מ"מ (אין) ניטל הכלי בשביל מת ויש לומר דהתם נמי לא שרי אלא בענין שאומר כאן שעושה בשביל חי אי נמי שיש אוכלין עם המת:

ונשמט והולך לו ואין צריך לישאר שם תחת האהל כדי שיהא נראה שנעשה בשביל חי כיון דבשעת עשייה היה נראה שעושה בשביל חי:

וכיון שמותר לפנותו מאותו מקום ולטלטלו מטלטלו למקום הביצה (כו') וכופהו על הביצה וכן כולם ולא יתכן לישב ע"ג הביצה כדי שלא יטנפו בגדיו. לפיכך כופה עליה [כלי] וישב עליו. וכל התיובתות פשוטות הן. ושנינו על הכוורת באותן ב' חלות ששנינו בפ' המוכר את הספינה בענין המוכר חלת דבש כוורתו לחבירו שחייב הקונה להניח לו שתי חלות דבש כדי שיהו מזון לדבורים שלא יברחו. ולפיכך אמרנו אותן ב' חלות מוקצות ממאכל אדם הן (לא השאילו) דשאולין לדבורים. ושנינן כגון (שחייב) [שחשב] עליהן בפירוש למאכל אדם.

ואקשינן אי הכי אדתני ומזהיר בפריסת ע"ג הכוורת ובלבד שלא יתכוין לצוד ליפלוג עליה כו'.

ואסיקנא לעולם ר' יהודה [היא] והאי דקתני ובלבד שלא יתכוין לצוד שלא ישלשל המחצלת וידחקנה בכותלי הכוורת שנמצא הדבורין כסתומין בכוורת אלא ירויח כמעט המחצלת מן הנקב של כוורת שהוא פתח לצאת ולכנוס בו הדבורים כו'.

אמר רב ששת כבר תירגם רב הונא לשמעתיה דר' יצחק בבבל דאמר עושין מחיצה למת בשביל החי ואין עושין מחיצה למת בשביל המת כיצד מת מוטל בחמה באין ב' בני אדם ויושבין בצידו.

חם להם מלמטה [זה] מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה כו'.

איתמר מת המוטל בחמה רב יהודה אמר שמואל הופכו ממטה למטה ומשמיה דרב אמרו מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו. ואסקינן בשיש ככר או תינוק כ"ע לא פליגי שמניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו (וכ"ע) [כי פליגי היכא דל"ל מ"ס] טלטול מן הצד שמיה טלטול. [ומ"ס לא שמיה טלטול]. ואתינן ואוקמינן בתנאי.

אין מצילין [את המת] מפני הדליקה אמר ר' יהודה בן לקיש שמעתי שמצילין את המת מפני הדליקה. ואמרינן כ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול.

לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ואם תאמר והא תניא לקמן בפרק המצניע (שבת צה, א) הרודה חלות דבש בשבת בשוגג חייב חטאת דברי רבי אליעזר, ואפילו רבנן דפליגי עליה מודו דאסור משום שבות, וא"כ לכו"ע הוי דבר שאינו ניטל. י"ל דהכא בחלות רדויות ומונחות בכוורת.

לעולם רבי יהודה ומאי שלא יתכוין וכו' ואם תאמר אמאי דחק ומוקי לה כרבי יהודה, לוקמה כרבי שמעון ואע"ג דלא חשיב עלייהו, ואתיא ברייתא כפשטה. יש לומר דמהדר לאוקומה ככולי עלמא. אבל הר"ז ז"ל כתב דר' יצחק בשיטת רבי יהודה אמרה, דלדידיה דמחמיר במוקצה נחמיר ביה נמי שלא לטלטל אפילו כלי המוכן מחמתו, אבל לרבי שמעון דמיקל במוקצה נקל נמי לטלטל את הכלי אפילו לדבר שאינו ניטל לדידיה במוקצה מחמת חסרון כיס וביצה שנולדה בשבת וכיוצא בהן, ומשום הכי איצטרכינן לשנוייה אליבא דרבי יהודה. אבל מורי הרב ז"ל כתב דר' יצחק אפילו כרבי שמעון, ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ובתוס' תירצו כעין התירוץ הראשון, ופירשו דהכי פירושא, אליבא דמאן איצטריכת לשנויי בשחשב עליהן על כרחין זה אינו אליבא דרבי שמעון דלדידיה לית ליה מוקצה אלא לרבי יהודה אימא סיפא וכו', וכן מוכח בביצה בריש פרק משילין דגרסינן התם עלה דהא (לו, א) במאי אוקימתא כרבי יהודה אימא סיפא, ומ"מ היה יכול לתרץ הדרי בי ואפילו לא חישב ור"ש היא.

רב אשי אמר מי קתני בימות החמה וכו' פירשו בתוס' דאף התירוץ הראשון השיבו רב אשי לרב עוקבא כדמוכח במסכת ביצה בפרק משילין (שם), דבהדיא גרסינן התם אמר ליה לא נצרכה אלא לאותן שתי חלות ואיבעית אימא מי קתני בימות החמה וכו'. והא דרב אשי לא דייקא דאית ליה כר' יצחק, דלתרוצה אליביה קא אתא ודלמא לדידיה לא סבירא ליה, והלכך ליכא מיניה ראיה לפסוק כר' יצחק. ורבנו אלפסי ז"ל כתב בפרק מי שהחשיך (לקמן שבת קנד, ב) דליתא לדר' יצחק. וכן הסכים לדעתו כאן הר"ז הלוי ז"ל. אבל רבי מורי הרב ז"ל פסק כר' יצחק כמו שכתב בהלכותיו.

כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל איכא למידק והא רב הונא הוא דאמר בפרק מי שהחשיך (שם) היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, אלמא לית ליה לרב הונא הא דר' יצחק, אלא מטלטלין כלי לדבר שאינו ניטל. תירצו בתוס' דהתם הוא דוקא משום דלהפסד מרובה חששו, כדי שלא תתקלקל הבהמה ולא ישתברו הכלים. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל שם בפרק מי שהחשיך. ואף על גב דאוקימנא התם בשליפי זוטרי דאפשר לשומטן מתחתיהן ולא הוי מבטל כלי מהיכנו, אבל בשליפי רברבי לא משום דהוי מבטל כלי מהיכנו דאלמא להפסד מרובה נמי לא חששו, טלטול כלי לדבר שאינו ניטל אינו חמור כל כך והתירוהו במקום הפסד מרובה, אבל ביטול כלי מהיכנו חמור יותר ואפילו במקום הפסד מרובה, ואף על פי ששניהם מדבריהם. ולעולם רב הונא כר' יצחק סבירא ליה, וכדאמר רב ששת הכא דתרגמה דר' יצחק בבבל. וכזה כתב הראב"ד ז"ל בפרק מי שהחשיך, וגם הר"ז הלוי ז"ל כאן ובפרק מי שהחשיך. אבל הרמב"ן ז"ל הקשה דלדברי ר' יצחק אפילו משום הפסד מרובה לא התירו לטלטל אלא לדבר הניטל וכדמוכח בפרק משילין, דתנן התם (ביצה לה, ב) ומכסין את הפירות בכלים מפני הדלף וכן כדי יין וכן כדי שמן, ואתמר עלה (שם לו, א) אמר עולא אפילו אוירא דלבני ור' יצחק אמר פירות הראוין, ואזדא ר' יצחק לטעמיה וכו', ואוקמא עולא למתניתין בדטבלא, ואקשינן בשלמא למאן דאמר בדטבלא היינו דקתני כדי יין וכדי שמן אלא למאן דאמר פירות הראוין הא תנא ליה פירות, כדי יין וכדי שמן איצטריכא ליה מהו דתימא להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו קא משמע לן, והא פירות דהפסד מרובה הוא ואפילו הכי אין כלי ניטל אלא בראוין, ועוד דחבית ולבנים וכוורת דכל הני הפסד מרובה הוא, ואפילו הכי אקשינן מינייהו לר' יצחק ואיצטריך לתרוצינהו, שמע מינה דר' יצחק אפילו במקום הפסד מרובה אמרה לשמעתיה. ועוד דכיון דתרוייהו של דבריהם נינהו, מאי טעמא שרו משום הפסד מרובה לטלטל כלי ולא התירו לבטל כלי מהיכנו. אלא ודאי שמעינן מהתם דרב הונא לית ליה הא דר' יצחק, וכמו שכתב שם הרב אלפסי ז"ל, והכא דילמא בספרי דיוקני לא גרסי רב הונא. והראב"ד ז"ל פירש כאן, דהכא הכי קאמר, כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל, שלא אמרו אין כלי ניטל אלא למעט צורך מת, הא במקום הצלה כולן ניטלין. וזה דחוק דאדרבה התירו יותר במת מבשאר הצלות, וכדאמרינן (לקמן שבת קמב, ב) לא אמרו ככר או תינוק אלא לגבי מת בלבד, ובסמוך לקמן (שבת מד, א) אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה בן לקיש במת, כלומר: אבל בממון לא. והרב אלפסי ז"ל לא כתב הא דרב ששת כלל, לומר דאתיא כר' יצחק ולא קיימא לן כוותיה. ואי קשיא לך לפסק הרב אלפסי זכרונו לברכה הא דתני שילא מרי. יש מי שפירש דההיא דוקא כשאפשר לעשותו בשביל חי וכדתני ואזיל, הא לא אפשר עושין אפילו בשביל מת ממש.

ומכל מקום למדנו מדבריהם, דכל היכא דאפשר בלאו הכי אין מטלטלין כלי לדבר שאינו ניטל. ואפשר דשמעתין מוכחת דלכולי עלמא אין כלי ניטל שלא לצורך, דהא לרבה לא התירו לטלטל להצלה שאינה מצויה ואפילו בדברים הניטלין, ולר' יצחק נמי דוקא בצריך למקומו הא בלאו הכין לא, ולא מצינו מי שהתיר לטלטל להצלה שאינה מצויה ואפילו דברים הניטלים. ומיהו יש בדבר לדון ולהקל, דמה שלא התירו כאן לטלטל אפילו לצורך דבר הניטל כגון מי שנשברה לו חבית בראש גגו אלא דוקא בהצלה מצויה, היינו דוקא במקום הצלה, שבהצלות החמירו כדי שלא יבא לטלטל ולהביא אפילו מרשות הרבים כדי להציל מתוך שהוא בהול על ממונו, וכדאמרינן בפרק כל כתבי הקדש (לקמן שבת קיז, ב), מכדי בהתירא קא טרח ליציל טפי, אמר רבה מתוך שהוא בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, אמר ליה אביי אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף התם מאי גזירה איכא, התם נמי איכא גזירה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים. ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה.

מביאין מחצלת ופורשין עליהן ואע"ג דקיימא לן דאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב וכל שכן בשבת, כדאיתא לקמן בפרק תולין (שבת קלז, ב) ובעירובין פרק מי שהוציאוהו (עירובין מד, א). הני מילי כדרך שעושין אהלים ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה כדהכא שרי, וכההיא נמי דפרק המביא כדי יין (ביצה לב, ב. לג, א) דאמר רב יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי ממטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן פוריא וכן חביתא.

זה זוקף מטתו איכא למידק, דהכא לא שריא אלא בשביל חי, ואילו במסכת עירובין פרק מי שהוציאוהו (שם) תניא זוקף את המטה ופורס עליה סדין שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין. ויש לומר דעל המת ועל האוכלין דוקא קאמר כלומר: כשיש שם אוכלין, אבל על המת בלבד לא. והא דתניא זוקף את המטה ופורס עליה סדין דאפילו מלמטה למעלה, הא אוקמינן לה התם בדופן רביעי שאינו אלא תוספת בעלמא.

מר סבר טלטול מן הצד שמיה טלטול איכא למידק היכי אמר רב הכא דשמיה טלטול, והא אמרינן לקמן בפרק תולין בסופו (שבת קמא, א) אמרי בי רב טלטול מן הצד לא שמיה טלטול, והא פרכינן לקמן מדאמרי בי רב לרב, ובפרק השואל (ב"מ קב, ב) ובפרק בית כור (ב"ב קה, ב) משמע [דרב] ואמרי בי רב לא פליגי. ועוד מי נימא פליגא דרב אמתניתין דתנן בפרק נוטל (לקמן שבת קמב, ב) מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות מאליהן, ותנן (שם) אבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת מאליה. ואע"ג דהתם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור (כדאיתא בגמרא שם), הכא אי אפשר דמיירי במניח דאם כן מאי טעמא דמאן דשרי. ואפילו מת מבערב והוא מונח שם והולך אפילו הכי לא נעשית המטה בסיס לו, לפי שאין המטה צריכה למת אלא אדרבא צריך הוא להטילו על גבי קרקע כדי שימתין, וכדתנן (לקמן שבת קנא, א) שומטין את הכר מתחתיו ומטילין אותו על החול כדי שימתין. וקיימא לן כרבי אלעזר בן תדאי דאמר פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים תוחב להן כוש או כרכר והן ננערות מאליהן, ואמר רב נחמן הלכה כרבי אלעזר בן תדאי כדאמר בריש פרק כל הכלים (לקמן שבת קכג, א), ועד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא כשאין מקצתן מגולין אבל כשמקצתן מגולין מודו, אם כן רב דאמר כמאן. ותירצו בתוס' דלא אמרו טלטול מן הצד לא שמיה טלטול אלא כשהוא צריך לטלטל האיסור מחמת דבר המותר, כפגה שטמנה בתבן וכאבן שעל פי החבית ומעות שעל הכר וכיוצא באלו שאינו צריך לטלטל את האיסור אלא מחמת שצריך למטה אבל הכא שהוא צריך לטלטל את המת מחמת עצמו של מת שלא יסריח בחמה ושלא ישרף בדליקה אסור, אלא דשמואל שרי דקסבר דכל טלטול מן הצד שרי. וקיימא לן כרב דאסר. ומכל מקום למדנו מדבריהם שאם היה צריך לאותה מטה שהוא מוטל עליה מותר ואפילו לרב. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב דכי אמרינן טלטול מן הצד שמיה טלטול הני מילי כגון טלטול אבנים ומת שהוא כאבן וכיוצא בדברים אלו, אבל טלטול אוכלין המעורבין עם דברים אסורין והוא צריך לאוכלן בשבת כגון פגה שטמנה בתבן ופוגלא שטמנה בעפר וכיוצא בהן בכי הא לא שמיה טלטול. ולא ירדתי לסוף דעתו, שהרי שנינו (לקמן שבת קמא, א) הקש שעל גבי המטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו, והקש הרי כאבן הוא ולמה התירו בו טלטול מן הצד. ודברי התוס' נראין בעיני עיקר. ואולי אף הרב אלפסי ז"ל לזה נתכוין לומר, דלא אסרו אלא טלטול אבנים ומת וכיוצא בהם בזמן שהן מטלטלין לצורך עצמן, אבל טלטול דבר האסור מחמת דבר המותר כפגה ופוגלא וכיוצא בהן מותר.

מת המוטל בחמה ומתירא שמא מתוך חומו ימהר להסריח אם יש שם ככר או תנוק מניח עליו ומטלטלו אגבו ואם לאו יניחנו במקומו ואל יטלטלהו אף דרך היסט ממטה למטה שטלטול מן הצד שמיה טלטול ואע"פ שפגה שטמנה בגפן וחררה בגחלים תוחב בכוש או בכרכר במקום שאין שם גחלת והשאר ננערות מאליהם שטלטול מן הצד אינו טלטול באוכלין שאני אבל במת ואבנים וכיוצא בו שמיה טלטול:

פעמים שמתירים טלטול גמור במת במקום שאין שם ככר או תינוק כגון שנפלה דליקה בחצר שהמת בתוכו שאם לא תתירהו מתוך שהוא בהול על מתו שלא ישרף יבא לכבות ואם איפשר לו בפת או תנוק עושה וכן אם אי אפשר לו בככר או תנוק ואיפשר לו בהפיכה ממטה למטה עושה הא כל שאי איפשר לו מצילו בטלטול גמור וגדולי הפוסקים חולקים בזו שלא התירו אלא בטלטול מן הצד אלא שגדולי המפרשים כתבוה כדברינו וכן נראה ויש פוסקים שטלטול מן הצד אינו טלטול שכל שמטלטל איסור והיתר מותר לטלטל האיסור אגב ההיתר ואף בלא הצלת דליקה הופכו ממטה למטה וקצת ראיה לדבריהם ממ"ש פרק תולין הקש שעל גבי מטה לא ינענענו בידו אבל מנענעו בגופו ואם היה מאכל בהמה מנענעו אף בידו אלמא רישא אף כשאינו בר אכילה מנענעו מיהא בגופו שהוא טלטול מן הצד ומ"מ אפשר הואיל וראוי לשכיבה הרי צרכו כדבר שבמאכל ושמא תאמר ונתיר כל טלטול לכבוד הבריות שדוחה את לא תעשה דרבנן שהרי טלטול דרבנן הוא יש מתרצים שלא נאמר כבוד הבריות אלא לכבוד החיים הא כל שהמת מסריח והחיים מתבזים בו מותר כמו שהוזכר בפרק המצניע במשנה הששית צ"ד ב' בההוא שיכבא דהוה בדרוקרת והתיר רב נחמן להוציאו בכרמלית ומ"מ לגדולי המחברים ראיתי בה מת שהסריח ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים בו אלמא שאף לבזיונו יש לחוש אלא שיראה לי שלא הותר מיהא קודם שהסריח ולא מדברי האומר שאין דוחים לא תעשה אלא לכבוד החיים שהרי מת מצוה אין שם כבוד לחיים אלא שכל שאינו מסריח אין בעמידתו זלזול אחר שאינו ראוי לקבורה:

היה המת מוטל בחמה ואין להם פת ותינוק או שלא היה במטה שיהפכוהו ממטה למטה או שלא היה להם מקום לפנותו לשם באים שני בני אדם ויושבים בצדו זה מכאן וזה מכאן חם להם מלמטה בקרקע זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה חם להם מלמעלה מביאין מחצלת ופורסין עליהם זה זוקף מטתו ונשמט וזה זוקף מטתו ונשמט ונמצאת מחיצה עשויה מאליה שעושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת ושמא תאמר והרי התרת לטלטל דבר הניטל לצורך דבר שאינו ניטל והיאך אינך מתיר כן אף לצורך מת יראה מפני שיש כאן סרך מחיצה ואם התרת הטלטול תתיר המחיצה ואע"פ שהסוגיא העמידוה לדעת ר' יצחק ופסקת שאין הלכה כמותו יראה שהסוגיא אינה מדוייקת ויש חולקים מזה להתיר אף שלא בשביל חי וכן יש חולקים לדרך אחרת לאסור כל שלא בשביל חי ופוסקי' ממנה כר' יצחק ומ"מ גדולי המחברים נראה שנוטים בה לשטתנו שפסקו שלא כדעת ר' יצחק ופסקו שמועה זו על הדרך שפסקנוה וראיה אצלי לשבוש סוגיא זו שהרי רב הונא הוא שאמר כאן זו של מחיצה ועל כל פנים הוא סובר שלא כר' יצחק ממה שאמר הוא בעצמו בפרק אחרון היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר חבלים והשקים נופלים ופירשוה בקרני דאומני שאין גופם ראוי לטלטול ובשליפי זוטרי שיכול לנער את הכר ונשמטים מאליהם ואין כאן בטול כלי מהיכנו ולמדת שהכרים נטלים בשביל קרני דאומני ואם תפרשה בצריך למקומו הרי בהדיא אמר מביא כרים וכו' כלומר אף כשאין צריך למקומו אלא לצורך אותו כלי הזכוכית וכבר ראיתי מי שאמר שלא אסר ר' יצחק אלא בהפסד מועט אבל בהפסד מרובה לא וקרני דאומני הפסד מרובה הוא אלא שימחול על כבודו ויקבל תשובה מקורה שנשברה שלא מצא לה מקום אלא בצריך למקומו אלא שראיתי עוד מי שמפרשה משום צער בעלי חיים ואף הוא צריך למודעי שאם כן היאך לא התיר אף בשלפי רברבי שהרי בטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא כמו שיתבאר בפרק מפנין וכמו שכתבנו בשני של מציעא ואף גדולי הפוסקים למדו ממנה בפרק אחרון שאין הלכה כרבי יצחק ומ"מ איפשר שרב הונא סובר כר' יצחק במת וכיוצא בו שאין תורת כלי עליו אבל לצורך כלי אע"פ שאינו ניטל אינו סובר כר' יצחק ואני מפרש לדעת זה הא תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל כלומר על איזה צד הלכה כמותך והשתא דאתית להכי איפשר ג"כ שרב הונא סובר כר' יצחק במקום שאין שם פסידא וחולק עמו במקום שיש שם פסידא וקצת ראיה לזו מה שמצינו באוכלין שנטלין לצורך ב"ח כגון חתוך נבילה לפני כלבים אע"פ שאין בעלי חיים נטלים ובלבד כשמזונותם עליו הא בשאין מזונותם עליו לא אלא שאינה ראיה שלא נאסר כשאין מזונותם עליו משום טלטול אלא משום טורח שלא לצורך ויש מפרשים שלא אמרה רב הונא כאן אלא לדעת ר' יהודה שהחמיר במוקצה וליה לא סבירא ליה ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

טלטול ע"י ככר או תינוק לא הותר אלא במת וכמו שאמרו לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד וא"כ אלו שנוהגים לטלטל את הנר שהדליקו בו באותה שבת אגב חתיכת אוכל יש לאסור אלא שהם מפרשים לא אמרו ככר או תינוק בדבר שאין עליו תורת כלי אלא למת הא לדבר שיש עליו תורת כלי שהותר טלטולו לצורך גופו ומקומו מותר על כל פנים בככר והביאו ראיה ממה שאמרו בפרק כל הכלים קכ"ג א' מדוכה אם יש בה שום מטלטלים אותה אגב השום ואפי' מחמה לצל אלא שהאוסרים מפרשים אותה כשהיתה שם מערב שבת או מערב י"ט וכן יש אוסרים אף בדרך זה כמו שיתבאר שם:

בד"ה שלא יעשנו כו' דאסור והא לא משמע מברייתא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כבר תירגמה כו' אף לדבר שאינו ניטל דמה חששו להתיר אם לא זה האיסור עכ"ל ולא ניחא להו למימר דמשום הפסד מרובה חששו להתיר איסור דהצלה שאינה מצויה כיון דלא מצינו דרב הונא אית ליה איסור דהצלה שאינה מצויה משא"כ איסורא דאין כלי ניטל כו' מצינו בשמעתין דאית ליה לרב הונא ודו"ק:

בד"ה זה זוקף כו' מוקי לה במחיצה רביעית שסוכה כשירה כו' עכ"ל לכאורה קשה דתינח זוקף את המטה אית לאוקמא במחיצה רביעית פירס סדין מאי איכא למימר שהרי המחיצות התחתונות כבר עשויות ובפירס סדין עלייהו הוא עושה אהל כדרך עושה אהל כמ"ש התוספות לעיל וי"ל דמיירי שכבר מבע"י יש סכך על המחיצות השלשה וסוכה כשרה היא אלא אף שצלתה מרובה מחמתה יפול החמה על המת וע"כ הוא פורס סדין ואין זה אלא כמוסיף אהל וק"ל:

בא"ד א"נ שיש אוכלין עם המת הס"ד ואח"כ מ"ה ונשמט והולך כו' כצ"ל וחדא מלתא קתני על המת ועם האוכלין וק"ל:

בד"ה דכ"ע טלטול כו' והכא בשכח מדשרי שמואל ודבר שדעתו כו' כל השבת אפילו מניח כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל הכא בשכח דמיירי דמת בשבת מדשרי שמואל דבמניח לא הוי שרי שמואל כמ"ש הרא"ש ואם תוקמא במניח ע"כ מדשרי שמואל תוקמא בכה"ג בדבר שדעתו ליטלו בשבת כו' דאפי' מניח חשוב כשכח כי ההיא כו' וא"כ אמאי אוסר רב וכן כתבו התוספות בפרק חלון ע"ש ומהרש"ל הבין דברי התוס' שלא כוונו לזה ונעלם ממנו דברי התוס' פרק חלון:

ברש"י ד"ה ופורסין על ראשן וכו' כי ההוא דאמרי' הא מדורתא מלמעלה למטה שרי וכו' דהוי ליה מלמטה למעלה כדרך בנין וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה שלא יעשנו כעין מצודה וא"ת מאי קמ"ל פשיטא וכו' והא לא משמע מברייתא דאע"ג דאינו מתכוין אסור כן הגיהו בספרים ור"ל דליכא למימר דאתי לאשמעינן דאם עשאו כעין מצודה ולא שביק רווחא אז אסור אע"ג דלא נתכוין לצוד הואיל וממילא ניצודין דזה אינו נשמע מהברייתא דהא משמעות הברייתא הוא בהיפוך דבמתכוין לצוד דוקא אסור ולא בשלא במתכוין אבל במס' ביצה פרק משילין פריך שם גמ' בפשיטות פשיטא ומשני מהו דתימא במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ"ל ומדפריך גמ' בפשיטות פשיטא משמע דפריך כיון שעשאו כעין מצודה ניצודין ממילא בודאי והוי פסיק רישא פשיטא דאסור אפי' בלא נתכוין אליבא דכ"ע וע"ש בתוס' ואפשר שזה התוס' דברים שכתוב בספרים הכא והא לא משמע מברייתא וכו' אינו מדברי התוס' רק איזה תלמיד הגיהו וגוף דברי התוס' כצ"ל וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דאי עביד כעין מצודה דאסור אע"ג דאינו מתכוין וי"ל דאמר פ' משילין וכו' ודו"ק:

ד"ה כבר תירגמא וכו' וכן משמע דקאמר התם וכו' דמה חששו להתיר אם לא זה האיסור פי' דהתם כי פריך על רב הונא מההיא דהיתה בהמתו טעונה טבל ועששית וכו' דקתני אע"פ שמשתברים דש"מ דאסור להניח תחתיהם כרים וכסתות מוקי לה התם בכילסא פי' חתיכות של זכוכית גדולות ואינן כלים אלא שעושין מהם חלונות דליכא בהן פסידא כולי האי פריך מאי אע"פ שמשתברים פי' הא ליכא בהן פסידא דבלאו הכי סופן להחתך בחתיכות קטנות וקאמר מהו דתימא וכו' ר"ל דה"א כמו שהתירו בההיא דרב הונא בהפסד מרובה כשהבהמה טעונה כלי זכוכית חששו והתירו בעששית דהוי הפסד מועט ואיזה איסור התירו בההיא דרב הונא דהא כיון דמוקי לה התם בשליפי זוטרי דלית בהו משום מבטל כלי מהיכנו אין כאן שום איסור אלא ודאי האי איסור התידו דאין כלי ניטל:

בתוספות בד"ה כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך כו' וא"ת אכתי תקשי ליה התם דהא ר"ה סבר הכא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כו' עכ"ל. נראה שכיוונו בזה למאי דמסקינן התם דמילתא דר"ה היינו בקרני דאומני דלא חזי ליה ופירש"י לפי שנמאסת והו"ל מוקצה מחמת מיאוס משמע דר"ה במוקצה כי האי כר"י ס"ל וכמו שאבאר לקמן בסוגיות שלפנינו אי"ה. א"כ לפ"ז משמע דאפי' לצורך גופו או לצורך מקומו אסור כדמשמע לקמן בדף הסמוך גבי נר ישן ולפ"ז מקשו התוס' הכא שפיר דר"ה אדר"ה דהא קרני דאומני דבר שאינו ניטל הוא משא"כ אם נאמר דמוקצה מחמת מיאוס נמי לא אסור אלא מחמה לצל כמו כלים שמלאכתן לאיסור או שנאמר דקרני דאומני גופייהו הוי טעמא משום דמלאכתן לאיסור וכמ"ש בעל המאור ס"פ מי שהחשיך א"כ ודאי לא אסור אפילו לר"י אלא מחמה לצל אבל לצורך גופו או מקומו שרי כמ"ש התוס' לעיל ס"פ במה מדליקין בד"ה והא ר"י וא"כ לא הוי מקשו התוספ' הכא מידי דר"ה אדר"ה דמצינו למימר דבפרק מי שהחשיך דאוסר ר"ה לטלטל הקרני דאומני גופייהו בידים היינו משום דהתם מחמה לצל הוי שלא ישברו אבל להניח כרים וכסתות תחתיהן איכא למימר דשרי דלא מיקרי לדבר שאינו ניטל כיון דבצריך לגופו או למקומו מותר לטלטל אפי' קרני דאומני גופייהו משא"כ במימרא דרב יצחק לעיל דאסור ליתן כלי תחת תרנגולת לקבל ביצה דהביצה גופא אסור לטלטל אפי' לצורך גופו או מקומו כדתני לעיל בברייתא דאין מטלטלין הביצה לכפות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה וכן בכל הנך משניות דמותבינן לעיל תיובתא לר' יצחק היינו נמי בכה"ג שהן דברים שאינן ניטלין אפי' לצורך גופן או מקומן אע"כ כדפרישית דסברת התוס' דקרני דאומני היינו משום מוקצה מחמת מיאוס דבכה"ג ס"ל לר"ה כר"י אפילו לענין מוקצה בטילטול דהא דאמרינן בר"פ מפנין דר"ה במוקצה לטלטול כר"ש ס"ל דהיינו דוקא בטלטול מוקצה דאוכלין דאיירי ביה ר"ה התם וכמו שאבאר לקמן בפירקין אבל בטלטול כלים כגון מוקצה מחמת מיאוס סבר ליה כר"י לגמרי דאפילו לצורך גופו או מקומו אסור וא"כ מקשי התוס' הכא שפיר דר"ה אדר"ה. כן נ"ל בכוונת התוס' דהכא ודו"ק:

בא"ד ור"י מתרץ דאיסור דאין כלי ניטל כו' שרי היכא דאיכא הפסד מרובה כו' עס"ה. והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ס"פ מי שהחשיך הקשה ע"ז דא"כ מאי מקשה התם והא מבטל כלי מהיכנו דילמא בהא נמי משום הפסד מרובה שרי דודאי ביטול כלי מהיכנו נמי לא הוי אלא איסור דרבנן. מיהו לע"ד משום הא לא איריא דהא ודאי בלא"ה לאו בכל איסורי דרבנן הקילו משום הפסד מרובה וממקומו הוא מוכרע מדלא שרי ר"ה לטלטל קרני דאומני גופייהו שהרי לכל הפירושים לא מיתסרו אלא משום חשש איסור דרבנן אע"כ כדפרישית דאדרבה אשכחן דמחמה לצל אסור טפי לטלטל ולא חיישינן להפסד ומש"ה לא שרי ר"ה אלא להניח כרים וכסתות תחתיהן דהשתא טרח בהיתירא וא"כ ע"ז מקשה הש"ס שפיר והא מבטל כלי מהיכנו וא"כ הו"ל תרי איסורי חדא דמטלטל לדבר שאינו ניטל ועוד דמבטל כלי מהיכנו והו"ל כסותר וכמו שפירש"י שם ואם נאמר דאפ"ה מתיר ר"ה משום הפסד מרובה דכלי זכוכית יקרים ביותר ונוחים להשתבר אכתי טפי הו"ל להתיר לטלטל קרני דאומני גופייהו דליכא אלא חדא איסורא ולא שייך בהו חשש איסור דאורייתא כלל משא"כ במבטל כלי מהיכנו מיחזי מיהו כסותר. כנ"ל ליישב שיטת התוס' וכ"כ שם בעל המאור ע"ש בס' המלחמות ובלשון הר"ן באריכות והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בד"ה דכ"ע טלטול מן הצד כו' וקשה לר"י דבר"פ כל הכלים פסק ר"נ כו' עכ"ל. כבר הקשה הרב אלפס ז"ל קושיא זו בהלכותיו ותירץ לחלק דהא דאמרינן הכא טלטול מן הצד שמיה טלטול היינו דוקא במידי דדמיא למת כגון אבנים וכיוצא בהן משא"כ בהנך דפרק כל הכלים דהוו מיני מאכל מש"ה לא שמיה טלטול. ולכאורה היה נראה דרב אלפס ז"ל לטעמיה לפי מה שמפרש בפרק מי שהחשיך דאע"ג דאמר רב ששת לעיל לר' יצחק כבר תירגמה ר"ה לשמעתיך בבבל אפ"ה ע"כ לית ליה לר"ה הך דר' יצחק ונראה דהיינו נמי מה"ט גופא דלר"ה דוקא במת וכיוצא בו הוא דס"ל דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל משא"כ בהך דאיירי ביה ר' יצחק גופא שאוסר לכפות כלי על ביצה שלא תשבר לא ס"ל לר"ה כוותיה דהא ביצה נמי דבר מאכל הוא וכן משמע קצת מלשון כבר תירגמה דלאו לגמרי ס"ל כוותיה ועיין מ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות פרק מי שהחשיך בסוף דבריו בשם הראב"ד ז"ל. וא"כ לפ"ז א"ש מה שלא רצו התוספות כאן לתרץ כן משום דר"י לשיטתו שכתב לעיל בד"ה כבר תירגמה דר"ה ס"ל לגמרי כר"י א"כ ע"כ לא משמע ליה לחלק בין מוקצה דמת למוקצה דמאכל והוצרך לתרץ בענין אחר. כן נראה לי ודו"ק:

רש"י ד"ה אי ר"ש למה לי בשחישב משמע דמכ"מ צריכים לשינויא דאיכא ב' חלות דס"ל לרש"י שם דלר"ש ליכא לדינא דרי"ץ היינו אפילו לר"ש דמיקל במוקצה ואולם רש"י בביצה כתב באמת דפירכת הש"ס דלר"ש ל"צ כלל לתרץ דאיכא ב' חלות מבואר דס"ל לרש"י שם (דלר"ש ליכא לדינא דרי"ץ). ולדברי רש"י אלו כוונת הרז"ה פ' מי שהחשיך שכתב דרי"ץ הוא רק לר"י וכתב עלה שכ"כ רש"י:

גמ' כי פליגי דלית ליה ק"ל אמאי לא הוי המטה עצמה במקום ככר או תינוק ועי' מג"א סי' ש"ח ס"ק כ"א ובתוספת שבת. ומזה לא הערו כלום וצע"ג:

תוס' ד"ה ופורסין וכו' מה שהיה מוסיף למחר עי' לקמן דף נג ע"א תוס' ד"ה מהו ליתן:

שם ד"ה דכו"ע וכו' ובדוכתא אחריתי עי' בכורות דף כז ע"ב:

גמרא, היכא דאיכא ככר או תינוק כ"ע לא פליגי [דמניחו על המת ומטלטלו ור"א דאסר להופכו ממטה למטה מיירי בדליכא ככר]. תימא כיון דהמטה לא נעשה בסיס ממילא יהא המטה עצמו כמו ככר או תינוק דהא ככר או תינוק לאו דוקא דה"ה אגב כלי שרי [עי' מג"א סימן שי"א], וצע"ג: