בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף קי״ט עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף קי״ט עמוד א׳

    מסכת שבת דף קי״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 9 קטעים ממוספרים, כ־562 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    עבידנא יומא טבא לרבנן לתלמידים ראש ישיבה היה:

    תיתי לי ישולם שכרי:

    דכי אתי צורבא מרבנן כו' שחיבת תלמידי חכמים עלי:

    דלא מזיגנא רישא אבי סדיא איני מניח ראשי על הכר:

    כמה דלא מהפיכנא ליה בזכותיה עד שאראה אם יש בדבריו לזכותו:

    מתעטף בבגדים נאים:

    בואי כלה הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבות:

    טחיי רקיקין טחין פניהן בשומן אליה או בשמן:

    ועוד 31 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 119a · Sefaria

    תוספות

    בתליסר עיליתא דדינרי אומר ר"ת דעיליתא שם כלי הוא כדאמרינן בריש כיצד מעברין (עירובין דף נג:) עלת נקפת בכדה:

    רב אמר להקדים ושמואל אמר לאחר ולא פליגי אלא רב איירי בדרכו לאחר ושמואל איירי בדרכו להקדים כדאמרינן בסמוך:

    Tosafot on Shabbat 119a · Sefaria

    רבנו חננאל

    ורבנן הני דעבדי צרכי שבת בנפשייהו כגון ר' אבהו דהוה [יתיב] (הציבי) אתכתקא דשינא ומשייף נורא. ורב חנן דשגר תנורא ורב הונא גדיל פתילתא.

    ורב חסדא מדליק שרגי ורב פפא פרים סילקי רבה ורב יוסף צלחי ציבי כולהו כדמפרש בגמרא בריש האיש מקדש. שקיום המצוה באדם עצמו טפי עדיף יתר מבשלוחו:

    וכבדתו שמשנה זמן סעודתו בהקדמה או באיחור ויחיד המתפלל בעצמו אומר ויכולו:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 119a · Sefaria

    מאירי

    לעולם ראוי לתלמידי חכמים להיותם מחבבים זה את זה דרך צחות אמרו באחד מגדוליהם שהיה אומר פסילנא ליה לצורבא מרבנן לדינא דחביב לי כגופאי ואין אדם רואה חובה לעצמו:

    כשם שאדם צריך לקיים מצות עונג שבת באכילה ושתיה כך צריך לכבדו במלבוש נקיה ובשאר הדורים מגדולי החכמים היו רוחצים בחמין ומנקים את עצמם בערב שבת ומתעטפים ומלבישים עצמם בערב שבת כאדם המקוה להיות המלך או החתן נכנס בביתו והוא שאמרו מתעטף ואומר בואי כלה בואי כלה:

    מטכסיסי מצות שבת להיות כל אדם אפי' גדול שבגדולים משתדל בצרכי הכנה שבו חכמים הראשונים נאמר עליהם רב ספרא מחרך רישא רבא מלח שיבוטא רב הונא מדליק שרגא וכן כל כיוצא בזה:

    ימים טובים אף הם ראוי לכבדם ולענגם במאכלים ולהדרם במלבושים ויום הכפרים עולה על כלם במצות הדור מלבושים נכבדים ובגדים מצויינים דרך הערה אמרו ולקדוש י"י מכובד זה יום הכפרים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה:

    מי שהוא עשיר ועושה ימי החול כשבת לענין אכילה ומלבושים עד שאין צריך לו להרבות בשבת על כל פנים ירבה במאכלות או ישנה ואם אי אפשר לו לשנות ישנה בזמן אכילה אם מקדים בחול יאחר בשבת ואם מאחר בחול יקדים בשבת:

    Meiri on Shabbat 119a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' אשור הייא גיטין דף לד ע"א:

    רש"י ד"ה תליסר עיליתא דדינרי וכו' וגוזמא בעלמא עי' ברכות דף כ ע"א בתוס' ד"ה תליסר מתיבתא:

    Gilyon HaShas on Shabbat 119a · Sefaria

    בן יהוידע

    יַנַּאי לָבִישׁ מָאנֵי, מַעֲלֵי שַׁבְּתָא וְאָמַר בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה. בזוהר הקדוש איתא לומר ג' פעמים בּוֹאִי כַלָּה, ואמר רבינו האר"י ז"ל דגם רבי ינאי היה אמר ג' פעמים, אך האחרונה הואיל שצריך לאומרה בלחש לא נתפרשה בתלמוד. ונראה לי בס"ד דהוא מזמינה בשלש סעודות שבת וכנגד סעודה שלישית שהיא עולמית בסוד הפה, דלכן אין אומרים קדוש על היין לכך אומר השלישית בלחש. ועוד נראה לי בס"ד טעם לשלש פעמים כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה] ולכן כנגד הנשמה אומר בלחש כי היא נעלמית שהיא סוד בינה עלמא דאתכסייא. ונראה לי בס"ד בּ וֹאוּ וְ נֵצֵא לִ קְרַאת שַׁ בָּת מַ לְכְּתָא ראשי תיבות מַלְבּוּשׁ [378] שהוא מספר 'אור פניאל' [378], ולכן הוא היה מתכוין להתעטף ולומר כן.

    רַבִּי אַבָּא זָבַן בִּתְלֵיסַר אַסְתִּירֵי נראה לי בס"ד טעם למספר זה שהוא מספר 'אַהֲבָה' [13] לרמוז עושה זה הכבוד לאו לקבלת שכר אלא מאהבה שאוהב את השבת, וגם קונה מִתְּלֵיסַר טַבְּחֵי כמנין 'אֶחָד' [13] שהוא עושה בשביל כבוד השבת שהוא אחד שאין לו זוג בימי החול. וּמַשְׁלִים לְהוּ אַצִּינוֹרָא דְּדָשָׁא, לפירוש שני של רש"י 'נותנה לשמשים על פתח ביתו ולא נכנס לבית', ונראה לי בס"ד הטעם שמוסרה להם שם, לרמוז להם אף על פי שהיום הזה יש להם טרחא ויגיעה רבה בצרכי שבת, אם יעשו לכבוד שבת לשם שמים לא ירגישו בטורח, כמו זה הדלת המונח פה על ידי שהיא תסוב על צירה שנאחזת למעלה ולמטה אז לא תכבד על הפותח וסוגר אותה, מה שאין כן אם אין לה אחיזה בציריה אז תכבד על האדם, וכן אם הם יכוונו לבם לשמים למעלה אז הם אין מרגישים בכובד המלאכה, ולכן היה אוֹמֵר לָהֶם אֲשׁוּר הַיָּיא אֲשׁוּר הַיָּיא, תיבת הַיָּיא [26] עולה מספר כ"ו מספר שם הוי"ה ברוך הוא, רצונו לומר שתכוונו לשם ה', וכפל דבריו כנגד שם ב"ן [52] שגם מילואו הוא מספר כ"ו, ואמר בכפליים כנגד קדושת הלילה וקדושת היום.

    רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה יָתִיב אַתַּכְתַּכָּא דְּשִׁינָא נראה לי לאו לכבד את עצמו הכניס זה לבית התבשיל לישב עליו, אלא מפני שהיושב על זה ניכר שהוא אדם גדול וחשוב. ובזה יהיה כבוד גדול לשבת משימוש שמשמש הוא בעצמו, כאדם המשמש את המלך בבגדים יקרים שיהיה כבוד למלך מצד יקר הבגדים.

    דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ, אַל יִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ. פירש רש"י מוכיח דבישול קדירה מטנף בגדים עיין שם, והדבר יפלא וכי לדבר זה צריך הוכחה מתנא דבי רבי ישמעאל הלא זה נראה בחוש? ונראה לי בס"ד דמוכיח אל תאמר כיון דעסק זה הוא של מצות כבוד שבת אין ללבוש בו בגד של גּוּנְדָא כמו שלובש בעסק של חול שלא לטנף בגדיו, דאדרבה זה כבודה של מצוה לטנף בעסק שלה את בגדיו, דנראה בזה חבוב מצוה, וכמו אותו חסיד כשהיה מל לא היה רוחץ ידיו מלכלוך דם המילה, וכן רבו של רש"י ז"ל היה מכבד ארון הקודש מן העפר בזקן שלו, לכך מוכיח מתנא דבי רבי ישמעאל דבגדים שבישל בהם קדרה אל ימזוג בהם כוס. וידוע הוא דהאי תנא דבי רבי ישמעאל יליף לזה מן פסוק (ויקרא ו, ג) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן, דנמצא אף על פי שתרומת הדשן מצוה אמר הכתוב שילביש בגדים אחרים כדי שלא יטנפו בגדיו, ומן הפסוק לחודיה לאו איכא הוכחה לכך, דהיינו אומרים לאו משום שלא יטנפו בגדיו קאמר להחליף, אלא גזירת הכתוב שתהיה תרומת הדשן בבגדים אחרים, כמו דחזינן דאיכא כמה גזירות הכתוב בסדר העבודה הן בכלים הן במקומות, אך מן תנא דבי רבי ישמעאל בעצמו נמי איכא הוכחה לכך, דאף על גב דבישול הקדירה הוא תשמיש של רבו ויש בו כבוד רבו עם כל זה מותר לו לייחד לו בגדים אחרים ואין בזה זלזול לרבו, וכן הכא אף על גב דבישול שבת הוא דבר מצוה מותר לו לייחד בגדים לעסק זה בפני עצמו.

    רַב הוּנָא מַדְלִיק שְׁרָגֵי נראה לי לאו על נרות שבת העיקרים שמברכים עליהם קאמר כי אלו האשה מדלקת, אלא איירי על נרות שמדליקין במקום שדרכן להכנס בהם בליל שבת לאיזה צורך, שכל מקום שהוא יודע שיזדמן לו צורך שם בלילה צריך להדליק בו.

    יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי אָכִיל לְהוּ נראה לי דאלו הכלדיים כוונו בדבריהם לנכון דאמרו לו 'אָכִיל' לְהוּ ולא אמרו 'גָּנִיב' לְהוּ כאשר חשב אותו גוי, גם אמרו 'אָכִיל' לְהוּ רצונו לומר שיבאו לידו על יד דבר אכילה והוא הדג שקנה אתו, וזה הגוי נכנס בדעתו שיגנוב אותם ולכן עשה המצאה להציל ממונו מן הגניבה, וזאת ההמצאה שעשה היא היתה סיבה שיבא הממון כולו ליד יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי בנחת ולא בצער, בהיתר ולא באיסור, בכבוד ולא בבזיון. ונראה כי מן השמים שמו בלבו לקשור המרגלית בכובע שלו שהוא תכשיט הראש, ומשם בא ליד יוֹסֵף מוֹקִיר שַׁבֵּי לרמוז שזכה כך בשביל כבוד שבת שהוא ראש לימי החול, גם אותיות רֹאשׁ הם סמוכים לאותיות שַׁבָּת, דקודם שבת יש רֹאשׁ, רמז שזכות השבת משך הראש של זה והביאו אצל יוסף מוקיר שבת, והשליח המביא את המרגלית היה אותו הדג וגם בו נרמז זכות השבת, כי דג [7] גימטריא שבעה, והשבת הוא יום השביעי, ולכן זַבְּנֵיהּ בִּתְלֵיסַר עִילִיתָא, רמז גם כן בזה שזכות השבת שהוא אֶחָד שאין לו בן זוג כשאר ימים הוא גרם לזה ו'אֶחָד' [13] עולה מספר י"ג. גם עוד רמז מה שכתוב בספר הכונות (דף סד) שהשבת נקרא יום אחד רמז שבו כל העולמות נעשים בו ביום בסוד 'יג יג' כי 'גר' דעשיה עולין ביצירה ונעשת 'יג', ו'גר' דיצירה עולין לבריאה ונעשה 'יג' וכעז"ה [וכעל זה הדרך], וזהו מה שנאמר אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ יע"ש, ולכך נעשה לו הצלחה בִּתְלֵיסַר עִילִיתָא שהוא מספר אֶחָד.

    מַאן דְּיָזִיף שַׁבְּתָא פַּרְעֵיהּ שַׁבְּתָא נראה לי בס"ד הגיד לו ההוא סבא שהוא אליהו זכור לטוב אל תחשוב זה שכרך על הכבוד שאתה מכבד כל שבת ושבת, ורק זה הוא שכר מצות אותו הדג בלבד שקנית בשביל כבוד השבת, כי כל כבוד שבת שאתה מכבד תמיד אתה חייב בו, יען כי אף על פי שאתה עושה הוצאות רבות לכבוד השבת תמיד, אין שעור קצוב לזה כדי שנאמר שאתה עושה היתרון לכבוד שבת מנדבת לבך, אך זה הדג שקנית בודאי עשית יותר מכדי חיובך מנדבת הלב, יען כי זה הדג קנהו לעת ערב, שלא היה זמן לבשלו והוא כבר קנה דגים ובשלם ולא היה צריך לדגים עוד, ורק קנה זה הדג כדי שאלו הציידים לא יתרשלו מלצוד בערב שבת, כי יראו שזה הדג הוטל לפניהם בלא מכר ולכך קנאו, ולא היה שהות ביום לבשלו אלא רק מלחו והניחו עד אחר שבת, וכיון דעשה יותר מחיוב המוטל עליו נקרא בזה יָזִיף שַׁבְּתָא וסוף פרע לו השבת עצמו.

    בָּעָא מִינֵיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי עֲשִׁירִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּמָּה הֵם זוֹכִים. הנה ידוע שרבי ישמעאל נחשב תלמיד לרבי, אך לפעמים שואל ממנו רבי איזה שאלות כדי לידע אם שמע עליהם איזה דברים מן רבי יוסי אביו כי היה דרכו של רבי לחבב את דברי רבי יוסי, וכמו שנאמר בגמרא (סנהדרין כד.) על מה שאמר רבי על רבי יוסי 'כבר הורה זקן'. ונראה לי בס"ד כי רבי עשיר גדול היה, והיה דר בארץ ישראל, ולא היה רוצה לתלות העושר בזכות התורה, כדכתיב (משלי ג, טז) בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד, שאינו רוצה להיות לו הנאה מדברי תורה בעולם הזה, ולכך שאל מן רבי יוסי אם שמע איזה טעם מחודש מאביו בזה, והשיב לו בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֵׂר, והנה בודאי גם בארץ ישראל יש זכות תורה וכבוד שבת, אך הואיל שנמצא שם מצות מעשר שאינו נמצא בחוץ לארץ והוא מסוגל יותר לעושר, דכתיב ביה להדיה (מלאכי ג, י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר וכו׳ וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת וכו' לכך תלו עושרם בזכות המעשר, אך בבבל שאין שם מעשר, אף על פי דודאי יש שם כבוד שבת גם כן, תולין העושר בכבודה של תורה שהוא מסוגל לעשור יותר מכבוד שבת. ונמצא שלשה המה מסוגלים לעושר שַׁבָּת מַעֲשֵׂר תּוֹרָה, ושלשתם נרמזו ב 'עוֹשֶׁר', כי וא"ו דעושר אינו יוצא במבטא, ולכך שי"ן דְעוֹ שֶׁ ר היא אות א' ד ש בת, ועי"ן דְ ע וֹשֶׁר היא אות ב' דמ ע שר, ורי"ש דְעוֹשֶׁ ר היא אות ג' דתו ר ה, ולזה אמר עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, רצונו לומר שלשתם הרמוזים בעשר תעשר אותך שתתעשר מאלו ה'עשר'.

    ועוד 7 קטעי פירוש על דף זה.

    Ben Yehoyada on Shabbat 119a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף קי״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־562 מילים ב־9 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 9 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 144 מילים

      נפתחת ב״עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן. אָמַר רָבָא תֵּיתֵי…״

    2. קטע 252 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי חֲנִינָא מִיעֲטֵף וְקָאֵי אַפַּנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא,…״

    3. קטע 346 מילים

      נפתחת ב״רַבִּי אַבָּא זָבֵן בִּתְלֵיסַר אִסְתִּירֵי פְּשִׁיטֵי בִּישְׂרָא…״

    4. קטע 468 מילים

      נפתחת ב״רַב סָפְרָא מְחָרֵיךְ רֵישָׁא. רָבָא מָלַח שִׁיבּוּטָא.…״

    5. קטע 585 מילים

      נפתחת ב״יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי, הֲוָה הָהוּא גּוֹי בְּשִׁבָבוּתֵיהּ…״

    6. קטע 634 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי:…״

    7. קטע 797 מילים

      נפתחת ב״וְשֶׁבִּשְׁאָר אֲרָצוֹת בַּמָּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ:…״

    8. קטע 849 מילים

      נפתחת ב״אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא:…״

    9. קטע 987 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הַמְנוּנָא: מַאי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    ערכי חכמים המצטטים דף זה

    לשון המקור

    עָבֵידְנָא יוֹמָא טָבָא לְרַבָּנַן. אָמַר רָבָא תֵּיתֵי לִי, דְּכִי אֲתָא צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְקַמַּאי לְדִינָא, לָא מָזֵיגְנָא רֵישִׁי אַבֵּי סַדְיָא כַּמָּה דְּלָא מְהַפֵּיכְנָא בְּזָכוּתֵיהּ. אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: פְּסִילְנָא לֵיהּ לְצוּרְבָּא מֵרַבָּנַן לְדִינָא. מַאי טַעְמָא? — דְּחַבִּיב עֲלַי כְּגוּפַאי, וְאֵין אָדָם רוֹאֶה חוֹבָה לְעַצְמוֹ.

    רַבִּי חֲנִינָא מִיעֲטֵף וְקָאֵי אַפַּנְיָא דְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אָמַר: ״בּוֹאוּ וְנֵצֵא לִקְרַאת שַׁבָּת הַמַּלְכָּה״. רַבִּי יַנַּאי לָבֵישׁ מָאנֵי מְעַלְּיֵי (שַׁבָּת) [וּמִיכַּסֵּי], וְאָמַר: ״בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה״. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְּלַע לְבֵי רַבָּה בַּר רַב נַחְמָן. קָרִיבוּ לֵיהּ תְּלָת סָאוֵי טַחְיֵי. אֲמַר לְהוּ: מִי הֲוָה יָדְעִיתוּן דְּאָתֵינָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: מִי עֲדִיפַתְּ לַן מִינַּהּ?

    רַבִּי אַבָּא זָבֵן בִּתְלֵיסַר אִסְתִּירֵי פְּשִׁיטֵי בִּישְׂרָא מִתְּלֵיסַר טַבָּחֵי, וּמְשַׁלֵּים לְהוּ אַצִּינּוֹרָא דְּדַשָּׁא, וַאֲמַר לְהוּ: ״אַשּׁוּר הַיָּיא, אַשּׁוּר הַיָּיא״. רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה יָתֵיב אַתַּכְתָּקָא דְשִׁינָּא וּמוֹשֵׁיף נוּרָא. רַב עָנָן לָבֵישׁ גּוּנְדָּא, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּגָדִים שֶׁבִּישֵּׁל בָּהֶן קְדֵירָה לְרַבּוֹ — אַל יִמְזוֹג בָּהֶן כּוֹס לְרַבּוֹ.

    רַב סָפְרָא מְחָרֵיךְ רֵישָׁא. רָבָא מָלַח שִׁיבּוּטָא. רַב הוּנָא מַדְלֵיק שְׁרָגֵי. רַב פָּפָּא גָּדֵיל פְּתִילָתָא. רַב חִסְדָּא פָּרֵים סִילְקָא. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְצַלְּחִי צִיבֵי. רַבִּי זֵירָא מְצַתֵּת צַתּוֹתֵי. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מְכַתֵּף וְעָיֵיל, מְכַתֵּף וְנָפֵיק. אָמַר: אִילּוּ מִקַּלְעִין לִי רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, מִי לָא מְכַתֵּיפְנָא קַמַּיְיהוּ? וְאִיכָּא דְאָמְרִי: רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי מְכַתְּפִי וְעָיְילִי, מְכַתְּפִי וְנָפְקִי, אָמְרִי: אִילּוּ אִיקְּלַע לַן רַבִּי יוֹחָנָן, מִי לָא מְכַתְּפִינַן קַמֵּיהּ?!

    יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי, הֲוָה הָהוּא גּוֹי בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה נְפִישִׁי נִכְסֵיהּ טוּבָא. אָמְרִי לֵיהּ כַּלְדָּאֵי: כּוּלְּהוּ נִכְסֵי — יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי אָכֵיל לְהוּ. אֲזַל זַבְּנִינְהוּ לְכוּלְּהוּ נִיכְסֵי, זְבַן בְּהוּ מַרְגָּנִיתָא, אוֹתְבַהּ בִּסְיָינֵיהּ. בַּהֲדֵי דְּקָא עָבַר מַבָּרָא — אַפְרְחֵיהּ זִיקָא, שַׁדְיֵיהּ בְּמַיָּא, בַּלְעֵיהּ כַּוְורָא. אַסְּקוּהּ, אַיְיתוּהּ אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אָמְרִי: מַאן זָבֵין כִּי הַשְׁתָּא? אָמְרִי לְהוּ: זִילוּ אַמְטְיוּהּ לְגַבֵּי יוֹסֵף מוֹקַר שַׁבֵּי דִּרְגִיל דְּזָבֵין. אַמְטְיוּהּ נִיהֲלֵיהּ, זַבְנֵיהּ, קַרְעֵיהּ אַשְׁכַּח בֵּיהּ מַרְגָּנִיתָא. זַבְּנַיהּ בִּתְלֵיסַר עִילִּיָּתָא דְּדִינָרֵי דְּדַהֲבָא. פְּגַע בֵּיהּ הָהוּא סָבָא אֲמַר: מַאן דְּיָזֵיף שַׁבְּתָא — פַּרְעֵיהּ שַׁבְּתָא.

    בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: עֲשִׁירִים שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּמָּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּעַשְּׂרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר״ — עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. שֶׁבְּבָבֶל בַּמָּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַתּוֹרָה.

    וְשֶׁבִּשְׁאָר אֲרָצוֹת בַּמָּה הֵן זוֹכִין? אֲמַר לֵיהּ: בִּשְׁבִיל שֶׁמְּכַבְּדִין אֶת הַשַּׁבָּת. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בְּלוּדְקִיָּא, וְהֵבִיאוּ לְפָנָיו שֻׁלְחָן שֶׁל זָהָב מַשּׂוֹי שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם, וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף קְבוּעוֹת בּוֹ, וּקְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וְקִיתוֹנִיּוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת קְבוּעוֹת בּוֹ, וְעָלָיו כׇּל מִינֵי מַאֲכָל וְכׇל מִינֵי מְגָדִים וּבְשָׂמִים. וּכְשֶׁמַּנִּיחִים אוֹתוֹ אוֹמְרִים: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ וְגוֹ׳״. וּכְשֶׁמְּסַלְּקִין אוֹתוֹ אוֹמְרִים: ״הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה׳ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם״. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי בַּמֶּה זָכִיתָ לְכָךְ? אָמַר לִי: קַצָּב הָיִיתִי, וּמִכׇּל בְּהֵמָה שֶׁהָיְתָה נָאָה, אָמַרְתִּי: זוֹ תְּהֵא לַשַּׁבָּת. אָמַרְתִּי לוֹ: [אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ], וּבָרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁזִּיכְּךָ לְכָךְ.

    אָמַר לוֹ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִפְּנֵי מָה תַּבְשִׁיל שֶׁל שַׁבָּת רֵיחוֹ נוֹדֵף? אָמַר לוֹ: תַּבְלִין אֶחָד יֵשׁ לָנוּ וְשַׁבָּת שְׁמוֹ, שֶׁאָנוּ מְטִילִין לְתוֹכוֹ וְרֵיחוֹ נוֹדֵף. אָמַר לוֹ: תֵּן לָנוּ הֵימֶנּוּ. אָמַר לוֹ: כׇּל הַמְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת — מוֹעִיל לוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת — אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ.

    אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הַמְנוּנָא: מַאי דִּכְתִיב ״וְלִקְדוֹשׁ ה׳ מְכוּבָּד״? אֲמַר לֵיהּ: זֶה יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁאֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, אָמְרָה תּוֹרָה: כַּבְּדֵהוּ בִּכְסוּת נְקִיָּה. ״וְכִבַּדְתּוֹ״, רַב אָמַר: לְהַקְדִּים, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְאַחֵר. אֲמַרוּ לֵיהּ בְּנֵי רַב פָּפָּא בַּר אַבָּא לְרַב פָּפָּא: כְּגוֹן אֲנַן, דִּשְׁכִיחַ לַן בִּישְׂרָא וְחַמְרָא כׇּל יוֹמָא, בְּמַאי נִישַׁנְּיֵיהּ? אֲמַר לְהוּ: אִי רְגִילִיתוּ לְאַקְדּוֹמֵי — אַחֲרוּהּ, אִי רְגִילִיתוּ לְאַחוֹרֵיהּ — אַקְדְּמוּהּ. רַב שֵׁשֶׁת בְּקַיְטָא מוֹתֵיב לְהוּ לְרַבָּנַן הֵיכָא דְּמָטְיָא שִׁימְשָׁא. בְּסִיתְוָא מוֹתֵיב לְהוּ לְרַבָּנַן הֵיכָא דְּמָטְיָא טוּלָּא, כִּי הֵיכִי דְּלֵיקוּמוּ הַיָּיא. רַבִּי זֵירָא