גמ' קיטרא דקיטרי בזממא — רצועה ארוכה שמכניסין בטבעת אסור לכתחילה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים וקושר ומתיר ראש האחד שנתון ביתד או בעמוד שאסור בו האנקה והגמל:
תרתי דשי — שתי פתחים היינו אותן לשונות והוויין זו למעלה וזו למטה זו לימין וזו לשמאל ואם אינה מתרת אלא האחד יכולה לפושטה וללובשה בדוחק:
מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל לה — ותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרווייהו ליתסרו קא משמע לן:
פשיטא — דהא כל יומי שריא לה:
דרויחא — לא דחקתו בראשה אלא קושרתו בריוח שיכולה לחולצה מראשה כשהיא קשורה:
מהו דתימא מישלף שלפא לה — מראשה הכי והוה לה קשר של קיימא:
חייסה על שערה — שמא תוציא בדוחק ותינתק שערה ודפסקיא נמי איכא לשנויי כה"ג מהו דתימא מחתא ליה דרך רגלה ויוצאה קמ"ל דלא עבדה הכי משום צניעותא:
בדאושכפי — בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם:
בדרבנן — כשקושרים סביב רגלים אין קושרין בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו:
בדבני מחוזא — שהם רחבי לבב ומקפידים על לבושיהן ונעליהן להיות מכוונין וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית:
בדטייעי דקטרי אושכפי — בסנדלים של ישמעאלים סוחרים שהאושכפים קושרים בהן הרצועות בקשר קבוע:
בדחומרתא דקטרי אינהו — אלו סנדלים של שאר אנשים שאין רצועות קבועות בהן ע"י אומן אלא הם עצמן קושרין אותם בחומרתא בעלמא וקושרין ומתירין ופעמים שמתקיים שבת או חדש:
דנפקי בי תרי — וצריך כל אחד ואחד לקשור לפי רגלו הלכך בכל יום קושרו ומתירו:
כה"ג — שאני מתירו עכשיו ונועל בני ושבת היתה:
השתא פטור אבל אסור הוה קשיא לי — אמאי אסור:
מ"ט — קשיא לך:
א"ל משום דבחול נמי — אני מתירו בכל יום וקושרו התינוק לפי רגלו:
אי הכי מותר לכתחילה — ומעיקרא סבר דלא רגיל למעבד הכי וקטרא דאושכפי הוה שרגיל להיות קבוע:
איפסיק רצועה דסנדליה — ונפל הסנדל מרגלו שע"י הרצועה הוא עומד שהסנדל פתוח מעל גביו וצדדיו של עץ או של עור שלוק וקשה והרצועות נקשרות על גב הרגל ומעמידות אותו:
שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה — דראוי לטלטול:
וכרוך — במקום הרצועה ונועלו עד שתכנס:
אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף — בחצר:
שבקיה — במקום שנפל מרגלך ולא תטלנו בידך להצניעו:
ומ"ש מדר' ירמיה — דשרא ליה ר' אבהו לנועלו ע"י גמי:
התם — בכרמלית כגון בקעה לא הוה מינטר:
והא מנא הוא — ואמאי אסור לטלטלו והא עדיין תורת מנעל עליו:
דאי בעינא הפיכנא מימין לשמאל — שהסנדל יש לו שתי תרסיות והן של עור מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני רגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו ואע"ג שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מיתחזי וכשנפסקה חיצונה אינו הגון שוב לתקנו והך דאביי חיצונה איפסיק משום הכי אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו וא"ל אביי והא אכתי מנא הוא דהפיכנא ליה לרגל האחרת ונמצאת החיצונה פנימית:
א"ל מדקא מתרץ רבי יוחנן — למילתיה דר"י לקמן ומפרש לה:
ש"מ הלכה כר"י — דאמר משנפסקה החיצונה לאו מנא הוא:
אזניו — שכלפי גב הרגל שאוחזו בהן כשנועלו:
תרסיותיו — מקום קביעות הרצועות:
הכף — שול"א בלע"ז שתחת פרסות הרגל:
טהור — דתו לא מתקני ליה וא"נ מתקני ליה חדוש הוא והשתא מיהא בטיל ליה:
טמא — לא פרחה טומאה מעליו דאכתי מנא הוא ואפילו נפסקה החיצונה דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצאת חיצונה נעשית פנימית:
ואמר עולא גרסי':
אליבא דמאן — מהני תנאי א"ר יוחנן דמאי דסבירא ליה לענין טומאה ס"ל לענין טלטול שבת אבל לענין חליצה מודה לבר פלוגתיה:
אילימא לרבנן — אשמעינן רבי יוחנן דכי היכי דלענין טומאה משוי ליה מנא לענין שבת נמי מנא הוא אבל לחליצה לאו מנא הוא ואינו כשר לחליצה והא אנן תנן חלצה בסנדל של שמאל בימין שהחליצה ברגל ימיני ואם נעל בו סנדל שמאל וחלצה כשר ואי נפסקה חיצונה דסנדל של שמאל אמאי לא הוה כשר לחלוץ הואיל ובעלמא סנדל הוא משום דחזי להפוכי ה"נ חזי להפוכי:
אלא אליבא דר"י — אמרה ר' יוחנן למילתיה ולאשמעינן דבחליצה מודה ר"י דמנא הוא כגון שנפסקה חיצונה של שמאל הופכו לימין וחולץ וכדתנן של שמאל בימין חליצתה כשירה:
אימר דאמרינן חליצה כשירה — היכא דלא נפסקו תרסיותיו:
דלמילתיה — ברגל העשוי לו מנא הוא:
הכא למילתיה לאו מנא הוא — דהא ר"י לענין טומאה ושבת לאו מנא משוי ליה:
אימא וכן לחליצה — כדמפרש ואזיל ואשמעינן דכי אמרינן חלצה כו' ואליבא דרבנן לא מצינן לאוקמיה לדרבי יוחנן ולמימר וכן לחליצה ולאשמעינן דמנא הוא דא"כ מאי אתא לאשמעי' ר' יוחנן כיון דלמילתיה מנא הוא בהדיא תנן לה מתניתין ומשום דאפכי לא מיפסל דתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה והיינו דאמר לעיל דמתרץ רבי יוחנן אליביה דר' יהודה:
