מסכת שבת דף קי״ג עמוד ב׳

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול כגון מקח וממכר וחשבונות:

הרהור מותר להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו:

אם יכול להניח רגלו ראשונה שעקר מצד זה להניח לצד זה:

קודם שתעקר שניה שאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו אחת לצד זה ושניה לצד זה:

מותר אף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה:

אסור לקפוץ:

ליקף למקום שהאמה כלה שם:

ליעבר שישים רגלו במים:

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול פי' בקונטרס כגון מקח וממכר ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא אמר לה אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושל' אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת:

ורחצת וסכת ושמת שמלותיך אמר ר' אלעזר אלו כלים של שבת בגמ' דפיאה גרסי בני מערבא (פרק ח) אמר ר' חנינא צריך אדם שיהא לו שני עיטופין אחד לחול ואחר לשבת מה טעם שנאמר (רות ג׳:ג׳) ושמת שמלותיך עליך וכי ערומה היית אלא אלו בגדי שבת כדדרש ר' שמלאי בציבורא בכון חבריא לקיבלוה אמרו ליה ויי לנא כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת אמר להם אעפ"כ אתם צריכין לשנות: מה שריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים. משכחת לה בסנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב) תניא אבא יוסי בן (ראסי) [דוסתאי] אומר ב' חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לד' ונכנסו ב' בחוטמו של זה וב' בחוטמו של זה ושרפוה והכתיב (ויקרא י׳:ב׳) ותאכל אותם אותם ולא בגדיהם:

וא"ל ר' יוחנן לחזקיה דאמרת לן פנים חדשות באו לכאן כיון דתרוייהו איפסיקו בתר דאיטמי ליה אע"ג דחדא חדא איתקנא ההוא [תקנתא] חדש הוא וכמאן דליתיה דמי והכא נמי לענין כל כלי בעלי בתים כיון שנקבן נקבין הרבה עד שהגיע לשיעור הוצאת רמון אע"ג דמיתקני כיון דפנים חדשות אתקינו טהור והכין נמי לענין פרץ אמה וגדרה כו' ואמר חזקיה על ר' יוחנן לית לן בר אינש אלא מלאך הוא אימא דאמר כגון דין בר אינש ומאן דליתיה הכי כבהמה הוא כנגד זה:

קיטרי נודות יין ושמן אע"ג דאית ליה ב' אוני שרי ליה להתירן לתרווייהו ולא אמרינן דחד מינייהו בטלה וכן קדירה של תבשיל מותר להתירה ואע"ג דאית ליה שלבא. פי' כגון דדי הכיור שמקלחין מים אע"ג דיכול לאודוקי המרק מן השלבא מותר להתירה:

קושרין דלי בפיסקיא שהוא אבנט מפני שאינו קשר קיימא אבל לא בחבל. אוקימנא בחבל הגרדי ומשום גזירה. ור' יהודה מתיר סבר חבל דגרדי אי קטיר ליה בדלי קשר של עראי הוא ולאורתא שרי ליה מן הדלי משום דבעי ליה למלאכתו. לפי' כיון שאינו קשר של קיימא שרי ולא גזרי חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ורמינן עלה [מי גזרי רבנן אטו חבל דגרדי] (איני דגרדי רבנן) הא תנן חבל דלי שנפסק לא היה קושרו אלא עונבו. ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא וכו' ולא קא גזרו רבנן עניבה אטו קשירה. ושנינן קשירת חבל הגרדי בחבל דעלמא מיחלף לפיכך גזרינן אבל עניבה בקשירה הכירא רבה היא לפיכך לא גזרינן. לר' יהודה נמי דאסר בעניבה לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דסבר עניבה קשירה מעולה היא. והאי דאמרי' בלולב הגזול כו' ובפרק המוצא תפילין דר' יהודה סבר עניבה קשירה מעולה היא הכא עיקרה ודרבא נמי תימא בחבל דגרדי דמתח ביה. דלא קטר ליה קשר של קיימא:

כלי קיואי הן כלי אומנות האורג כגון האכסן והככר שהיריעה תלויה בו מלמעלה והככר שפשוטה עליו מלמטה מותר לטלטלו בשבת אבל העמודים התקועין בארץ אע"פ שכשעוקרן אינו מתכוין לעשות גומא והגומא ממילא קא מתגליא אעפ"כ אסור לטלו בשבת גזירה דילמא אתי לאשווי גומות ואע"ג כי הלפת וצנון הטמונים תחת הגפן אם היו מקצת עלין מגולין ניטלין בשבת ולא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות התם שדה ולא איכפת ליה בגומות לפיכך לא גזרינן אבל בית דקפיד בגומא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות. אדם אחד מקפל כלים מלילי שבת לשבת ובשבת מצפרא לפניא ולשבת אחרת אבל שנים אין מקפלין כלי אחד דהוה ליה כמעשה אומן ואחד נמי אינו מקפל אלא כלים חדשים אבל ישנים לא דקיפולן מחזירן כחדשים ונמצאת כי היא מלאכה וצבועים נמי פאכה (צבועים) [ציבעיה] בדלא מקפלן משום הכי כמלאכה היא חשוב וכי אמרינן שמקפל אדם מתחלת יום שבת לסופו בשאין לו בגדים אחרים להחליף אבל יש לו להחליף אינו מקפל:

דיבור שאסור בשבת מפורש בפרק שואל אדם מחבירו ודר' זירא אמר רב ואמרינן לה א"ר אבא אמר רב הונא אידחיא לה מדרבא והיכא דלא ניחא ליה לאקופי דלא לאפושי הילוכא ולא ניחא ליה למיעבר במיא דלא ליתוסי מאניה ואתי לידי סחיטה קפיץ ליה לאמת המים ושרי אלא אוקימנא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול אלא כדי [שיניח] ראשונה קודם שתיעקר שניה ולא יהא מנהגו שיהיו פסיעותיו גסות בשבת. פי' רבב כגון קירא והילקוסתא הנודע בבבל חלב ונפטא וזפת וכיוצא בהם:

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול פירש רש"י ז"ל: כגון מקח וממכר וחשבונות. והקשו עליו דהיינו ממצוא חפצך. אבל בירושלמי (דפרקין ה"ג) אמרינן שאפילו דבור בעלמא לרבות בו כדרך שהוא מרבה לדבר בחול אסור, דגרסינן התם: אמר ר' חנינא בדוחק התירו שאלת שלום בשבת, אמר ר"ש בר אבא ר"ש בן יוחי כד הוי לאמיה משתעי סגיין הוה אמר לה אימא שבתא היא, תני אסור לשאול צרכיו בשבת, ר' זעירא שאל לר' חייא בר אבא מהו למימר רוענו זוננו פרנסנו, א"ל טופס ברכה כך הוא.

היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה כגון שאין רחבה יתר מפסיעה אחת מותר אף לדלג בשתי רגליו כאחת ואם לאו אסור שהרי דלוג וקפיצה הלוך חול הוא ומ"מ אם לא היה אפשר לו אלא בדלוג כגון שאם ילך למקום שאמת המים כלה או קצרה בו ביותר נמצא מרבה בהלוך ואם ישים רגלו בתוך אמת המים שמא יטמינו בגדיו ויבא לידי סחיטה יעברנה אף בדילוג וקפיצה וכן דרשו שלא להשתדל בעסקיו אף בדברים ממצוא חפצך חפציך אסורין וחפצי שמים מותרים כגון עסקי צבור או רבים וארוסין ושדוכין ופסיקת צדקה ופסיעה גסה לילך לבית הכנסת ובית המדרש והשתדלות בהצלת נפשות הא כל הילוך לצורך חול אסור והוא שאמרו בערובין לא יטייל אדם לסוף שדהו בשביל לידע מה היא צריכה וכן כל כיוצא בזה ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול שלא יוציא דבריו לבטלה ובעסקי הבאי וכל שכן במקח וממכר וחשבונות אלא בדבר תורה ואם אינו כדאי לדברי תורה יתעסק בנפלאות השם ובמצותיו וכיוצא בזה בענינים אלו ודרך צחות אמרו בירושלמי אמיה דרבי שמעון בן יוחאי כד הות מישתעיא סגין הוה אמר לה שבת היום ואע"פ שהדבור אסור הרהור מותר כגון שיהרהר כך וכך הוצאה אני צריך לזה שלא נתנה תורה למלאכי השרת:

אלו שאוכלים עפר ואדמה דרך רפואה לקצת חליים ידועים בתאות הדברים הרעים בשבת אסור כשאר הרפואות ואף בחול צריך להזהר בכך מפני שהיא מלקה ומביאה לידי חולי:

אע"פ שהצניעות משובחת אצל הכל בנשים מיהא משובחת ביותר וראוי לה שתצדד עצמה בכל צד שלא יהא שום צד של פריצות נמצא בה דרך הערה אמרו ברות המואביה ויאמר בועז לנערו למי הנערה הזאת וכי דרכו של בועז לשאול בנערה אלא דבר חכמה ראה בה שתים לקטה שלש לא לקטה וכמו שידעת שנים לקט שלש אינם לקט ויש אומרים דבר צניעות ראה בה עומדות מעומד נופלות מיושב ואינה שוחה ליטלן כדי שלא יראה משוקה לאחריה כלום ולמדת מכאן שאף שכחת קמה שכחה היא ובתורת לקט שהרי עומדות פירושו שלא נקצרו ודבר זה דוקא בנקצרו סביבותיה כולם עד שאם יכפפוה אין ראשה מגעת לקמה שבצדה וכל כיוצא בזה אינה יכולה ליקצר עם הקמה:

בגמ' איתמחויי איתמחי אלא כיון וכו' כצ"ל:

ההוא גברא דאכל גרגישתא וכו' טיט יוצר כן פירש בערוך:

מַאי הִיא? כִּדְבָעָא מִינֵיהּ רַבִּי וְכוּ' נראה לי בס"ד הכונה הוא כך, אחר דמצינו דרבי בעא על שבת משמע דפשיטה ליה דבחול מותר ולא נסתפק אלא בשבת דשמא משום טרחה ויגיעה דאיכא בפסיעה גסה אסור, ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא אמר לו דאסור בחול הלכה פסוקה משם אביו או משאר רבותיו, אלא רק מסברה דנפשיה הוא דאמר ליה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר וכו', ואם כן מסתמא דרבי דהוה פשיטה ליה דמותר בחול לא הדר ביה מכח סברה דנפשיה דרבי ישמעאל שהיה תלמידו של רבי, ובפרט כי מלשון השאלה משמע שכן עמא דבר בהיתר. על כן השתא דרשת 'מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ' שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכָךְ שֶׁל חֹל אתייא על פי סברת רבי דסבר בחול מותר. ולכן קאמר הש"ס מַאי הִיא? כִּדְבָעָא מִינֵיהּ רַבִּי וכו', כלומר זה המאמר אתי כפי הבעיא של רבי ולא כפי התשובה של רבי ישמעאל ברבי יוסי שהוא סובר גם בחול אסור, ויתכן דדריש רבי ישמעאל 'מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ' כההיא דעירובין (דף לח:) דלא יטייל אדם בסוף שדהו בשבת לראות מה היא צריכה דמייתי הרי"ף ז"ל.

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר פְּסִיעָה גַּסָּה, נוֹטֶלֶת אַחַת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וְכוּ'. נקיט האי לישנא 'שֶׁאֲנִי אוֹמֵר' להגיד שאין דבר זה מקובל אצלו מאביו או שאר רבותיו וכמ"ש לעיל. ונראה לי דרבי ישמעאל הרגיש בדבר זה מדעתו לחשוב פסיעה גסה לטרחה גדולה, מפני שהיה בעל בשר וכרס רחבה מאד והיה רואה ומרגיש בטרחה של פסיעה גסה טפי, והיה מעריך בדעתו על שאר אדם אף על פי שאין להם כרס רחבה כמוהו, עם כל זה ודאי יש להם איזה יתרון בטרחה פסיעה גסה, ולכך הסכימה דעתו לאסור, לכך אמר לו 'שֶׁאֲנִי אוֹמֵר' כלומר אני הרגשתי בזה מצד עצמי. ונראה לי בס"ד דמלוי פְּסִיעָה גַּסָּה כזה פ"ה סמ"ך יו"ד עי"ן ה"א גימ"ל סמ"ך ה"א עולה [570] תק"ע כמנין 'יאבד אחד מת"ק' [570].

וּמְהַדַּר לֵיהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי נראה לי בס"ד הטעם שיועיל לזה קִדּוּשׁ הַלַּיְלָה ולא קִדּוּשׁ הַיּוֹם? היינו כי בלילה יש שבעים תיבות של וַיְכֻלּוּ [35] ושל בִּרְכַּת הַקִּדּוּשׁ [35], שהם ל"ה ול"ה מספר ע', ואומרים זה על ה'יַיִן' [70] שהוא מספר ע', לאור שני 'נֵר' [250] שעולים ת"ק [500], הרי כאן ע' של קריאה, וגם ע' של יַיִן, כנגד שני עינים של אדם שחסר מהם אחד מת"ק [500] שהוא סך הרמוז בשתי נר של שבת. לכך של לילה מסוגל לדבר זה. ובזה יובן (בראשית מט, יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, חַכְלִילִי לשון כחל המחזק את העינים כמו שכתב מהרח"ו ז"ל בספר עץ הדעת טוב, ויין הוא יין הקדוש שיוצא מן הענבים שהם ב' עֵינַיִם לכך מגין על העינים.

"וְשַׂמְּתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ" וְגוֹ' אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֵלּוּ בְּגָדִים שֶׁל שַׁבָּת. פירש רש"י 'שמלות מיוחדות והיינו דשבת' הא דקרי לשמלות דשבת מיוחדות לה, כי ידוע שהשבת הוא מלכות ורות היתה בחינת מלכות, ולכן על שמלות שבת אמרה שִׂמְלֹתַיִךְ המיוחדות לה. אי נמי כל צדיק וצדקת שמלות שבת נקראים מיוחדות להם, דאיתא בס' הכונות (דף סג) קבלתי ממורי ז"ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעולם הזה כן ממש יתלבש בגן עדן אחר הפטירה תמיד ביום שבת עיין שם. ועל כן מיוחדות להם שיש ליופים ומראיתם קיום ונצחיות לבעליהם. ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר מפיק לה מדכתיב 'שִׂמְלֹתַיִךְ' ולא אמרה 'שַׂלְמוֹתֶיךָ' דאף על גב ד'שִׂמְלָה' ו'שַׂלְמָה' ענין אחד הם על כל זה בגד החשוב נקרא שִׂמְלָה, ולכן כתיב (שמות יב, לה) כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, דאיירי שם בבגדים החשובים, וכן (ישעיהו ג, ו) שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ, אבל שלמה נקרא בגד הגרוע, ולכן כתיב (שמות כב, ח) עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה, וכיון דאמר לו 'שִׂמְלֹתַיִךְ' דרש לה בגדי שבת שהם חשובים שנקראים שִׂמְלָה. ועל דרך האמת נראה לי בס"ד דבגד שבת נקרא שִׂמְלָה שהוא אותיות 'שם לה' כי שם אדנ"י המתגלה בשבת הוא גימטריא ל"ה במילוי מלואו, מה שאין כן בחול הוא ל"ד וכנזכר בשער הפסוקים בסוד הכתוב (במדבר יד, יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, ודו"ק.

"תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד" (משלי ט, ט) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. הקשה הרב אם לבינה (דרוש טו דף קסז) דלא יצרך לומר כן אלא בדבר שהמתחיל שהוא הנותן הורה בו קצת מן החכמה והמקבל גמר אותה והשלימה מדעתו, אבל הכא לא הוה הכי, דנעמי אמרה (רות ג, ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אין נראה דבר זה בחכמה כלל! ורות עשתה כל המעשה בחכמה שירדה הגורן והדר עשתה, וכן גבי עלי שאמר לשמואל שיאמר (שמואל א' ג, ט) דַּבֵּר הֳ' אין בדברים אלו ראשית חכמה כלל! ורק שמואל שהשיב דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ הורה על החכמה בדבר שפתיו עד כאן דבריו יעוין שם. ונראה לי בס"ד דנעמי התחילה בחכמה באמרה וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אף על גב דקרינן וְיָרַדְתְּ יש אם למסורת, שבאמת היא אמרה וְיָרַדְתִּי ואנן קרינן וְיָרַדְתְּ, ורצונו לומר זכותי ירד עמך, ובזה הודיעה לה דכפי הסדר שציותה אותה לעשות כאן סיכה ורחיצה אז יש בהליכתה בדרך סכנת החשד שהרואה יחשוד אותה בדבר רע, ולכך צריכה היא לשלוח עמה זכות שלה! משל לאב שאמר לבנו קום לך לבית פלוני ואני אלך עמך לשמרך בדרך להגין עליך, אמר הבן הנה הדרך הוא דרך המלך ורבים עוברים ושבים בו למה אמר שיבא עמי לשמרני ולהגין עלי? שמע מניה יש דבר סכנה בדרך וחדל ללכת! וכן כאן כיון שאמרה לה וירדתי הגורן אמרה רות שמע מינה יש איזה סכנה שצריך לי שמירה, ואז נתנה לבה להבין מה סכנה יש? והשכילה להבין שיש סכנת חשד! ובהבנה זו שלה הוסיפה חכמה שלא תצטרך להגנה של זכות חמותה אלא תעשה הכל אחר ירידת הגורן, ולפי זה נמצא נעמי התחילה בדבר שפיה פתחה בחכמה לרות. וכן עלי נמי התחיל לעורר את לב שמואל בחכמה, שרמז לו שיש צד להסתפק אולי לא דבר ה' הוא זה, והיינו דאמר לו וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר הֳ' ותיבת 'וְהָיָה' לשון יתר, דהוה ליה למימר וְכִי יִקְרָא אֵלֶיךָ, אך ידוע 'אין וְהָיָה אלא לשון שמחה' והגיד לו בזה שלא יאמר דַּבֵּר הֳ' אלא עד שיראה סימן זה, והוא כשהנביא שומע דַּבֵּר הֳ' מוכרח שיתמלא שמחה גדולה מאליו, וזה סימן מובהק שהוא שומע דַּבֵּר הֳ' ואינו מוטעה ושוגה בו. ולזה אמר וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, רצונו לומר אם תרגיש בשמחה בעת שיקרא אליך, אז וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר הֳ' שזה הוא סימן מובהק שהוא דבר ה'. ומדבריו משמע אם לא יראה סימן זה של השמחה צריך לחוש אולי אין זה דבר השם יתברך. משל לבן שהלך למסיבה של משתה אחד, אמר לו אביו בא ואעשה לך סימן בגלימא שלך שלא תתחלף בגלימא אחרת בעת שתפשוט אותה שם במסיבה, אמר הבן מדברי אביו משמע שיש לאחרים גלימא כזאת הגלימה שלי ולכן רוצה לעשות לי בה סימן, אז נתחכם אותו הבן שלא רצה לסמוך על הסימן שעשה אביו, כי אמר שמא גם אחרים יש להם סימן כזה בגלימתם, ואם כן אפשר שתתחלף גלימתי גם עתה, אלא טוב שלא אפשוט הגלימה מעלי כלל ועיקר. וכן כאן אחר שראה שמואל שעשה לו עלי סימן לדעת שהוא דַּבֵּר הֳ' על ידי שמחה שיהיה לו, שאם לא יראה הסימן הזה יש לחוש אולי לא דבר ה' הוא זה, אז נתחכם שמואל יותר שאפילו ראה הסימן הזה לא סמך עליו, ולכך אמר דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

וְכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל בֹּעַז לִשְׁאֹל בְּנַעֲרָה נראה לי בס"ד הכונה דהוה ליה למימר מִי זֹאת, וכיון דאמר 'הנערה' משמע רצונו לומר דמשום היותה נערה לכך אני שואל עליה, שאם היתה אשה לא היה ראוי לשאל עליה, ועל זה מקשי וְכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל בֹּעַז לִשְׁאֹל בְּנַעֲרָה? פירש דבעז שהיה אדם חשוב וגדול הדור אפילו בנערה שאינה אשה נמי אין ראוי לשאל! ומה שאמר דְּבַר חָכְמָה רָאָה בָּהּ, יש להקשות ידיעת ההלכה לא נקראת חכמה! כי נעמי ודאי למדה את רות הלכות אלו ולא עשתה מצד שכלה וחכמתה. והנה פירוש מהרש"א יבא על זה לנכון, אך אנא עבדא אשלים את דבריו, דבאמת בית הלל ובית שמאי כל חד יהיב טעמא לדבריו, נמצאו אלו ואלו דברי אלהים חיים, ואף על גב דעתה קיימא לן כבית הלל מפני בת קול, הנה באותו זמן דקדים לא היתה הלכה פסוקה אלא יש עושין כבית שמאי וסומכין על פסוק (דברים כד, יט) לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, ויש עושין כבית הלל וסומכין על פסוק (ויקרא יט, י) לֶעָנִי וְלַגֵּר, ובודאי נעמי בעת שלמדה את רות הלכות לקט ושכחה אמרה לה יש סומכין על פסוק לֶעָנִי וְלַגֵּר, ויש סומכין על פסוק לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, ואת תעשי כאשר תחפוצי. ורות היתה חכמנית לא רצתה לעשות כסברת בית שמא, משום דסברה זו סמוכה על פסוק לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה והיא אינה רוצה להחזיק עצמה בסוג 'אַלְמָנָה' דאם כן יהיה לה דין 'קַטְלָנִית' ולכן בחרה למיזל בתר סברת בית הלל, כי סברה זו סמוכה על פסוק לֶעָנִי וְלַגֵּר שהיא החזיקה עצמה לעניה וגיורית דאזיל מנה דין קטלניית, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וזהו דבר חכמה שמצא בה!

עוֹמְדוֹת מְעֻמָּד נוֹפְלוֹת מְיֻשָּׁב נראה לי לכך אמר הַנַּעַר (רות ב, ז) וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה וכו', כלומר מה שאתה רואה יושבת ונוטלת אין זה אלא עתה לפניך עושה כן, אבל קודם שבאת עתה לא ראיתיה יושבת ונוטלת, אלא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה.

עֲתִידָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד שֶׁתִּתְחַלֵּק נראה לי בס"ד מספר בֹּעַז וְרוּת [500] עולה פתרה [500] שהוא שלחן כינוי למלכות, כמ"ש רבותינו ז"ל (יומא עב:) של שלחן זכה דוד ונטלו, ולזה אמר (רות ד, יא) לבעז וַעֲשֵׂה חַיִל 'בְּאֶפְרָתָה' 'אב פתרה' כמו (בראשית מה, ח) וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, נמצא המלכות רמוזה בו ובה, ולכן כיון שהקוצרים היו מפסיקים בינה לבינו זה סימן על מלכות שתתחלק, כי המלכות רמוזה בו ובה ביחד. ונראה לי כשאמר לה גֹּשִׁי הֲלֹם רמז לה ביחוד על צד הקוצרים, לכך אמר כאן רֶמֶז רָמַז לָהּ.