מסכת שבת דף כ״ה עמוד א׳

עשה הוא דמשמע שבות בו:

ואין עשה דבאש תשרופו דוחה יו"ט דהוא לא תעשה ועשה ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת היא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין גם זו לא יצא מן הכלל:

הא בחול שפיר דמי לאיתהנויי מינה:

מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת דדמיא לקדש ועוד משום תקלה:

לא בערתי ממנו במעשר שני כתיב:

בטמא בין שאני טמא בין שהוא טמא:

קדש לא ממעיטנא מהך חומרא:

שכן יש בו חומרי פנקעכ"ס וראוי גם לזו חייבין עליו משום פיגול שחט על מנת לאכול חוץ לזמנו ואכל אפילו בזמנו ומשום נותר חוץ לזמנו ממש ולא חשב מתחלה וקרוי קרבן ויש בו מעילה ואף על גב שקדש (הנותר) לאכילת כהנים אין בהן מעילה מ"מ תורת מעילה שייכא ביה אם קדשי קדשים הן יש בהן מעילה לפני זריקה לכל הנהנה מהן ואם קדשים קלים הן יש מעילה באימוריהן לאחר זריקת דמים לאפוקי תרומה דלית בה כלל:

ה"ל יו"ט עשה כו' ואת הנך אמוראי דלעיל דסברי דיו"ט לא תעשה גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל"ת וכי האי גוונא פריך בפ"ק דיבמות (דף ו.) ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו"ט [ת"י]:

הא בחול שפיר דמי מ"ט כו' תימה מהיכא תיתי דתרומה טמאה אסורה בהנאה דבעי מ"ט אי ממעשר הקל כדמשמע בסמוך איכא למיפרך מה למעשר שכן הד"ס ט"ב כדפריך בהערל (יבמות דף עד:) וליכא למימר דהוה אסרינן ליה משום דאיקרי קדש דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ונתן לכהן את הקדש או משום דהוקשה לקדשים כדאמר במעילה בפרק הנהנה (דף יט.) דקדש אקשי רחמנא לתרומה וקדש גופיה אסור בהנאה כשניטמא אפילו אותו קדש שהיה מותר בהנאה קודם כמו שלמים נפקא לן שפיר מק"ו דמעשר או מהיקשא דמעשר כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) דא"כ מאי פריך ומה ראית ואימא ממנו אתא למעוטי קדש ולא תרומה ואם נמעט קדש מהיכא תיתי איסור תרומה וי"ל דהוה גמרינן תרומה מדאיתקש לבכורים ובכורים למעשר כדאמרינן בהערל (יבמות דף מג:) ולקמן לא סמיך אק"ו אלא אהיקשא סמיך ומיהו קדש אתי שפיר בק"ו ממעשר כדאמרי' בפ' כל שעה (פסחים דף כד.) וליכא למיפרך שכן הד"ס ט"ב דכולהו איתנהו בקדש בר מוידוי ואר"ת דמוידוי לא שייך למיפרך דלא שייך וידוי גבי קדש אבל בתרומה שייך דהא אגב מעשר מתודה נמי אתרומה כדאמר וגם נתתיו ללוי זו תרומה ואין לה וידוי בפני עצמה וא"ת אכתי היכי יליף בק"ו קדש ממעשר הא איכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורה כדפריך בפרק בתרא דמכות (דף יז:) ואור"י דלא שייך האי פירכא אלא דוקא גבי חוץ לחומה כדהתם דבעי למילף דאוכל תודה או שלמים חוץ לחומה דלוקה ממעשר ואם תאמר הכא אסרינן הסקה והדלקה באיסורי הנאה וערלה דאסורה בהנאה ושרי ליהנות בשעת ביעור כדאמר בפרק כל שעה (פסחים כז:) ולא משכח התם עצים לרבנן דאסורים אלא בשרשיפא וצריך לדחות ולומר דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים:

כך אתה מצווה לשרוף את התרומה פי' בקונטרס משום דלא ליתי בה לידי תקלה לפי טעם זה נראה דלאו דוקא שריפה אלא ה"ה שאר ביעור וכ"פ בהדיא באלו עוברין ול"נ דבסוף תמורה (דף לג:) קתני תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני התם הנשרפין לא יקברו ע"כ נראה דשריפה דוקא משום דדמיא לקדש ומדרבנן א"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש ואם תאמר דאמר בספ"ק דפסחים (דף כ:) גבי תרומה טמאה שתעשה זילוף הא תנן בתמורה הראוי לקבורה קבורה פירוש כגון משקין ויש לומר דלא קאי אלא אערלה וכלאי הכרם ולא אתרומה דשריא בהנאה.:

אחת תרומה טמאה ואחת תרומה טהורה ואף על גב דדריש רבי אליעזר (בפורות דף לד. וסם) אחת תרומה טהורה ואחת תלויה יניחנה במקום המוצנע ולא במקום התורפה דאסור לגרום לה טומאה התם דריש משמרת תרומותי משמע שתי תרומות צריכות שימור דהיינו טהורה ותלויה והכא דריש מלך:

שכן פנק עכ"ס תימה דמצי לאחשובי נמי דחמירי קדשים מתרומה בהא העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים:

פגול היינו חישב לאוכלו חוץ למקומו ובכלל זה הוי אוכל חוץ לחומה דלוקה בקדשים ונותר היינו חישב לאוכלו חוץ לזמנו והוי נותר בכלל זה והוי האי פיגול ונותר כי ההוא דאם עון פיגול הוא הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון נותר כו' (פסחים דף טז:) ולא כמו פיגול שבכל הש"ס דקרי פיגול דחישב לאוכלו חוץ לזמנו דהיינו נותר דהכא:

כרת שאינו מגיע לששים שנה שהוא מיתת כל אדם כדמשמע בשילהי מ"ק (דף כח. ושם) דאמר התם רב יוסף כי הוה בר שיתין שנין עבד יומא טבא לרבנן אמר השתא נפקי לי מכרת א"ל אביי נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דיומי מי נפק מר פירוש כדאמר התם מת ביום א' מיתה של זעם שנים מיתה של בהלה שלשה מיתה של כרת ומיתה בידי שמים אין לה זמן קבוע אלא שמת בשביל עון זה אפי' אין בידו עון אחר ואפי' למ"ד (לקמן שבת דף כה.) יש מיתה בלא חטא בשביל עון זה יקצרו ימיו ומיהו בירושל' קאמר דכרת אינו מגיע לחמשים ומפיק לה מאל תכריתו את שבט הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו פי' אמרה תורה עשו להם תקנה שלא ימותו בעבודתן קודם חמשים וכתיב אל תכריתו משמע כרת היינו שמת קודם חמישים ומיתה האמורה בתורה דקאמר התם היינו שמת עד ששים דכתיב במדבר הזה יתמו ושם ימותו ולא נגזרה גזירה אלא על בני עשרים שימותו קודם ארבעים וקרי לה מיתה אבל זרעו אומר ריב"א דאין בכרת אלא בהנהו דכתיב בהו ערירי ואין נראה לר"ת דהא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נה.) קאמר ערירי דכתב רחמנא גבי דודתו למה לי לכדרבא כו' ואי אין זרעו נכרת אלא דוקא בהנהו דכתיב ערירי מאי קבעי והא דלא קאמר במועד קטן (דף כח. ושם) נהי דנפק מר מכרת דשני מכרת דבני מי נפק מר התם מיירי כשאין לו בנים קטנים ודוקא קטנים נענשים בעון אביהם ולא גדולים כדמשמע בפירקין (דף לב:) ומיהו קשה דבתורת כהנים ממעט אשת אח מן האם מכרת מדכתיב אשת אחיו נדה היא מה נדה יש לה היתר אף אשת אח דיש לה היתר דהיינו מן האב דשריא כשאין לה בנים ובכולי הש"ס משמע דיש בה כרת כמו בשאר עריות דהא מני לה גבי חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ולפירוש ריב"א אתי שפיר דמצינן למימר דממעט לה מערירי ואין להאריך:

יו"ט מק"ו והיכי דאמי מה עצמות וגידים ונותר דפסח לא דחו ועולת חול לא דחיא יו"ט מילה שלא בזמנה לא כל שכן ושמעתי בה פירוש אחר בפנים אחרות והכין איתמר לבדו ולא מילה שלא בזמנה הבאה בק"ו הראה כי המילה שלא בזמנה ביו"ט הייתי סבור שהיא מותרת מק"ו והיה לי לומר (א"כ) [דמה] עשיית אוכל נפש שהוא רשות כגון שחיטה ובישול ואפייה פטריה רחמנא עשייתו ביו"ט מילה שלא בזמנה שהיא מצוה לא כל שכן שתעשה ביו"ט לפיכך הוצרך לבדו להודיענו כי אוכל נפש לבדו מותר לעשותו ביו"ט ולא מילה שלא בזמנה ונדחה מה שהייתי סבור מק"ו בזה המיעוט שמיעט בו הכתוב דהיינו לבדו ולולי הוא היה עולה על דעתנו כי מילה שלא בזמנה ביום טוב מותרת מקל וחומר:

ומנא לן שאין שורפין קדשים ביו"ט חזקיה תני מלא תותירו אביי אמר עולת שבת בשבתו זו לבדה ולא עולת חול בשבת ולא עולת יו"ט בשבת וכן לא עולת חול ביו"ט רבא אמר כתיב הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתיא בק"ו ומה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות שלא בזמנה אין דוחה יום טוב קדשים שלא נכרתו עליהן ברית אינו דין שלא ידחו יו"ט שלא בזמנם כגון קדשים שעבר זמנן שנעשו נותר וטעונין שריפה:

תרומה טמאה ביו"ט אסור לשורפה הא בחול מותר מנלן אמר רבא כשם שמצוה לשרוף קדשים הפסולים בחול כן מצוה לשרוף התרומה שנטמאת ואמרה תורה בשעת שרפתה תהנה ממנה שנאמר ואני נתתי לך את משמרת תרומותי בב' תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא בשתיהן נתתי לך שלך תהא להסקה תחת תבשילך להנות ממנה ור' יוחנן אמר מהכא לא בערתי ממנו בטמא (מן המעשר) ממנו אינו מבעיר בטמא אבל מבעיר בשמן תרומה שנטמאה:

ואקשינן אמאי קא מרבית תרומה להנאה תרבה קודש שנטמא שמותר להנות ממנו ודחי' (קאי') ק"ו הוא ומה מעשר הקל (יום) [אם] נטמא אסור בהנא' קדש החמור לא כ"ש אי הכי תרומה נמי נימא ק"ו ותהיה אסורה בהנאה ודחי הא כתיב במעשר ממנו מכלל שיש אחד שמותר בהנאה כו' ומייתינן בק"ו הקדש שכן חומר מן התרומה כי הקדש יש בו חומרא שנעשה פיגול ונותר כי בשר הוא וקבוע לו זמן לאכילתו ואם עבר [הזמן] נעשה נותר והאוכל קודש וטומאתו עליו חייב כרת והנהנה מן הקדש מביא קרבן מעילה והוא קרבן לפיכך אסור לאונן משא"כ בתרומה כי לא תמצא מאלו כולן בתרומ' אע"פ שהתרומה יש בה מיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו והנהנה ממנה משלם אותה וחומשה ואין לה פדיון ואסורה לזרים מה שאין כן בקודש כי השלמים מותרין לישראל שאין זרים ואם נפסלו יש להן פדיון אפ"ה חומרות דקודש נפישי:

כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת פירש רש"י: כי היכי דלא ליתי בה לידי תקלה. ולדבריו לאו דוקא שריפה כל איבוד כן, ואפילו זורה לרוח או שמריצה לפני כלבו, וכן פירש הוא ז"ל בפרק אלו עוברין (פסחים מו, א) גבי הא דתנן לא יקרא לה שם עד שתאפה. והקשו עליו בתוס' דבשלהי תמורה (לג, ב) קתני תרומה טמאה גבי אלו הן הנשרפין וקתני (שם לד, א) הנשרפין לא יקברו. והא דאמרינן בשלהי פרק קמא דפסחים (כ, ב) גבי תרומה טמאה תעשה זילוף, ואיכא למידק דהא תנן בתמורה הראוי לקבורה קבורה, פירוש משקין. יש לומר דלאו אתרומה קאי אלא אערלה וכלאי הכרם קאי (ולא אתרומה), ולעולם תרומה הראוי לשריפה שריפה דוקא. וטעמא משום דדמיא לקודש הטעינוה חכמים שריפה כקודש, אי נמי מדאורייתא טעונה שריפה מדאיקרי קודש.

אמר רבא כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת. לא ידעתי מה היתה תשובתו של רבא בהא, דלא הוה ליה למימר אלא משום דר' ינאי א"נ משום דר' אלעזר וצ"ע.

כשם שמצוה לשרוף הקדשים הפסולים כך מצוה לישרוף תרומה טמאה שאף היא נקראת קדש ומכאן כתבו רוב מפרשים שאין ביעורה אלא בשריפה כמו שכתבנו למעלה ואע"פ שביין אמרו פסחים כ' ב' תעשה זלוף מפני שאין ראוי לשריפה הוא אבל לבהמתו ולכלבו לא ומ"מ יכול הוא ליהנות בה דרך ביעורה כגון שמן טמא להדלקה ודגן להסיק בו את התנור שנ' ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה ולענין הנאתו דרך ביעור וכן אמרו ראשית דגנך תתן לו לו ולא לאורו מכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור ולמדת שהטמא מיהא ראוי לו לאורו ומ"מ קדשים אין בהן הנאת ביעור ולא עוד אלא אף מעשר שני שנ' לא בערתי ממנו בטמא אלא יפדה שמעשר שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים ויאכל דמיו בטהרה בתורת פירות מעשר כמו שיתבאר:

כל הקדשים קרויים קרבן ויש בענייניהם דין פיגול ונותר ומעילה לכהנה אם בקדשי קדשים לפני זריקת דמים ואם בקדשים קלים באמוריהן לאחר זריקת הדם אבל קדש הניתר לכהנים אין בו מעילה וכן כל הקדשים כל האוכלם בטומאה חייב כרת ואסורים לאונן אבל התרומה אין בה אחד מכל אלו ומ"מ יש בה מיתה בידי שמים לנהנה ממנה במזיד מה שאין כן בהקדש שהנהנה ממנו במזיד אין בו אלא מלקות כמו שביארנו בסנהדרין פר' שריפה אבל תרומה יש בה מיתה בידי שמים לזר הנהנה ממנה במזיד וחומש לזר האוכלה בשוגג מה שאין כן בקדש משיצא להיתר לאכילת כהנים ואין לה פדיון להוציאה לחולין אע"פ שקצת קדשים נפדין קודם שחיטה ואסורה לזרים לעולם אע"פ שיש קדשים שהותר בשרן לבעליהן לאחר זריקה:

בד"ה הא בחול כו' ואם תאמר הכא אסרי' הסקה והדלקה באיסורי הנאה וערלה כו' עכ"ל קצת קשה ומאי קושיא דאימא דבמעשר גלי קרא לא בערתי דאין ליהנות ממנו אף בשעת ביעור ובקדשים נמי יליף ליה ממעשר אי בק"ו כדאמר הכא אי בהיקשא כדאמר פרק כל שעה אבל בערלה מהיכי תיתי לאסור בהנאה אף בשעת ביעור דאי ממעשר הא איכא למפרך שכן הד"ס ט"ב ואי מקדשים איכא למפרך שכן פנ"ק עכ"ס ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה פיגול היינו חישב לאוכלו חוץ למקומו כו' ולא כמו פיגול שבכל התלמוד כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפירש"י דפיגול היינו חישב לאוכלו חוץ לזמנו ממש כמו בכל התלמוד דא"כ אמאי לא חשיב נמי הך חומרא דחוץ למקומו אלא ע"כ פיגול ונותר דהכא כההיא דאם עון פיגול הוא נושא כו' בפ"ק דפסחים ובפרק קמא דיומא ע"ש:

בד"ה כרת שאינו כו' ומיתה האמורה בתורה דקאמר התם היינו כו' עכ"ל כצ"ל:

ברש"י ד"ה וחומש בזר וכו' וד"ה ויסף חמישיתו עליו וכו' הכל דבור אחד:

בתוס' ד"ה הא בחול שפיר דמי וכו' וקרא גופיה אסר בהנאה כשנטמא אפי' אותו קודש שהוא מותר בהנאה וכו' דאל"כ לאן דמי לתרומה שהיא מותרת בהנאה:

בא"ד ולקמן לא סמיך אק"ו וכו' ר"ל בסמוך דקאמר א"ה תרומה נמי לימא ק"ו הוא:

בא"ד ולא משכחת סתם עצים וכו' בשרשיפא וכו' פירוש לעשות מהן שרשיפא ויש מקשין מאי מקשי התוס' דדלמא שאני הכא בשמעתין דאמרי' הא גבי קדשים שנטמאו בהדלקה והסקה משום דילפינן ליה בק"ו ממעשר אבל אינה קושיא כלל דלא ילפינן ממעשר אלא כשם שהאכילה אסורה בקדשים שנטמאו אפי' באופן שהיו מותרים קודם שנטמאו כך הנאה אסורה גם פירוש לא בערתי ממנו בטמא הכתוב בקרא אין פירושו הסקה אלא ביעור מן העולם אלא דגמ' דשמעתין ס"ל דהדלקה והסקה נמי מקרי הנאה לכך הקשו התוס' מערלה דמפורש בקרא דאיסורי הנאה היא ולא צריך שום ק"ו ואפ"ה איתא בפ' כל שעה דשרי בהדלקה והסקה משום דלא מטיא ההנאה אלא לאחר שכלה האיסור וק"ל:

ד"ה פיגול היינו חישב לאכלו חוץ למקומו וכו' פירשו כן משום שהוקשה להם דאי כפי' רש"י יקשה למה לא הזכיר כאן לא חישב לאכול חוץ למקומו ולא אכל חוץ למקומו אבל לפי' התוס' אתי שפיר דחוץ למקומו היינו פיגול:

בא"ד והוי האי פיגול ונותר כי ההוא דאם עון פיגול הוא נושא וכו' ר"ל דההוא פיגול ע"כ איירי בחוץ למקומו דגביה כתיב לא יחשב וגבי נותר דהיינו חוץ לזמנו כתיב לא ירצה ועוד דהתם על כפרת הציץ קאי והציץ אינו מכפר אלא להכשיר את הקרבן דהיינו בחשב בשעת שחיטה מחשבה הפוסלת את הקרבן לא בנותר ממש שאחר שהקריב הקרבן בהכשר הותיר ממנו ועיין במס' פסחים ברש"י ובתוס' שם דף ט"ו ד"ה ה"ג אם עון פיגול וכו':

ד"ה כרת שאינו מגיע לס' וכו' ומיתה וכו' היינו שמת קודם ס' וכו' אלא על בני עשרים שימותו קודם ס' וכו' כצ"ל:

בא"ד ערירים דכתב רחמנא גבי דודתו ל"ל וכו' פירוש כיון דאתקיש כל העדיות להדדי בסוף הפרשה לענין כרת:

תוספות שם בא"ד וקשה לר"י דבפ"ק דביצה משמע דרבא אית ליה די"ט עשה ול"ת הוא כו' עכ"ל. עיין מה שכתבתי בזה בחידושנו שם בפ"ק דביצה. מיהו בלא"ה נראה שכבר נזהר רש"י ז"ל מזה במה שכתב כאן בד"ה ואין עשה כו' אע"ג דהדלקת נר בי"ט מלאכה המותרת היא כו' עכ"ל. נמצא דלפ"ז שפיר מצ"ל דרבא אע"ג דבעלמא אית ליה די"ט עשה ול"ת הוא אפ"ה לענין הדלקת נר בשמן שריפה סובר דלא שייך ה"ט כיון דלאו מלאכה גמורה היא אפילו בשריפת קדשים ממש נמי לשיטת רש"י לאו מטעם מלאכה אסרינן לה דהא לשיטת רש"י אמרינן מתוך שהותרה אפילו שלא לצורך כלל אלא דאפ"ה אסור משום דאחשביה רחמנא לשריפת קדשים ביום טוב כמו שפירש"י להדיא בביצה דף כ"ז גבי חלה שנטמאת וכדפרישית לעיל א"כ משו"ה סובר רבא דלא שייך הכא האי טעמא דיום טוב עשה ול"ת ואי תקשה אכתי לענין מילה שלא בזמנה גופא דאיירי בה רבא גופא ויליף ליה מדכתיב לבדו ותיפוק ליה דבלא"ה אינה דוחה משום די"ט עשה ול"ת הוא הא ודאי לאו קושיא היא דהא לפירש"י אי לאו משום דכתיב לבדו הו"א דדחי מק"ו דצרעת וא"כ הא צרעת גופא נמי עשה ול"ת היא כדאיתא התם בפרק רבי אליעזר דמילה אפ"ה מילה דוחה אותה א"כ הו"א דכ"ש דמהאי ק"ו גופא כ"ש דמילה שלא בזמנה דוחה שבת מש"ה איצטריך לבדו:

ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשה הר"י פורת על גירסת הספרים שלנו דגרסינן דאתי בק"ו וכתב דלא גרסינן לה דבלאו ק"ו הו"א דדחי דעשה דוחה ל"ת ולמאי דפרישית א"ש דכיון דרבא נמי מודה דיום טוב עשה ול"ת הוא אלא דאפ"ה ה"א דמילה שלא בזמנה דוחה מצרעת דהוי נמי עשה ול"ת כנ"ל נכון בעה"י ליישב שיטת רש"י. מיהו הר"י בעל התוס' יפה הקשה על פירוש הר"י פורת וכשיטת רש"י נמי לא רצה הר"י לפ' משום דאזיל לשיטתיה לפי פירושו לעיל ולשיטתו בביצה דף כ"ז ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בגמרא הא בחול שפיר דמי מ"ט אמר רב כשם שמצוה כו' והק' הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דקאמר רב כשם שמצוה לשרוף כו' מילתא יתירת' הוא כיון דסוף סוף בה"ט לחוד לא סגיא אם לא מהא דמסיק דאמרה תורה בשעת ביעורו תיהנה ממנו והיינו כדמסיק אמרה תורה לך שלך תהא או מאינך שינויי בסמוך מקראי אחריני דתרומה טמאה מותרת בהנאה וא"כ בה"ט לחוד סגיא אפי' בלא טעמא דמצוה לשרוף כן הקשה הרשב"א ז"ל והניחו בצ"ע. ובאמת שטרם נדפסו חידושי הרשב"א נשאלתי בזה מכמה חכמי לב והייתי רגיל לתרץ בילדותי דאי לאו טעמא דמצוה לשרוף לא הוי מוקמינן הנך קראי דבסמוך להתיר תרומה טמאה בהנאה אפילו להדלקת הנר ולהסיקו תחת תבשילו שהן הנאה של כילוי אלא הו"א דוקא בהנאה שאינה של כילוי כדאשכחן נמי לענין טבל דהנאה של כילוי אסורה והנאה שאינה של כילוי שרי מש"ה הוצרך רב לאתויי ה"ט דכשם דכשם שמצוה לשרוף וא"כ ע"כ דהא דכתיב לך שלך תהא היינו דרך ביעור כגון הסקה והדלקה כך היה נ"ל. אלא שעדיין צ"ע משום דמשמע דמה שמחלקין התוספת לקמן להחמיר בהנאה של כילוי יותר משאינו של כילוי היינו מדרבנן וכמו שאבאר לקמן אף דלכאורה לא משמע כן מדבריהם כמו שהאריך בזה המשנה למלך בהלכות תרומה פ"ב הלכה י"ד ע"ש מ"מ ממה שכתבו התוס' כאן בשמעתין משמע כדפרישית דאדרבה בהנאה שאינו של כילוי שייך לאסור טפי כדאשכחן בערלה דאע"ג דאסורין בהנאה אפ"ה מותר ליהנות בהן בשעת ביעור דהיינו הנאה של כילוי:

ועוד נראה דלא שייך לחלק בתרומה בין הנאה של כילוי להנאה שאינה של כילוי אלא בזרים אבל לא בכהנים כמ"ש הר"ש בפי' המשניות בסוף מסכת תרומות וכ"כ התוס' ביבמות דף ס"ו ע"ב ויבואר עוד לקמן בדף הסמוך. לכך נ"ל לפ' בדרך אחר יותר פשוט דהא דאיצטריך רב לטעמא דכשם שמצוה לשרוף היינו משום דבטעמא דכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך לא סגיא דא"כ תקשי להיפך בי"ט מ"ט דאסור הא הו"ל לצורך היום לגמרי כמו שהקשו התוס' לעיל דמאי גרע משאר הדלקות משא"כ לטעמא דמצוה לשרוף א"ש כמו שתירץ ריב"א לעיל דודאי מיגרע גרע כיון שעיקר הדלקה היא צורך גבוה כו' ע"ש וכ"ש לשיטת רש"י שכתב בפסחים ובביצה דאפילו לתתו לכלבו אסור מה"ט גופא דרחמנא אחשביה כיון שמצותו לשורפו ולבערו מן העולם כנ"ל נכון ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה הא בחול ש"ד מ"ט כו' תימא מה"ת דתרומה טמאה אסורה בהנאה כו' עס"ה. ולכאורה למאי דפרישית בסמוך אין מקום לקושיית התוספות דודאי המקשה מקשה שפיר ממ"נ אי אית לן למילף משום דוכתא דתרומה טמאה אסורה בהנאה א"כ בחול נמי ליתסר ואי מותר בהנאה אם כן בי"ט נמי לישתרי ע"ז משני בגמרא שפיר מטעמא דכשם שמצוה לשרוף יש לחלק שפיר בין י"ט לחול וכדפרישית אלא דאפשר דשיטת התוס' כאן היינו לפי שיטת ר"י דלעיל בד"ה לפי שאין שורפין דלית להו הך סברא שכתב רש"י דשריפת תרומה וקדשים רחמנא אחשביה ולית ליה נמי הך סברא דריב"א דלעיל שהרי ריב"א מפרש בענין אחר וסובר ג"כ דהאי כשם שמצוה לשרוף אינו אלא מדרבנן ולפ"ז תו לא מצינן לפרש אליבא דר"י השקלא וטריא דהכא בדרך ממ"נ דמאי ענין י"ט לחול מש"ה מקשי התוספות שפיר מה"ת דתרומה טמאה יהא אסור בהנאה כנ"ל ודוק היטב:

בא"ד וא"ת הכא אסרינן הסקה והדלקה באיסורי הנאה וערלה דאסירא בהנאה כו' עס"ה. והקשה מהרש"א ז"ל דילמא שאני מעשר דגלי קרא וכן בקדשים כו' ע"ש. ולא ידענא מאי קשיא ליה דודאי עיקר קושיית התוספות דהכא בשמעתין משמע דכי היכי דמותר להסיק תחת תבשילו מדכתיב לך ה"ה דמותר ליהנות בשמן שריפה להדלקת הנר ובערלה חזינן דאף ע"ג דדרשינן מדכתיב תלתא זימני ערלים חדא לאיסור הדלקת הנר ואפ"ה לענין הסקה משמע בפ' כל שעה דשרי אלמא דהדלקת נר חמיר טפי מהסקה. וע"ז מתרצים התוספות דלענין ערלה כיון דכתיב תלתא זימני ערלים משמע דלאו כל הנאות שוין וא"כ יש סברא לאסור בהדלקה טפי מבהסקה כיון שאינה בעין בהסקה כמו בהדלקה ובערלה בהכי תליא מילתא כדאיתא בפרק הגוזל דף ק"ב לענין איסור צביעה בערלה משום דהוי כמו בעין דבחזותא תליא מלתא ע"ש משא"כ הכא בתרומה דדרשינן מדכתיב לך דבשעת ביעורו מותר ליהנות ממנו אם כן אין לחלק בין הסקה להדלקה כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אחת תרומה טמאה כו' ואע"ג דדריש ר"א כו' והכא דריש מלך עכ"ל. נראה בכוונתן דדוקא לענין שמירת תרומה הו"א דיש לחלק בין טמאה לתלויה ובתלויה יש סברא לומר דצריכה שימור טפי מבטמאה דשמא יבא אליהו ויטהרנה משא"כ הכא לענין היתר הנאה דדרשינן מלך אין לחלק בין תלויה לטמאה דאי הוי אסור ליהנות מטמאה ממילא הוי אסור בתלויה מספק דשמא טמאה כנ"ל בכוונתן ודו"ק :

תוס' ד"ה הא בחול וכו' וא"ת אכתי היכי יליף בק"ו עיין זבחים קא ע"א תוס' ד"ה ומה מעשר:

שם ד"ה כך אתה מצווה וכו' ומדרבנן אי נמי מדאוריי' מדאקרי קדש עיין פסחים פ"ב ע"ב תוס' ד"ה אבל נטמא וצ"ע:

גמרא ומה ראית דתרומה טמאה מותר בהנאה [מדכתב גבי מעשר ולא ביערתי ממנו בטמא דרשינן ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמאת. ומקשה דלמא ממנו אתי למעט קודש שנטמא מאיסור הנאה. ואין לומר דק"ו הוא ממעשר הא תרומה נמי איכא ק"ו]. וא"ת הא קודש איתקש למעשר כדאיתא בפ' כ"ש וא"כ אי ממעט קודש סותר ק"ו והיקש, ואי ממעט תרומה סותר רק הק"ו. וא"כ יפה ראה למעט תרומה ולא קודש. וי"ל דבתרומה נמי איכא היקש דתרומה אתקש לבכורים ובכורים למעשר כדאיתא בפ' הערל. מיהו למ"ש התוס' כאן דבתרומה ליכא ק"ו דאיכא למיפרך מה למעשר הד"ס ט"ב. ומה דאמרו בגמרא תרומה נמי לימא ק"ו סמך רק על ההיקש. קשיא טובא דמה פריך מה ראית והא כשממעט תרומה סותר רק היקש לחוד. וכשממעט קודש סותר ק"ו והיקש:

תוס' ד"ה הא בחול וצריך לדחות ולומר דשמן כו' חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים. [דהא הכא אסרינן הסקה והדלקה באיסור הנאה. וערלה הא אסור בהנאה ושרי ליהנות בשעת ביעור וכו'. תימא הא מפורש להדיא בפסחים. ג' ערלים וחד שלא ידליק. ומוכח דרק עצים שרי ולא שמן. ומהו זה שכתבו וצריך לדחות הא מוכח כן להדיא: