א"ר אלעזר הא — דקתני מתניתין דאינו כשר להצניע והצניעו אחר הוא מתחייב על הוצאתו וכל אדם פטורין דלא כר' שמעון בן אלעזר:
מתני' עצה — מפרש בגמרא:
כמלא פי גמל — נפיש שיעורא מפי פרה אבל כמלא פי פרה לא מיחייב דהא לא חזו לפרה:
עמיר — קשין של שבלין:
פי טלה — נפיש מפי גדי הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מיחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב אפי' כמלא פי גדי:
לחין — הראויין לאדם כגרוגרת דזה שיעור לכל מאכל אדם לשבת אבל כמלא פי גדי לא דלחים לא חזו לגדי:
גמ' המוציא תבן כמלא פי פרה — והוציאו להאכילו לגמל שפי גמל גדול מפי פרה:
דהא חזי לפי פרה — הלכך שיעור חשוב הוא ולכל מי שיוציאנו לא פקע שיעוריה בהכי:
דחייב — דהאיכא שיעורא דחזי לפרה הלכך כשר להצניע הוא ומצניעין כמוהו:
עצה — לא חזיא לפרה אלא ע"י הדחק אלא לגמל הוא דחזי וזה הוציאו לפרה:
רבי יוחנן אמר פטור — דהא לגמל דחזי ליה ליכא שיעורא ואי משום דלצורך פרה הוציאו ולגבה איכא שיעור אכילה ע"י הדחק לאו אכילה היא הלכך לא משערי' ליה בפרה:
אין מצטרפין לחמור שבהם — מי ששיעורו גדול הוי קל ואינו מצטרף להשלים שיעורו של חמור דהא לא חשיב כי ההוא אבל החשוב משלים את הקל לכשיעור תבן מצטרף עם עצה להשלי' פי גמל ועצה אין מצטרף עם התבן להשלים מלא פי פרה:
מי מצטרפין — אפילו להשלים חמור את הקל:
ג' על ג' — לטומאת מדרס הזב ליעשות אב הטומאה:
הבגד והשק מצטרפין — שהבגד משלים שיעור השק שק עשוי מנוצה של עזים:
ואמר ר' שמעון מה טעם — מצטרפין:
הואיל וראויין ליטמא מושב — אם צירף משנים יחד לטלאי מרדעת של חמור כשיעורו לענין מושב הזב אם קצע משנים מהן ותקן טפח על טפח לישב עליו מיטמא ליה אב הטומאה במושב הזב דתניא המקצע מכולן טפח על טפח טמא מושב ואמרינן טעמא בפ"ק דסוכה הואיל וראוי לטלות על גבי חמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינין:
